פסוק א:ויבאו ערש"י, ובב"מ פ"ו ב' מיכאל לבשר את שרה. רפאל לרפא גבריאל להפוך סדום. והק' תוס' דאין מלאך א' עושה ב' שליחות, וכ' הרא"ם כיון דבב' מקומות עושה ב' שליחות א"כ בב' סגי וצ"ע, ובמהרש"א כ' דלפעמים בב' מקומות פ"י שליח א' ולפעמים פ"י ב' שליחים. ועי' בר' בחיי דרק א' לרחמים וא' לדין אין עושה ב' שליחות, אבל כשב' השליחות שווים עושה ב' שליחות, ועי' רקאנטי, ובס' יד מלאכי כללי דינים סי' קכ"ה:
פסוק א:רש"י אברהם שהי' כחו יפה נדמו לו בדמות אנשים ולוט כמלאכים. עי' בשפת אמת על מס' ברכות ד"ד. לאדמו"ר הגה"ק מגור זצ"ל בהג"ה דבאמת י"ל דפעמים נקראים מלאכים ג"כ בשם אנשים אף היכי דחצי למקרי להו מלאכים טפי עדיף לי'. ובלוט כבר הלך מיכאל, עי' בזה"ק וירא ק"ו ב' שנשאר עם השכינה אבל באברהם לא כ' מלאכים הואיל שהי' גם מיכאל עמהם שנקרא שרף להכי עדיף טפי לקרא בשם אנשים אך לפמ"ש במדרש דמיכאל הלך להציל לוט אי אפ"ל כן וצ"ל כמ"ש רש"י עיי"ש מ"ש בזה):
וע"ד מליצה י"ל. ישנם עשירים הניתנים צדקה רק בצלצלי שמע, אשר תפרסם בעתונים וכדומה, צדקה כזאת נגרעה דכל כבודה בת מלך פנימה מתן בסתר, ולמשל אם יבא איש דגול מרבבה לביהכ"נ בשבת מיד ימצאו קופצים הרבה שיזמינוהו לאכול עמהם. אבל כשיבא איש פשוט ויעמוד אצל הדלת הוא בבחינת אינו נראה. ושמעתי הפשט על המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו ביצה ל"ב ב') דביהכ"נ שלנו מאירים באור החשמל ומחט אם יפול על הארץ יראה. אבל עני הגדול העומד בפתח ומצפה שיקחוהו לביתם אין איש רואהו ואין איש מרגיש בו כאלו הי' בבהכ"נ חשך אפלה, מעט אבק על אחד הספסלים יראה, ועולם חשך "בעדו" בשביל העני וזה"פ באברהם קורא אנשים דלא עשה למען הגיאות ונתן מלחמו לדל באין הבדל לאיש פשוט כמו למיוחס לאנשים כמלאכים" אבל לוט, אם הצדקה לא יעשה לו פרסום ואיננו בפומבי אז גם אם יגוע איש לעיניו לא ירחם עליו. נדמו לו אלו בדמות מלאכים ולכן האכילם:
פסוק א:וירא לוט ויקם. באוה"ח וירא לוט וירץ וצ"ע ועי' בתרגום ירושלמי שכ' ג"כ ורהיט ושאל בשלומיהן ועי' ביד מלאכי אות ה' כלל רפ"ג ובשו"ת חות יאיר סי' רל"ה:
פסוק א:וישתחו אפים ארצה. עי' בפ' וישב (ל"ז י') מ"ש בשם מנ"ח:
פסוק ב:אדני. בענין שמות קדושים עי' במס' סופרים פ"ד הלכה ז' ובנחלת יעקב שם:
פסוק ג:ומצות אפה. ערש"י פסח הי' עי' בהגדה ריח דודאים לזקיני הגאון מלאסק ז"ל דנ"ה. דצ"ב אטו לוט קיים המצות קידם שניתנו. ונראה דפסח מלשון דלוג וקפיצה או חמלה כמ"ש רש"י פ' בא (י"ב כ"ג) שחמל ה' על ישראל ופסח על בתיהם, ומצות הי' ע"י חפזון שלא יכלו להתמהמה. וכן בלוט הי' חמלה עליו והי' כעין פסח שעתיד להיות, וכן מיהרו עליו המלט על נפשך, והי' התעוררת הלילה מעין גאולת חצרים, ונתגלה ללוט הארה מן השמים ואפה להם מצות, כעין משחז"ל בסוטה י"ב ב', ניבא ולא ידע מה ניבא:
