פסוק א:וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. לפי חשבון הזמנים, גילו של יצחק באותה עת היה שלושים ושבע או שלושים ושמונה, ועל כן אברהם הוא בן מאה שלושים ושבע או מעט יותר. ייתכן שפתיחה זו משקפת גם את תחושתו של אברהם לגבי עצמו. וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, ברכה זו כוללת גם מנוחה ושלווה מטרדותיו וממסעות נדודיו.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, לאו דווקא היה אדם זקן, אלא בעל התפקיד הבכיר והמכובד ביותר, הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, המנהל הכללי של משק ביתו של אברהם: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי— טקס עתיק מאוד של שבועה. בניגוד לתקיעת כף או לחיצת יד — מחוות התחייבות הנעשית בין אנשים בין אותו מעמד, השבועה שבהנחת היד תחת ירכו של המשביע, בעוד הוא יושב, מתחוללת בין משביע בכיר לבין מי שכפוף לו. בפעולה זו מבטא הנשבע את התחייבותו לתת את ידו למשביע.
פסוק ג:וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שבידו הכול, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. אברהם הזקן לא ידע כמה שנים עוד יחיה, ואם יצליח בעצמו להשיא אשה לבנו. על כן דרש מעבדו שידאג שלא להשיאו לבנות כנען, כאשר הוא עצמו כבר לא יהיה בין החיים.
פסוק ד:כִּי אֶל אַרְצִי ארם נהריים וְאֶל מוֹלַדְתִּי חרן, מקום משפחתי המורחבת, השבט שלתוכו נולדתי, לשם תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק משם.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה, תרצה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת. חרן מצויה הרחק מכאן, בגבולה הדרומי של תורכיה של היום. זוהי הליכה רבה. כיצד אנהג אם היא תסרב להרחיק מביתה עד לכאן — הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?
פסוק ו:וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. לא אני בחרתי להרחיק נדוד מארץ מולדתי,
פסוק ז:אלא — ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי בנבואה, וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" — הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, הוא יעזור לך, וְלָקַחְתָּ, ואתה תצליח למצוא אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.
פסוק ח:וְאִם לֹא תֹאבֶה, תרצה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ — וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת, ולא תצטרך לחפש עוד. רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה. יצחק צריך להישאר בארץ הזאת. את הארץ הזאת נתן לי ה', ובה ציווה עלי לשבת, ועל כן גם בני לא יצא ממנה.
פסוק ט:וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו, וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.
פסוק י:וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו לשם המסע הממושך והקשה הזה מדרום ארץ כנען עד חרן, וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ. מתנות וחפצים מיוחדים אחרים, שבאמצעותם יוכל לייצג את מעמדו ואת כוחו של אברהם, וכן דברים שיזדקק להם במסעו. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם, אֶל עִיר נָחוֹר.
פסוק יא:בסוף מסעו — וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים, בניגוד לסוסים וחמורים, הנשארים לרוב בעמידה, הגמלים רובצים על ברכיהם, מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם, בסמוך לבאר המים לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. כיוון שעבד אברהם אינו יכול לעבור מבית לבית ולחפש אשה נאה לבן אדוניו, הוא מעריך שבשעה זו, שעת הערב, ובמקום זה, ליד הבאר, יוכל לראות את בנות הארץ.
פסוק יב:וַיֹּאמַר בתפילה: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה, זַמֵּן נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם למענו ולמען כבודו.
פסוק יג:הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין, מעיין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.
פסוק יד:וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה", הטיית הכד בעודו על הכתף היתה הדרך המקובלת להשקיית הזולת. וְאָמְרָה אותה נערה: "שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" —אבין שזאת היא הנערה שאֹתָהּ הֹכַחְתָּ, קבעת להיות לאשה לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ, אם אמצא כזאת — אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
פסוק טו:וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, בעודנו עומד ומתפלל, וְהִנֵּה רִבְקָה, שכבר נזכרה קודם לכן, יֹצֵאת, אולי יצאה ראשונה, או: בלטה באופן כלשהו. ייחוסה מתואר בפירוט: אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל, שהוא בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר, שהיתה האשה הראשית ולא הפילגש, אֲחִי אַבְרָהָם, זוהי המשפחה הקרובה ביותר של אברהם. וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.
פסוק טז:וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה, יפה מְאֹד, בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, ומכאן שהיא צנועה. מידע זה, כמובן, שמע לאחר מכן. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה, למעיין, וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ, וַתָּעַל מן המעיין, הנמוך מעט מהקרקע. הנערה, שכנראה לבושה העיד שאין היא נשואה, ואשר נראתה בעיניו מהוגנת ומתאימה מבחינת הגיל — הרשימה אותו,
פסוק יז:ועל כן — וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ. וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא, אַפשרי לי לגמוע מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.
פסוק יח:וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה, אֲדֹנִי. וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ, במקום להטות את הכד, בעודו על כתפה, רבקה התאמצה להוריד את הכד הכבד מן הכתף, כדי להקל על שתיית העבד.
פסוק יט:וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, לאחר ששתה די צורכו, וַתֹּאמֶר: גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. לא די בכך שאתה תשתה; אשקה גם את גמליך, עד שירוו את צימאונם.
פסוק כ:וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר, שפכה את המים שנותרו בכַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת. וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. השקייתם של עשרה גמלים אינה עניין של מה-בכך. אפילו גמל בודד הבא מדרך ארוכה שותה כמות עצומה של מים; ועשרה גמלים — על אחת כמה וכמה.
פסוק כא:על כן — וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ, מסתכל בה מתרוצצת הלוך ושוב מן הבאר אל השוקת ומתפלא, מַחֲרִישׁ, עדיין אינו אומר דבר, לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא. לנוכח התנהגותה הוא בוודאי שואל את עצמו מי הנערה הזאת, מאיזו משפחה היא, וכיצד יוכל לדעת עליה עוד.
פסוק כב:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, תכשיט שתולים על האף או על האוזן, שבֶּקַע, חצי שקל מִשְׁקָלוֹ. וּשְׁנֵי צְמִידִים המיועדים לענידה עַל יָדֶיהָ,ש עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם —מתוך השוואה למקומות אחרים עולה שאלו הם תכשיטים גדולים ויקרים. תחילה העבד רק הוציא את התכשיטים הללו מאמתחתו, אחר כך שאל אותה לזהותה, ורק כשקיבל תשובה משביעה רצון — נתן לה את הנזם והצמידים.
פסוק כג:שתי שאלות שאל העבד את רבקה: וַיֹּאמֶר: א. בַּת מִי אַתְּ? — הַגִּידִי נָא לִי. אין זה מן הנימוס לשאול אותה לשמה, ולכן שאל לאיזו משפחה היא שייכת. ב. הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין? שכן נראה שבאת ממשפחה מכניסת אורחים.
פסוק כד:וַתֹּאמֶר אֵלָיו: בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי, בֶּן מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר.
פסוק כה:וַתֹּאמֶר אֵלָיו: ובאשר לשאלתך השנייה — גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ, ויש גַּם מָקוֹם לָלוּן. תשובותיה ערוכות לפי סדר השאלות.
פסוק כו:הסימן כשלעצמו אינו אלא ניחוש, ועדיין אינו מוכיח דבר, אך כיוון שהתברר שאותה נערה שהתקיים בה הסימן, היא גם ממשפחתו הקרובה ביותר של אברהם, וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'.
פסוק כז:וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי. אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ הנכונה והישרה נָחַנִי, הדריך אותי ה', ובדיוק הגעתי אל בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.
פסוק כח:וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
פסוק כט:וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן. מן ההמשך נראה שהוא היה הבכור ובעל הכוח במשפחה. וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. לאחר ריצתה הביתה מתוארת ריצת אחיה לכיוון השני — לראות מיהו אותו איש מסתורי שבא מרחוק, נתן מתנות לאחותו, שאל אותה שאלות וביקש להתארח בביתם. ייתכן שבתור האח הגדול ביקש לבן לוודא שהכל מתרחש בדרך הראויה והמוסרית, ומשום כך רץ לעבר העבד, אך יש הסבר נוסף לריצתו —
פסוק ל:וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ, מתנה המבטאת עושר, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ. הוא שאל אותי שאלות אלו, עשה מעשים שונים והתפלל, אך לא סיפר דבר על עצמו. וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל, ליד הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן, סמוך למעיין.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר לבן: בּוֹא, בְּרוּךְ ה'! לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ? וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, ויהיה לך ולאנשיך מקום ללון בו, שהרי אל עבד אברהם התלוו עבדים זוטרים, ויש אף מָקוֹם לַגְּמַלִּים, שכן עשרה גמלים תופסים הרבה מקום.
פסוק לב:וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח, לבן עזר להוריד את המשא מן הַגְּמַלִּים, וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים, וכפי שהיו רגילים לעשות לאורח שבא מדרך רחוקה — וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
פסוק לג:אחרי קבלת הפנים נכנס עבד אברהם הביתה, וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר העבד: לֹא אֹכַל, עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי. אם העבד יאכל עם בעלי הבית וישב בביתם, הוא מבטא בכך מחויבות כלשהי כלפי בעל הבית. לכן הוא ביקש להגדיר תחילה את כוונותיו ועמדתו, ורק לאחר שישטח אותן בפניו, יאכל. וַיֹּאמֶר לבן: דַּבֵּר.
פסוק לד:וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. אני האיש הממונה על ענייניו של אברהם.
פסוק לה:וַה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל יותר ממה שהכרתם אותו, כאשר חי במחיצת משפחתכם, וַיִּתֶּן ה' לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. הוא הפך עשיר, ומלבד זאת, כשאברהם ושרה יצאו מחרן הם היו מבוגרים למדי וחשוכי ילדים,
פסוק לו:ובינתיים — וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ. בן זה של אברהם נולד לו מאשה שאתם מכירים היטב, אף היא ממשפחתכם. ומכיוון שהוא בנו החשוב של אברהם — וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
פסוק לז:וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ.
פסוק לח:אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי". כיוון שאדוני רוצה לדבוק במשפחתו, הוא עמד על כך שלא אביא לבנו אשה מן העמים האחרים, אלא מן המשפחה בלבד.
פסוק לט:וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: "אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי". עניין זה משמעותי להבנת המשך ההתרחשויות.
פסוק מ:וַיֹּאמֶר אֵלָי: "ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, שירַתִּי אותו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.
פסוק מא:אם תיקח אשה כזאת אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי, משבועתי, כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי, ותבקש מהם אשה, וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ — וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי".
פסוק מב:וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן, וָאֹמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם! אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ.
פסוק מג:הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וְהָיָה הָעַלְמָה, האשה הצעירה, הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: "הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ".
פסוק מד:וְאָמְרָה אֵלַי: "גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב" — הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי.
פסוק מה:אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה, עוד לא סיימתי לְדַבֵּר אֶל לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב. וָאֹמַר אֵלֶיהָ: "הַשְׁקִינִי נָא".
פסוק מו:וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר: "שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה.
פסוק מז:ואז, וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: "בַּת מִי אַתְּ?" וַתֹּאמֶר: "בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה". וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ.
פסוק מח:וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'. וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ. עד כאן סיפור מאורעותי –
פסוק מט:וְעַתָּה, אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי, ותסכימו לתת את הנערה לבן אדוני — הַגִּידוּ לִי, וְאִם לֹא — הַגִּידוּ לִי, וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל. הרי מצויים כאן בני משפחה נוספים. אם אינכם רוצים בזיווג זה, אחפש אשה לבן אדוני במקומות אחרים.
פסוק נ:וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל, מהקדמת שמו של לבן לבתואל אביו ניכר שלבן הוא האיש הדומיננטי. ייתכן שבתואל חלוש או חולה, וַיֹּאמְרוּ: מֵה' יָצָא הַדָּבָר. כיוון שרבקה מיועדת ליצחק מן השמים, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב.
פסוק נא:הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ — קַח וָלֵךְ, וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.
פסוק נב:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם ואת הסכמתם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה'. שוב הוא מודה לה' כי הצליח משימתו.
פסוק נג:וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה, וּמִגְדָּנֹת, מיני מאכלים, או: מתנות נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ, לכבדם בעקבות השידוך.
פסוק נד:וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ, וַיָּלִינוּ. כל זה נעשה בשעות הערב. את רבקה פגש בעת צאת השואבות, בעוד השמש זורחת; מן הסתם הגיע לביתם בתחילת הערב, ושם סעדו. וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר העבד: שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. ברצוני לשוב אל אדוני ולמלא מצוותו. מאחורי מלותיו מסתתרת הבקשה: שלחוני עם הנערה, כדי שאמלא את שליחותי.
פסוק נה:וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, גם כאן האח מדבר ראשון: תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים, מניין שלם של ימים, כלומר שנה אוֹ עָשׂוֹר, עשרה חודשים, אַחַר תֵּלֵךְ. ראוי שהיא תתעכב כאן, ולאחר שנעשה את כל ההכנות הראויות לעזיבתה ולחתונתה, תצא לדרכה.
פסוק נו:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַל תְּאַחֲרוּ, תעכבו אֹתִי, וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי. שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי.
פסוק נז:וַיֹּאמְרוּ: נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.
פסוק נח:וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה? היו ששמעו במלים הָאִישׁ הַזֶּה — במקום 'עבד אברהם' — התראה רמוזה: האמנם תסכימי לצאת אל הדרך הארוכה הזאת עם אדם שאינך מכירה? וַתֹּאמֶר: אֵלֵךְ.
פסוק נט:וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ, אומנתה וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו.
פסוק ס:וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ: אֲחֹתֵנוּ! אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, יֵצא ממך עם גדול, וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו, ינצח את אויביו.
פסוק סא:וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, כיוון שבית נחור הוא משפחת אצולה עשירה, נשלחו עמה המינקת ובנות לוויה נוספות. וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים, וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ. וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה תחת חסותו. המינקת ושאר הנערות רכבו על הגמלים, והעבדים האחרים הוליכו אותם, ואילו על רבקה השגיח עבד אברהם באופן אישי, וַיֵּלַךְ.
פסוק סב:וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, מביקורו בסביבת בְּאֵר לַחַי רֹאִי. אותה באר שבה מצא מלאך ה' את הגר, ושנקראה כך על שם ראיית ה'. וְהוּא, יצחק, יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.
פסוק סג:וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ, לטייל בין השיחים בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.
פסוק סד:וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק. אולי תיארו לה את דמותו קודם לכן, אולי היא זיהתה אותו בשל אופן לבושו כאיש אצולה, שהרי עתה לא עבד אלא טייל בשדה, ושמא חשה אינטואיטיבית שזהו האיש. בוודאי התרגשה, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. כנראה גחנה אל העבד ההולך לידה ומוליך את הגמל.
פסוק סה:וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? שכן הוא נראה לי אדם מיוחד. וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדֹנִי, יצחק. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. מכיוון שמסעה בדרך הסתיים, ועתה היא באה בין אנשים אציליים, היא מכסה את עצמה בצעיף באופן רשמי ומסודר.
פסוק סו:וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה, הן על מעשיו והן על הנס שהוכיח את מימוש שליחותו.
פסוק סז:וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ. נראה שבתור אשה מכובדת, היה לשרה אוהל מיוחד, ובו חפציה ואביזריה האישיים. אוהל זה שבחברון נותר פנוי מאז מותה, ואליו הביא יצחק את רבקה. וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. כפי הנראה, אמו מתה זמן לא רב לפני כן. בהיותו בנה היחיד של שרה, נפער בנפשו חלל עמוק עם הסתלקותה. עם הגעת רבקה הוא מצא בה השלמה לחייו. עתה, כשהגיע ההמשך הפוטנציאלי לקיומו, יוכל להתנחם אחרי אמו. הוא הכניס את רבקה לאוהל שרה, משום שהיא אמורה למלא את מקום אם המשפחה, תפקיד שאכן תמלא בהמשך.
