פסוק א:פרשה (שביעית) [תשיעית] במלחמות שעשה שמשון עם פלשתים ומעשיו הנפלאים בימים אשר שפט את ישראל עד יום מותו. תחלתה וירד שמשון תמנתה, עד ויהי איש מהר אפרים, וראיתי לשאול בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה איך שמשון בהיותו שופט את ישראל ובהיותו נזיר אלהים מן הבטן ומתקדש מכל טומאה איך בעל בת איש נכר? והיה לוקח בכל מקום אשה מבנות פלשתים הערלים? ואין ראוי שנסתפק במה שאחז"ל (עיין רלב"ג) שהיה מגייר אותן ושהשיבן לדת ישראל, כי זה לא נזכר בכתוב, וגם ספורי הנשים ומעשיו עמהן ומעשיהן עמו לא יסבול שיאמר זה, ולכן יקשה מאד איך שופט ישראל ומושיעו היה מתחתן בבנות פלשתים? ועובר בלאו דלא תתחתן בם, המביא לידי כפירה והסרת לב מהאלהים:
פסוק א:השאלה השנית בענין החידה שאמר שמשון אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה, ואמר שביום שביעי אמרו לאשת שמשון פתי את אישך, ואמר אחר זה ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, ואם ביום השביעי אמרו החברים אליה שתפתהו, איך בכתה שבעת ימים לשיגיד לה החידה? כי באותו יום היו שלמים כל שבעת ימי החידה והמשתה:
פסוק א:השאלה השלישית באמרו אם תעשון כזאת כי אם נקמתי בכם ואחר אחדל והוא, כי אם היתה כוונתו שבהיותם נוקמים נקמתו יחדל הוא מהנקם בידו, הנה יקשה איך אחרי שהפלשתים שרפו האשה ובית אביה על אשר עשו נגד שמשון (כמ"ש להם אם תעשון כזאת כי אם נקמתי בכם ואחר אחדל) לא נחדל מהנקם? ואמר מיד ויך אותם שוק על ירך וגו'? ועם זה ראוי שנדע איך היה שמשון מטמא למתים בהיותו נזיר אלהים וקדוש הוא לאלהיו? השאלה הרביעית איך הגיע גבול סכלות שמשון ושטותו שהיה מספר לאשה זונה במה יאסר ובמה יסור כחו? ואיך לא הבין בשאלת הדבר הזה מאתו שפלשתים דרשו זה ממנה? וכאשר אמרה לו בפירוש ובמה תאסר לענותך שהיתה מבקשת מותו ואיך לא נשמר ממנה? ואיככה גלה לה אשר בלבבו שסבב כל מה שבא עליו מהרעה? השאלה החמשית אם האשה דלילה ראתה ששמשון התל בה שלש פעמים, איך בפעם הרביעית כאשר גלה לה גלוח השער אמר ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמר עלו הפעם כי הגיד לה את כל לבו? ומי הגיד לה שהיה זה האמת אולי היה מהתל בה כשאר הפעמים? ואיך הביאו לה אז את הכסף מה שלא עשו בפעמים האחרות, א"כ במה ידעו שזה היה האמת? השאלה הששית במה שנאמר בשמשון שני פעמים והוא שפט את ישראל עשרים שנה, אם אחרי שפתח לו השם עין המים שקרא עין הקורא אמר שם וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, ואם אחרי מותו אמר פעם אחרת והוא שפט את ישראל עשרים שנה והוא מותר בספור.