פסוק ט:שתי בנות. ערמב"ן מתוך שבחו באנו לגנותו. ולכאו"ק שלא למד זכות עליו שכוון להציל מחטא משכב זכר שב"נ מוזהר עליו. משא"כ בזה שתפקיר בנותיו לזנות לא יהי' עוברים כלום. וכ' בכל"ח כיון דבב"נ ל"ש ערבית ומצות תוכחה, ול"ה לו להפקיר בניתיו בשביל שלא יעברו על משכב זכר. ומדוקדק הל' אשר לא ידעו אים, ואע"ג, שאינו שוה מעם בתולה לבעולה, מ"מ הכא ל"ש זה דלאחר הראשון שוב תהי' בעולה והי' שם כל העיר, ורק כוונתו הי' שעדיין פנויות ויתנצלו מחטא, אכן בכ"ז הוא גנות שאדם הרחיק מזימה יפקיר בנותיו. ועמ"ש בפ' לך (י"ג ז') בשם אגודות אזוב מדברי ולקמן (י"ט כ"ג):
פסוק י:וישלחו. הערני בני שיחי' דלמה הביאו את לוט אליהם הביתה, אחר שהכו בסנוורים. ואף שהיה לוט בחוץ הי' יכול להציל עצמו מהם דלא ראו אותו. ורק לרש"י כיין שניתן רשות למשחית אינו מבחין א"ש:
פסוק יא:הכו בסנורים וילאו למצוא הפתח. בספר ישועית מלכו להגאון מקימנא הקשה מה וילאו. לא יכלו למצא הפתח הול"ל, אלא מכות סנורים הוא מין עורון המרבה את דבר הנראה, פתח אחד נראה ונדחה שרואה פתחים הרבה, לכן נלאו למצוא את הפתח האמתי באשר חפשו הרבה פתחים בדמיונם:
פסוק יב:מי לך פה. עי' בעה"ט בגי' בועז רמז לבועז שיצא ממנו. ופליאה דבועז יצא מפרץ בן והודה בסוף רות וצע"ג:
פסוק טו:ויאיצו. עי' פסחים צ"ג ב' ובמהרש"א בזה:
פסוק יז:אל תביט. ערש"י ועמ"ש בפ' נח (ו' ט"ז) בשם ס' עדות ביוסף, ויש לפרש דכ' המפו' על הפ' בשמים ממעל, דאדם אם ירצה דמות כי הוא צדיק ידע כי בשמים פי' בעניני שמים ממעל יש ממעל לי, ועל הארץ אם יצטער לרוע מזלו ידע מתחת, שיש עוד הרבה פחותים ממנו במזל, וזה"פ בלוט כשהי' בסדום ראה עצמו לצדיק גדול נגד אנשי סדום, לזאת אמר המלאך אל תבט אחריך, פי' בהפחיתים ממך באנשי סדום ולמען לא יאמין בעצמו שכבר הגיע אל התכלית ואין לו צורך עוד להשתדל מעלה. אמרו לו המלט על נפשך אם ניגע להנפש אל תבט אחריך כי אם ההרה החלט ר"ל תלך תמיד למעלה ותראה כי מדרגתך אינה כלום ועי' בהגדה ריח דודאים דף מ' מ"ש בזה:
פסוק יח:רש"י ד"א שם זה קדש פי' מהרש"א שבועות ל"ה ד"ה חי, ועי' הגהות חשק שלמה על הגמ' שם כל שמות האמורים בלוט חול פי' השמות באל"ף דל"ת וכ"כ הריטב"א. והובא בכ"מ בפ"ו מיסוה"ת, ואע"ג דליכא אלא חד הנה נא אדוני כבר כ' הריטב"א דאגב ריהטא דאידך נקט גם הכא כל שמות, ואמנם בס' עיון יעקב רצה לומר דגם שמות של י"ה ג"כ חול כמו כי משחית ה' את העיר וכבר השיגו הגר"א פלשקעלם בספרו פ' וירא ודחה דבריו. וע"ש שור שתי' קו' המהרש"א וריטב"א ע"פ המד"ר וירא על הפ' רק להאנשים האל כו' ד"א אלהות הרבה ולכן בא הגמ' כאן להוציא מזה דכל השמות של אלף דלת הוא חול ואף פסוק זה דרק להאנשים האל ג"כ חול:
פסוק כ:קרובה ערש"י החשבון, ועי' מהרש"א שבת ד"י ע"ב. ובקריאת אמלטה נא משו"ת תשב"ץ ח"ב סי' מ"ט אריכות:
פסוק כב:כי לא אוכל לעשות. רש"י עונש על אמרם כי משחיתים אנחנו, עי' קובץ דרושים חוברת ד' סי' כ"ט דבמנחות מ"א א"ל מלאכא לר' קטינא בעידן רותחא ענשינן על עשה, וצ"ב איך תלה המלאך בעצמו ולא אמר ענש הקב"ה אעשה, וי"ל עפמ"ש הגרש"ק מבראד בטעם דאין עונשין על עשה רק ברותחא. משום דמדותיו של ה' מדה כנגד מדה, והמבטל עשה בלא חטא רק בשוא"ת. לא יתכן להענישו במעשה אך ברותחא דניתן רשות למשחית משלמין לו כמדתו בשוא"ת, שאין אומרים למלאך הרף ידך, ודפח"ח, וידוע דמשפט הבא ע"י ה' בעצמו מבחין, כמ"ש האיש אחד יחטא כו' רק במשפט הבא ע"י ב"ד של מעלה לא יובחן, ולכן שפיר דייק המלאך ואמר, ענשינן אעשה היינו אנן ב"ד של מפלה:
פסוק כג:השמש יצא עי' פני יהושע ברכות ז' דהקרא קמ"ל דלוט מצד עצמו לא הי' ראוי לעונש, רק מחמת דבאותו יום מנוהו שופט עליהם כמו שפרש"י בפ' ולוט יושב, והי' לו להוכיח אותם אלא דמצות תוכחה אינה אלא מ"ע דהוכח תוכיח, ואיתא במנחות מ"א, דבעידן רותחא ענשינן אעשה, וידוע מחז"ל ברכות ז' בשעה שהחמה זורחת ומלכי אוה"ע משתחוין מיד ה' כועס, ואח"כ השמש יצא על הארץ והוי עידן רותחא, אבל אז כבר בא לוט צוערה. ועי' בתיבת גמא להפמ"ג תמה עליו דהא בתוס' מנחות כ' דדוקא בעשה שאינה חיובת הוא שמענשין רק בעידן רותחא, אבל בעשה החיובת לעולם מענשינן. ובאמת א"ש דקודם מ"ת לא נצטוו בעשה זו, ול"ה בכלל עשה החיובת ועמ"ש לעיל בפ' לך (י"ג ז') אי חיוב תוכחה הוא גם בכותי העובר על ז' מצות. וגם בקודם מ"ת אי שייך המ"ע דתוכחה, ועי' בכל"ח שהביא ריטב"א ר"ה ט"ז ב' דאפי' במ"ע חיובת ג"כ אין ב"ד של מעלה מענשין רק בעידן רותחא. ועי' בכור שור ב"ב ט' ב' הא דנותן צדקה מתברך בו' ברכות דאיכא ו' לאווין בצדקה ואע"ג דאיכא גם עשה, אך בעשה דליכא עונש בעוה"ז גם שכר מצוה ליכא בעוה"ז. אבל לאווין דאיכא עונש בעוה"ז גם שכר איכא בעוה"ז, ולכן אינו מתברך רק בשכר ו' לאוין שאין עובר פ"ש. ואין להקשות הא לאוי דצדקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליהם. וא"כ ליכא עונש בעוה"ז, אך ז"א דהיא הנותנת כיון דאם עובר על לאו שיש בו מעשה נענש בעוה"ז, א"כ מכ"ש דמדה טובה חרובה המקיים את הלאו במעשה צריך להיות שכרו בעוה"ז:
פסוק כד:גפרית אש. פי' שו"ת אגודת אזוב מדברי בחי' שבת ד"י מ"ש בענין זה ובפ' נצבים (כ"ט ב') גפרית ומלח, ואשת לוט ג"כ הי' לנציב מלח, ובדור המבול אי' שהי' התיבה מעצי גפר שאם לא ישובו ידונו בגפרית וכ' דעונשין הם בבחי' מלח, כשם שמלח נצרך לכל המאכלים ומבלעדו לא יערבו שום מאכל, כן א"א להתקיים העולם מבלי מדת הדין כי אם הי' רק רחמים הי' האדם מסיר יראתו ית' מעל פניו כי לא הי' ירא מעונש, לא כן ע"י פחד העונש החי יתן אל לבו שלא לחטא. וכ"ה בברכות ד"ה נאמר ברית במלח וברית ביסורין מה מלח ממתקת בשר כן יסורים ממרקין עונותיו, ובסנהדרין ק"ז איתא דדור המבול ואנשי סדום אין להם חלעה"ב, משו"ה נדונו בגפרית ורותחין להורות שעונם לא נתכפר, ואשתו של לוט שבזכות אברהם נצולה. והניצל בזכות אחרים אינו רואה במפלתן של רשפים, באה עליה המיתה פ"י מלח המורה על עונשי הגוף ע"ש אריכות מזה:
פסוק כו:מאחריו, רש"י מאחריו של לוט, וק' מה בעי רש"י בזה, וכ' בשם הג' ר"ש מאסמראפאלי ז"ל דאי' ברש"י מה ראה קרח לחלוק עינו הטעתו, וכאן באשת לוט ג"כ ק' הא אמר לה אל תביט אחריך ולמה לא השגיחה על דברי המלאך, ורק שראתה ברוה"ק שמשיח יוצא ממנה רות ודוד, וזה שפרש"י מאחריו של לוט שהסתכלה מה שעתיד לצאת מלוט:
פסוק כו:נציב מלח, עי' בס' יבין שמועה בשם הג' מטה משה דמלח סדומית מסמא ענים. וידוע שהי' מחטיר גפרית ומלח וכמ"ש בפ' נצבים וכאן קיצר הכ', ואפשר שמלח סדומית הוא מורכב מגפרית ולכן קראו כאן בשם גפרית, ואותו מטר בא אחורי לוט כי אילו הי' בא לפניו ל"ה יכול ללכת, כי לא יוכל אדם ללכת ופניו אל הרוח אשר משם המטר ושלג, ומכ"ש כאן שהי' המטר גפרית ומלח סדומית ולהכי צוה לו אל תביט מאחריך, ועוד צוה לו שלא יעמוד בכל הככר כי ידוע כאשר יוליך רוח שלג וימצא אים עומד אזי השלג יכסוהו משא"כ כשרץ והילך, והנה לאשת לוט קרה כזה כאשר הביטה לאחור אז המלח סימא עיני' ולא יכלה ללכת והרוח הוליך עליה את המלח ונעשית גל של מלח, ולכך הי' האזהרה במקום שהוא עמק שוה שאין שם מקום גבוה להתעכב שם המלח, אל יעמוד עד ההרה שהוא חקים גבוה ושם לא יתעכב המלח, ולכן כ' ותהי נציב מלח ותהי מלח. (ועי' בנדה ד"ע ע"ב דלא משמע כן. ועי' בספר דחיים לאחי המהר"ל ז"ל ח"ג פ"ד דמ"ש חז"ל חדל להיות לה אורח כנשים, כלומר של"ה לה דרך שאר נשים שהם קמצניות, והנה דרך מלח להיפך מדבורה כי מלח נתגדל בקרקע המקולקלת ועם כ"ז הנאתה מרובה, כך לא ימשך אדם אחר שכניו שהם צרי עין ולכך צריך להיות על שלחנו ברית מלח כדי שיעורר אותו על הנדיבות, וזה ענין אשת לוט שלא נתנה מלח לאורחים, וכן אותה ריבה שהמיתו אנשי סדום ע"י שמשחוה בדבש עד שהיתה למאכל דבורים ע"ש:
ובעיקר הדבר במחז"ל במלח חטאת ובמלח בא להנהיג, צ"ב כי עשה משתה להם ומסתמא האשה אופית ומבשלת ולא הקפידה ועל מעט מלח הקפידה, וי"ל דדרך בעל אכסניאות משתדלים שיהי' המאכלים מבושמים ומלוחים שיערב לאורחים ויבואו עוד הפעם, וכן אם א' יעשה משתה רוצה שהקרואים יהנו, אבל הנותן בע"כ אם מעמידים אנשי חיל בבית בעה"ב ומוכרח ליתן להם לאכול מובן כי בעה"ב אינו מקפיד אם חסר מעט מלח, כי לא חושש שיבואו עוד הפעם, וכן אברהם חפץ שיבואו עוד הפעם. אבל לוט כשבאו האורחים היתה אשתו מוכרחת לעשות שלא תתביישה שיאחרו לה אשת אברהם נותנת לאורחים לאכול ואתה לא, אבל התבשיל הי' כחו לפני אנשי חיל בלא טעם ומלח ותבלין, וכאשר טעם לוט וראה שאי אפשר לאכול, וא"ל ליתן מעט מלח, אז נתנה בקולה אף מנהג רש הזה כו' היינו לעשות מאכלים סובים כדי שיחזרו ויבואו. ואם כבר באו באו אבל לא להרגיל אותם לבוא, ואי' דאשת לוט עד היום עומדת נציב מלח וכל יום באים העזים ומלקקים כולה ולמחרת צומחת החדש ובאים עוד העזים כו' וזה חדה כנגד חדה דכל כוונתה שלא נתנה מלח שלא יבואו עוד הפעם, כנגד זה העזים מוטעם להם המלח ובאים כל יום ללקקה ועי' בזה בספר אורה ושמחה בהשמטות:
ובקובץ קהלת אשר סי' כ"ה ראיתי שהקשה אמאי חשיב לבורות בנדה ד"ע כ"ב שתהי' אשתו של לוט מטמא דמת מטמא ואין נציב מלח מטמא. לרש"י פ"ז דח"ו דבאה"נ לא חהני שינוי. והא מת אסור בהנאה ואפי' מת עכו"ם עי' במשל"מ ה' אבל, וישועות יעקב אה"ע סי' כ"א וא"כ מה בכך שנשתנית למלח, וי"ל דלא היה מקודם מיתה רק תיכף נציב תלח. ואף לראב"ע פכ"ז דהי' חיתה מקודם. י"ל דקודם מ"ת לא הי' חת מטמא ואסור בהנאה ורק משנתנה תורה ואז היתה נציב מלח ודומה לחמץ שנפל בדבש קודם הפסח דנשתנה לדבש ומותר בפסח, ופי' בספר אתוון דאורייתא כלל ד':
ועי' במג"א סי' רט"ז סק"ד בהוסק ובח"י ומקו"ח סי' תס"ז סק"ד בזה, וע"ש במגן האלף סי' תס"ז שהביא ג"כ ראי' מאשת לוט כשנעתק לענין אחר שאינו מענינו הראשון בטל שמי' מיני' וכן באיסור שנתהפך לדבש ע"ש. ובקובץ חדישים היו"ל ע"י אגודת הרבנים חוברת ט' סי' ס' הובא בשם אחי הרה"ג הר' שלמה ואב שליט"א דאין ראי' דשאני התם דמעולם לא הי' האיסור טומאה דמקודם היתה חי ואח"כ נתהפכה לנציב מלח, אבל בנבלה לדבש שהי' מקודם איסור. י"ל דאזלינן בתר מעיקרא. אבל להראב"ע הנ"ל דהי' מיתה לקודם שפיר יש ראי' דבתר השתא אזלי'. וכ"מ הזה"ק וירא דק"ח ע"ב דמתה מתחילה ממחבלא ואח"כ נתהפכה לנציב הלח, וע"ע בפסקי מהרא"י מהתה"ד סי' ק"ב באשת אלי' הנביא אם מותרת להנשא והביא ראי' מאשת לוט דמתה ונתהפכה לגוף אחר אעפ"כ אינה מטמאה כן אשת רעהו ולא אשת מלאך ע"ש ובב"ש אה"ע סי' י"ז סקי"א:
פסוק כז:אל המקום אשר עמד. בברכות כ"ו תפלות אבות תקנום, ערמב"ם פ"ט ה"א ממלכים כ' ג"כ אברהם תקן שחרית יצחק מנחה יעקב מעריב. ואולם בפ"ה ה"ח מתפלה פסק כ"ד' תפלות נגד תמידים תקנו. ועי' בהגהות הגרה חיות שם דהאמת הוא דבזה ליכא שום חילוק דאבות תקנו תפלות, ושם בהלכות מלכים דמדבר מן סדר התפשטות מצות ה' עד שבא מ"ר, נקט הענין כפי מה שהוא, אולם במה שהוא חובה עלינו הנה כלל גדול אין למדין דבר מקודם מ"ת בירו' פ"ג דמו"ק ופי' רמב"ם בפה"מ סופג"ה ומשל"מ פ"י ה"ז ממלכים וא"כ נהי דאבות תקנו מ"מ אין תקנתו לחוב עלינו, וחפני זה צ"ל דאנשי כה"ג תקנו נגד תמידים ורק משום תקנתא אנו מצווים להתנהג כן. וכן משמע לשון הש"ס כאן תפלות אבות תקנו ואסמכינהו רבנן על קרבנות, היינו דזאת בודאי ברור דאבות תיקנו רק רבנן דעשאו חוב עלינו הוא דומיא דקרבנות:
ושם בדכ"ט הביא בשם עקרים פכ"ד לרביעי, כי יקרה בתפילות שלא תקובל שה' יודע כי אם יבצע מגמתו יהי' לרעתו, כחו שאם מתפלל על בנים ויוכל להיות כאבשלום שבקש להרוג את אביו. וכן בעושר דילמא יהי' שחור לרעתו, ולזה יהי' מובחר התפלה והטוב בעיניך פשה, כלומר בכל דבר אשר אני מתפלל אל תפן אל דברי שפעמים הרבה אני שואל דבר שהוא רע לי ולכן אתה תבחר וכל מה שטוב בעיניך עשה, וכ"מ בתנחומא תרומה דפי' כן כוונת שלמה מלכים א' (ח' מ"א) ואל הנכרי אשר לא מעמך ישראל וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך, דאל"כ יקרא תגר אבל ישראל פשה כפי מה שאתה תבין עש"ה ועי' ביע"ד ח"ב דרוש י"א ובשו"ת זכרון יצחק סי' ס' אריכות:
ובברכות (ו' ב') הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו ואברהם מנ"ל שקבע מקום שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם. ואין שכינה שורה אלא בביהכ"נ או במקום קבוע בביתו כשאינו יכול לילך בביהכ"נ, ול"ק הלא ה' מלא כל הארץ כבודו, וכ' האר"י ז"ל דעתה בגלות נקראים ישראל נדה כמ"ש פ"כ לנדה היתה איכה (א' ח') ונדה אסורה לישב עם בעלה על מקום שאינו קבוע שנע ונד, ועי' בס' בית אלקים למבי"ט שפר א' פ"ה. וז"ש ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה, שיהי' המקום ההוא מוכן תמיד שיראה ה' לזכות את ישראל. וכן להיפך במקום שנעשה עבירה בכחו למשוך בו עוד רפ, ואחז"ל (ערש"י וישב ל"ז י"ד) על שכם מקום מוכן לפורעניות פניות שם פינו דינה, ומכרו יוסף ונחלק בית דוד וכמ"ש באבות פ"ד מ"ב מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. וכ"כ באלשיך בהעלותך דבמקום שמקיימים תורה ומצות שם שורה קדושה, ובמקום עבירה שורה טומאה, ולכן הסיט ה' ישראל במדבר בח"ב מסעות ולא עמדו במקום א' עד תום הגזירה ואח"כ יסעו לא"י, דבמקום שעשו איזה חטא מיד עמוד הענן נוסע משם ע"ש, ולכן בע"ת צריך לעשות תשובה באותו מקום שחטא כדי להרוג המזיק הנברא באותו מקום מהחטא כמ"ש ביע"ד דרוש א' ועפרר"א ספמ"ה ובתוס' סוטה (י"ד א') בבית פעור ששורה משחית הנברא מחטא ישראל לולא קברו של משה המתיש כחו ע"ש, וכ"כ בזה"ק דאסור לדור בבית שהי' בו רשעים כי יחטא שם:
פסוק כט:ויזכר אלקים. רש"י שהי' לוט יודע כו' פי' לוית חן מ"ש בזה:
פסוק לג:ותשכב ערש"י. ועי' מהרש"א ב"ק ל"ח דסותר לסוגיא דהכא דקאמר הבכירה עשתה כהוגן שהקדימה, ועי' רא"ם ובלחמי תודה לבן ההפלאה דכ"ג דרוש נעים, ופי' בפ' דברים (ב' ט') בשם אורח מישור. ובשו"ת מקום שמואל בקונטרס שערי התירוצים על נזיר מ"ב מנין שאין ה' מקפח וברש"י ולא עוד וכו' והאי ולא עוד נראין כשפת יתר דפי' אין ענינו לכאן, דרש"י נשמר בזה דלא תקשי דמנ"ל דבשביל שכר שיחה נאה כו' ואימא משו"ה פ' להבכירה לפי שפתחה בזנות ולימדה לאחותה, משא"כ צעירה שלא פתחה בזנות וכמ"ש במדרש ורש"י. לזה פרש"י דר"ח דדריש בשביל שכר שיחה נאה איהו לא ס"ל דרש זה לפי שפתחה בזנות פירסמה דבאמת לאו לזנות יחשב להם כמש"ל דעלי' נאמר צדיקים ילכו בם, אלא משו"ה פרסמה הכ' לפי שקראתו מואב משא"כ צעירה שאמרה בן עמי שיחה נאה. והמהרש"א בב"ק הניח בצ"ע רש"י שסותר א"ע לגמ' ולפמ"ש לק"מ דלעיל אמרי' לוט שנתכוון לעבירה נא' ופושעים יכשלו בם, בנותיו שנתכוונו למצוה נאמר צדיקים ילכו בם, ופריך מינס אנוס, ומתרץ נקוד על ובקומה דבקומה ידע מה הו"ל למיעבד דלפניא אחריתא לא הו"ל למישתי. וזה שפרש"י ודאי מעשה הבכירה ל"ה זנות אפי' ללוט כנ"ל ומשו"ה זכתה להקדים ד' דורות לישראל וכו' דקדימה זו עשתה פעולה שלא יהי' שום עבירה לא לה ולא לאביה, אבל בזה שפתחה פתח לצעירה ויצא מזה עבירה וזנות לאבי' דלא ה"ל לשתות כו' לזה פרסמה הכ' ע"ש:
ובס' באר שבע היריות ד"י תמה אהא דנקוד ובקומה דבקומה ידע כו' מתוס' ב"מ פ"ז ד"ה למה בשם ב"ר דכ"מ שהכתב רבה דרשי' הכתב, א"כ אף שהוא"ו מנוקד עדיין נשאר תיבת בקומה, אבל מרש"י בחומש נראה שנקוד כל התיבה ובקימה, אבל בב"ר וגמ' איתא רק על הוא"ו וצ"ע (ובמהרש"א הוריות תי' שנקוד על ו' ראשון של ובקומה וכ' הכי ולא ידע בשכבה בקומה, שה"פ דל"י בבקר אם שכבה אצלו וחינה תידק הא בקומה גופה ידע דהי' שכור ול"ה לו למשתי ושפיר אתה דורש הכתב), וכן מצאתי בס' מאירי אור בהוריות ומצא בחומש ישן נקוד כולה, וי"ל גם בפשט הגמ' למה נקוד על ו' ובקומה היינו הו' אותיות ובקומה ע"ש:
פסוק לו:רש"י אע"פ שאין מתעברת מב"ר. ועי' בח"ר פמ"ג פלוגתא בזה. ועמ"ש בפ' לך (ט"ז ד') ועוד כ' האחרונים דבבוגרות מתעברת מביאה ראשונה, וע"ע בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' י"ח מדודי הגאון אבד"ק לאסק שליט"א. וע"ע בשדי חמד בחלק הכללים אות א' סי' ע"ח שכ' דאין הפשט כר"ן דמיעוט איכא דמתעברות בביאה ראשונה רק דזמנין דמתעברה וכמ"ש רש"י כאן בפ' וירא (י"ט ל"ו) בבנות לוט דאלו שלטו בעצמן וכו' וע"ע בקובץ כנסת חכמי ישראל היו"ל באדעסא ש' תרנ"ז סי' קע"א בזה:
פסוק לז:עד היום. פי' בתיב"ע עד יומא דין, ובפסוק ל"ח על עד היום פי' בתיב"ע עד זמן יומא דין, ועמ"ש בזה בחמדת ישראל הנדפם מחדש בהוספות על מל"ת י"ב: