פסוק א:ואברהם זקן בא בימים. נראה דפירוש של בא בימים הוא ע"פ דאיתא בגמ' זכה משלימין לו שנותיו לא זכה מגרעין לו ופריך בגמר' והא גבי חזקי' כתיב והוספתי לך חמש עשרה שנה משמע דמוסיפין לו ואת אמרת משלימין ומשני שהוסיפו לחזקיה מדיליה ורבים דחקו לפרש את זאת ולי נראה דהכי פירוש דאיתא בגמ' אהא דכתיב וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ימים האריכו שנים לא האריכו נמצא ימים תרתי משמע דמשמע ימים סתם ולא שנים וגם משמע שנים דכתיב ימים תהיה גאולתו וכך הוא הענין דימי שנותינו בהם שבעים שנה והקב"ה קוצב לאדם כמה שנים על שניו יחיה ואם קצבת האדם הוא שיחיה ע' שנים וכך וכך ימים נמצא לאחר ע' שנים נקראים ימים ולא שנים ואם זכה הקב"ה עושה מאותן הימים היתרים על ע' שנה שנים ואז ימים נעשים שנים וזה היה גבי חזקיה שנעשה לו מימים היתרים על שנותיו שנים וזה שאמרו בחזקיה דמדיליה הוסיפו ליה היינו מימים שלו וזה ג"כ נכלל במה דאמרו זכה משלימין ואם לא זכה ח"ו עושין משנים ימים והיינו מגרעין וכן מצינו גבי דוד כשבא לעת זקנותו כתיב ודוד זקן בא בימים וזה שכתב ואברהם זקן בא בימים היינו לאחר שבעים שנה. ועוד נראה לפרש דאיתא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העה"ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח ונראה לפרש פלוגתתן דידוע דשינה הוא א' מששים במיתה ולעתיד לבוא שלא יהא מיתה לא יהיה נמי שינה נמצא דמימי חייך לחוד לא הוי מרבינן לילות כיון דאז הוי שינה לא הוי ימי חייך ולכך מרבינן ליה מכל וחכמים דרשו באופן זה ימי חייך העה"ז דוקא ימים ולא לילות דלא נקרא ימי חייך וכל ימי חייך להביא גם הלילות דלע"ל דלא יהיה מיתה ושינה ונקרא הכל ימי חייך וזה פירושו דמלת כל דגם הלילות נקרא חייך וזה שכתב כאן ואברהם זקן בא בימים שהיה זקן וקרוב לזמן שגם הלילות הם כימים:
פסוק א:איתא במדרש ואברהם זקן בא בימים הה"ד ימי שנותינו בהם שבעים שנה והוא תמוה ונראה לבאר דהנה ידוע דבברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה ואז באמת נעשה בריה חדשה וכשנשא יצחק לרבקה היה יצחק בן ארבעים שנה ומאה שנה היה אברהם כשהוליד את יצחק ובעת הזאת היה אברהם בן מאה וארבעים שנה והוי אז ע' שנה מברית בין הבתרים דשם נעשה בריה חדשה ושפיר אמר במדרש הה"ד ימי שנותינו בהם שבעים שנה:
פסוק א:וה' ברך את אברהם בכל. איתא במדרש דבכל בגמטריא בן הא דרמז הבן במלת בכל נראה דאיתא עוד במדרש וה' ברך את אברהם בכל דנעקד היצה"ר ע"י עקידת יצחק והכוונה בכל זה הוא דידוע דפרעה אמר לישראל ראו כי רעה נגד פניכם ואיך תבקשו לצאת והיינו דראה מזל מאדים עומד כנגדם וטבע מחל הזה מורה על דם והוה סבור דמורה על מגפה שישלח ה' בהם וזה שאמר יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם דמזל מאדים היה מורה על דם מילה וכוונת אברהם היה ג"כ להשקיט את המזל בזה כי אז מתחיל הגלות ובודאי במילה לבד לא היה כח לבטל המזל עד שנעקד זה שאמר במדרש וה' ברך את אברהם בכל שנעקד היצה"ר וזה היה משקיט מזל מאדים שבשעת עקידה פרחה נשמתו שהדם ההוא של מזל מאדים מורה על דם המילה והעקידה ולכך חשב אברהם דמה שפרחה נשמתו לא יספיק לבטל כח המזל עד שיוציא ממנו דם ורצה לעשות בו חבורה עד שאמר לו הקב"ה אל תעש לו מאומה וז"ש במדרש בכל בגימטריא בן וכיון שהיה לו בן הוצרך לעקידה לבטל היצה"ר כדי לבטל כח מזל מאדים ולכך לא היה יצחק רשאי לילך לח"ל דהיושב בח"ל הוא יושב תחת המזל והיה מתירא שיגבר כח המזל אבל בא"י אנו יושבים תחת הקב"ה לכן אמר אברהם לאליעזר שאל ישיב בנו לח"ל רק יקח לו אשה משם:
