פסוק א:הפרשה הרביעית בעניני גדעון, רוצה לומר במה שדבר אליו המלאך ובנסים שנעשו לו על הגיזה. תחלת הפרשה ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד מדין וגו', עד וישכם ירובעל הוא גדעון וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה בצורך שליחות השם איש נביא אל בני ישראל, והוא כי לא מצאנו שהוכיחם על ע"ז ולא שהזהירם על דבר מה, ולבד אמר ואמרה אליכם אני ה' אלהיכם לא תיראו את אלהי אמורי ולא שמעתם בקולי, והנה ישראל לא חטאו בהיותם יראים את אלהי העמים, כי אם בעזבם את הש"י ועבדם אלהים אחרים, ולמה לא הוכיחם עליו אם עבדו ע"ז והוכיחם על יראת אלהי העמים? השאלה השנית במלאך שבא לגדעון, כי לא ימלט שנאמר שנראה אליו כדמות איש שחשב שהיה נביא, או שחשבו מלאך, כי בין שיהיה זה בהקיץ או בנבואה יתכן לדעת זה מה היה הנראה אליו ומה היה מחשבת גדעון באותו המדבר עמו? ואם נאמר שחשבו נביא איך יאמר א"כ ויפן אליו ה' וגו', ויאמר אליו ה'? והנה אלו הלשונות לא נאמרו על הנביאים, ואם חשבו מלאך ה' איך הביא גדי העזים להניחו לפניו לאכול ואיך אמר וירא גדעון כי מלאך ה' הוא וגו'? ויורה שלא הכירו שהיה מלאך עד הנה:
פסוק א:השאלה השלישית באמרו ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה וגו', שיראה כי המאמר הזה אין לו צורך, כי אם היתה הכוונה בו שנראה המלאך לגדעון הנה אחרי זה אמר וירא מלאך ה' ויאמר אליו וגו', ומה לו לזכור עוד שבא המלאך ושישב תחת האלה? אם לא היתה בזה מראה ולא דבור המלאך אליו.
פסוק א:השאלה הרביעית באמרו ועשית לי אות שאתה מדבר וגו' והנה האות היה צריך באמנת התשועה שיעד עליה ובמה שיבא בעתיד, אבל באמנת שהוא היה מדבר אליו מה צורך היה באותו אות? והנה עיניו הרואות שפיו המדבר אליו, ובמה שיעיד החוש לא יצטרך כלל למופת:
פסוק א:השאלה החמשית במה שצוהו האל יתברך קח את פר השור אשר לאביך והפר השני שבע שנים, ובמעשה לא מצאנו צורך כי אם בפר השני, כמ"ש ולקחת את פר השני והעלית עולה בעצי האשרה, ולא זכר מה יעשה מהפר הראשון. ורד"ק ז"ל כתב שצוה לקחתו כדי שלא ישאר לע"ז, והוא טעם זר מאד, האם יחסרון בארץ פרים לע"ז? השאלה הששית בנסי הגיזה, למה שאל אות אחרי שכבר ראה הנס שעשה המלאך לעיניו באש שעלה מן הצור על הלחם ועל המצות והמלאך הלך מעיניו? ואיך אחרי זה ומה שבאהו הנבואה לא נסתפק במאמר האלהי ושאל האותות בגיזת הצמר בגרן ובסל? ועוד כי אם היה שגדעון בנס הראשון אמר וידעתי כי תושיע בידי את ישראל וגו', איך אח"כ שבא הנס ונתקיים כמ"ש ויהי כן לא נסתפק בזה ושאל עוד נס אחר? באמרו אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם אנסה נא רק הפעם בגיזה, ומה הראה בנס השני להתחזק בו מהראשון? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'. זכר שאחרי מות דבורה הנביאה עשו בני ישראל את הרע בעיני ה', ואמרו חז"ל (שוחר טוב מ"ש פר' כ"ט) שלא נאמר כאן ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע, לפי שכל העונות הקודמים נמחלו להם בזכות השירה, ועתה הם כאלו מתחילים בחטא, ויאמר שבעבור עונם נתנם ה' ביד מדין ז' שנים, (ב) ושחזקה כ"כ יד מדין על ישראל עד שמפניהם הוצרכו ישראל לעשות את המנהרות אשר בהרים, והם המערות שהיו להם חלון מלמעלה שממנו יכנס האור, ואת המצדות והם המבצרים החזקים, (ג) וכאשר היה ישראל זורע הארץ היה עולה מדין ועמלק ובני קדם ועלו על ישראל ועל הזריעה (ד) ויחנו עליו, באופן שהיו משחיתים את יבול הארץ, ר"ל התבואות הזרועות ההם קודם שנגמר בשולם, ובזה האופן לא היו משאירים מחיה לישראל, וגם לא ישאירו שור ושה וחמור, כי היו בוזזים הכל או ממיתים ומשחיתים אותם, באופן שלא נשאר מחיה לישראל, ר"ל מחית לחם וכל מחית ב"ח:
פסוק ה:וזכר שהיו עושים האויבים השחתה גדולה, כי כאשר יבואו להלחם בישראל לא היו באים לבד על סוסיהם נקלים לחזור, אבל היו מביאים מקניהם וגמלים אין מספר, ובזה היו משחיתים היבול, ונוהגים כל ב"ח שימצאו כי היה כוונתם לבא אל הארץ לשחתה, ועל זה צעקו ישראל אל ה' וגו':
פסוק ז:ויהי כי צעקו בני ישראל וגו'. זכר שכאשר ישראל שבו בתשובה וצעקו אל ה' מתוך צרותם שמע האל יתברך צעקתם (ח) ושלח איש נביא. ובסדר עולם פרק כ' אמרו שהיה פנחס. ויש לשאול אם היה פנחס כהן ונביא קיים איך לא היה מוכיח לישראל והוצרכו לנבואת דבורה? והשיב רלב"ג שלא היה מנבא כי אם לעתות ידועות, או היה מתעלם פעמים ופעם היה נראה במאמר השם, כמו שהיה הענין באליהו, ולזה לא היה משמש ג"כ בכהונה גדולה כל ימיו, והיו משמשים בניו ובני בניו בהיותו קיים, וזה כי בימי דוד היה עדיין חי, כמו שאמר (דברי הימים א' ט' ב') פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, ולכן אמרו (ילקוט ח"א ריש פר' פנחס) שפנחס הוא אליהו. וכפי הפשט נראה שהיה הנביא הנזכר כאן איש שנבא לצורך שעה, ולכן לא נזכר שמו, והיה תכלית דבריו להוכיחם ולהודיעם שמפני חטאתם קראום הצרות האלה, ולכן הודיעם בשם ה' אלהי ישראל שהוא בהשגחתו עשה עמהם ד' חסדים. האחד שהעלה אותם ממצרים שהיתה הארץ סוגרת ומסוגרת. השני שהוציא אותם מבית עבדים, ר"ל שמלבד הארץ היו המצריים מושלים בהם, כמ"ש מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו.
פסוק ט:ועוד אמר שלישי (ט) ואציל אתכם מיד מצרים מבית עבדים, שהוא רמז להצלת הים כי שם הושיע ה' את ישראל מיד מצרים. עוד אמר החסד הרביעי ומיד כל לוחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם, רמז למלחמת סיחון ועוג ועמי הארץ ומלכיה שנתנם האל ית' בידם. ואמר שלהיותו אל קנא אמר אליהם (י) אני ה' אלהיכם לא תיראו את אלהי האמורי, ואין האזהרה הזאת שלא ייראו מפניהם, כי אם שלא יהיו רואים אותם ולא יביטו בעניני אותם האלוהות, על דרך (ויקרא י"ט ד') אל תפנו אל האלילים, ואמר (שמות כ"ג י"ג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, או הזהיר על היראה להיותה מהדברים המיוחדים לאל ית', כמו שאמר (דברים ו' י"ג) את ה' אלהיך תירא, והיה תכלית המאמר ולא שמעתם בקולי שלא שמעו לדברי האל ותורתו, כי נטו אחרי אלהי נכר הארץ, ואם כן היה די בתוכחה הזאת, והותרה השאלה הראשונה:
פסוק יב:וירא אליו מלאך ה'. חשבו המפרשים שהיה כל זה במראה הנבואה, להמשכם אחרי דעת הרב המורה (ח"ב פמ"א קי"ח ע"ב) שלא יראה מלאך ה' כי אם בחלום או במראה הנבואה לא בהקיץ, ואני כבר זכרתי שעם היות שהמלאכים במהיותיהם הנבדלים מחומר אי אפשר שיושגו בחושים, הנה ברצות ה' יראו לאנשים וישיגום בחושיהם בצורת אדם, וזה כדמות שאר הנפלאות, והנה גדעון בהקיץ נראה לו זה ושאל אות בדבר, וזה לא יעשה הנביא בנבואתו. וספר הכתוב (בפסוק שלמעלה) שבהיותו חובט חטים בגת, ר"ל דש החטים במקל, והיה עושה זה במהירות רב כדי להניס ולהטמין אותה החטה מפני המדינים הנלחמים בהם, הנה אז בהיותו עסוק בזה בא המלאך בצורת אדם וישב תחת האלה. והרלב"ג כתב שהמלאך הזה היה הנביא הנזכר, ואם היה כן לא היה עולה בלהב האש השמימה, אבל כפי האמת היה שכל נבדל נראה אליו בצורת איש. ויראה שישב ונתעכב שם תחת האלה, עד שיפנה אליו גדעון וישאלהו כדי להשיב לו, וכאשר ראה שגדעון לא פנה אליו ולא שאלו דבר כי היה מתעסק במלאכתו, וזהו שאמר כאן וגדעון בנו חובט חטים, ר"ל היה עושה זה ולא הביט אליו, אז נראה המלאך לנגד גדעון ונכח עיניו, וזהו וירא אליו מלאך ה' ויאמר לו וגו'. ובדרש אמרו (עיין רש"י) נתעכב שם עד שמצא לו זכות ואז נראה לו, אמרו יואש אביו היה חובט חטים אמר לו גדעון אבי זקן אתה הכנס לביתך ואני אהיה חובט, שאם יבואו המדינים אין בך כח לנוס, אמר המלאך קיימת מצות (כבוד) אב ואם ודאי אתה ראוי שיגאלו בני על ידיך, מיד וירא אליו מלאך ה' ויאמר לו ה' עמך גבור החיל. הנה זה המאמר ה' עמך גבור החיל היה אפשר שיובן בא' מב' פנים, אם שהיה ה' עמו בזמן ההווה, ואם שיהיה עמו אחר זה בזמן העתיד, והנה המלאך כיון הפן השני וגדעון הבין באופן הראשון, ולזה השיב (יג) בי אדוני ויש ה' עמנו, ואין המאמר בי אדוני לשון תחינה כמו שחשבו המפרשים, אבל פירושו אצלי כאדם האומר בשמעו דברי חבירו ושואל עמי אתה מדבר? וזהו בי אדוני? ר"ל בי דברת אדוני ואלי היתה מאמרך? ואם בהווה יש ה' עמנו איך מצאנו כל זאת, ר"ל הצרות והרעות וההשחתה שהיה מדין עושה בהם, ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו וגו', ר"ל וא"ת שאין באל ית' יכולת יותר מזה הוא בלתי אפשר, כי איה כל נפלאותיו וגו'? וזכר הכתוב שהמלאך שהיה מדבר בשם ה' הוא פנה אליו ואמר לו (יד) לך בכחך זה, רוצה לומר באותו הכח אשר למדת סניגוריא על ישראל לך והושעת את ישראל מכף מדין, ובזה ביאר שהיתה כוונתו באמרו ה' עמך גבור החיל על העתים שיהיה ה' עמו ויושיע את ישראל מכף מדין לא על ההווה כמו שחשב. ואמרו הלא שלחתיך, רוצה לומר ולא תחשוב שאמרתי זה במקרה כי הלא שלחתיך, רוצה לומר הלא כבר גזרתי זה, והנה מה שאמר ויפן אליו ה' הוא ספור הכתוב שספר האמת שהשגיח השי"ת בהפנותו, אבל גדעון לא היה חושב כי אם שהיה איש, ואולי שלזה הקדים לספר שבא הנביא לדבר לישראל התוכחות שזכר למעלה, לפי שגדעון כשראה המלאך בצורת אדם חשב שהיה הוא הנביא שבא להוכיח לישראל, והיה תשובת גדעון אליו (טו) בי אדוני במה אושיע את ישראל, רוצה לומר עמי דברת אדוני? (והוא דרך חול) ובי היו הדברים האלה? הנה אין לי במה אושיע את ישראל, כי אלפי הדל אשר במנשה, רוצה לומר האלף אשר בית אבי נמנה בו הוא הדל באלפי מנשה ומאותו האלף אנכי הצעיר בבית אבי, וידמה שהיה יואש אביו שר האלף, כי כן אמר אחר זה (בפסוק ל"א) בענין הבעל אשר יריב לו יומת עד הבוקר, ולזה אמר אלפי שהיה אביו שר האלף, וי"ת אדוני לשון קדש, הבין שאמר דברים כלפי גבוה, ותרגם אלפי, זרעיתי זעירא בשבט מנשה: וזכר שהמלאך אמר לו על זה (טז) כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד, רוצה לומר לא תצטרך לאנשים רבים ולא לעמים להלחם במדין, כי אני אהיה עמך ונהיה אני ואתה שנים והכית את מדין כאיש אחד, ואם מדין יהיה כאיש אחד איך אתה עם עזרתי לא תוכל להכותו? ואמר זה על דרך מליצת השיר, שיהיה מדין כאלו הוא איש אחד ויהיה גדעון עם המלאך שנים ואיך לא יהיו טובים השנים מן האחד? ואמר בדבור הזה ויאמר אליו ה' לפי שהיו דברי המלאך בשם ה', וזה ספר הכתוב להודיענו אמתת הענין עם היות שגדעון לא היה יודע שהיה מלאך כי אם נביא, מ"מ חשב שהיה זה ייעוד גדול אחרי שהנביא דברו:
פסוק יז:ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, כוונתי בפירוש הכתוב הזה אחד משני פנים. האחד שגדעון רצה לשאול אות ופלא על הייעוד הזה, ולזה אמר למלאך אם נא מצאתי חן בעיניך עשה לי אות ופלא, כי כמה שאמרת עד הנה אין אמתות כלל, שאתה אתה מדבר עמי דברים בלי אות ומה אמתות יש בדבר שפתים? ויהיה א"כ שאתה מדבר עמי סבה על שאלו האות ממנו. והפן השני מהפירוש הוא שגדעון חשב היותו נביא ורצה לתת לו לאכול, ולא בקש לו עתה שיתן לו אות, אבל שבעת המלחמה והתשועה אז יעשה אותו אות והיא הכאת מדין, ולזה אמר אם נא מצאתי חן בעיניך (אחר אשר קראתני גבור חיל) ואם הוא כך, שתעשה בעתיד אות ופלא על מה שאתה מדבר עמי (והיא התשועה אשר יעדו בה שיוכל הנביא לעשות עליו אות, שהם שתי סבות, ר"ל מציאת החן בעיניו והיותו מאמת מה שאמר לו, ושיעשה עליו אח"כ אות לשיושיע את ישראל מיד מדין) הנה תכלית המאמר וסופו הוא, (יח) אל נא תמוש מזה עד בואי אליך והוצאתי את מנחתי וגו', כי אם מצא חן בעיניו ואם אמת הוא מה שאמר ויוכל לעשות עליו אות בזמן הצורך ראוי שיהנה מאשר לו ויאכל עמו. ואפשר עוד לפרש שבקש ממנו שלא ימוש משם עד הגישו לפניו מנחה, כדי שבה יעשה אותות ומופתים כאש שהוריד אליהו על עולתו, ומלת שאתה השי"ן בקמ"ץ הוא כמו בסגו"ל, כמו עד שקמתי בפת"ח שהוא כמו שקמתי בסגו"ל:
פסוק יט:וזכר שעשה גדעון (יט-כ) גדי עזים והביאו לפניו תחת האלה, ושאמר אליו המלאך הנח הבשר והמצות אל הסלע הלז ואת המרק שפוך, וצוה זה להיות הסלע קר ויתקרר יותר עם שפיכת המרק עליו, ואז יתראה הנס יותר בשיעלה מן הצור ויאכל הבשר והלחם, על דרך מה שאמר אליהו בהר הכרמל (מלכים א' י"ח ל"ד) מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים, והנה הפעולות האלה והאש אשר בא על העולה ידמו מאד למה שעשה אליהו, ואולי שבעבור זה אמרו חז"ל (סדר עולם פ"כ) שהיה פנחס הנביא שקדם ושהוא עצמו היה המלאך הזה אבל פשט הכתובים לא יסבלוהו:
פסוק כא:(כא-כב) וספר שכאשר מלאך ה' הלך בלהב האש ידע גדעון כי מלאך ה' הוא, ויאמר גדעון אהה אתה ה' אלהים כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים, ומלת אהה הוא לשון יללה, כאומר אוי נא לי כי ראיתי אלהים פנים בפנים ותנצל נפשי, והיה זה לפי שהיה פשוט אצל הקדמונים שמי שיראה מלאך ה' ימות מיד, וכן אמר יעקב (בראשית ל"ב ל') כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, וכן הרגיש בזה ג"כ מנוח (בספ' י"ג כ"ב) כמו שיתבאר, והשי"ת השיבו (כג) שלום לך אל תירא. הנה התבארו השאלות שנית ושלישית ורביעית. ומזה תדע שלא עשה המלאך זה הנס כדי לאמת לגדעון שיושיע לישראל, כי אם להודיע שהוא מלאך, ולזה אמר וירא גדעון כי מלאך ה' הוא, שזה למד מהמופת לא דבר אחר, אבל הנס על התשועה אח"כ נעשה לגדעון כמו שיתבאר:
פסוק כה:ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' וגו'. הרלב"ג השתדל לבאר שגדעון לא היה נביא, ושהדברים האלה באו לו ע"י נביא, ושהוא ע"ד (בראשית כ"ה כ"ג) ויאמר ה' לה שנים גוים בבטנך שאחז"ל (ב"ר פר' כ"ג) שהיה ע"י נביא, ואליו נטה הרב המורה (ח"ב פמ"א) ואין כן דעתי, יען מצאנו אמירות רבות שאמר האל יתברך לגדעון ולא נזכרה באחת מהן שהיה ע"י נביא, ולכן אחשוב שזכה למדרגת הנבואה, ושבראשונה נראה לו המלאך בצורת אדם, אחר זה בא לו מדרגת החלום הנבואיי באמרו ויהי בלילה ההוא, ואח"כ באו לו דבורים אחרים במראה ובמחזה כיון שלא נאמר בהם שהיה בלילה כמו שזכר כאן, ומה שמנוהו חז"ל מקלי העולם הוא בערך משה ואהרן ושמואל, ולא ישללו מפני זה היותו נביא, כמו שיראה מהמאמר שאמרו בזה במסכת ראש השנה (כ"ה ב'): והנה אמר שבלילה הסמוכה למראת המלאך בא לו חלום נבואיי ואמר לו קח את פר השור אשר לאביך, ר"ל קח את הפר שהוא השור אשר לאביך ופר שני שהוא בן ז' שנים, ר"ל שהיה מוקצה לע"ז מיום הולדו שהיו ז' שנים (והם אשר נתנם ה' ביד מדין) יקח גם כן, ושיהרוס המזבח אשר לבעל והאשרה (והוא האילן אשר אליו יכרות), ושיבנה מזבח לה' (כו) על ראש המעוז, והוא הסלע שזכר במראת המלאך ויעלה שם הפר השני לעולה, וזכרו חז"ל (תמורה פ"ו כ"ח ע"ב) שהיה זה לצורך שעה, כי נעשה בזר ובחוץ ובלילה ובעצי האשרה ומן המוקצה לע"ז. והכוונה כלה היתה להוסיף לגדעון אמונה בשי"ת ולכן צוה שיעשה כל זה לצורך שעה, ואמנם הפר הראשון לא זכר מה שנעשה ממנו, ואני אחשוב שהפר הראשון היה לאביו כמ"ש אשר לאביך והפר השני לא היה מאביו כ"א מעובדי הבעל מוקצה לעבודתו, וצוהו שיקח שני הפרים כדי שאנשי העיר לא ירגישו בו, וכאשר יצעקו איה פר הבעל ישיב יואש ואנשיו גם השור אשר לי גנוב הוא מאתי, ועם זה לא יאשימו לגדעון ויחשבו שאדם מחוץ גנבם, ולכן העלה הפר השני והסתיר את פר יואש, ועם זה הותרה השאלה החמשית:
פסוק כז:וזכר שגדעון ליראתו את אנשי העיר עשה זה בלילה, (ל) וכאשר ראו אנשי העיר שנתץ מזבח הבעל אמרו ליואש שיתן בנו להמיתו, לא על הפר שלקח (כי לא חשדוהו בזה, אחרי שג"כ צעק אביו על פרו שנשבר או נשבה אין רואה), כי אם על שנתץ מזבח הבעל, ויואש השיבם (לא) האתם תריבון לבעל? ר"ל אינו מהדין שבני אדם יחרפו את אלהיהם ולא ג"כ שיושיעוהו, וז"ש האתם עשיתם הקלון והמריבה לבעל? לא עשיתם אתם אותו ואין עליכם א"כ אשמה, וגם כן האתם תושיעון אותו? כי הוא אלהים והוא יושיע לעבדיו ולא יושיעו הם אותו, ולכן גזר אשר יריב בעבורו יומת עד הבוקר, ר"ל שיואש ואנשיו ימיתו אותו עד הבוקר, ואם אלהים הוא הוא יריב בעד כבודו ובעד מזבחו. או יהיה פירוש האתם תריבון לבעל אם תריבו בעד כבודו, ואשר יריב לו יומת היתה קללה, שאשר רב לו ונתץ מזבחו, הבעל באלהותו הוא ימיתהו עד הבקר, ואמר זה להיותו בלתי מאמין לבעל, והנה נראה שהיה יואש שר העיר ושמעו לדבריו:
פסוק לג:וכל מדין ועמלק ובני קדם וגו'. זכר שמדין ועמלק ובני קדם נאספו להלחם בישראל ויעברו, רוצה לומר שעברו מעבר הירדן לארץ ישראל להלחם בם, (לד) ושלבש רוח אלהי את גדעון ויתקע בשופר כדרך שרי הצבא, ומיד נאספו אחריו אביעזר והם אנשי עפרתה להיותם מארץ יואש אביו, כמו שאמר (למעלה פסוק י"א) בעפרה אשר ליואש אבי העזרי, או היו לבד אנשי משפחתו ולכן נאספו אליו מבלי שישלח אליהם מלאכים.
פסוק לה:ומיד שלח מלאכים בכל מנשה וזבולון ונפתלי ובאו אחריו. והרוח הזה כבר כתב הרב המורה בפמ"ה ח"ב מספרו (דף קכ"א) שהיא המדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה, והוא עזר ילוה לאיש וכח גדול נתחדש לו להציל קהל חשובים מקהל רעים. ות"י ורוח נבואה מן קדם ה' רמז למה שאמרתי שהוא רוח נבואה לא להנבא כי אם לפעול גבורות, ושאינו טבעי כ"א בדרך פלא, והוא מן קדם ה':
פסוק לו:וזכר שאמר גדעון בתפלתו אל האלהים שיעשה לו אות כדי שידע שיושיע את ישראל, והוא אמרו (לז) הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן אם טל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ יהיה חורב, וראוי שנדע בזה השלשה דברים ששאלתי בדרוש הזה. האחד למה שאל האות בגיזת הצמר בגורן ובטל ולא שאלו בדבר אחר? השני אם גדעון כבר ראה מופת המלאך על התשועה ואח"כ באתהו הנבואה האלהית, איך אח"כ ספק במאמר האלהי ושאל אות? השלישי אחרי שכבר בקש האות הראשון בגיזת הצמר שעליה יהיה טל ועל כל הארץ יהיה חורב ובא האות, מה ראה לבקש אחריו אות אחר שעל כל הארץ יהיה טל ועל הגיזה יהיה חורב? ואומר שזה לא היה לגדעון נסיון ביכולת הבורא שהוא (כמו שאמר הגאון רבינו סעדיה) האסור, כאומרו (תהלים ע"ח כ') וינסו אל בלבבם אמרו הגם לחם יוכל תת, וגדעון היה שואל האות לראות אם רצון האל יתברך להושיע את ישראל בידו, לא לנסות יכלתו כי אם לדעת רצונו, והיה ענין האות (לפי שכבר פירשתי) שגדעון אמר למלאך כשנראה אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, רוצה לומר שבעת הצורך יעשה לו אות על מה שהיה מדבר עמו שיושיע את ישראל, כי הנס שעשה שם המלאך לא היה לאמת התשועה כי אם לאמת היותו מלאך, כמו שפירשתי שם, ולכן גדעון (כאשר עתה בא עת הצורך) ראה לשאול האות שהיה עתיד לעשות המלאך ההוא ושבקש שם לעשות לו, ולא היה אם כן מספק בדבור האלהי אבל היה שואל האות שיעד לעשות לו, ושאל זה לא לנביא שהיה שם כמו שחשב רלב"ג כי אם בתפלה אל האלהים שיעשה לו הנס שכבר שאל מהמלאך בתחלת הדברים והודה לו בו. וראה לשאול האות בגיזת הצמר ובגורן ובטל להיותו משל ודוגמא אליו, כי היה גיזת הצמר משל לגדעון שהיה דבר מועט ורפה כמוה, ולכן עשה בחינת הנס בגורן שהוא היה המקום אשר נראה לו בו המלאך, והיה הנסיון בטל שהוא השפע והעזר האלהי, כמ"ש (הושע י"ד ו') אהיה כטל לישראל (ישעיה כ"ו י"ט) כי טל אורות טלך, להיות הטל סימן ברכה, וכאלו אמר אני אשים גיזת הצמר שהוא דוגמתי ודמיון עצמי במעוטה ורפיונה בגורן אשר באה לי בה הנבואה בראשונה, ואם עליה לבדה יהיה טל ועל כל הארץ חורב יהיה סימן ואות שיבוא אלי השפע והעזר האלהי ולא יבוא על כל האומות שהם משל לכל הארץ, וז"ש אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברתי הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן, רוצה לומר הנה אנכי סימן ומשל לגיזת הצמר, ולכן אשימה בגורן אשר ישבתי אני שם, אם טל יהיה על הגיזה לבדה, רוצה לומר עם היותה גיזה לבדה יחידה ומועטת (כי זה רצה באמרו לבדה) ועל כל הארץ יהיה חורב שהוא רמז לאומות שלא יבוא עליהם טל ישועות. הנה אז ידעתי כי תושיע בידי את ישראל, כי היה הגיזה משל לידו. והבן אמרו כאשר דברת שירמוז למה שאמר לו המלאך, ולכן שאל האות שנזכר שם שיעשה לו. ואמנם למה לא נסתפק באות הראשון ושאל האות השני, כתב רש"י ז"ל שבנס הראשון נתקיים היות הטל על הגיזה אבל כל הארץ חורב לא נתקיים שהברית כרותה על הטל שלא יעצר, והפסוק יורה עליו, שנאמר (לח) ויזר את הגיזה וימץ טל מהגיזה מלא הספל, ולא זכר דבר שהיה הארץ חורב. ור' ידעיה הפניני במאמר בחינת העולם אשר עשה, מתוך מליצתו יראה שהיה דעתו, שחשש גדעון שהגיזה לרפיונה יקבל הלחות יותר מהארץ לקשיה, ולכן עם מעט הטל יתלחלח הגיזה מאד, ומפני זה בקש הנס השני שיהיה על הארץ טל לקשיה ועל הצמר יהיה חורב עם כל רפיונה, והוא באמת נס יותר שלם ומפורסם, ותהיה בחינתו וכוונתו על הנס השני שבהיותו גדעון דומה לגיזת הצמר במיעוטו ורפיונו, ובמקום הנס שהיה הגורן שנראה לו שם המלאך עשה הנסיון בטל, שאם יבוא על כל הארץ שהיה רמז לאומות, יהיה סימן שכלם יכסו עליהם המים המרים המאררים, כמ"ש (שמות ט"ו א') וברוח אפך נערמו מים, (שם שם י') נשפת ברוחך כסמו ים. וכמו שבים סוף נעשה למשה רע"ה עמידת המים לישראל ונפלו על המצריים, ובירדן ליהושע שביבשה עבר ישראל, כך יהיה כאן היבשה סימן טוב לישראל, ולפי זה לקח הטל בשתי הפעמים בבחינות שונות, וכבר זכר הרב המורה שפעמים שיהיה דבר אחד משל לשני ענינים מתחלפים. הנה התבארו הדברים כלם ושעשה מה שראוי, והותרה השאלה הששית: