פסוק א:וַיְהִי מִיָּמִים, לאחר כשנה בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּפְקֹד, ביקר שִׁמְשׁוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים. והביא אתו גדי כמתנת פיוס על היעדרותו. נראה שחשב שעבר די זמן כדי לבטא את הסתייגותו מהתנהגותה. כאשר הגיע, וַיֹּאמֶר: אָבֹאָה, תנו לי להיכנס אֶל אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה. וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא, משום שהיא הייתה כבר נשואה לאחר.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אָבִיהָ: אָמֹר אָמַרְתִּי כִּי שָׂנֹא שְׂנֵאתָהּ – וָאֶתְּנֶנָּה לְמֵרֵעֶךָ, לאחד משושביניך. אם אתה חש פגוע, יש לכך עצה: הֲלֹא אֲחֹתָהּ הַקְּטַנָּה טוֹבָה, יפה או מוצלחת יותר מִמֶּנָּה – תְּהִי נָא לְךָ תַּחְתֶּיהָ.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן: נִקֵּיתִי, נעשיתי נקי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים. אין לי עוד קשר מחייב עם הפלשתים. עד כה יכול היה להתקיים קשר קרוב עד כדי נישואין ביני לבין בנותיהם, אך כעת מבחינתי הקשר נותק, ויתרה מזו – כִּי עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה. אני עומד לנקום בהם.
פסוק ד:וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים, כנראה תנים, שהם בני אותה משפחה, וקל יותר לתפסם, משום שהם חיים בלהקות. וַיִּקַּח לַפִּדִים, וַיֶּפֶן, הפנה זָנָב אֶל זָנָב. הוא קשר זנבה של כל חיה עם זנב חברתה. וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ. קשר את הזנבות בלפיד.
פסוק ה:וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים, וַיְשַׁלַּח את התנים והאש שבזנבותיהם בְּקָמוֹת, בשדות התבואה של פְּלִשְׁתִּים. החיות השתוללו בפחד ממצבן המוזר. הן ניסו לברוח מהלפידים הבוערים. ותוך כדי ההתרוצצות הן הבעירו אש במקומות רבים מאוד. בסופו של דבר – וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ, ערמות התבואה הקצורה וְעַד קָמָה, התבואה הצומחת ועומדת בשדה וְעַד כֶּרֶם זָיִת.
פסוק ו:וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: מִי עָשָׂה זֹאת? מי גרם לכל התבערה העצומה הזו, שאין אדם אחד יכול לעשותה בעצמו? ולאחר בירור – וַיֹּאמְרוּ: היה זה שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הַתִּמְנִי, האיש מתמנה, כִּי לָקַח חותנו אֶת אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ. וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת אָבִיהָ בָּאֵשׁ. הפלשתים הניחו, אולי בצדק, שהאשמים האמתיים הם האשה ואביה. את נקמתו של שמשון אפשר להבין, אבל האשה ואביה, שלא שמרו להם אמונים, לא נהגו כראוי, ועל כן הם הענישו אותם כמעט מידה כנגד מידה – שרפה תמורת שרפה.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר לָהֶם, עליהם שִׁמְשׁוֹן: אִם תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת – לשרוף את אשתי ואת אביה, לא תוכלו לצאת בלא כלום – כִּי אִם נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל.
פסוק ח:וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ, מכה מכריעה וניצחת מַכָּה גְדוֹלָה. קודם לכן גרם להם נזק כלכלי ניכר בלבד, ואילו כעת הרג לבדו אנשים רבים מאוד בכוחו יוצא הדופן. לאחר מכן – וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף, בנקיק, בהתפצלות סֶלַע גדול שנקרא עֵיטָם.
פסוק ט:וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בּתחום ארץ יהוּדָה, וַיִּנָּטְשׁוּ, התפשטו בַּלֶּחִי, שם אזור הררי סמוך לסלע עיטם, שכנראה נקרא כך על שום מה שעתיד להתרחש בו.
פסוק י:וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה: לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ? וַיֹּאמְרוּ: לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ, לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ. הגדוד שלנו הוא משלחת חיפושים שמטרתה לאסור את שמשון על מנת להעניש אותו על מעשיו.
פסוק יא:וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם. הם ידעו היכן הוא נמצא, ובאו לשכנעו. וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן: הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, אתה הרי מכיר את המצב, וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? התגרית בהם, ועכשיו הפלשתים עולים עלינו. וַיֹּאמֶר לָהֶם: נהגתי כהוגן. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי – כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם. הגבתי תגובה ההולמת את מעשיהם.
פסוק יב:וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ, לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים החונים עלינו, ואנחנו חוששים מפניהם. אין לנו בררה אלא למלא את רצונם ולהסגירך. את הנימוקים למעשיך תוכל לשטוח בפני בית המשפט הפלשתי. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן: הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם. למרות שאולי יכול היה להתגבר על כל האנשים הללו, שמשון לא רצה לפגוע בבני עמו, ולכן ביקש שיישבעו שהם עצמם לא יפגעו בו, שכן אם יבואו להרגו, יהא עליו להתגונן.
פסוק יג:וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר: לֹא, כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם, וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ. וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים, חבלים חֲדָשִׁים שאינם משומשים ובלים, וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע, ממקום מחבואו על מנת להסגיר אותו לפלשתים.
פסוק יד:הוּא בָא עַד לֶחִי, מקום המחנה הפלשתי, וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ תרועת ניצחון, נוכח שמשון המובל אליהם כבול בעבותים. וַתִּצְלַח עָלָיו שוב רוּחַ גבורה מאת ה', וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ. אנשי יהודה בוודאי קשרו אותו יפה, אבל העבותים הללו נדמו לפשתן שרוף, שאם נשארה לו דמות של חוט, אין בו כל חוזק. הוא התנער מעט – וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו, והחבלים ניתקו מיד. אלא שלידו עמדו פלשתים רבים מאוד, והוא בא בידיים ריקות.
פסוק טו:וַיִּמְצָא לְחִי נבלת חֲמוֹר טְרִיָּה, שצורתה נוחה לאחיזה ביד. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ, הרג בָּהּ אֶלֶף אִישׁ פלשתים.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בלשונו המליצית: בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם. חומר הוא ערֵמה. זהו משחק מלים שמשמעו גם: בלחי החמור ערמתי ערמות על גבי ערמות, בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ.
פסוק יז:וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ, כשסיים לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ. וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי.
פסוק יח:למרות כוחו הגדול של שמשון, לאחר שהרג אנשים כה רבים – וַיִּצְמָא מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶל ה', וַיֹּאמַר: אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, שאני לבדי הכיתי מחנה כה גדול, וְעַתָּה האם ראוי שאָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים בגלל תשישותי?!
פסוק יט:וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ, שֶׁקע כלשהו בסלע אֲשֶׁר בַּלֶּחִי, וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ, וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא, המעיין של הקורא לה' אֲשֶׁר נמצא בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
פסוק כ:לסיום חלק זה של פרשת שמשון: וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה.