פסוק א:איתא במדרש וה' ברך את אברהם בכל שהיה לו בת ונראה לבאר על מה דהוצרך לפרש כך דאמרו בגמרא הוא לישא ובנו לישא הוא קודם מ"מ אם כן אחר מיתת שרה היה לו לאברהם לישא אשה לעצמו קודם שנתן אשה ליצחק רק די"ל הא דהוא קודם לבנו דווקא שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה היינו שיש לו בן ואין לו בת דמצות פריה ורביה לא קיים עד שיש לו בן ובת וכאן שלח אברהם ליקח אשה לבנו וקשה למה לא נשא הוא קודם לבנו לזה אמר במדרש דהיה לו בת וכבר קיים פריה ורביה:
פסוק א:ועוד איתא במדרש וה' ברך את אברהם בכל שלא היה לו בת ונראה לתת טעם מה ברכה היא זו דידוע דלא פסקה הזוהמא עד יעקב דמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו אבל יעקב היתה מטתו שלימה וידוע דבנקבות זוהמתן גדולה מבזכרים ולכך ותצא דינה בת לאה דנקבות לא פסקה זוהמתן ואם היה בת לאברהם היה ח"ו הזוהמא גוברת למאוד לבל יפסיק בג' דורות ולכך לא היה לו בת:
פסוק ב:ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וגו'. נראה לתת טעם למה שלח דווקא אליעזר ולא עבד אחר להשיא אשה לבנו משום דמצינו בברית בין הבתרים שאמר אברהם ובן משק ביתי יורש אותי והשיב לו הקב"ה לא ירשך זה וגו' אמר לו וגר יהיה זרעך בארץ לא להם וענו אותם וגו' שיהיו עבדים והנה כתבו המפרשים דודאי הרואים באצטגנינות ניבאים ורואים קצת עתידות אבל אינם יודעים תוכן הדבר מה שרואים ואברהם היה גם כן רואה באצטגנינות שעתיד עבד לישא אשה מארם נהרים ובאמת מיצחק התחיל הגירות והיה זה מורה על יצחק ופחד אברהם אם ישלח עבד אחר אולי הוא יקח אשה משם ולא יתקיים מחשבתו על יצחק ולכך שלח דווקא אליעזר והשביעו שהוא עבד נאמן:
פסוק ג:ואשביעך בה' אלקי השמים. וקשה להבין הא מושל בכל אשר לו הוי והאיך יעלה על לב לחשב כזאת שלא יאמינו בדבר זה דבוודאי ישא אשה לבנו כרצונו ונראה דעשה זאת לטובת אליעזר דאולי לא תאבה האשה ללכת אחריו יחשדוהו לאליעזר שלא הלך למקום ששולח לשם שרצונו הוא שיצחק ישא בתו כפי' רש"י ולכך השביעו בה' ולא יחשדוהו שבודאי לא יעבור על השבועה ויחשבוהו לצדיק:
פסוק ה:ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת וגו'. ויש לדקדק במה שאמר אל הארץ הזאת דמה לי אל הארץ הזאת או אל ארץ אחרת ונראה לבאר דיש להבין באמת איך עלה על דעת אליעזר שלא יתחתנו בבן אברהם שהוא היה מלך ובנו יחידו וגם עשיר היה כידוע אך יש לומר בזה דידוע דיש כמה מצות התלוים בארץ ואינם נוהגות בחו"ל וארם נהרים הוא בחו"ל:
פסוק ה:(אמר המעתיק ומכ"ש לדעת הרמב"ן שלא קיימו האבות התורה רק בא"י ולא בחו"ל ולא תרצה לסבול עול המצות הנוהגות יותר בא"י ולכך נתן אליעזר הברירה בידה אם תלך בשמחה ובמריצות בודאי צדקת היא ואם לאו אינה ראויה ליצחק כלל):
פסוק ו:ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה. הא דכפל אברהם את האזהרה ואמר לבסוף עוד פעם רק את בני לא תשב שמה נראה דחשב אברהם אולי יטעה אליעזר דרצונו של אברהם הוא דווקא שלא ישיב את יצחק לשם כדי שישאנה שם וידור שם בחו"ל אבל להשיבו לשם כדי לראותה אם היא הוגנת לו והוא יוליכנה לא"י וישאנה שם לאשה הרשות בידו ולזה כפל הדבר שנית רק את בני לא תשב שמה דאפילו כדי לראותה בלבד לא ישיב את יצחק לשם רק שאליעזר יעשה גם זאת להביאה לא"י ליצחק לראותה אם היא הוגנת לו:
פסוק ז:ד' אלהי השמים וגו' ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. הא דכפל ואמר ואשר נשבע לי וגם תליא בזה שנשבע לו שיתן לזרעו את הארץ שודאי לא יצטרך יצחק ללכת לח"ל נראה לבאר ואשר נשבע לי היינו בעקידה נשבע לי על שעמדתי בעשר נסיונות ושוב לא ינסה אותי ואם ישא אשה מבנות הכנעני אז יצטרך לגור בח"ל יהיה זה לו נסיון אחרת וח"ו שיהיה הבטחת ה' לשוא:
פסוק ז:הוא ישלח מלאכו לפניך. איתא במדרש הוא מלאך מסוים ונראה לפרש דהוא מט"ט ולהבין למה באמת דווקא אותו המלאך אבל הענין הוא דמצינו והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו דמלאכי ח"ל היו הולכים למעלה ומלאכי א"י היו הולכים למטה ללוותו דמלאכי ח"ל אינם רשאים לילך לא"י ומט"ט נקרא שר העולם שיכול לילך בא"י ובח"ל ואליעזר הלך מא"י לח"ל ומח"ל לא"י וצריך להיות עמו דווקא מט"ט שר העולם:
פסוק ח:ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת. ויש להבין דלמה הוצרך לומר כזאת דאם לא תאבה פשיטא דנקי משבועה זו דמה לו לעשות עוד רק נראה דאברהם התנצל על שמשביעו והוא נאמן ביתו והודיע לו בדבריו אלו שהשביעו לטובתו בשביל הבריות כשיחזור ריקם יאמרו שידו היה במעל כי הוא רוצה שיצחק ישא בתו או שהוא אוהב לענר אשכול וממרא וצריך אדם לנקות עצמו גם נגד הבריות וזהו ונקית משבועתי זאת ר"ל ע"י שבועתי זאת תהיה נקי נגד ד' ואדם שלא יחשדוך הבריות שנשבעת לשקר או יש לומר כי אולי יחשוב אליעזר אם לא תאבה ללכת יהיה צריך עוד לילך לעם אחר מבני שם ויפת כמו שכתב הרמב"ן ובכל פעם יהיה צריך לישבע ולא יספיקו לו כל שבועות ולזה הבטיחו ונקית מכאן ולהבא משבועתי זאת שלא תצטרך עוד לישבע ולזה נאמר לבסוף וישבע לו על הדבר הזה כאשר הבטיחו אברהם שלא להשביעו עוד רק על הדבר הזה:
פסוק י:ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו. יתכן כי לקח עמו עשרה אנשים כי ברכת חתנים בעשרה וכמאמר חז"ל בבועז ורוכבי גמלים רובן כשרים מגמלי אדוניו הקשה במדרש וכי לא היו גמלים של אברהם אבינו כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא אכל שלשה ימים מחמת שלא רצה לאכול מטבל שלא נתעשר וגמליו של אברהם אבינו היו צריכים שיהיו זמומין שלא יאכלו מגזל כדדרש מגמלי אדוניו שהיו ניכרין שהיו זמומין ונראה לתרץ קושיא זאת דחמורו של ר' פנחס בן יאיר החמיר על עצמו כדאמרינן הלוקח לבהמה פטור מדמאי וחמורו החמיר על עצמו להשוות עצמו לאדם שצריך לעשרו דמאי וזה דוקא מה שאסור לאדם מצד הדין החמיר החמור על עצמו אבל ידוע דהקב"ה אמר לאברהם את הארץ הזאת לך אתננה ואמר אברהם גר ותושב אנכי עמכם אם ארצה תושב אנכי ואברהם החמיר על עצמו להיות כגר להחזיקו כגזל אצלו ומה שהיה מותר מצד הדין לאברהם רק שהוא החמיר על עצמו לא רצו הגמלים להחמיר על עצמם ע"כ נתן אברהם רסן בפיהם ולכך כשבקש אליעזר לילך מא"י לח"ל לקח מגמלי אדניו להבחין בדרך אם הוא הולך בא"י או בח"ל דבכל מקום שהיו צריכין להיות זמומין שלא יאכלו היה יודע שהוא א"י ובכל מקום שלא היו אוכלין מעצמם אף שלא היו זמומין היה יודע שהוא חו"ל:
פסוק י:(אמר המעתיק לדעת הרב המחבר צריכין לומר הא דכתיב כשבא בבית בתואל ויפתח את הגמלים ואמרו במדרש שהתיר זממן הגם דלא היו צריכין להיות זמומין בכל הדרך כיון שהיה ח"ל דאליעזר לא התיר זממן בח"ל אף שלא יאכלו מעצמן משום איסור גזל מ"מ יאמרו הדרים בח"ל שלא ידעו שאינם אוכלים בלא זממה שבא"י זומם אותם דמקפיד שלא יגזלו לבני א"י ועל הדרים בח"ל אינו מקפיד אם יגזול להם באכילת הגמלים ע"כ היה זומם אותם בכל הדרך ולא התיר זממם רק על הספר להבחין אם הוא בא"י או בח"ל):
פסוק י:וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור. איתא במדרש שקפצה לו הארץ שנאמר ואבוא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי נראה הטעם דהיה צרין לקפיצת הארץ כי יצחק היה קודש לה' ואינו ראוי לו ליקח אשה בלי קדושי דאורייתא ובו בלילה מת בתואל ורבקה קטנה היתה ואינה בת קדושין דבר תורה ולכך בא באותו יום בעודנו בתואל חי וקדשה בצמידים והוי נשואה גמורה דבר תורה:
פסוק י:וילך וכל טוב אדוניו בידו. אמרו חז"ל שטר דייתקי נתן בידו כדי שיקפצו ליתנו לו. נראה לבאר כי היה על תנאי אם ישב יצחק בא"י יהיה לו א"י וכל מה שלאברהם כי על זה נכרת הברית ואם ישב בח"ל יפסיד מתנתו ולכך בני הגר שהלכו וישבו בח"ל הפסידו ירושתם ולא קבלו מתנות א"כ הראה להם בזה שלא יאמרו שיבוא יצחק לח"ל וישב שם כי בזה יפסיד כל טוב אדוניו. גם יש לפרש דהנה אברהם נתן ליצחק בשטר מתנה הזה גם א"י לירוש' והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ונ"ל דא"י שלו היה בהחלט וקנה אותה בהילוך כנודע כמ"ש והתהלך בארץ וגו' וא"כ הפחידן בזה דאם ישב יצחק בארץ ההוא עם אשתו בלי ספק ילך אברהם אחריו ויקנה גם הארץ ההוא בהילוך ולכך קפצו לשלחה לא"י:
פסוק יא:ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת צאת השואבות. הא דהמתין דווקא לעת ערב דאז צאת השואבות ולא קודם לזה היינו שהנערות יפחדו ביום לשאוב פן יקומו הרועים ויגרשום כמו שקרא לצפורה אשת משה ואין רצונם ששאר בני אדם ישתו מה שהם ישאבו ולשוא יהיה טרחתם ולכך לעת ערב שכבר שבת רגל בני אדם ההולכים ושבים אז יצאו לשאוב מים:
פסוק יא:ובמדרש איתא לעת ערב לעת צאת השואבות בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קול כלבים נובחין יהא ציית מה אינון אמרין והוא תמוה ונראה לבאר דהיינו דיראה אם הם משחקין הוא לסי' דאליהו בא והזיווג ע"י אליהו ואם לאו ח"ו הוא ע"י ס"ם אבל עדיין יש לשאול איך שייך זה לכאן לעת צאת השואבות וגם למה השואבות יוצאות דווקא לעת ערב ועוד צריך באור מה דאמרו סימן לבת זיווג כשהמים עולין נגדה אבל הענין הוא דידוע דחמה זכר ולכך קראוהו עובדי כוכבים ומזלות בעל ולבנה הוא בבחינת נקבה כיון דלית לה מגרמה רק מקבלת השפע מחמה וידוע ע"פ חכמי הטבעים כי אין פעולת כוכבי מעל ניכר בארץ זולת לבנה שיש לה כח מושך למים ומזה נתהווה שהימים ששה שעות מתגברים וששה שעות מתמעטים כנודע ולכך כשהמים עולים מורה שכח לבנה פועלת למשוך המים למעלה ומורה כי לבנה פועלת וזה סימן לנוקבא ולכך הלכו הנערות לעת ערב לשאוב כי אז כח לבנה מושך המים למעלה ואז נח לשאוב אפי' מבארות עמוקות והנה ידוע בחכמת התולדות הנקרא איסטאראליגי כי הכלב כחו מכח לבנה ולכך אמרו חז"ל לית עניא מכלבא היות דללבנה לית לה מגרמה ולכך היות נקבה בכח לבנה לכך הרוצה ליקח אשה יציית למה שהכלבים מנבחין שהם בבחינת לבנה ומזה מבין אם זווגו טוב או לא ולכך במשמרת ראשונה שכח לבנה בארץ כלבים צועקים והבן:
פסוק יב:ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם. הא דהתפלל הקרה נא לפני היום ועשה חסד נראה לבאר כי אליעזר ראה שקפצה לו הארץ וחשב שהיה זה או למנוע טורח הדרך מאליעזר ואנשיו אבל בכל זאת לא רצה אליעזר לשפוט כי בעבורו יעשה הקב"ה נס רק חשב דהוא כמאמר חז"ל מותר לארס במועד שמא יקדמנו אחר ברחמיו ורבקה היתה מיועדת מן השמים לאיש אחר ולכך קפצה לו הדרך לקדם אותה ברחמים ושפט אליעזר דליכא למימר איפכא דרבקה היתה מיועדת להיות אשה ליצחק והיה קפיצת הדרך שלא יקדמנו אחר ברחמים כי ידע אליעזר שבאותו זמן לא היה צדיק כיצחק שידחה אותו וע"כ שפט שקפיצת הדרך היה שיצחק יקדם לאחר ברחמים וא"כ זהו החסד כיון שאינה בת זוגו הראוי לו רק הגיע לו ברחמים וחנינה וזהו אמרו הקרה נא לפני היום היינו ע"י שהיה לו קפיצת הדרך שהיום יצאתי והיום באתי למהר הבת זוגו ליצחק ומוכרח שהוא קידם לאחר ברחמים וזה אמרו בזה ידעתי כי עשית חסד:
פסוק יד:והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ענין סימן אליעזר היה סימן מובהק ולא ניחוש כי וודאי להשקות עשרה גמלים טורח רב הוא וודאי אפילו חביות רבות אינם מספיקים להשקותן ואינה יכולה הנערה הרכה והענוגה לסבול טורח כזה לירד בכד למעין לשאוב הא יכלה הזמן ויכשל כחה אמנם אם המים עולים לקראתה יפעל כל זאת בקל ולכך היה הסימן אם תשק' ע"כ המים עולים לקראתה והיא בת זוגו באמת והבן:
פסוק יד:ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני ויהי הוא טרם כלה לדבר ורבקה יוצאת וגו' ואיתא במדרש הכל צריכין חסד אפילו אברהם. נראה לפרש כוונת המדרש שלא תאמר אברהם הואיל ונתחסד עם כל העולם א"כ מהדין מגיע לו להתחסד עמו מדה כנגד מדה לזה קאמר במדרש דגם אברהם צריך לחסד כי לא יזכה בדין כי מי יקדמוני ואשלם ואליעזר טעה וסבר דאין אברהם צריך חסד רק יצחק צריך חסד ולכך היה בדעתו לומר עשה חסד עם אדוני יצחק שהיה ג"כ אדונו אבל באמת לא הניחו אותו מן השמים לגמור מלת יצחק דבאמת גם אברהם צריך חסד ולכך כתוב טרם כלה לדבר היינו מלת יצחק והנה רבקה יוצאת ולא הספיק לגמור ונשאר חסד לאברהם ולפי פשוטו יש לפרש איפכא שאליעזר היה בדעתו לומר עשה חסד עם אדוני אברהם כמו שאמר בתחלה ועשה חסד עם אדוני אברהם אבל באמת בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת הרצון דאין אשה בזכות אבות רק בזכותו וזה אין מזווגין לאדם אשה רק לפי מעשיו דווקא וא"כ לא היה לו לומר בשביל אברהם לכך טרם כלה לדבר מלת אברהם נזדמן שרבקה באה והוי מלת אדוני על יצחק שהיה ג"כ אדונו והבן:
פסוק טו:וכדה על שכמה. הא דהשמיענו דכדה על שכמה נראה להודיענו שהיתה נדיב' כי שאר הנערות הצניעו כדיהם כי אם יפגעו בם שאר בני אדם העוברים ושבים וירצו לשתות לא יספיק להם הכד וצריכין לשאוב פעמים רבות אבל רבקה היתה נדיבה וכד' על שכמה ולכך וירץ העבד לקראתה:
פסוק טז:והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה. נראה דאמר בתולה דלא היתה מוכת עץ ואיש לא ידעה היינו דרבקה היתה אז בת שלש שנים ואם כן אלו בעלוהו אחר תמול שלשום היו בתוליה חוזרין ועדיין בתולה היא לכך העידה התורה ואיש לא ידעה מעולם:
פסוק יח:ותמהר ותורד כדה אל השוקת. הא דכתיב ותמהר נראה למה שכתבתי לעיל דמדרך הטבע אין קטנה כזאת בת שלש שנים יכולה למלאות לעשרה גמלים אבל אם המים עולים לקראתה היתה יכולה לעשות במהירות ולכך נאמר ותמהר:
פסוק כא:והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. הא דהיה אליעזר מסופק בה נראה דמשום דאליעזר בסימנו אמר דהנערה תאמר תיכף לך ולגמליך אשקה אבל רבקה השקהו תחילה ואח"כ אמרה גם לגמליך אשקה והיה זה ספק לאליעזר אולי בתחל' לא היה דעתה לכך והא דראה דהמים עולין כנגדה חשב אולי לא היה בזכותה רק בזכות אברהם ואנשיו ולכך משתאה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא ואף עפ"כ נתן לה הצמידים קודם ששאל אותה בת מי את כי ידוע דבמקום שהמכשפים שכיחים אין להנות מהם בחנם ומקום הזה היה מקום לבן שכולם מכשפים לכך נתן עכ"פ שני צמידים שאם היא בת זוגו של יצחק הרי הן קדושין ואם לאו נתונים לה חלף טרחת' הואיל ויגעה ליתן מים לו ולגמלים ולכך שאלה אח"כ בת מי את:
פסוק כג:ויאמר בת מי את הגידה נא לי אם יש בית אביך מקום לנו ללין. הנה יש להבין הוא אמר לה רק מקום ללין והיא השיבה לו תחל' גם תבן ומספוא רב עמנו על מה שלא שאל אותה ואח"כ השיבה על שאלתו גם מקום ללון ובאמת יש לשאול למה לא שאל הוא על תבן ומספוא ונראה דידוע דאמרינן במסכת עבודת כוכבים דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים דחשודין על הרביעה וכיון דהוא אמר רק מקום ללון משמע דעל הגמלים לא שאל כיון דלא שאל על תבן ומספוא שהיה חושדם על הרביעה ע"כ השיבה היא גם תבן ומספוא לגמלים שאינם חשודים על הרביעה:
פסוק לא:ויאמר בא ברוך ה'. איתא במדרש דעד עכשיו היה אליעזר עבד וכשאמר לו לבן בא ברוך ה' יצא מכלל ארור לכלל ברוך ולכאורה הוא תמוה וכי אברהם צדיק יסוד עולם לא היה יכול להוציאו מכלל ארור לברוך ולבן הארמי היה יכול להוציאו אבל הענין הוא דכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו נמצא היה צריך להיות עבד לאברהם אבל לבן היה יכול להוציאו מכלל ארור דהוא עצמו היה עבד לאברהם והא דהוציאו לאחר שראה הצמידים והנזם שניתן לאחותו דכתיב ויהי כראות את הצמידים היינו בראות שהם כסף קדושין ואין עבד נעשה שליח לקדש ולכך סבר שאברהם שחררו ולכך הוציאו מכלל ארור ואמר בא ברוך ה' ואליעזר השיב לא כן הוא רק עבד אברהם אנכי ולא היה בתורת קדושין רק במתנה:
פסוק מז:ואשאל אותה ואומר בת מי את ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה. הא דאמרה אשר ילדה לו מלכה שהיא לכאורה שפת יתר נראה כי מלכה היתה גדולה משרה כדכתיב אבי מלכה ואבי יסכה ויסכה זו שרה ולאחר העקידה נאמר לאברהם הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור ש"מ דהלידה לא היתה זמן רב מקודם וא"כ היתה זקנה בהולדת אותה ואילו אין צדיקים יוצאים ממנה לא היה הקב"ה עושה לה נס להוליד לעת זקנתה ולכך אמרה אשר ילדה לו מלכה להורות זאת:
