פסוק א:מערבות מואב וכו׳ כמה מעלות וכו׳. דק״ל דלא הול״ל אלא ויעל משה אל הר נבו דאטו עד האידנא לא ידעי׳ דבערבות מואב הוו יתבי אלא מוכרח דה״ק ויעל בעלייה אחת מערבות מואב אל הר נבו והואיל ואין כוונת רבינו אלא ליישב יתור לשון המקרא לא אמר אלא כמה מעלות ולא חש לבאר המנין שאמרו רז״ל די״ב מעלות היו שם:
פסוק א:את כל הארץ וכולי והמציקין וכו׳. דאל״כ לא הול״ל אלא את הארץ כל למה לי אלא לרבות חרבנה וצרתה:
פסוק א:עד דן הראהו וכו׳. הכרחו של רבינו ז״ל בכאן ברור דמכדי כתיב ויראהו את כל הארץ הרי כלה בכלל כל שבט ושבט איש איש על מקומו ותו למה לי דהדר ופירש את הגלעד עד דן וארץ נפתלי וכו׳ ולא עוד אלא דטפי קשיא דהואיל ולפי האמת הראהו כלם כדמוכח מקרא דכל הארץ מ״ש הני דהדר ופרט להו טפי מאינך דהשתא משמע שאלו בלבד הוא דהראהו וקשו קראי אהדדי לכך הוצרך רבינו לומר דהנך דנפקי מכללא ניתנו לידרש. ומ״מ איכא למידק דכיון דנמשך אחר מה שדרשו בספרי משום דקרא קשיתיה דכלהו הני מילי יתירי נינהו א״כ מה ענין השמיטה שהשמיט רבינו דברים הרבה שנאמרו שם ודא עקא כי הרי הוא משמט בתחלתו דאית׳ התם על את הגלעד שהראהו בה״מ בבניינו ובחרבנו ואין גלעד אלא בה״מ שנ׳ גלעד אתה לי ראש הלבנון. עוד משמט בסופו מה שדרשו על בקעת ירחו שהראהו גוג וכל המונו שעתידין ליפול בבקעת ירחו וכו׳ עיר התמרים מלמד שהראהו ג״ע והצדיקים מטיילים בתוכו שנאמר צדיק כתמר יפרח עד צוער שהראהו גיהנם סמוכה מצדה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה שנאמר כי ערוך מאתמול וכו׳ העמיק הרחיב ד״א שהראהו מציקי ישראל כגון אלו הבלשים הדרים עם המלכיות ועתידין ליאבד עמהם עכ״ל. וע״ק דבספרי בכל חד וחד פירשו מעיקרא שהראהו אותו המקום בבניינו ובחרבנו והדר קאמר דבר אחר ודריש כל אחד וא׳ כדלעיל ורש״י ז״ל ערבינהו ותנינהו ולא הזכיר ד״א אלא גבי הים האחרון ואין ספק דלאו בכדי נסבה הכי ובזה י״ל דסבר רבינו דאף על גב דבמדרש אמרו ד״א על כרחך לאו דוקא והא בלא הא לא סגיא דודאי אית לן לפרוטי פרטא דומיא דכללא וכי היכי דכלל הכתוב את כל הארץ אתא למימר כפשטיה שהראהו כל הארץ בישובה ובחרבנה ה״נ כלהו פרטי צריכינן לפרושינהו כה״ג ומיהו מכח הקושיא שהקשינו דסוף סוף כלהו קראי יתירי נינהו ותו דא״כ אמאי לא פרט נמי לכל שאר ארצות השבטים הילכך צ״ל דלמלתא אחריתי נמי אתי לדרוש בכל חד וחד באפי נפשיה על ענין א׳ ומ״מ א״א לומר דלהא לחוד אתא דא״כ לא דמי פרטא לכללא כדאמרן וע״כ תרווייהו דוקא אבל גבי הים האחרון דיש מקום לומר דלפשטיה בלבד אתא ואקרא דלעיל קאי כלומר שהראהו כל הארץ בכללות גם בחרבנה מתחלת הארץ עד סופה כלומר מן המזרח עד המערב הילכך שייך שפיר ד״א וה״נ לאידך גיסא לצד דרום הילכך גם באת הנגב כתב תחלה לפי פשוטו ולבסוף