פסוק א:וחזר ואמר 'ואברהם זקן בא בימים' (אחרי שאמר כבר ואברהם ושרה זקנים באים בימים) בשביל שלושה דברים – א', בשביל ההמשך עם מה שיבוא אחריו, כמו שאמר: "ויצר יי אלהים מן האדמה כל חית השדה" וג' בשביל מה שיאמר אחריו ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכמו שאמר יהושע: "ויברכם יהושע וישלחם", וחזר ואמר: "וגם כי שלחם יהושע", להודיענו שברכם בנכסים כי אמר: "בנכסים רבים שובו אל אהליכם". וכן אמר: "ושמואל מת" אחרי אומרו: "וימת שמואל", בשביל שיאמר: "ושאול הסיר האבות ואת הי' ", ויאמר: "בקשו לי אשת בעלת אוב" ... ההגדה כגון אומרו בראשונה: "וישלח יהושע את העם" ... חזר בספר שופטים. ואומר שהשילוח הראשון היה אחרי כריתת הברית אשר כרת עמם...כל העם כי אמר לפני זה: "ויכרת יהושע ברית לעם" וג'. ולפיכך הוסיף "וילכו בני ישראל" ... שתהיה החזרה בזמן וכן חזר נחמיה (ואמר): "אלה בני המדינה העלים", להודיענו שזמנו אחרי "אלה בני המדינה" הראשון בזמן זרובבל.
פסוק א:ונאמר, אחרי שאמר "במקנה בכסף ובזהב", מה נשאר (עוד שלא נתברך בו), אלא פירוש 'בכל' – בקרקע, כי אחרי שחזר רכש לו קרקעות. ויצחק לא היה עוד בקרית נחור מעולם, אלא שקרא לזה שיבה ביחס אל האב, ככ': ההשיב אשיב אל הארץ אשר יצאת משם.
פסוק ב:...ככתוב: וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפך את רוחי.... [ותהיה] היא סבה כוללת את כל העבדים. והשניה, המיוחדת, היא הסבה [לעבד הזה], והוא שאמר זקן, ר"ל נשוא הפנים היודע במנהגי האנשים ומשפטיהם ודרכי התחתנותם, והסכמיהם, כדרך מה שאמר שם: ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו, כי עמד להזכיר נשואים בסוף הפרשה.
פסוק ב:שים נא ידך תחת ירכי. יש אומרים שהיה להם טכס כזה, כמו: שבע כבשות הצאן, ועד הגל הזה, ועדה המצבה, העגל אשר כרתו לשנים, והאבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה, וכדומה. ואחרים אומרים ש"תחת ירכי" מכוון למקום ההשתחויה והכריעה והתפלה, כמו שאדם נשבע בקבלה ובבית הכנסת וכדומה לזה. והנראה לי הוא שהשביעו במילה, בגלל שתים מתכונותיה. א. מצאנו שהשבועה היא בששה דברים: באלהים, בתורתו ובמצוותיו, בקדושתו, בחיי הנביא, ובחיי הנשבע. באלהים – כנאמר: שבועת ייי תהיה בין שניהם; בתורה ובמצוות – כנאמר: לתורה ולתעודה אם לא יאמרו וגו'; בקדושתו – ככתוב: נשבע ייי אלהים בקדשו. ועל פי אחד הפרושים מדשתי ובן גרני; ובחיי הנביא – כנאמר: חי ייי וחי נפשך; בחיי הנשבע עצמו – אם לא – יעשה אלהים בו כך וכך – ככתוב: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף. והמילה הרי היא אחת מהמצוות. ב. אנו יודעים שהיו נשבעים בכל דבר חדש ובלתי מיושן וקרוב אליהם, ומצות המילה היתה קרובה אז. וכן מצאנו ששאול נשבע: כי חי ייי המושיע את ישראל, וכוונתו לענין מכמש. ודוד נשבע: אשר פדה את נפשי מכל צרה. ושלמה נשבע: אשר הכינני ויושיבני על כסא דוד אבי. ועל זמן הישועה אמר שלא ישבעו עוד בגאולת מצרים, מפני שהיא רחוקה, אלא בגאולה מן השעבוד, שהיא קרובה, כנאמר: כי אם חי ייי אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו'. ואמר עוד: והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. כל אחד ישבע: במי שהשכיחני צרותי ודאגותי. ואם כך הוא, מפני מה נשבע צדקיהו לירמיהו: חי ייי אשר עשה לי את הנפש הזאת אם אמיתך, ולא נשבע בקרוב יותר? ונבאר שזה היה קרוב לדבר שהעסיק אותם אז, שכל מי שיבקש חסות והיתה לו נפשו לשלל וחי, וצדקיהו אם יבקש חסות "וחיתה נפשך", ושלא יהרג את ירמיהו. והשבועה בשמים היא שבועה באלהים ומלאכיו ככתוב: כי אשא אל שמים ידי. ובנוגע למלאך אמר: וירם ימינו ושמאלו אל השמים, וזה רמז להופעת האותות השמימיים. וכן השבועה בימין ובזרוע עוזו, רמז לאותות הנראים בארץ, ו"בנפשו", הוא כמו בשמו, כנאמר: אשר לא נשא לשוא נפשי, ר"ל שמי.
