פסוק א:וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, זמן לא רב לאחר המאורעות הקודמים, וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. זוהי ההתרחשות הראשונה המתוארת כניסיון יזום על ידי אלוקים. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. אין במלה זו רק אישור לכך שאברהם שמע את פניית ה', אלא ביטוי לנכונותו לקבל את הפקודות.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר לו ה': קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, שהרי בנו האחר של אברהם גורש; יתר על כן, נאמר כבר לאברהם שיצחק הוא הוא בנו האמתי, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, אמירה ארוכה זו נועדה להדגיש מה ה' עומד לבקש ממנו — וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, שהמסורת מזהה אותה עם חלק מירושלים של היום, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
פסוק ג:שוב אברהם הזדרז — וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, כיוון שקיבל פקודה בלילה או מעט לפני הלילה, הוא השכים קום כדי למלאה. וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, שעליו הוא נוסע לצרכים שונים, כדי לטעון עליו דברים שונים לקראת המסע, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו, עוזריו, משרתיו אִתּוֹ. וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה. כיוון שנאמר לו להעלות את בנו לעולה, והוא לא ידע אם יימצאו לו עצים במקום ההקרבה, הוא חטב עצים במקומו. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. הוא ידע היכן המקום, ואליו הוא צעד. ההליכה הרגלית ממנה עד אזור ירושלים נמשכת שעות רבות. מכיוון שברשותם היה חמור אחד, והם הלכו יחדיו, ארכה ההליכה מספר ימים.
פסוק ד:בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו: שְׁבוּ לָכֶם, הישארו, חכו לי פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר יצחק נֵלְכָה עַד כֹּה, עד שם, עד אותו מקום, וְנִשְׁתַּחֲוֶה, במשמעות רחבה — נתפלל או נעשה מעשה של פולחן, העשוי לכלול גם קרבן, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. אברהם לא רצה לגלות לאיש שהוא בדרכו לשחוט את בנו. הוא ביקש ליצור בלב הנערים את הרושם שהוא ויצחק יקריבו את קרבנם במקום כלשהו, ולאחר מכן ישובו אליהם.
פסוק ו:וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. בנשיאת העצים עליו משתתף יצחק כבר עתה בקרבן. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ. נראה שאין הכוונה לאש בוערת, אלא לכלי או לחומר שבאמצעותו מבעירים אש, וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת, הסכין, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, כעת, כשהיו לבדם, וַיֹּאמֶר: אָבִי. וַיֹּאמֶר, שוב הגיב אברהם, כפי שהגיב לקריאתו של הקדוש ברוך הוא בתחילת הפרשה: הִנֶּנִּי, אני מאזין בדריכות, אני מוכן, בְנִי. אברהם לא התנתק מאהבתו כלפי יצחק, ולא ויתר על הקשב כלפיו. הוא העלה את בנו לקרבן, בלי שתתערער תחושת האבהות החמה המקננת בו. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, אבל אם אנחנו הולכים להקריב קרבן — חסר פה דבר — וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? היכן הקרבן?
פסוק ח:וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם משפט טעון ביותר: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ, ימצא את מה שיהיה הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. כאן בוודאי התעוררו ביצחק מחשבות נוספות: ומה אם לא יימצא השה? מה משמעות צירוף המלים הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי? יצחק ידע בוודאי על קיומם של פולחני הקרבת ילדים בעולם שסביבו. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. אם קודם לכן הלך אברהם הטרוד והדואג לצד יצחק, הבן המטייל בפשטות עם אביו, עתה שמע יצחק מלים מפחידות ביותר, ובכל זאת לא ברח או נעלם, אלא המשיך ללכת לצד אביו, באחדות.
פסוק ט:וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים, וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, קשר את ידיו ורגליו, כדי שיישאר במקומו ולא יזוז. וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. עכשיו יצחק מוכן להיות קרבן.
פסוק י:וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, הסכין לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
פסוק יא:וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, כיוון שאין המלאך מדבר בשם עצמו, אלא הוא שליחו של ה', הרי דבריו הם דברי ה'. וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר שוב: הִנֵּנִי. אברהם תמיד דרוך ומוכן, אף בעיצומה של פעולה על-אנושית כזו.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. אינך נדרש לשחוט אותו, ואף לא לפצעו או לעשות בו טקס סמלי כלשהו. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
פסוק יג:וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, הסתבך בסבך העצים. בדרך כלל איל, ואפילו איל שקרניו גדולות, אינו מסתבך בסבך בקרניו. יתר על כן, איל זה הופיע פתאום במקום שבו נמצאים בני אדם. משום כך, אברהם הבין שהאיל לא הגיע במקרה, אלא הוא סימן ומופת, ולכן — וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.
פסוק יד:וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא שבו התרחש כל המאורע ה' יִרְאֶה, ה' הרואה תמיד, אֲשֶׁר יֵאָמֵר גם הַיּוֹם, לאחר זמן לגבי ההר הזה: בְּהַר ה' יֵרָאֶה, ה' יֵרָאה בהר הזה.
פסוק טו:וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם,
פסוק טז:וַיֹּאמֶר: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם ה', כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ.
פסוק יז:כשכר על מסירותך מכאן ואילך — כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.
פסוק יח:וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, הכול יברכו את עצמם שיהיו דומים לזרעך, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.
פסוק יט:וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ, וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע. וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע, שם המשיך לשבת שנים.
פסוק כ:וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, זמן ניכר לאחר מכן, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה, אשת נחור, גַם הִיא, בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. הידיעה הגיעה מחרן שבאזור גבול תורכיה וסוריה, שם התגוררו אחיו נחור ומשפחתו. נחור הוליד כמה בנים —
פסוק כא:אֶת עוּץ, שם ארמי מסורתי, בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם, שהיה כנראה אדם חשוב, ראש הארמים. מלבד אברהם, יתר משפחתו הפכה למשפחה ארמית.
פסוק כב:וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל. בנו הקטן של נחור.
פסוק כג:וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה. כנראה היו לו ילדים נוספים. בהמשך נזכר בנו לבן — שהיה מבוגר מרבקה, אך לענייננו נוגעת הולדת רבקה לבתואל, מפני שרבקה תיכנס בהמשך לסיפורנו בתור אשת יצחק. חשוב לציין כאן שאברהם ידע שיש במשפחתו לפחות בת אחת העשויה להתאים ליצחק. ואולי עליה חשב כאשר שלח בפועל שליחים אל משפחתו שבחרן. שְׁמֹנָה אֵלֶּה, את שמונת האחים הללו, יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.
פסוק כד:וּפִילַגְשׁוֹ של נחור, וּשְׁמָהּ רְאוּמָה, וַתֵּלֶד גַּם הִיא בנים: אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.
