א וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּנְתָ֨נְךָ֜ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עֶלְי֔וֹן עַ֖ל כָּל־גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ ב וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ כִּ֣י תִשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ ג בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה׃ ד בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛ וּפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ וּפְרִ֣י בְהֶמְתֶּ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ׃ ה בָּר֥וּךְ טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ׃ ו בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ׃ ז יִתֵּ֨ן יְהוָ֤ה אֶת־אֹיְבֶ֙יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ׃ ח יְצַ֨ו יְהוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ ט יְקִֽימְךָ֨ יְהוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו׃ י וְרָאוּ֙ כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃ יא וְהוֹתִֽרְךָ֤ יְהוָה֙ לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהַמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃ יב יִפְתַּ֣ח יְהוָ֣ה ׀ לְ֠ךָ אֶת־אוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֙יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה׃ יג וּנְתָֽנְךָ֨ יְהוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֙יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע אֶל־מִצְוֺ֣ת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַעֲשֽׂוֹת׃ יד וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם׃ טו וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃ טז אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה׃ יז אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ׃ יח אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּר֥וֹת צֹאנֶֽךָ׃ יט אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ׃ כ יְשַׁלַּ֣ח יְהוָ֣ה ׀ בְּ֠ךָ אֶת־הַמְּאֵרָ֤ה אֶת־הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת־הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל־מִשְׁלַ֥ח יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד־אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי׃ כא יַדְבֵּ֧ק יְהוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת־הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ כב יַכְּכָ֣ה יְ֠הוָה בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ׃ כג וְהָי֥וּ שָׁמֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשְׁךָ֖ נְחֹ֑שֶׁת וְהָאָ֥רֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּ֖יךָ בַּרְזֶֽל׃ כד יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן־הַשָּׁמַ֙יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ׃ כה יִתֶּנְךָ֨ יְהוָ֥ה ׀ נִגָּף֮ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶיךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו וְהָיִ֣יתָ לְזַעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ כו וְהָיְתָ֤ה נִבְלָֽתְךָ֙ לְמַאֲכָ֔ל לְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃ כז יַכְּכָ֨ה יְהוָ֜ה בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֙יִם֙ ובעפלים (וּבַטְּחֹרִ֔ים) וּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס אֲשֶׁ֥ר לֹא־תוּכַ֖ל לְהֵרָפֵֽא׃ כח יַכְּכָ֣ה יְהוָ֔ה בְּשִׁגָּע֖וֹן וּבְעִוָּר֑וֹן וּבְתִמְה֖וֹן לֵבָֽב׃ כט וְהָיִ֜יתָ מְמַשֵּׁ֣שׁ בַּֽצָּהֳרַ֗יִם כַּאֲשֶׁ֨ר יְמַשֵּׁ֤שׁ הָעִוֵּר֙ בָּאֲפֵלָ֔ה וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחַ אֶת־דְּרָכֶ֑יךָ וְהָיִ֜יתָ אַ֣ךְ עָשׁ֧וּק וְגָז֛וּל כָּל־הַיָּמִ֖ים וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ׃ ל אִשָּׁ֣ה תְאָרֵ֗שׂ וְאִ֤ישׁ אַחֵר֙ ישגלנה (יִשְׁכָּבֶ֔נָּה) בַּ֥יִת תִּבְנֶ֖ה וְלֹא־תֵשֵׁ֣ב בּ֑וֹ כֶּ֥רֶם תִּטַּ֖ע וְלֹ֥א תְחַלְּלֶּֽנּוּ׃ לא שׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֮ מִמֶּנּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ׃ לב בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ׃ לג פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכָל־יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כָּל־הַיָּמִֽים׃ לד וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ לה יַכְּכָ֨ה יְהוָ֜ה בִּשְׁחִ֣ין רָ֗ע עַל־הַבִּרְכַּ֙יִם֙ וְעַל־הַשֹּׁקַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־תוּכַ֖ל לְהֵרָפֵ֑א מִכַּ֥ף רַגְלְךָ֖ וְעַ֥ד קָדְקֳדֶֽךָ׃ לו יוֹלֵ֨ךְ יְהוָ֜ה אֹֽתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ לז וְהָיִ֣יתָ לְשַׁמָּ֔ה לְמָשָׁ֖ל וְלִשְׁנִינָ֑ה בְּכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁר־יְנַהֶגְךָ֥ יְהוָ֖ה שָֽׁמָּה׃ לח זֶ֥רַע רַ֖ב תּוֹצִ֣יא הַשָּׂדֶ֑ה וּמְעַ֣ט תֶּאֱסֹ֔ף כִּ֥י יַחְסְלֶ֖נּוּ הָאַרְבֶּֽה׃ לט כְּרָמִ֥ים תִּטַּ֖ע וְעָבָ֑דְתָּ וְיַ֤יִן לֹֽא־תִשְׁתֶּה֙ וְלֹ֣א תֶאֱגֹ֔ר כִּ֥י תֹאכְלֶ֖נּוּ הַתֹּלָֽעַת׃ מ זֵיתִ֛ים יִהְי֥וּ לְךָ֖ בְּכָל־גְּבוּלֶ֑ךָ וְשֶׁ֙מֶן֙ לֹ֣א תָס֔וּךְ כִּ֥י יִשַּׁ֖ל זֵיתֶֽךָ׃ מא בָּנִ֥ים וּבָנ֖וֹת תּוֹלִ֑יד וְלֹא־יִהְי֣וּ לָ֔ךְ כִּ֥י יֵלְכ֖וּ בַּשֶּֽׁבִי׃ מב כָּל־עֵצְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ יְיָרֵ֖שׁ הַצְּלָצַֽל׃ מג הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה מָּ֑עְלָה וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה׃ מד ה֣וּא יַלְוְךָ֔ וְאַתָּ֖ה לֹ֣א תַלְוֶ֑נּוּ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶ֥ה לְזָנָֽב׃ מה וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֙וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֺתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃ מו וְהָי֣וּ בְךָ֔ לְא֖וֹת וּלְמוֹפֵ֑ת וּֽבְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃ מז תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃ מח וְעָבַדְתָּ֣ אֶת־אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְהוָה֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃ מט יִשָּׂ֣א יְהוָה֩ עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵרָחוֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ כַּאֲשֶׁ֥ר יִדְאֶ֖ה הַנָּ֑שֶׁר גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־תִשְׁמַ֖ע לְשֹׁנֽוֹ׃ נ גּ֖וֹי עַ֣ז פָּנִ֑ים אֲשֶׁ֨ר לֹא־יִשָּׂ֤א פָנִים֙ לְזָקֵ֔ן וְנַ֖עַר לֹ֥א יָחֹֽן׃ נא וְ֠אָכַל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי־אַדְמָתְךָ֮ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃ נב וְהֵצַ֨ר לְךָ֜ בְּכָל־שְׁעָרֶ֗יךָ עַ֣ד רֶ֤דֶת חֹמֹתֶ֙יךָ֙ הַגְּבֹה֣וֹת וְהַבְּצֻר֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בָּהֵ֖ן בְּכָל־אַרְצֶ֑ךָ וְהֵצַ֤ר לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ בְּכָ֨ל־אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ נג וְאָכַלְתָּ֣ פְרִֽי־בִטְנְךָ֗ בְּשַׂ֤ר בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁר־יָצִ֥יק לְךָ֖ אֹיְבֶֽךָ׃ נד הָאִישׁ֙ הָרַ֣ךְ בְּךָ֔ וְהֶעָנֹ֖ג מְאֹ֑ד תֵּרַ֨ע עֵינ֤וֹ בְאָחִיו֙ וּבְאֵ֣שֶׁת חֵיק֔וֹ וּבְיֶ֥תֶר בָּנָ֖יו אֲשֶׁ֥ר יוֹתִֽיר׃ נה מִתֵּ֣ת ׀ לְאַחַ֣ד מֵהֶ֗ם מִבְּשַׂ֤ר בָּנָיו֙ אֲשֶׁ֣ר יֹאכֵ֔ל מִבְּלִ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ כֹּ֑ל בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹיִבְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶֽיךָ׃ נו הָרַכָּ֨ה בְךָ֜ וְהָעֲנֻגָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹא־נִסְּתָ֤ה כַף־רַגְלָהּ֙ הַצֵּ֣ג עַל־הָאָ֔רֶץ מֵהִתְעַנֵּ֖ג וּמֵרֹ֑ךְ תֵּרַ֤ע עֵינָהּ֙ בְּאִ֣ישׁ חֵיקָ֔הּ וּבִבְנָ֖הּ וּבְבִתָּֽהּ׃ נז וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת ׀ מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֙יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּֽי־תֹאכְלֵ֥ם בְּחֹֽסֶר־כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃ נח אִם־לֹ֨א תִשְׁמֹ֜ר לַעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את הַכְּתוּבִ֖ים בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנּוֹרָא֙ הַזֶּ֔ה אֵ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ נט וְהִפְלָ֤א יְהוָה֙ אֶת־מַכֹּ֣תְךָ֔ וְאֵ֖ת מַכּ֣וֹת זַרְעֶ֑ךָ מַכּ֤וֹת גְּדֹלוֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָחֳלָיִ֥ם רָעִ֖ים וְנֶאֱמָנִֽים׃ ס וְהֵשִׁ֣יב בְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל־מַדְוֵ֣ה מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר יָגֹ֖רְתָּ מִפְּנֵיהֶ֑ם וְדָבְק֖וּ בָּֽךְ׃ סא גַּ֤ם כָּל־חֳלִי֙ וְכָל־מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְהוָה֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ׃ סב וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ בִּמְתֵ֣י מְעָ֔ט תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הֱיִיתֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹ֑ב כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֔עְתָּ בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ סג וְ֠הָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְהוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ סד וֶהֱפִֽיצְךָ֤ יְהוָה֙ בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ סה וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ׃ סו וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ׃ סז בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃ סח וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יְהוָ֥ה ׀ מִצְרַיִם֮ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה׃ סט אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲ‍ֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְהוָ֣ה אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
והיה אם שמע תשמע וכו' לשמור ולעשות וגו'. בספ"ק דב"ק אמרינן וכבוד עשו לו במותו שהניחו ספר תורה על מטתו. ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה וכו' אמרו לי' אפי' קיים אמרינן למד לא אמרינן והאמר מר גדול ת"ת שהלימוד מביא לידי מעשה לא קשיא הא למגמר הא לאגמורי, והקשו בתוס' ואדרבא בספ"ק דקידושין דייק מהכא דתלמוד עדיף. ונראה לפענ"ד לתרץ כי בוודאי כשמשבחין דבר אחד מחמת שמביא לידי דבר אחר בוודאי אותו דבר אחר חשוב יותר כמו שחשב זריזות מביא לידי זהירות וחשב עד רוה"ק ובוודאי רוה"ק חשוב מכולם. וכן אם יאמר אדם מאה זהובים חשובים מאוד דיכול לקנות בעדם אבן טוב מורה הלשון דאבן טוב חשוב יותר. דהא מחמת האבן בא חשיבות המנה. אמנם אם יאמרמאה מנה חשובים מאוד דיכול לקנות בעדם מאה אבנים טובות נהי דמורה הלשון דמאה אבנים טובות חשובים יותר ממאה מנה מ"מ מורה ג"כ דמאה מנה חשובים יותר מאבן טוב אחד. ולפ"ז א"ש דבכאן לכאורה קשה דלפי הס"ד דקיים אמרינן לימד לא אמרינן, דהיינו לימוד של עצמו כדמוכח מדברי התוס' ולכאורה תמיה מאוד דהא ת"ת הוא אחת ממ"ע של תורה וכיון דאמרינן דקיים זה כל מה שכתוב בזה דהיינו שלמד כל התורה כולה הוא שבח יותר גדול מקיים כל התורה לפי הס"ד ושפיר אמר דלמד כל מ"ש בזה לא אמרינן רק לחזקי' וע"ז מקשה שפיר דהא קיום כל התורה עדיף מלימוד כל התורה דהא אמרינן גדול ת"ת שמביא לידי מעשה אלמא שמעשה הקיים כל התורה עדיף מלימוד כל התורה משא"כ בקידושין שנחלקו אם ת"ת או מעשה גדול ע"כ א"א לומר דפליגי לענין נתינת שכר של הקב"ה דזה דמי להא דמקשה בכ"מ הילכתא למשיחא וכן א"א לומר דפלוני איזה גדול במעשה יותר דמה נ"מ לדינא בזה, וע"כ דפליגי אם לבטל ת"ת מפני מעשה. וע"ז מוכיח שפיר מהא דתלמוד גדול דמביא לידי מעשה וכיון דמעשה הוא רק מעשה פרטי וידוע שתלמוד דף אחד בלול מכמה הלכות מעשים ובוודאי דעדיף ממעשה פרטי שהרי לימוד זה מביא להרבה מעשים כן נלפענ"ד ליישב:
פסוק ב:
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול וגו'. הלשון דכי תשמע מיותר כיון שכבר כתוב והי' אם שמע תשמעו וגו' גם לשון והשיגוך קשה כיון שכבר כתוב ובאו עליך לכן נראה הכוונה דהכתוב בא להודיע לנו שכל הטובות שבעוה"ז אינו שכר מצוה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק שכל הטובות שבעוה"ז אינן רק שיהיו מוכנין שיכולין לקיים התורה והמצות בנחת ובריות שיהיו לומדין תורה בהרחבת הלב וזהו שאמר הכתוב ובאו עליך כל הברכות והשיגוך כי תשמור כלומר הברכות לא יהיו נחשב לקיבול שכר רק שישיגו אותך. לשמור כלומר כדי שתשמעו את מצותי היינו שלא יהי' לך דבר המטריד למנוע ממך קיום התורה והמצות והיית רק למעלה:
פסוק יב:
יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. בריש פ"ק דתענית אמרינן ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שלית, מפתח של גשמים, מפתח של חי', מפתח של תחיית המתים. מפתח של גשמים דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. בתוספות שם הקשו דהא מפתח של גשמים ותחיית המתים נמסרו לאליהו ולאלישע ועוד הקשו בתוספות דלא השיב מפתח כלי זעמו. והמהרש"א הקשה דאמאי לא מייתי קרא וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ונראה ליישב דהא וודאי דאין כוונת הש"ס לומר דאין מוסר אותו לשליח כלל לעולם ומדקאמר לא נמסרו שהוא לשון עבר מוכח שכוונתו לומר כשהקב"ה עושה נסים בשלשה דברים הללו אינו דומה לשאר נסים דאפי' בקריעת ים סוף אמרו חז"ל תנאי התנה שיקרע. והיינו דבהיות שהכל גלוי וידוע לפניו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות. והי' גלוי לפניי כל הנסים והטביע כך בטבע בשעת יצירת בראשית ומסרו לשרי הטבע וזה כוונת אמרם תנאי התנה הקב"ה ואמר כאן שהנסים כג' דברים הללו לא נמסרו לשרי הטבע בשעת יצירת בראשית רק נשארו ביד הקב"ה לבד וזה כוונת רש"י כגון ירוקמי' שר הברד וכו' שהן השרים הממונים משעת יצירת בראשית ולזה אמרו לא נמסרו בלשון עבר דהיינו בשעת יצירת בראשית אבל ודאי שהקב"ה מסר אותן לצדיקים שבכל דור ודור לעת הצורך כמ"ש בחוני המעגל שמתחטא כבן לפני אביו ועושה רצונו וכן אלישע ושונמית שאמר את חובקת בן. וטעם חשיבות אלו שנשארו ביד הקב"ה לבד, נראה שהנסים שנעשו לכל ישראל הוא מוכרח ואינו תלוי בבחירה תדע דהא בשעת קריעת ים סוף אמרו דהללו עובדי ע"ז וכו' ואפ"ה נקרע הים וכיון דהדבר מוכרח ואינו בבחירה ולכך הותנה במעשה בראשית אבל הנסים שנעשו ביחיד שהדבר תלוי בבחירה ובהכשר מעשיו וכיון שהדבר תלוי בבחירה לא הי' אפשר להתנות במעשה בראשית ולכך לא הביא קרא דפקידת שרה כיון שאז הי' שורש לכל ישראל הי' ג"כ הדבר מוכרח ולכך לא הביאו ג"כ מפקידת לאה שהיא שורש לכל השבטים רק פקידת רחל שהי' יוסף עתיד לצאת מלאה ונתחלף דינה להיות לבת כדי שיצא יוסף מרחל וכיון דפתיחת רחמה של רחל ביוסף ניסא דיחיד הוא לא היה אפשר להתנות במעשה בראשית וחשיב נמי גשמים כי כבר כתבתי ההפרש שבין מטר לגשמים שהמטר יורד בטבע שהותנה בשעת יצירת בראשית שלפעמים נמנע בחטאינו ובתפילתינו הוא שלא ימנע אבל הגשם הוא השפע טוב היורד מהקב"ה ולא נמסרו לשרי הטבע וכן תחיית המתים שעתיד להיות בסוף יהי' ביד הקב"ה כיון שהן לצדיקים שנפשותם הם למעלה משרי הטבע ולזה לא חשיב פתיחת כלי זעמו שזה יהי' ליום הדין הגדול כמ"ש התוס' אחר ביטול כל הטבע כדכתיב ההרים ימושו ולכך א"צ לחושבם ולכך מקשה הש"ס שפיר דאמאי לא חשיב פרנסה דפרנסת ישראל הן תחת יד הקב"ה בעצמו בלבד ולא נמסרו לידי שרי הטבע:
פסוק יד:
ולא תסור וכו' ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים. רימז בזה כי אם תסור ימין ושמאל בדקדוק קטן ממה שציוותה התורה, סופך שתלך לעבוד ע"ז כמאמרם ז"ל כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך והיום אימר לו עשה כך ואתר כך אומר לו לך עבוד ע"ז משא"כ בשומרי דרך ה' תכבד העבודה לעלות במעלות לזכות את נפשו וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. וזהו ענין אמרם ז"ל (שבת פ' כ"ב) הבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו והנה מה שאמרו בטהרה מסייעין ובטומאה פותחין הוא מטעם שאמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולי שהקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו. וכיון שצריך עזר מהשי"ת לכך אמרו מסייעין מה שאין כן בבא לטמא דכיון שבקל בא לטומאה לכך אמר בזה פותחין דבפתיחה בעלמא סגי דלפול מן הגג בדחיפה בעלמא סגי, אך לעלות לגג צריך טרחא יתירה כי היצר עומד לנגדו. ובזה יובן מאמר חגי הנביא כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר. הן ישא איש בשר קודש וגו' והוא תמוה דבכל תנ"ך לא נמצא ששרץ נקרא בשר קודש. וגם הלשון כן העם הזה אין לו פירוש. וגם מה שאמר בטרם שום אבן על אבן.ולפרש זה נראה עפ"י דברינו הנ"ל דכיון שהיצר הרע קשה להפרידו צריך טורח רב להבא לטהר וזהו מאמר חגי במה ששאל הן ישא איש בשר קידש וגו' והכוונה שבא להמשיל להם דרך משל ושאל אותם אם ישא איש בשר קודש ממש ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד וגומר היקדש ויאמרו לא יקדש והשיבו כדין דהא דכתיב וכל אשר יגע בבשרה יקדש. אמרו בש"ס היינו דוקא עד שיבלע בבשרה וגם זה אינו רק בשביל איסור הבליעה וחזר ושאלם אם יגע טמא נפש בכל אלו היטמא. ואמרו יטמא כי בקודש עד רביעי מטמא וע"ז אמר תנו כיון שאתם רואין שהטומאה הוא קלה להדבק משא"כ בקדושה הוא קשה הדיבוק ולכך אמר להם אח"כ כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה'. פי' אל תאמרו שחטא זה קל הוא כי כאשר מתחילין לטמא אותן הן מתטמאין והולכין עד בלתי תכלית וכן כל מעשה ידיהם פי' שמתחילין לטמא עצמן ומתטמאין והולכין ואשר יקריבו שם טמא הוא פי' כי ידוע מה שאמר הנביא ואל תזרעו אל קוצים ופי' האלשיך כי כאשר החוטא עושה טוב לא נתקבל הטוב לפני הקב"ה כי כאשר יתקרב עצמו איש מטונף לפני המלך טמא טמא יקרא לו וידחפו אותו חוץ ולזה אמר ואשר יקריבו טמא הוא כל אשר מקריבין עצמן במצות לפני הקב"ה לא יחשב כי טמא הוא ולזה אמר שימו נא לבבכם מן היום הזה ולמעלה פי' שובו בתשובה מיום הזה ומעלה בטרם שים אבן על אבן בהיכל ה' פי' כי הישראל נקראין היכל ה' המה ועיי' אלשיך שם וידוע שיצה"ר נקרא אבן וכשהונח אבן אחד ממילא הושם אבן על אבן עד שא"א לעשות תשובה. ולכך מהרו להשיב מהיותם בא אל ערימת עשרים וגו' ולזאת חטאך בצדקה פרוק להחזיק לומדי תורה כי רפאים בל יקומו כמבואר (כתובות קי"ב) ע"כ יבחנו המו"מ עושר בשביל שתתעשר ואולי יהי' מו"מ זה טוב:
פסוק מז:
בשמחה ובטוב לבב מרוב כל היינו שירים מברכת ה' עליו לעבודת ה' כענין אז"ל (עירובין נ"ד) א"ל רב לרב המנונא בני אם יש לך היטב לך שאין בשאול תענוג כו' ואם תאמר אניח לבני חוק בשאול מי יגיד לך בני אדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. ולכאורה אין לזה הבנה דכיון שהוא אומר שרוצה להניח בניו חוק מה מתרץ במה שאומר הללו נוצצין הלא הוא בעצמו אומר כן כיון שרואה שימות ובניו ישארו רוצה להניח לבניו חק. ורואה אני בכוונה בזה דהנה בצמחי השדה יש שני מינים א' שזורעין וצומחין. וא' שגדל מעצמו והנה אותן שזורעין וצומחים כגון כל מיני תבואה צריך לשייר מאותו המין כדי שיהי' לו מה לזרוע אח"כ כי אם לא ישייר על הזריעה לא יהי' לו בשני' כלום. נמצא שהתבואה השני' יש לה עזר מהתבואה הראשונה משא"כ העשבים הצומחים בעצמם, יכול לכלות הראשונה מכל וכל כי להשני' אין לה עזר מהראשונה וזה שאמרו ז"ל יש לך היטב לך כלומר עשה צדקה ושאר מצות בממונך במה שייטיב לך ולא תאמר אניח לבני חק כי אין לבנים עזר מאבות כי בני אדם דומין לעשבי השדה כלומר לעשבים שאינם נזרעין ואין לאחרונים עזר מראשונים כמו כן אין לבנים עזר מאבות והכל תלוי במזל או בהשגחה:
פסוק סח:
והשיבך ה' באניות בדרך וגו' כל המפרשים תמהו שבתוכחה זו אינו מסיים בדבר טוב. עוד קשה מקודם אמר והפיצך בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ א"כ גם מצרים בכלל ודוחק לומר שאחר שיפזרם ויקבצם אתר כך למצרים דלמה יעשה כזה שיקבץ אותם למצרים. אמנם נראה בכוונתם לפי מה שכתוב בזהר חדש בפ' תבא וז"ל והשיבך ה' מצרים באניות אבטוחתא למעבד ולא תבא ניסין ואתוון דעבד קב"ה במצרים ביומין קדמאין כמה דאת אמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ע"ש והיינו כמ"ש המדקדקים דאות הכ"ף המורה על הדמיון דרכה, לפעמים להיות חסירה כמו כי ה' אש אוכלה משפטו כאש אוכלה וחסר כף הדמיון וכן מ"ם השימוש דרכה לפעמים להיות חסירה כמו עד יקום גוי אויביו משפטו מאויביו וכאן ג"כ נראה כאלו כתיב והשיבך ה' במצרים כלומר שאותה השבה מהגליות האחרונים יהי' כמו ההשבה שהי' ממצרים באניות פי'. כי בקונקרדאנציא מבואר כי שורש אנה יפרד לג' ראשים ענין אבל כמו ואנו ואבלו וענין מקרה כמו כי לא יאונה לצדיק כל און וענין ג' שהוא ספינהו באניות דהכא יש נפרש כפי' הב' בלשון מקרה כלומר שיהי' בהיסח הדעת עד שידמה לו כמקרה פתאומית כדאיתא בסנהדרין דף צ"ג דאין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה כלומר שיהי' סיבות וגרמות כאשר הי' במצרים אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה כמו כן יאבדו כל אוביך ה' בגאולה אחרונה ויאמר לך שלא תוסיף עוד לראותה כנאמר כי אעשה כלה בכל הגוים:
פסוק סח:
עוד יש לתרץ מה שלא סיים בתוכחה זו בדבר טוב וגם מ"ש בתוכחה זו עד השמדך ועד אבדך בגוים והנביא צוות (עמוס ט') אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב נאום ה' וגו' ולכן נראה כי ידיע שמשנה תורה הם דברי משה כמאמרם ז"ל משה מפי עצמו אמרם והיינו כמו שפירש בס' יערות דבש שה מדברת מתוך גרונו של משה וכיון שהדיבור הי' מדבר לנוכח הי' הדיבור מדבר לכל יחיד ויחיד ולזה נכתב התוכחה זו הכל בלשון נוכח ויחיד וכיון שהדיבור הי' מדכר לכל יחיד אם יהי' רשע ולא ישמע לקול השי"ת שייך שפיר מאמר עד השמדך כי הרשעים יכלו בוודאי ולא ישאר רק טוב ומש"ה לא סיים בדבר טוב כי כיין שאינו מדבר רק לרשעים והרשעים באמת יכלו בזמן ההוא כדכתיב (ירמי' מ"ד) ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה משא"כ בפ' בחקתי שהי' משה שליח מהקב"ה אל כל ישראל. וכיון שהי' מדכר אל הכלל מש"ה לא הי' יכול לומר בלשון עד השמדך ועד אבדך כי הכלל ודאי דלא ישמדו ולא יכלו כי אפילו שבטא גמירי דלא יכלה מכ"ש הכלל ולכך סיים בדבר טוב כי להכלל בוודאי יתהפך הקללות לברכות ויהי' כולו טוב – עוד יש לפרש בדרך אחד כי יש לנו שני הבטחו' א' מה שאמר ישעי' (ס"ה) שהצדי' יראו במפלת הרשעים כדכתיב הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ובשבר רוח תיללו וכן אמר שם (ס"ו) נראה בשמחתכם והם יבושו. הבטחה ב' לצדיקים דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות דהיינו שבגאולה העתידה יראנו השי"ת נפלאות כימי יציאת מצרים ומצינו לפעמים פסוק אחד שמדבר לצדיקים ולרשעים וז"ש והשיבך ה' מצרים באניות בדרך פי' כי און הוא לשון כח כמו (הושע) מצאתי און לי וידוע מה שכתבו המדקדקים דאות הכ' המורה על הדמיון דרכה לפעמים להיות חסירה כמו כי אש ה' אוכלה שמשפטו כאש אוכלה וחסר כף הדמיון או מ"ם הדמיון דרכה להיות לפעמים חסירה כמו עד יקום גוי אויביו שמשפטו מאויביו וכאן נמי חסר כ"ף והמ"ם הדמיון מתיבתמצרים ומשפטו כממצרים כלומר שבאותן הכוחות שהי' בימי צאתך מארץ מצרים כמו כן יהי' בגאולה העתידה בדרך אשר אמרתי לא תוסיף עוד לראותה והיינו שאבדו השר ועמו כמו שכתב האלשיך כמו כן בגאולה העתידה יאבדו כל האומות והשרים שלהם ולא נוסיף לראותם עוד ומ"ש והתמכרתם מדבר על רשעי ישראל כמ"ש ישעי' הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו כי מפלת רשעים שמחה לצדיקים: