פסוק א:וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וְאֵהוּד מֵת. לאחר מות אהוד, שהשפיע על שבטים אחדים, קם על ישראל אויב חדש, והפעם – מתוך ארצם:
פסוק ב:וַיִּמְכְּרֵם, מסרם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר, אחת מערי הממלכה הגדולות שהייתה בגליל העליון. וְשַׂר צְבָאוֹ היה סִיסְרָא, וְהוּא – סיסרא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, מקום שבו מלכו כנראה מלכים נוספים.
פסוק ג:וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ, לסיסרא, וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה.
פסוק ד:וּבאותו זמן דְבוֹרָה הייתה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, שמו או כינויו של בעלה, הִיא שֹׁפְטָה, שופטת אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא.
פסוק ה:וְהִיא יוֹשֶׁבֶת, מקום מושבה הקבוע כשהנהיגה את העם היה תַּחַת עץ תֹּמֶר, שנקרא אחר כך על שמה – תומר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם. בהיותה אשה, לא רצתה שיבואו רבים אל ביתה וקבעה את מקום שבתה בחוץ תחת עץ התומר. המקום הבלתי פורמלי הזה לא פגע בהנהגתה ובשלטונה – וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט. נוסף על הנהגת העם היא שפטה בין אדם לחברו, כדרך שנהגו שאר ראשי ישראל.
פסוק ו:וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מהעיר קֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: "לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ, אסוֹף אנשים והוֹבל אותם בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן, שבטי הצפון החיים תחת שלטונו של המלך יבין. לחץ האויב הופעל בעיקר על השבטים הסמוכים, וכאיש צבא משבט נפתלי, הצטווה ברק לגייס אנשים רבים משבטים אלה.
פסוק ז:וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ, צבאו הגדול, שיגיעו לשם כדי לערוך עמך מלחמה. אתה תרד מהתבור אל עבר נחל קישון וסמוך לנחל תפתח בקרב עם סיסרא, וּנְתַתִּיהוּ, אתן אותו בְּיָדֶךָ". ייתכן שמקום הקרב וזמנו נקבעו מראש בשטח המאפשר תמרון למרכבות ונוח גם לצבא רגלי.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק: אִם תֵּלְכִי עִמִּי למלחמה – וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי – לֹא אֵלֵךְ. ברק לא הזדקק לה כלוחמת אלא נזקק לחיזוק שהעניקה לו נוכחותה של מנהיגת ישראל.
פסוק ט:וַתֹּאמֶר לו דבורה: הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ כבקשתך, אֶפֶס כִּי, אך לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ, לא תזכה לפאר וכבוד עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא. בסופו של דבר, ה' יגרום שסיסרא יומת ביד אשה ולא בידך. אתה לא תיחשב אחד הגיבורים הגדולים, שהרי אתה מתנה את הליכתך למלחמה בהליכתי, וגם בפועל, לא אתה או אחד מאנשיך יסיר את ראש אויבך. וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה, לקֶדש נפתלי.
פסוק י:וַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת שבט זְבוּלֻן וְאֶת שבט נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה, וַיַּעַל בְּרַגְלָיו ואתו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ, חיילי רגלים, וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה.
פסוק יא:פרט נוסף שיהיה חשוב לסיפור: וְחֶבֶר, שם איש ממשפחת הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה. הקֵינים, שהיו מבני חובב, ישבו בין שבטי ישראל, אך לא הייתה להם נחלה מיוחדת בארץ. תחילה ישבו באזור יריחו, ולאחר מכן חיו רובם במדבר יהודה. אחד מהם, חֶבר, נפרד משאר בני שבטו ונדד צפונה. מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה. וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים, מקום בגבול נפתלי אֲשֶׁר אֶת, ליד קֶדֶשׁ.
פסוק יב:וַיַּגִּדוּ לְסִיסְרָא כִּי עָלָה בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם אל הַר תָּבוֹר.
פסוק יג:וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ, תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל, וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן. מרכבות סיסרא הקנו לו עדיפות קרבית. הוא הניח כי באמצעותן ינצח כל חיִל רגלי שיעמוד כנגדו.
פסוק יד:וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק: קוּם, פתח במלחמה, כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ. הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ. דבורה, שעמדה על ההר, הורתה לברק שהגיעה שעת הכושר להילחם. וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו.
פסוק טו:וַיָּהָם, חולל מהומה, בלבל ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק. וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה שכבר לא הועילה לו. השהות במרכבה לכודה הגדילה את סיכויו להיהרג, כי לא היה במרכבה כדי למנוע את הפגיעה בו, והנהיגה אף הקשתה עליו להתגונן. וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. כיוון שכל אנשיו ברחו, סיסרא לא יכול היה להישאר. מתוך דאגה לביטחונו ומכורח הנסיבות ברח ברגליו כחייל פשוט.
פסוק טז:וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם, וַיִּפֹּל כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב. כולם נהרגו. לֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד.
פסוק יז:וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי. לא ברור אם יעל הייתה מבנות הקינים או משבטי ישראל, שהרי הקינים התערבו בפועל בישראל. סיסרא פנה אליה כִּי שרר שָׁלוֹם, לכל הפחות שלום קר, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.
פסוק יח:וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: סוּרָה אֲדֹנִי, סוּרָה אֵלַי, אַל תִּירָא. וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה, כדי שירגיש שהוא נמצא במקום מבטחים.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי, אני צמא. הרי סיסרא רץ ברגליו מרחק גדול אחרי הקרב. וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד, שק עור הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ חלב במקום מים. למרות שהחלב מרווה, הוא גם מרדים, וכנראה לכך כיוונה. וַתְּכַסֵּהוּ שוב בשמיכה.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד, עמדי בפֶּתַח הָאֹהֶל, וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר: "הֲיֵשׁ פֹּה, בתוך האוהל אִישׁ"? וְאָמַרְתְּ: "אָיִן".
פסוק כא:וכאשר סיסרא היה מנומנם, ואולי נרדם לגמרי – וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל, שקצה אחד שלה מחודד, כדי שאפשר יהיה לתקעה באדמה. וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת, פטיש גדול בְּיָדָהּ. וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, בשקט, וַתִּתְקַע באמצעות המקבת אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ שבצד המצח שליד האוזן. הרקה רכה יחסית, והיא סמוכה מאוד למוח, כך שהפגיעה בה ביתד קטלנית. וַתִּצְנַח, היתד ירדה והגיעה בָּאָרֶץ, וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף, הוא התעייף ונחלש מהקרב, מהמנוסה ומהתבוסה, ולכן איבד את ערנותו ואת יכולתו להתגונן – וַיָּמֹת.
פסוק כב:וְהִנֵּה בתוך כך בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא. אולי סימנו לו לאיזה כיוון ברח סיסרא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ: אני יודעת את מי אתה מחפש. לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל, מוטל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ.
פסוק כג:וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. צבאו הוכה מכה אנושה. כל הרכב נלקח ופורק לחלקים בידי ישראל, וגם שר הצבא עצמו מת.
פסוק כד:וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה עַל יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן, עַד אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן. אמנם במלחמה הם לא נלחמו נגד יבין אלא נגד שר הצבא שלו, אבל לאחר שכוחו נשבר, וסיסרא – שהיה כנראה גורם חשוב מאוד בממלכתו של יבין – נפל, נסללה הדרך להפלה המוחלטת של שלטונו. הריגת סיסרא בלמה את המשך בניית הממלכה. בין שהרגו את יבין ובין שלקחוהו בשבי, הוא ירד ממעלתו החשובה.