פסוק ג:ואשביעך בייי אלהי השמים ואלהי הארץ, כלל את הכל. דבר אחר, כדי לקיים את השבועה בעדות השמים והארץ, שנאמר בהם: העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. דבר אחר, מפני שאלה קולטים את חלקי האדם בהפרקם, כנאמר: וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. דבר אחר, מפני ששניים אלה הם מקומות הגמול והעונש, ככתוב: כי כאשר השמים החדשים וגו' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'.
פסוק ג:ודע, ינחך האל, שלא פסקו באומתנו להשבע שבועה זו, ר"ל בייי אלהי השמים והארץ, עד שרבו הנשבעים לשקר וסילקו הראשונים את שבועת ייי מפני שידעו שענשה כולל את העולם כולו, והתחילו משביעים בשבועת האלה שענשה חל רק על הנשבע, (ואנו נוהגים) לפי המסורת שלהם עד עכשו. וכמו כן היו מקיימים כל מקח וממכר וחליפין וגאולה והרשאה בנעל, דבר פחות ערך, והיו עומדים בהתחייבותם. וכשהתחילו מזלזלים בזה, הסכימו שיהיה הקנין בסודר, ומן המובחר, בדבר שיש בו ציצית, מפני שיש בו זכר למצוות, והלואי שיקיימו.
פסוק ג:אשר לא תקח, תרגמתי: אן לא תאכ'ד', שלא תקח, כי מלת אשר היא בת ארבע הוראות: א. לפי הפרוש המפורסם והרגיל; ב. כמו, כגון אשר טמאו אחותם, ר"ל כמו שהרעו להם, וכן אשר לא יספר צבא השמים ולא ימנה חול הים כן ארבה את זרע דוד עבדי, פרושו: כמו. ויש (אשר) שהוא כמו אם, ככתוב: את הברכה אשר תשמעו, וכן אשר נשיא יחטא. ויש, והוא הרביעי, שהיא מלת חבור, ופרושה אם יעשה כך ויעשה כך, כמו שאמר נחמיה: אשר יעבירוני עד אשר אבוא אל יהודה. וכן אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה, ושלא יעשה כך וכך, כמו אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש, וכן הוא אשר לא תקח אשה לבני.
פסוק ג:התבוננו ומצאנו שלא השביע אותו על שיעשה, ר"ל שישיא את יצחק למשפחת אביו אלא השביעו שלא ישיאו לכנענים, כי לא לעשות הוא בידו, אבל לעשות אינו בידו אלא ביד אחרים. וכמו כן השקר ב"לא" חל רק פעם אחת, אבל ב"כן" חל פעמים רבות. פרושו של דבר, הנשבע על אדם ואומר: אין זה אדם ולא בהמה ולא מים, שיקר רק ב"לא" הראשון ואילו ביתר אמר אמת. אבל אם אמר (על אדם) זה אדם ובהמה ועוף ועץ וכסף וזהב ומים, דיבר אמת רק בפעם הראשונה, ואילו בשאר שיקר.
פסוק ג:מבנות הכנעני, כל שבעת הגוים בכלל, כי השם כנעני נופל עליהם, כשם האב כאמור: והיה כי יביאך ייי אל ארץ הכנעני. וכן נופל עליהם השם אמורי, מפני שהיה הראשון לכבוש, ככתוב: ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמורי. והוסיף: אשר אנוכי יושב בקרבו, כלומר היות ואני בשכנותם אני יודע את מעשיהם. וכדומה לזה אמר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה.
פסוק ד:כי אם אל ארצי, כלומר אל המזרח, ואל מולדתי, הנהר המיוחד. וקיצר כאן והשמיט מה (שיאמר) כשיחזור (על הדברים) אחרי כן: אם לא אל בית אבי. [אבי], כלומר סבי. ואל משפחתי, המשפחה בכלל. ויש שואלים לאמור: האם לא היו אנשי משפחתו גם כן עובדי עבודה זרה, כנאמר: תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. ואברהם אמנם יצא מכללם, כנאמר: לא שערום אבותיכם? ונאמר בזה שני דברים: א. ידע שאנשי משפחתו קרובים יותר לשמוע לו ולהתגייר. ב. ראוי היה יותר שיטפל באנשי ביתו ויגייר אותם. ועוד אנו שואלים: לולא השביעו והלך והביא לו נערה שלא ממשפחתו, האם לא היה אברהם מכיר בזה על פי לשונה ודבורה ומשאלתה? אלא התכוון לחסוך טרחה ממנו וממנה ומעבדו.
פסוק ד:ולקחת אשה לבני ליצחק, מלמד שמקדשין על ידי שליח, מאחר שהיא (מלת ולקחת) בין אנשי אומתנו אחת משש עשרה לשונות של קידושין המקובלות: הרי את אשתי, ככתוב לזאת יקרא אשה, וכן לי, ועזרתי, ונגדי. ככתוב: אעשה לו עזר כנגדו, וכן צלעתי, וסגורתי, ותחתי, ככתוב: ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה, וכן יחידתי, ככתוב: והיו לבשר אחד, וכן יעידתי: ככתוב: אשר לו יעדה, וכן חרופתי, ככתוב: והיא שפחה נחרפת וכן ארוסתי ולקוחתי וקנויה לי, כידוע, וכן שלי, ברשותי וזקוקה לי, לשונות המשנה.
פסוק ה:ובנוגע למלת אולי, נאמר שהיא מלת ספק: אפשר שיהיה הדבר או לא. ואם ישאלני אדם, הרי נאמר: אולי יש תקוה, אולי תסתרו ביום אף ייי ? נאמר אף זה ספק, אך אין זה ספק בהבטחת אלהים, אלא במעשיהם הם, אפשר שיעשו (תשובה) או לא.
פסוק ה:אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, תנאי כזה אפשרי קודם הקידושין, (שתתנה) שתשאר בארצה, כי אחרי קידושין בסתם אין לה רשות לכך כי הדין מחייב שתצא האשה ותלך למקום בעלה, אם יש במקומו ד דברים: בית כנסת ורופא ובית מרחץ ו.... ומאמרו: ההשב אשיב את בנך אל...
פסוק י:וכל טוב אדוניו בידו, מה שהגמלים יכולים לישא.
פסוק יב:(כי במתפללים יש) ה' מדרגות מהם שנענים טרם יקראו. כנאמר: טרם יקראו ואני אענה, ומהם (הנענים) לפני סוף תפילתם, ככתוב: ויהי טרם כילה לדבר, ויש נענה סמוך לתפילתו, ככתוב: ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה. ויש נענה זמן מה אחרי כלותו את תפילתו, ויש נענה אחרי זמן ארוך, ככתוב: ויהי מקץ עשרת הימים ויהי דבר ייי אל ירמיהו, ועוד: שלשה שבעים ימים, ועוד: וביום עשרים וארבעה לחדש הראשון. השאלה המתבקשת כאן ביותר היא: כיצד אפשר שתפילתו של עבד אברהם היתה יותר מהירה להתקבל מתפילתו של משה רבנו? ויש בזה שתי תשובות: א. עבד אברהם התפלל על הטובה ומשה ביקש נקמה, ודרכו של אלהים למהר בהטבה ולא למהר בעונש. ב. והוא החזק ביותר, עבד אברהם בקשתו היתה לעצמו, וכל כמה שמיהרו להשיב לו היתה ידיעתו יותר ודאית שבקשתו נתמלאה. אבל משה ביקש שבני ישראל יראו את כח (ה') ואת האות באופן גלוי, ולו נעשה האות טרם כלותו לדבר לא היו השומעים מכירים שזה אות, אלא היו חושבים שזה תחבולה (מצדו) לאחר שראה שנעשה הדבר דיבר את דבריו כדי לטעון שהדבר בא על ידו.
פסוק טו:וכדה על שכמה, אין זה זלזול בכבודה של רבקה אלא הדגשת הבטחון והחופש (ששררו) בסביבת משפחתה. וגדול מה שנאמר בתאור רבקה ממה שנאמר באבישג, כי לגבי ההיא נאמר: והנערה יפה עד מאד, ואלו בזאת אמר: והנערה טובת מראה מאד, ומלת עד למעט.
פסוק טו:אמר ואיש לא ידעה, אחרי שכבר אמר קודם בתולה, ללמדנו שהאשה שבא עליה איש, אף על פי שהיא עוד בתולה, דין הביאה ההיא נוהג בה, בין שהביאה מותרת ובין שהביאה אסורה.
פסוק יז:הגמיאיני, הפרוש המדויק של הגמיאיני (בערבית): אג'ועיני (השקיני מעט מים). ואם אתה מתכוון לפעולה (לשתייה) יותר מרובה אתה אומר השקיני.
פסוק יז:גם לגמליך אשאב, נראה שכך היה המנהג להשקות את האורח ואת בהמותיו. ותרגמתי ותער כדה אל השקת (ואכפת ג'רתהא), שתי האותיות האלה כשהן סמוכות יש להן שבע הוראות: שם אדם, ככ': ער בכור יהודה: שם מקום, ככ': עיר התמרים; יקיצה, ככ': ולא יערו משנתם; השפעה, ככ': ויער ייי את רוח; גילוי, ככ': כי עתה יעיר אליך, הרקת דבר ממקום למקום, ככ': ויערו את הארון וישאוהו וישבוהו אל מקומו; ערטול ככ': ערו ערו. ומה שנאמר ותשאב לכל גמליו אין זה זלזול בכבודה כי ד' שמושים אינם זלזול למשמש, אלא כבוד ויקר: עבודת אלהים, כמו שאמר משה לקרח: המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל וגו'; שמוש אב ואם, כמו שאתה יודע על השתדלות עשו ויעקב לשמש את יצחק; שמוש התלמיד לרב, כנאמר אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו; ושמוש אדם לאורחיו ככתוב: והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו.
פסוק כא:משתאה, היותר קרוב הוא שזה לשון הסתכלות. ויש אומרים שהוא לשון שתיה, ואין זה נכון. ובנוגע ל"מחריש לדעת" כבר אמרנו קודם שלא כל הצועק נענה.
פסוק כב:ויקח האיש נזם זהב, במשפט זה יש שני סוגים של מג'אז. א. הסתרת מלים, (וענינו): ויקח האיש נזם זהב וישימהו על אפה וישם שני צמידים על ידיה. ב. מוקדם ומאוחר, והרי זה כאלו אמר: ויקח האיש נזם זהב וגו' אחרי מה שאמרה אליו בת בתואל אנכי, וכגון מה שכתוב וישם את הים לחרבה, אחרי ויבקעו המים, ונתן לה רק מעט מן התכשיטים, כי הוא רק לסימן, כמו הטבעת בזמננו זה, ואלו את המתנה גופה יזכיר אחרי כן כשיאמר: כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה. ויתכן שפירש את המעט וכלל בזה הרבה, ולא הזכיר מה שהיה שם מיתר הכלים, כדי להקל עלינו (ולחייבנו רק) במה שאי אפשר בלעדו. כי מצוות נתונות לעניים כי לו היו מצוות לעשירים היו מתאימות רק להם ולא לעניים. וקרוב לשער שההבדל בין ללין וללון זה הוא: לין, לינה אחת; לון – לינות רבות, והיא ענתה לו ביתר ממה שביקש.
פסוק כו:ויקוד האיש וישתחו לייי, זה אחד מעשרה דברים שאדם מישראל חייב להשתחוות עליהם: על בשורה טובה, ככתוב. ויאמן העם וישמעו ... ויקדו וישתחוו, ועל הטובה (לאדם אחד) ככתוב: והנחתו לפני ייי אלהיך והשתחוית לפני ייי אלהיך, ועל (הבטחת) הטובה לכלל האומה, הנשמעת מפי אלהים, ככ' ויעבור ייי על פניו ויקרא וגו' וימהר משה ויקד ארצה וישתחו, ועל השראת הנבואה, ככ': וישמע משה ויפל על פניו, ועל הראות אור השכינה, ככ': כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם ואפל על פני, ובשעת כניסה לבית המקדש ככ': רוממו ייי אלהינו והשתחוו להר קדשו וגו', ובהקרבת קרבן צבור, ככ' וכל הקהל משתחוים וגו', ובמקרה של אסון ליחיד, ככ': ויקם איוב ויקרע את מעילו ויקד ארצה וישתחו, ובמקרה אסון לצבור, אף על פי שאין זה מגיע לאותו היחיד, ככ': ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה וגו', וכשרואים אות ופלא ככ': ותצא אש מלפני ייי...ויפלו על פניהם. וכמה זמן צריך עובד ה' לשהות בהשתחויה? נאמר, כדי אמירת פסוק שיש בו יותר מעשרים אותיות, כמו שאמרו ישראל בהר הכרמל: ויפלו על פניהם ויאמרו ייי הוא האלהים ייי הוא האלהים – כ"ו אותיות. או כמו שאמרו בבנין הבית: ויכרעו אפים על הרצפה וישתחו והלל לייי כי טוב כי לעולם חסדו, כ"ה אותיות. או כמו שאמרו ביום הכפורים: ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות. או כמו שאמרו בימי הצום, לפי המסורה: חטאנו צורנו סלח לנו יוצרנו כ"ב אותיות. והכורע ואינו שוהה כדי שיאמר את הפחות מהשעורים האלה כאילו לא כרע.
פסוק כח:ותגד לבית אמה, ולא לאביה, משני טעמים: א. כי בושה להודיע כזאת לגברים. ב. מפני שהנשים מבחינות תחילה בנזם ובצמידים ושואלות על כך.
פסוק כט:וירץ לבן, יתכן מפני היותו קל וצעיר ומהיר תנועה, או מחמת יהירות מרובה, או כדומה לזה. ו"וירץ לבן" הוא אחרי "ויהי כראות את הנזם" וגו'. כמו שבארנו בענין המג'אז של מוקדם ומאוחר.
פסוק כט:וכשמעו את דברי רבקה, מורה על אחד משני הדברים: או שאמר לה בפרוש על נשואין עם יצחק, או שהיא שמעתו אומר: ברוך ייי אלהי אדוני אברהם, בתוספת מה שסיפר להם לקחת את בת אחי אדוני לבנו. והוסיף ומקום לגמלים אחרי "פניתי הבית", כי איכסון אנשים קל ביותר, כי כל מקום נוח להם, ואיכסון בהמות קשה יותר. ויתן תבן ומספוא לגמלים, כלומר לבן, כי הוא שנאמר עליו: 'ומים לרחוץ רגליו', ואדם אחד עשה את זה ואת זה. והביא אתו אנשים לארץ הזאת, ככתוב: ורגלי האנשים אשר אתו. ויתכן שהיו לו בתחילה לעזרה, ואחר כך העידו על יפוי כחו והיו גם עדים לקידושיה אחרי שהסכימו לו (אנשי רבקה). ואם היה ביניהם אחד שידע שהיה בין היוצאים עם אברהם, בהיות (אברהם) בן עשרים, והוא עכשו בן תשעים, הרי זה עוד יותר טוב. ואולי נתכוון לזה כשאמר זקן ביתו. ונקרא ויושם ונכתב ויישם ויש לשער שזה משום שהתרשלו ואחרו את נתינת המזון ועבד אברהם עשה את הנכון שהקדים את דבורו לסעודה להסתייע בזה שיבושו מפניו.
פסוק לד:ואחר כך התחיל ואמר (תרגום הפסוקים לג – נג).
פסוק לד:כשם שהחלק הראשון של סיפור זה, על כל נקודותיו, אנו מפיקים ממנו תועלת בענין יראת אלהים, ודין ומשפט ומוסר, כמו שבארנו, כך החלק השני על כל נקודותיו משווה כבוד לעבד אברהם ומבליט את חכמתו במה שעורר את רצון האנשים (לתת לו את רבקה) בי"ג דרכים של פתוי: א. אמר: עבד אברהם אנכי, ואתם רואים את מצבי וחשיבותי, והוא לא כל שכן; ב. חיזק את רצונם ברכוש ובהתקרבות אליהם; ג. באות פלאי, דהיינו לידת שרה, כי אמר: ותלד שרה אשת אדוני; ד. בהצטיינות יצחק כבחיר הבנים, כנאמר: ויתן לו את כל אשר לו; ה. במה שהעדיף אותם מכל המלכים והעשירים שבארצם, כמו שאמר: וישביעני אדוני; ו. במה (שרמז להם) על געגועיו (של אברהם) אל משפחתו וקרוביו, אם לא אל בית אבי תלך וגו'; ז. אם תאמרו איך נשלח את בתנו למרחקים, בדבר זה אין לדבר עוד, כי לא יצא לפועל אלא באופן זה ככתוב ואמר אל אדני אולי לא וגו'. והוא אדם בתכלית האמונה והצדקות ואין לחוש שיעשה רע למישהו, ובזה אמר: אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו וגו'. [ואם (ימנע) על ידיכם] יהיה מוחלט ואין לשנות. כמו שאמר: אז תנקה מאלתי וגו'. ומפני שה' הצליח דרכי כמו שאמר: ואבוא היום אל העין וגו'. ומפני שענה לתפלתי, כמו שאמר: אני טרם אכלה לדבר וגו'. וזה דבר גמור, שכבר אשרתיו וכבר הודיתי לה' עליו, כמו שאמר: ואקד ואשתחוה לייי וגו'. ועם כל זאת, אין זאת האפשרות היחידה בינינו, וכמו שאמר: ואפנה על ימין או על שמאל. וכאילו רמז להם, שישיא אותו לאחד מחסידי האומות שיהיו נוטים לבטוח בו. וכשהכביר עליהם י"ג דברים אלה בבת אחת נענו לבקשתו.
פסוק נ:הקדים את לבן לבתואל, מטעמים שונים. א. כי לבן כבר בא אתו ביחוסים שמצאו אצל עין המים ואירע ביניהם מה שאירע. ב. האב הוא יותר צנוע בענין זה. ועוד, אולי היה לבן אחי רבקה מן האם, ולרוב חלה כך (ההתעסקות) המיוחדת. אמר קודם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, כלומר גם אני ההולך עשה עמי (חסד), ככתוב: ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, כמו שהבטיח לאנשי המעלה.
פסוק נ:ונאמר, ואיך האמינוהו בזה, והרי אפשר שהגזים בדבריו? אבל זה מורה על דבר שהוטל עליהם, בזכות תפילת אברהם "ישלח מלאכו לפניך והצליח דרכך", או בדבר שראו או שמעו, או שידעו אותו, כמו שהקדמנו. התינח שלא ידברו אליו ברע, אבל מפני מה [לא] ידברו אליו בטוב? נאמר, שאין זה טוב ורע לעבד אברהם אלא רע וטוב להם, כגון רבוי המוהר או מעוטו וכדומה לזה. ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, בהסכמה, אבל בנוגע למהירות, עוד יבקשו עליה (לתת להם ארכה). והשתחוה עבד אברהם כששמע את דבריהם פעם שניה, בהודאה. ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ושמלות, מקצתם למוהר ומקצתם למתן, כמנהג האנשים לעשות תמיד. והוסיף ומגדנות, הם הפירות כמו שנוהגים עד עכשו לחלק פרות וממתקים וכדומה. אבל שיתנו משפחת האשה כסף לחתן, אין זה לא בדין ולא במנהג, ואפילו בזמן שמצב הנשים היה גרוע ביותר בגלל נפילת הגברים במלחמה, ככתוב מתיך בחרב יפלו וגו' והיה כורח – שיחזיקו "שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש" אמרו רק זאת, אבל לא מצאנו שאמרו תאכל לחמנו ותלבש שמלותינו. ומצאנו שנתינת כסף לחתן מעגנת את בנות ישראל וממעטת את זרעם ומכריחה את אלה ואת אלה לישא את מי שאינו הגון להם ומטילה תגרה בינו לבינה וגורמת שתהיה היא מושלת עליו. וכשהיא מתה אנשי משפחתה להוטים לקחת "נחלה בגוים"...עישור ואם הוא מת רוב עזבונו הולך לאבוד ויתומו נשאר ... ומה שנאמר בענין נכסים ו"הפוסק מעות" וכדומה...