כתב ד״א משא״כ בכלהו אידך דמיירי במקומות פרטיים ולפי הפשט ק׳ כדלעיל ולקו׳ ראשונה יש לתרץ דלא מייתי רבינו אלא אותם דרשות שהן קרובות לפשט אבל לדרוש גלעד על בה״מ הוא רחוק מפשט הכתוב דההוא קרא גופיה מגלעד אתה לי לאו על בה״מ קאי לפי פשוטו אלא כדפי׳ שם הרד״ק [ירמיה כ״ב] על בית מלך יאודה שהוא ראש ממלכת ישראל אתה לי כמו גלעד כי גלעד ראש ארץ סיחון ועוג וכלה נקראת על שמה ע״ש וה״נ יש לפרש לפי פשוטו שהראהו תחלה הארצות שמחוצה לירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג הנקראת בשם גלעד מה שיארע לה ואחר כך הראהו מעבר לירדן והלאה. וה״נ הנך מילי שדרשו על בקעת ירחו וכו׳ משמע ליה לרבינו שהם רחוקים מפשט הכתוב מש״ה השמיטם. ואמנם ע״פ המדרש נלע״ד להסביר טעמא למה פרט הכתוב לומר שהראהו את כל אלה והנה ראשונה הראהו בה״מ וכו׳ להפיס דעתו על מה שלא רצה להניחו ליכנס לארץ והנה ידוע דא׳ מן הטעמים שנאמרו בזה במדרש לפי שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה בה״מ הוא עצמו והיה זה רעה לישראל לפי שע״י חרבן הבית ניצולו יש׳ ששפך חמתו על העצים והאבנים כמ״ש על מזמור לאסף ואילו בנאו משה לא היו שולטים אויבים עליו והיה שופך חמתו על ישראל והילכך הראהו תחלה גלעד דהיינו בה״מ בנוי וחרב. ועוד הראהו עע״ז בדן כלומר שגלוי לפניו שעתידין לחטוא ולכך הוצרך שלא להכניסו לארץ מן הטעם האמור. ובמה שהראהו עוד מעשה שמשון אפשר שרמז לו מ״ש דמשמשון ילפינן דבמדה שאדם מודד בה מודדין לו שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו וה״נ משה ברב בישר וברב בישרוהו כמו שכתבו ז״ל. ובפסוק השני הראהו שאף על פי שהוא יאסף אל עמיו לא מפני זה יחסר מי שירעה את עמו כי לא יטוש ה׳ את עמו ובכל עושה שליחותו ואף ביד אשה ימכור ה׳ את סיסרא. ועוד הראהו דכשם שיהושע שישמש תחתיו גרע מניה טובא כך יבאו רועים אחרים שהם קלי עולם וגריעי דהכא הראהו גדעון ובקרא דלעיל שמשון והיינו כדאמרינן ירובעל בדורו כמשה בדורו ודן בדורו כאהרן בדורו ועוד הראהו מלכות בית דוד לרעות ביעקב עמו וכל זה לפייס דעתו שלא יצטער על עמו כלפי מ״ש יפקוד ה׳ וכו׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. ובפסוק השלישי הראהו מחיצתו בג״ע ומתן שכרו הגדול ומה שהראהו תחלה מערת המכפלה היינו לפי מ״ש בספרי ומנין אתה אומר מחילה היתה יוצאת מקברו של משה לקבורתן של אבות נאמר להלן שמה קברו את אברהם וכו׳ ונאמר כאן וימת שם ומה שהראהו כלים שעשה שלמה היינו להבטיחו דאף כשיעשה שלמה בבית עולמים עשרה מנורות ושלחנות מכל מקום העיקר יהיה בשל משה והיא נתונה באמצע והכל יקרא על שמו לעולם והראהו עוד מלחמת גוג שתהיה לע״ל שאז יקום משה אדוננו גם כן בעזרנו כדאמור רבנן בספר הזהר משה ברישא ומשה בסיפה ועד אחרון הראהו כבודו בג״ע אבל שקודם לזה צריך לעבור דרך גיהנם שסמוכה מצדה ומשם יפרד ויעלה במנוחות שאננות ולר״א הראהו שימצא בכבודו ובעצמו בכל גאולת ישראל האחרונה לנקום נקמת ה׳ מאת אויבי נפשנו שיהיה בב״א:
פסוק ב:הים האחרון ארץ וכו׳. לפי׳ קמא ק׳ דלא הול״ל אלא הים האחרון ל״ל ולר״א פשיטא שהוא דוחק גדול לומר אל תיקרי הים אלא היום:
פסוק ג:ואת הנגב ארץ הדרום ד״א וכו׳. לפי׳ קמא ק״ק מ״ש שהזכיר דרום טפי מצפון דודאי גס צד צפון אחזייה דאל״ה כ״ש דק׳ מ״ט ולר״א נמי ק״ק דסוף סוף בתיבת הנגב לא רמיזה מערת המכפלה ושאני קרא דויעלו בנגב דהא מסיים ויבא עד חברון אבל עלייתם בנגב היינו נגב ממש לפי שהיתה הפסולת של א״י שכן צום משה כדפירש״י שם:
פסוק ד:לאמר וכו׳ שאלולא כך וכו׳. ומאי דקשה על זה מההיא דהיום מלאו ימי ושנותי עיין מ״ש בפרשת פנחס בד״ה על אשר לא קדשתם אותי בס״ד:
פסוק ה:וימת שם אפשר וכו׳. ההרגש שמבחוץ נראה דהיינו דמאחר שכל הענין במשה איירי דכתיב ויעל משה וכו׳ ויראהו וכו׳ ויאמר ה׳ אליו וכו׳ אם כן לא הול״ל אלא וימת שם דממילא הוה ידעי׳ דעל משה משתעי ומשני שפיר דהוצרך לחזור ולכתוב משה להודיע שזה ענין באפי נפשיה דעד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע ולאידך נמי משונה הוה:
פסוק ו:מול בית פעור קברו מוכן וכו׳. נראה דק״ל דהיכי נקבר באותו מקום מול הע״ז ומכוין לתרץ ע״ד מה ששנינו בפ״ג דע״ז שאל פרוקלוס את ר״ג כתוב בתורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי והשיבו אני לא באתי בגבול׳ היא באה בגבולי וה״נ משני רש״י על ענין זה שקברו של משה היה מוכן שם מששת ימי בראשית וא״כ באה הע״ז בגבולו ולא אסור וכי תימא סוף סוף הואיל והיה גלוי לפניו ית׳ שהיו עתידים האומות להעמיד שם ע״ז מפני מה הכין קברו מעיקרא באותו מקום ולאיזה תכלית ומשני שהוצרך לזה כדי לכפר על מעשה פעור:
פסוק ח:בני ישראל הזכרי׳ אבל באהרן וכו׳. משה לא הוה מצי למעבד הכי לפי שהיה דיין והיה מוכרח לעשות דין גמור ועוד כדי שתהא אימתו עליהם להדריכם בדרך ישרה:
פסוק י:אשר ידעו וכו׳ שהיה לבו וכו׳. לאפוקי דלא נימא פנים כפשוטו דהא חזי׳ דקא״ל לא תוכל לראות את פני:
פסוק יב:לעיני כל ישראל שנשאו וכו׳. דהא קבלת הלוחות בידו לא הוה לעיני כל ישראל דאדרבא כתיב ואיש לא יעלה עמך לכך מס׳ דשבחו במה ששברן מדעתו דלאו משום תשות כח הוה דהרי הכתוב העיד עליו היד החזקה אלא מדעתו עבד לטובתן כדי שיהיו נדונים כפנויה ולא כא״א והסכימה עמו דעת העליונה אשרי העם שכ״כה לו זכותו יגן עלינו והוא על נדיבות יקום מ׳ה ש׳היה ה׳וא שיהיה להוציאנו מאפלה לאורה יראו עינינו וישמח לבנו בביאת משיחנו בעגלא ובזמן קריב אכי״ר:
פסוק יב:תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם.
