פסוק א:וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה, לעיר הפלשתית תמנה, וַיַּרְא אִשָּׁה צעירה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים.
פסוק ב:וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וַיֹּאמֶר: אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה, בתמנה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. החלטתי שזו תהיה אשתי, וְעַתָּה כמנהג המקובל, קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. עליכם, ההורים לבוא אל הורי האשה ולבקש לקחתה לבנכם.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ: הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ, משבטך וּבְכָל עַמִּי, משבט אחר בישראל אִשָּׁה ראויה לך, כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים?! וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו: אוֹתָהּ קַח לִי, כִּי הִיא דווקא יָשְׁרָה, מצאה חן בְעֵינָי.
פסוק ד:זו היא ראשית מעורבותו של שמשון בנשים. להלן יתברר שהן מסבכות את חייו ואינן מביאות לו טובה. וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. לא שה' אמר לו לשאת את האשה, אבל רצונו בה היה כלי ביד ההשגחה. כִּי תֹאֲנָה, אמתלה, עלילה הוּא – ה', או: שמשון מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים, כדי להילחם בהם, וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל. ביטויו העיקרי של שלטון זה היה המס שישראל נאלצו לשלם לפלשתים. כוחם של הפלשתים היה רב, והשפעתם הייתה חזקה דיה למשול אפילו בשבט גדול כמו יהודה, ובוודאי בשבט דן – שהיה קטן למדי באותה עת.
פסוק ה:וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה, וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה. שם כנראה נפרדו דרכיהם, אולי מפני ששמשון היה נזיר, ונאסר עליו להיכנס אל הכרם. בהיותו לבדו – וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת, אריה צעיר שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ.
פסוק ו:וַתִּצְלַח, נחה עָלָיו רוּחַ ה', אותה רוח גבורה, וַיְשַׁסְּעֵהוּ, הוא קרע את האריה כְּשַׁסַּע הַגְּדִי, כמו שעושים לגדי רך, וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ, בידיים ריקות. וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה. את דבר המאורע הזה הוא שמר לעצמו. לעובדה זו יש חשיבות גם להמשך.
פסוק ז:וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר את ההצעה לָאִשָּׁה, וַתִּישַׁר, גם לאחר הדיבורים היא נראתה מתאימה בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן.
פסוק ח:וַיָּשָׁב עם הוריו מִיָּמִים, לאחר כשנה לְקַחְתָּהּ, לממש את הנישואין, כיוון ששני הצדדים הסכימו על כך. ושוב – וַיָּסַר באותו מסלול לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת, נבלת הָאַרְיֵה, וְהִנֵּה הוא מצא עֲדַת, נחיל דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ.
פסוק ט:וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו. שמשון הוציא את הדבש לתוך ידיו. הרדייה מתבצעת על ידי ניתוק חלות הדבש מהכוורת וריסוקן בידיים עד שהדבש ניגר. וַיֵּלֶךְ בדרך הָלוֹךְ וְאָכֹל. וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם מהדבש וַיֹּאכֵלוּ, וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ. א הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ.
פסוק י:הם המשיכו בדרכם. הוריו הלכו בדרך כבושה ומכובדת, אולי גם ארוכה יותר, וַיֵּרֶד אָבִיהוּ, אביו אֶל הָאִשָּׁה על מנת לערוך את החתונה. וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה, כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים. המנהג הוא שהחתן מארגן משתה או משלם בעבור משתה שבו הוא יושב עם הבחורים לאחר הטקס.
פסוק יא:וַיְהִי כִּרְאוֹתָם, כשראו המחותנים הפלשתים אוֹתוֹ, וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים, רֵעים צעירים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ בתור שושבינים, להתחבר עם שמשון בשמחתו ולהיות לו פמליה מלווה.
פסוק יב:יין אסור היה לו לשתות, אבל כטוב לבו בשמחת הנישואין – וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן: אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה. אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי בשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וּמְצָאתֶם את פתרונה – וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים. כל אחד מכם יקבל סדין ובגד על חשבוני.
פסוק יג:וְאִם לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי את פתרון החידה – וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אדרבא, חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה.
פסוק יד:שמשון חד להם חידה הקשורה במה שאירע לו: וַיֹּאמֶר לָהֶם: מֵהָאֹכֵל, מדבר שאוכל אחרים יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז, מדבר חזק ותקיף יָצָא מָתוֹק. שמשון התכוון כמובן לכפיר האריות העז הטורף הכול, שממנו נרדה המאכל המתוק, הדבש. וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים. איש מהם לא מצא פתרון, שהרי הוא לא חזר על חידה עתיקה כלשהי, הנוגעת במציאות כללית וידועה, אלא יצר אותה ממצב מסוים שלא היה ידוע לאיש.
פסוק טו:כעבור כמה ימים התייאשו הרֵעים ממציאת פתרון לחידה, הם נקטו דרך שאינה הגונה. כאן מוצגות דרכי השכנוע הכוחניות הפלשתיות שיופיעו גם בהמשך. וַיְהִי בַּיּוֹם, לקראת היום הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן: פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ וְיַגֶּד לָנוּ, יגלה בשבילנו אֶת הַחִידָה. הוא יגלה לך את הפתרון, ואת תמסרי אותו לנו, פֶּן נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ. אם אינך רוצה שאת ומשפחתך תאבדו, מוטב שתמלאי את מבוקשנו. הַאם לְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ, הזמנתם אותנו הֲלֹא, הלום, אַת ובית אביך?!
פסוק טז:האיום פעל את פעולתו ושכנע את האשה, שהיה לה בוודאי קשר רומנטי עם שמשון, אך לא חשה נאמנות עמוקה כלפיו. וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו, וַתֹּאמֶר: רַק שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי. הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי, וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה את הפתרון? הייתכן שאתה שומר סודות לעצמך? וַיֹּאמֶר לָהּ: הִנֵּה אפילו לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?! סיפור זה לא סיפרתי לאיש.
פסוק יז:וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה. הכלה הטרייה מתלוננת על חוסר אהבה, אבל היא בוכה גם בשל פחדה מהתוצאות האפשריות של כישלונה. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיַּגֶּד לָהּ, כִּי הֱצִיקַתְהוּ. הוא לא עמד בהצקותיה בבכיותיה, בטענותיה ובכל דרך אחרת. וַתַּגֵּד מיד את פתרון הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ.
פסוק יח:וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, בְּטֶרֶם יָבֹא, ישקע הַחַרְסָה, השמש, לפני שיימלאו שבעת ימי המשתה. על פתרון החידה רמזו אף הם בסגנון פיוטי, כראוי לשיחה כזו: מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ, וּמֶה עַז מֵאֲרִי?! זהו פתרון העז והמתוק שבחידה – הדבש שיצא מן הארי. שמשון הבין שהם לא הגיעו לפתרון הבלתי אפשרי מחכמתם. ואף הוא נקט לשון מליצית – וַיֹּאמֶר לָהֶם: לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, השתמשתם באשתי – לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי. הוא נוזף בהם על התנהגותם הבלתי הוגנת, אך מכיוון שהצליחו לגלות את החידה, הוא מחויב לשלם להם.
פסוק יט:וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה', שוב מתעוררת בו רוח גבורה, וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן, עיר פלשתית מובהקת, וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ, הרג אותם או הוציאם מכלל פעולה, וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם, בגדם העליון, וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה. במקום לקנות חליפות, הוא השיגן בדרכו המיוחדת. וַיִּחַר אַפּוֹ, כעס על אשתו על חוסר נאמנותה כלפיו, שהתבטאה בגילוי פתרון החידה, שהרי היא הייתה האדם היחיד שידע את סודו. לפיכך עזב אותה וַיַּעַל אל בֵּית אָבִיהוּ.
פסוק כ:לאחר שעבר זמן והוא לא חזר – וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ, התיידד אתו. היא ניתנה לאחד מאותם שושבינים.