פסוק א:והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק א:וירד שמשון תמנתה וגו'. מצאנו פעמים רבות בספורי הנביאים שהיו עושים פעמים דברים אשר לא כדת, כדי שיצא מהם עבודת האל ית', כענין אליהו בהר הכרמל שעבר על דת להקריב בבמה והיה להוראת שעה כדי לפרסם בתוך בני ישראל כי ה' הוא האלהים, וכן ראוי שנאמר בענין שמשון שעשה דברים אשר לא כדין לפי שימצא תואנה להנקם מפלשתים, כ"ש שלא היה הרוח האלהי אשר בו מיושב ומסודר לעשות תשועות כשאר השופטים ולא היה דעתו שלם אבל האל ית' למשפט שמו וצור להוכיח יסדו, ולזה השפיע בו רוח גבורה וחוזק מופלג והיה עם הפעמות, ונמשך מזה שבראותו אשה תיטב בעיניו לא היה מעצור לרוחו ובחרות אפו לא יעמוד דבר לפניו. וידמה שבתום לבבו היה חושב שלענין נזירותו לא היה מחויב כי אם בדברים שהזהיר המלאך עליהם, והם איסור כל אשר יצא מגפן היין ושלא יאכל כל טומאה ומורה לא יעלה על ראשו, ושאר הדברים היה נמשך בהם אחרי תאותו, והאל ית' הספיק בידו לעשותם כן, לפי שעם היותם פעולות משובשות מפאת עצמם, הנה ימשך מהם הנקמה מפלשתים. וכבר בא זה בכתוב, כי כאשר זכר שהלך שמשון אל תמנתה וראה שם אשה וחשקה בנפשו (ב) ואמר לאביו ולאמו שיקחו אותה לו לאשה, (ג) אמרו לו אביו ואמו האם אין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים? ושמשון לא חשש מזה כלל ולא אמר שיגייר אותה, אבל אמר לבד לאביו אותה קח לי לאשה כי היא ישרה בעיני, רוצה לומר שלא חשש אל האיסור אבל הלך לבד אחר מחמד עיניו. ולפי שאמו היתה מתרעמת על זה הרבה, לכן לא אמרו לאמו, לפי שלא תאמר כמו שאמרה רבקה (בראשית כ"ז מ"ו) אם לוקח יעקב אשה מבנות חת וגו' למה לי חיים, ואמר זה לאביו לבד אותה קח לי לאשה כי היא ישרה בעיני: וספר הכתוב הסבה בכל זה, באמרו ואביו ואמו לא ידעו (ד) כי מה' היא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים, רוצה לומר כי האל יתברך נתן מקום לזה לשמשון להיותו תואנה להנקם מפלשתים. ואמר ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל (עם שכבר נאמר זה) להגיד שעשה הקב"ה סבה לשינקמו ישראל מפלשתים, ולא בידיהם כי אם ביד שמשון, ושלא יעמוד ברשותם כי אם ברשות פלשתים אף בעת הנקמה, באופן שלא ימצאו הפלשתים תואנה על ישראל לזה, אבל יהיה מיוחס הענין לשמשון לבדו, ופלשתים ימנעו מהלחם בישראל מיראת שמשון, כי היו הפלשתים מושלים בישראל כמו שזכר, והותרה עם זה השאלה הראשונה:
פסוק ה:וזכר שאביו ואמו ירדו תמנתה לקחת האשה לשמשון, כי האל יתברך סבב שירצו בזה למלאות גזירתו. ואחז"ל (סוטה פ"א י' ע"א) שנים באו לתמנתה, יהודה שנתעלה באותה ביאה כתוב ביה עליה, שמשמון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה: ואמר שבהליכתו שמה עם אביו ואמו (בהיותו עם כרמי תמנתה) יצא כפיר אריות שואג לקראתו, ר"ל לקראת שמשון לבדו, והיה לאות שפלשתים יבקשו את נפשו לבדו (ו) והוא שסעהו כשסע הגדי, עם היות שאין חרב ולא כלי זין אחרים ומאומה אין בידו, והיה זה סימן אליו שישסע הפלשתים מבלי חרב וחנית. המפרשים שלארי יש חמשה שמות, היותר קטן כמו הגדי יקרא גור, ואחריו בגודל יקרא כפיר, והגדול ממנו נקרא אריה, והגדול ממנו נקרא לביא, והיותר זקן יקרא ליש, וכל זמן שמזקין יותר גבורה נתוספת בו. ואני חושב שגור וכפיר הם שמות נרדפים לילד האריות, ואמנם אריה וליש ולביא כלם שמות נרדפים לזקנים שבהם, והיה זה שבא לשמשון כפיר. ואמר שלא הגיד זה לאביו ולאמו, להודיע גודל גבורתו שלא היה מתהלל בפעל נפלא כזה, ולא הודיעו לאביו ולאמו בהיותו הולך עמהם בחברה:
פסוק ז:ואמרו (ז) וירד וידבר לאשה ותישר בעיני שמשון אינו מותר, אבל אמר למעלה שישרה בעיני שמשון כפי הראייה, עם היות שעדיין לא דבר עמה ולא ידע אם בשכלה ובדבריה ישרו דרכיה בעיניו גם כן כמו שישרה צורתה ותוארה, ועתה זכר שבבואם שמה דבר עמה ותישר בעיני שמשון בדבריה כמו שישרה בתוארה. ואפשר שיחזור לאבי שמשון, יאמר שירד אביו ודבר אל האשה ושהאשה ישרה בעיני שמשון ולא בעיני אביו. המפרשים אמרו וידבר אל האשה שדבר בעניני נשואיה אל אביה ואל קרוביה, ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר מתישב:
פסוק ח:וישב מימים לקחתה וגו'. זכר שאחרי האירוסין שבו אביו ואמו לביתם ואחרי ימים שבו שמה לעת נשואיו, ושהלך שמשון לראות מפלת האריה אשר המית ומצא עדת דבורים בגויתו, (ט) ויקחהו בכפיו ויאכל ויתן לאביו ולאמו ויאכלו ולא הגיד להם דבר, (י) ושכאשר בא אל האשה השתדלו אביו ואמו של שמשון לעשות לו משתה, כי זה מחוק הבחורים לעשות משתה ושמחה בעת נישואיהם ואין זה מחוק הכלה ואביה, (יא) ושבאו שלשים מרעים ויהיו אתו, ר"ל לעזרו ולסייעו בעניני חופתו ובהכנת הדברים הראויים ליום המשתה, ושאמר להם שמשון (יב) אחודה נא לכם חידה אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה, הנה לשון חידה יאמר על הדבר הסתום החתום קשה להבינו, ולשון הגדה יאמר על הפירוש והביאור, ולזה אמר אחודה נא לכם חידה והיא ספור הדבר הסתום שישאלם, ואם הגד תגידו אותה לי, ר"ל אם תפרשו ותבארו אותה לי בכל שבעת ימי המשתה וגו'. והנכון הוא מה שכתב האפו"ד בספר הדקדוק אשר לו, ששאל שמשון החידה הזאת שבעת ימים קודם שבעת ימי המשתה, וזה אצלי דבר נכון, לפי שאבי שמשון היה עושה המשתה וידוע שיצטרך שבעת הימים קודם המשתה להכינו, והכתוב ספר שבבואו נתחברו אליו שלשים המרעים והוא מיד בבואו שאלם החידה, והיה הגבול אם הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה, ולא אמר מכאן עד שבעת ימים, אבל אמר שבעת ימי המשתה שהם מאותו יום עד ארבעה עשר יום, והם שבעת הימים קודם ימי המשתה (שהיה משתדל בהכנת המשתה כמו שנזכר) ושבעת ימי המשתה עצמו, ולזה פרט שבעת ימי המשתה:
פסוק יד:וזכר הכתוב שעמדו שלשת ימים שלא יכלו להגיד החידה ההיא, ונראה שבארבעה ימים אחרים השתדלו להתיעץ התחבולה אשר יעשו להגיד החידה, (טו) וביום השביעי שהוא האחרון מהשבעה ימים הראשונים הקודמים לשבעת ימי המשתה אמרו לאשת שמשון פתי את אישך ויגד לנו את החידה, ר"ל ויגד לך את החידה לנו ולצרכנו פן נשרוף אותך ואת אביך באש וגו', ובזה פתחו פיהם לשטן, כי כן עשו אח"כ ששרפו אות' ואת בית אביה באש כמו שיזכור:
פסוק טז:ותבך אשת שמשון עליו באמרה החידה חדת לבני עמי, ר"ל השאלה ובקשת העמוק שאלת מאת בני עמי ולי לא הגדת, ר"ל לא ביארת אותה ולא פירשת מה הנרצה באותה החידה:
פסוק יז:ותבך עליו שבעת, רוצה לומר שבעת הימים השניים, ולזה אמר באלו אשר היה להם המשתה להגיד שהשבעה ימים הראשונים היו קודם המשתה והשבעה ימים האחרונים האלה אשר בכתה אשת שמשון היו השניים והם ימי המשתה, ויהי ביום השביעי, אחרון לכל ארבע עשרה הימים הגיד שמשון ופירש לה ביאור החידה, לפי שהיא הציקתהו בדבריה ובבכיתה, או שהיתה מונעת עצמה ממנו בעת תביעת המשגל כדברי רלב"ג, והיא ביארה וגלתה הדבר אל בני עמה מיד, ואמרו לשמשון ביאור החידה מיד באותו יום קודם שיצא הגבול, וז"ש (יח) בטרם יבא החרסה, שהוא השמש קודם שקיעת השמש. הנה התבאר מזה שמספר הימים היה שלם ועם זה הותרה השאלה השנית. והמפרשים דרכו בזה דרכים אחרים ומה שכתבתי הוא היותר נכון: וראוי שתתבונן באופן התשובה שנתנו לשמשון מרעיו, והוא מה מתוק מדבש ומה עז מארי שאתה תראה שהיתה החידה בשני חלקים, מהאוכל יצא מאכל שהוא החלק האחד, והשני הוא ומעז יצא מתוק, והנה בתשובה יראה שלא השיבו כי אם לחלק השני במה שפירשו שהמתוק הוא הדבש והעז הוא האריה, ולא פירשו החלק הראשון מהאוכל יצא מאכל, ויקשה א"כ למה לא ביארו בפירוש האוכל הוא הארי והמאכל הוא הדבש והעז הוא הארי עצמו והמתוק הוא הדבש הנזכר? אבל האמת הוא, שלפי שאשת שמשון גלה להם זה, לא רצו להשיב בפירוש מפורסם עד שיבין שמשון שאשתו גלהו אליהם, והשתדלו להשיב באופן שיחשוב שמשון שהם מעצמם נפלו בו, ולזה אמרו בדרך החקירה מה מתוק מדבש, ר"ל אתה אמרת ומעז יצא מתוק, והנה חקרנו ולא מצאנו דבר יותר מתוק מהדבש ולא דבר יותר עז מהארי, ובכלל המאמר הזה היה נכלל האוכל והמאכל, ולא פירשו עוד, כאלו לא ידעוהו בביאור כי אם שעל פי החקירה והעיון באו אליהם. והוא השיבם אם לא חרשתם בעגלתי לא מצאתם את חידתי, ר"ל אל תראו עצמכם חוקרים ושמפאת החפוש באתם אל זה אינו כן, אם לא חרשתם בעגלתי שהיא האשה לא מצאתם חידתי, ולכן לא תתפארו בעיונכם הדק בזה, ואמר חרשתם בעגלתי, לומר כי אולי זנו עמה אחרי שהגידה להם מצפוני לבו וביאור החידה:
פסוק יט:וזכר שצלחה עליו רוח גבורה מאת ה' וירד אשקלון ויך מהפלשתים שלשים איש ויקח את חליצותם, ר"ל המלבושים אשר חלץ מהם ויתן החליפות למגידי החידה וגו', והנה חליצותם הם הבגדים כלם אשר עליהם, ולא זכר שנתן למרעים כי אם החליפות ולא הסדינים, ואחשוב שלמה שמצא שמשון שהם לא הגידו החידה כי אם מדברי אשתו היתה ביניהם קטטה, אם היה ראוי שיפרע שמשון הסדינין והחליפות בגדים כלם אם לא, ושנתפשרו במיצוע שעשו ביניהם שיתן להם החליפות בגדים ולא הסדינים, ולכן כאשר הכה הפלשתים ולקח חליצותיהם נתן למרעים החליפות ולא עוד, והסדינים ושאר המלבושים אשר להם לקחם לעצמו. והגיד שגם בזה לא שככה חמתו, אבל חרה אפו ועזב האשה כי חשדה בזה ויעל בית אביהו, והמפרשים כתבו שנתן שמשון להם גם הסדינים ואם לא נזכר:
פסוק כ:ותהי אשת שמשון למרעהו וגו'. זכר הכתוב שהיתה אשת שמשון למרעהו, ות"י לחבריה דהוה שושביניה. וכוונתי כפי המורה מפשט הכתובים שאשת שמשון זנתה מעצמה בלי רשות אביה, ושעשתה זנוניה עם חבר שמשון שהיה שושבינו בנשואיו, כי להיותו חבירו ומרעהו היה מדבר עמה כפעם בפעם ומשם נמשך רוח זנונים, ואפשר שהיה זה מרעהו אחד מהשלשים שהיו בעלי החידה, ועשה זה להוסיף רעה על רעה: