א כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃ ב וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר׃ ג אַרְבָּעִ֥ים יַכֶּ֖נּוּ לֹ֣א יֹסִ֑יף פֶּן־יֹסִ֨יף לְהַכֹּת֤וֹ עַל־אֵ֙לֶּה֙ מַכָּ֣ה רַבָּ֔ה וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ׃ ד לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃ ה כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃ ו וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ז וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי׃ ח וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ׃ ט וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו י וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל׃ יא כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃ יב וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ יג לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ יד לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ טו אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ טז כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל׃ יז זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ יח אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ יט וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר יְהוָֽה־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק ד:
לא תחסום שור בדישו. דבר הכתוב בהווה וה"ה לכל בהמה וחיה ועוף וא"כ למה נאמר שור להוציא אדם שאינו בכלל לא תחסום. בדישו לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וגידולו מן הארץ אף כל וכו' יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה וה"פ נהי דממעט אדם מן חסימה מ"מ דינו כשור לאכול בדבר מאכל כשהוא עושה בדבר מאכל דהכי אמרי' במציעא מקיש חוסם לנחסם בדבר אכילה ולפיכך קאמר דאדם המותר לאכול כשור אינו מותר אם הוא מגבן וחולב דאין זה דומה לדיש דגידולו מן הארץ וכן יצאו הלש והמקטף דאינו דומה לדיש דדיש לא נגמרה מלאכתו וזה נגמרה מלאכתו לחלה וכן הבודל התמרים והגרוגרות נגמרה מלאכתן למעשר:
פסוק יח:
אשר קרך. תנחומ' אשר הקרך כלומ' היקר חמימותו והיקל באימתו אר"ח למה"ד לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא איש בליעל קפץ בתוכה אע"פ שנכווה הקרה בפני אחרים אף כשיצאו ישראל ממצרים ונקרע להם הים ונשתקעו בו מצרים נפל פחדם של ישראל על כל האומות שנא' אז נבהלו כי כשבא עמלק ונזדווג להם אע"פ שקבל גמולו מידם הקרה בפני האומות. ובפסיקתא בלשון אחר משל לאמבטי רותחת שהכל בורחין ממנה בא אחד וקפץ להפשירה מיד באו כולם ורחצו בה כך ישראל יצאו ממצרים היו הכל בורחים שנא' שמעו עמים ירגזון בא עמלק והפשירם. ויזנב בך מכת זנב תנחומא שהיו חותכין מילותיהם של ישראל וזרקם למעלה לא היו ישראל יודעים מה טיבה של אותה זמורה שכתב בקרא והנם שולחין הזמורה אל אפם עד שבא עמלק ולמדה להם וממי למדה מעשו שנא' הכי קרא שמו יעקב עשה חיך חיך בגרונו והוציא את הזמורה כלו' כך דרכו של תינוק לעשות כל היום חיך חיך כשהוא מזכיר אות חי"ת ואות ך' ובפסיקתא א"ר חנינא מהו שכתב שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה' וכו' כשהיו מחתכין את המילה שהיא ניתנה בחיק וזורקין אותה למרום ומחרפים ומגדפים כלפי מעלה ואומ' טול מה שבחרת והרי אתה למד ממה שכתוב למעלה ושלחה ידה והחזיקה במבושיו מה כתיב אחריו זכור את אשר עשה לך עמלק:
פסוק יח:
כל הנחשלים אחריך. מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמנעו מדרכי המקום ונחלשו מתוך כנפי הענן וזהו שבטו של דן. תנחומא למה עמלק דומה לזבוב שהוא להוט אחר המכה כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב על הנבילה שנתגרה בהם שלש פעמים אחת במצרים כדתניא במכילתין ויוגד למלך מצרים עמלק הגיד אמר פרעה מקדם ואני מאחור אין מנוס בעלייתן מן הים והזכיר עליו מרע"ה שם המפורש ונבהל מיד. ואחת ברפידים דכתיב ויחלש יהושע הרי שלש פעמים שנתגרה בהם וזהו שיסד הפייט נדד ויעף שלש פעמים:
פסוק יח:
כל הנחשלים. אותן שלא יכול להשיג את המחנה היה הורגם לכך כתיב זכור שתכתוב בספר מה שעשה לך כדכתי' כתוב זאת זכרון בספר וכתיב התם כי מחה אמחה ולכך אני רוצה שיכתב סרחונו כדי שלא יתמהו על מה ועל מה מחיתי אותו ולמה זנב בך לפי שאתה עיף ויגע משעבוד מצרים ומטורח הדרך:
פסוק יח:
ולא ירא אלהים. מעשות עון גדול כזה עון משקולות הסמוכים במקרא שלמעלה והיינו דאמרו רבותינו נאמר מורא במשקולות דמהכא ילפינן מדסמכן ובספר משלי נמי נרמז האי סמיכה דכתיב אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם וכתוב בתריה בא זדון ויבא קלון כנגד ביאת עמלק נאמר ולפיכך בהניח ה' אלהיך לך לא תשכח: