פסוק א:וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה, יקום לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה, ראשון לשאר השבטים לְהִלָּחֶם בּוֹ? מכיוון שהעם כבר לא פעל כיחידה אחת, הם שאלו מי מן השבטים העצמאיים יתחיל במלאכת טיהור הארץ מן האויבים.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר ה': שבט יְהוּדָה יַעֲלֶה. הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר שבט יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו: עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי, בלקיחת החלק שלי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ. כך נשתף פעולה במבצע הצבאי. היה זה קשר טבעי בשל הקִּרבה הגאוגרפית, שכן נחלת שמעון הייתה מובלעת בתוך נחלת יהודה, ולפחות חלק ממנה הופרש מנחלתו הגדולה של יהודה. – וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן.
פסוק ד:וַיַּעַל יְהוּדָה, הוא יזם מלחמה. וַיִּתֵּן ה' אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם, וַיַּכּוּם אנשי יהודה בעיר בֶזֶק, שבה נערך הקרב, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ.
פסוק ה:ובפירוט: וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק, מושל העיר בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ. וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי שעמדו מולם.
פסוק ו:וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק, וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו בעיקר לשם ביזיון, וכדי למנוע ממנו לבצע כל פעולת התנגדות נמרצת.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק: שִׁבְעִים מְלָכִים, ראשי ערי-מדינה קטנות שבְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים פירורים תַּחַת שֻׁלְחָנִי. בימי גדולתי אני עצמי הכפפתי כך תחתי שבעים מלכים בדלות ובחרפה. כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים. אדוני בזק היה מושל גדול יותר, שניצח בכמה מלחמות, ולכן יכול היה לארגן צבא גדול יחסית. כאשר ישראל הביסו אותו, הם עשו לו כדרך שנהג הוא לעשות לאחרים. וַיְבִיאֻהוּ לירוּשָׁלִַם הסמוכה לבזק. ירושלים לא הייתה אז עיר ישראלית, ואולי לכן הובא אליה. וַיָּמָת שָׁם.
פסוק ח:וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ.
פסוק ט:וְאַחַר כך יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה, האזורים שהיו תחת שלטונם. שְּׁפֵלָה,
פסוק י:לא כל המאורעות המסופרים כאן אירעו באותו זמן. בקטע הבא מסוכמים קורותיהם של שבטי יהודה ושמעון במלאכת הכיבוש שלהם, כפי שכבר נזכר בספר יהושע. וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן, וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים, בעבר קִרְיַת אַרְבַּע, וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי הענקים שישבו בעיר.
פסוק יא:וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם שבט יהודה אֶל יוֹשְׁבֵי דְּבִיר, וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר כָּלֵב, מנהיג השבט, שקיבל לנחלתו הפרטית את העיר חברון וסביבתה: אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר, שהייתה עיר לא גדולה בסביבות חברון, וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה.
פסוק יג:וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, שהיה איש גדול וגיבור חיל, אֲחִיו החורג של כָלֵב, הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ בשנים רבות. וַיִּתֶּן לוֹ כלב אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק יד:וַיְהִי בְּבוֹאָהּ אל עתניאל, אישהּ החדש, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל, ניסתה לשכנע את בעלה שיבקש מֵאֵת אָבִיהָ, שהוא גם אחיו הגדול, את הַשָּׂדֶה, שדה מסוים. ייתכן שעתניאל חשב שלא מגיע לו שדה נוסף, מאחר שקיבל את הבת לאשה, ואולי – גם נחלה אחרת. משום כך, בבואם לבקר את כלב או כשנפרדו ממנו, היא נקטה יזמה – וַתִּצְנַח, רכנה או הפילה את עצמה מֵעַל הַחֲמוֹר וכרעה על ברכיה. וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ? מה רצונך?
פסוק טו:וַתֹּאמֶר לוֹ: הָבָה לִּי תוספת בְרָכָה, או: מתנה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי. השטח שנתת לי, וכנראה גם העיר דביר בכלל זה, יבש וזקוק למים. וְנָתַתָּה, תן לִי גֻּלֹּת, מעיינות, מקורות מָיִם, שבהן אפשר יהיה להשתמש להשקיית הארץ. וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית, שני מעיינות, עליון ותחתון, באזור חברון.
פסוק טז:פרט נוסף בנוגע להתיישבות בני יהודה: וּבְנֵי קֵינִי, יתרו חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, לאחר שהתגוררו בה זמן מסוים, אֶת, עם בְּנֵי יְהוּדָה, ופנו ל,מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד. וַיֵּלֶךְ הקיני וַיֵּשֶׁב אֶת, בין בני הָעָם, שבט יהודה.
פסוק יז:לאחר ששבט יהודה כבש את חברון ואת דביר והתיישב בארצו – וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶת, עם שִׁמְעוֹן אָחִיו, לעזור לבני שמעון בכיבושם, לפי ההסכם שביניהם. וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב העיר צְפַת, שבוודאי אינה זו שבגליל, וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, הרגו את יושביה אבל לא בזזו אותה. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה על שם החרם.
פסוק יח:לאחר מכן, פנו בני יהודה לשפלת החוף. וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ. אלה הן שלוש ערים פלשתיות.
פסוק יט:וַיְהִי ה' אֶת, עם יְהוּדָה, וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר. ייתכן ששלטון הפלשתים התפשט קודם לכן לכיוון הרי יהודה, וכעת לקחו בני יהודה את האזור ההררי מידם, אך לא יותר מזה, כִּי לֹא הצליחו לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם. מרכבות הברזל של הפלשתים היו יתרונם העצום. בני יהודה לא היו חזקים דיים להתמודד עמן בקרב. משום כך נשארו הפלשתים באזור השפלה – שם שכנו עזה, אשקלון ועקרון – ורק גבולם הצטמצם מעט בשל לחצם של בני יהודה.
פסוק כ:הכתוב שב ומשלים את תמונת שליטת יהודה בהר: וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק, כאמור.
פסוק כא:וְאילו אֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, שחלק ממנה שייך לנחלת יהודה שבהר, לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן שנחלתם בירושלים, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת, עם בְּנֵי בִנְיָמִן, וגם עם חלק מבני יהודה, בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק כב:וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם לכבוש את בֵּית אֵל, וַה' היה עִמָּם.
פסוק כג:וַיָּתִירוּ, שלחו סיירים בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל, וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים – לוּז. נראה שלא הייתה זו אותה עיר ממש, אלא עיר שהייתה סמוכה לה מאוד.
פסוק כד:וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים שנשלחו לתור ולצפות, אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא, כניסת הָעִיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד.
פסוק כה:וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר, ולאחר שחדרו אל תוכה – וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב. וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ ולא הרגום, כגמול על המעשה.
פסוק כו:וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אל אֶרֶץ הַחִתִּים, שהייתה מצפון לסוריה, באזור טורקיה של היום, וַיִּבֶן שם עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז. הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק כז:וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת העיר בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ, היישובים הסמוכים לה וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי דוֹר וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי יִבְלְעָם וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וְאֶת יוֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ. כל אלה היו ערים גדולות למדי ומבוצרות, ושבט מנשה לא היה אז חזק מספיק לכבשן. וַיּוֹאֶל, החליט, או: הוסיף הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, למרות שכבר לא הייתה ארץ כנענית.
פסוק כח:וַיְהִי כִּי חָזַק, כשנתחזק לאחר זמן יִשְׂרָאֵל – וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס. הם הצליחו להטיל את שלטונם ואת סמכותם על הכנענים, וְאולם הוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ. הכנענים נשארו במקומם.
פסוק כט:וְאֶפְרַיִם לֹא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, בְּגָזֶר דורות רבים לאחר מכן.
פסוק ל:זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בערים הללו, וַיִּהְיוּ לָמַס.
פסוק לא:אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאֶת אַחְלָב וְאֶת אַכְזִיב וְאֶת חֶלְבָּה וְאֶת אֲפִיק וְאֶת רְחֹב, שהיו ערים גדולות, בעיקר בשפלת החוף. המקומות הללו היו בנחלתו האידיאלית של שבט אשר, אבל בפועל היא לא מומשה.
פסוק לב:וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. ביטוי מהופך זה עשוי לרמז על כך שבאותו אזור היו הכנענים תקיפים יותר ואולי גם היוו רוב מספרי. כִּי לֹא הוֹרִישׁוֹ.
פסוק לג:נַפְתָּלִי לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וְאֶת יֹשְׁבֵי בֵית עֲנָת, וַיֵּשֶׁב נפתלי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגם כאן בסופו של דבר, יֹשְׁבֵי בֵית שֶׁמֶשׁ וּבֵית עֲנָת הָיוּ לָהֶם לָמַס.
פסוק לד:וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת בְּנֵי דָן הָהָרָה, אל ההר, כִּי לֹא נְתָנוֹ לָרֶדֶת לָעֵמֶק. לא רק הפלשתים יושבי השפלה לא אפשרו לבני דן להרחיב את נחלתם, אלא גם האמורים, שאולי היו בני בריתם באותו אזור, הצרו את צעדיהם.
פסוק לה:וַיּוֹאֶל הָאֱמֹרִי לָשֶׁבֶת בְּהַר חֶרֶס, בְּאַיָּלוֹן וּבְשַׁעַלְבִים, ולאחר זמן, וַתִּכְבַּד יַד בֵּית יוֹסֵף על האמורים וַיִּהְיוּ לָמַס.
פסוק לו:וּגְבוּל הָאֱמֹרִי היה מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים, מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה.
