א וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה׃ ב כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃ ג עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃ ד וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃ ה וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃ ו וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃ ז וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃ ח וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃ ט וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃ י וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃ יא נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּֽי־שָׁב֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהוָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ יב וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃ יג וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהוָ֔ה הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר יְהוָֽה׃ יד וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ טו וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃ טז וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה ויאמרו (וַיֹּ֥אמֶר) ל֖וֹ דַּבֵּֽר׃ יז וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃ יט וְלָ֥מָּה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ כ וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי יְהוָ֑ה וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃ כא וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃ כב וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃ כג כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃ כד וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃ כה וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה׃ כו וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ כז וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃ כח וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃ כט וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃ ל וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ לא וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽיהוָֽה׃ לב וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת׃ לג וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל׃ לד וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃ לה וְלֹא־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת־שָׁאוּל֙ עַד־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה נִחָ֔ם כִּֽי־הִמְלִ֥יךְ אֶת־שָׁא֖וּל עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויאמר שמואל אל שאול וגו'. לפי ששאול היה מתעסק מאד במלחמת הפלשתים, כמו שאמר ותהי המלחמה חזקה על פלשתים וגו', הוצרך שמואל הנביא ע"ה לצוותו על מלחמת עמלק ושלא יחוש למלחמת הפלשתים כי אם להלחם בעמלק. ואין ספק שלא אמר זה כי אם בצווי אלקי שבאהו הנבואה עליו וקצר הכתוב זכרונה, כי בידוע הוא שאחרי שצוהו שמואל שלא אמרו מעצמו כי אם שרוח ה' דבר בו עתה ומלתו על לשונו. והקדים שמואל בתחלת דבריו אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ובהיותך מלך העם הזה ראוי שלא תחוש כי אם על כבודם ועל הצריך אליהם. ואמר עוד ועתה שמע לקול דברי ה', כלומר שיתחברו בזה שני דברים, האחד שיעשה מצות השם, השני שיחוש לכבוד ישראל ולהנקם את נקמתם, (ב) ולזה אמר פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, ולכן ראוי שתנקום נקמתם. ואפשר לומר בזה עוד שאמר, עם היות שענין עמלק הוא מיום הוציא ה' אותם מארץ מצרים אל תדרוש מה למעלה ומה למטה ולמה אחר עד עתה הנקמה, (ג) וזהו ועתה שמע לקול דברי ה' עתה לך והכית את עמלק, ר"ל עתה תשמע הצווי ועתה תעשה המלחמה, עם היותה על ענין עמלק שקרה בימים הראשונים ההם. וצוהו שלא די שתכה את העם אנשי המלחמה אבל גם תחרים את כל אשר לו, והחרם הוא ההשחתה, או יהיה כמו שפירש הרב ר' יוסף קמחי ז"ל לשון חרם וקללה, כלומר שבתחלה יחרימו שלא יהנה אדם מכל אשר להם ואח"כ בפעל ימית מאיש ועד אשה, ר"ל זקנים וזקנות, מעולל ועד יונק הקטנים, משור ועד שה מגמל ועד חמור והוא השלל אשר עמהם, ושעל נער לא יחמול ולא ישא פני זקן, כי החמלה על הרשעים הוא מדת החטאים בנפשותם, וצוה אם כן על הריגת העם ועל שלא ישלחו ידיהם בבזה: ואמנם הסבה בכל זה הוא כפי מה שאומר, הנה כל האנשים מחויבים כפי הנימוס הטבעי והסדר המדיני להלחם באויביהם הבאים עליהם לקחת את ארצם ורכושם, ואם יבואו עליהם דרך ארצם מחוקי הגבורה והאומץ הוא שיצאו לקראתם וילחמו בהם, לפי שכל אדם מחוייב לשום נפשו בכפו להציל את ארצו ואת כל אשר לו, והבא לבזזו ולהרגו ישכים להרגו גם יקרה פעמים רבות שהאנשים יצאו מארצם לרשת משכנות לא להם וילחמו עם יושבי הארץ ויושביה באופן שינערו רשעים ממנה. ופעמים ילכו להלחם עמהם גם לא לרשת את ארצם כי אם להנקם מהם אם הרעו עמהם ואם קבלו מהם קלון וחרפה רצופה, כמו שקרה לדוד עם חנון מלך בני עמון (שמואל ב י׳:א׳) שגלח את חצי זקני המלאכים אשר שלח דוד אליו לנחמו על מות אביו, ועל אותו קלון הלך דוד וילחם עמו. הנה אלה הם ג' תכליות עצמיים כוללים לאנשים במלחמותם, אם להציל את ארצם, ואם לקחת ארץ לא להם, ואם להנקם מאויביהם מחרפה וקלון אשר עשו להם. והנה סיחון ועוג עם היות שנלחמו עם ישראל היה הסבה בזה לפי שיראו מהם והיו עוברים בארצם ולא בטחו בדברי שלומם וטובתם, אבל עמלק לא היה לו סבה מאלה שבא להלחם עם ישראל, כי הם לא היו עוברים דרך ארצו ולא הלכו להלחם בו לשיצטרך לצאת לקראתם להציל את נפשו, וגם לא היה לישראל ארץ נחלה לשיבא עמלק לכבשה, וגם לא עשו עמו רעה מיום היותם חיים על האדמה לשיחם לבבו לרדוף אחריהם לנקום נקמתו, אבל היתה כוונת עמלק שתי דברים. האחד למעט בכבוד האלוה ית', ולפי ששמעו עמים ירגזון את מעשי ה' כי נורא הוא אשר עשה בארץ מצרים לעיני פרעה ולעיני עבדו ושכלם כאחד אמרו ה' הוא האלקים, רצה עמלק לצאת להלחם בישראל ולהרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, בענין שיתפרסם גודל גבורתו ושמבלתי יכולת השם לא עצר בו ובעמו כאשר עצר בפרעה ובכל עבדיו ובכל ארצו, הנה היתה הסבה והתכלית האחד הזה כנגד האל ית' למעט שמו ולהקל בכבודו ולבזות גבורותיו. והיה לו עוד בזה תכלית שני והוא כנגד ישראל, שלהיות עמלק מזרע עשו והיה ידוע אצלו מענין הברכות שבירך יצחק ליעקב שנתן עשו לעבד לו ולזרעו, וידע גם כן שנתברך עשו שעל חרבו יחיה, לכן התחכם לבוא להלחם עם ישראל וחשב שחרבו יושיע לו ושישמידהו מהיות גוי ולא יוכל עוד בשום זמן למשול בזרע עשו, וכבר העיר רלב"ג לתכלית השני הזה בפי' התורה אשר לו: ובמדרש שמואל אחז"ל (פרש' י"א) פקדתי את אשר עשה עמלק א"ר אחא בעל פקדונות אני, שרה הפקידה אצלי חבילה של מצות וה' פקד את שרה, עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים לפיכך כה אמר ה' פקדתי, ולפי שהרשע התגאה להלחם עם אדון כל הארץ ית' וחשב מחשבות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד, ולכן יצא אליהם לדרך באופן שימית כלם יחד עם היותם יוצאים ממצרים ביד רמה, לכן אדוננו משה לא רצה להלחם עמו בעצמו ולא שיצא אליו כל ישראל כדי שלא יתכבד בזה, אבל כדי לבזותו צוה את יהושע משרתו בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, באופן שמשרת משה מבחוריו ועם מתי מספר ישמיד ויחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ומאשר היו אצלו שתי התכליות שזכרתי, היה ענשו מפאת האל ית' ומפאת ישראל והיתה נקמתו מוטלת עליהם יחד: ובפרשת בשלח אמר האל ית' למשה (שמות י"ז י"ג) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו', וענין זה אצלי שיודיע ליהושע שמלחמה לה' בעמלק, כי בזה ישמח ויגיל אחרי אשר האל ית' נלחם מלחמותיו והוא הולך בדרכיו ית', כאלו אמר שים באזני יהושע שאני אשלים מה שהוא התחיל לעשות ושהמלחמה ערוכה בכל ושמורה יש לי עם עמלק אויבו, ובזה מהכבוד אל יהושע המתחיל במצוה, ולזה אמר ג"כ (שם שם ט"ו) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וגו', ר"ל אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא הקב"ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו, שזהו שליחת יד בכסאו מפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה' מלחמה בעמלק: ובפרשת כי תצא צוה לישראל שגם המה יעשו המלחמה מהסבה והתכלית השני אשר היה לו נגדם, והוא אמרו שמה (דברים כ"ה י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ר"ל אני אזכור מה שעשה נגדי ואתה ישראל עבדי זכור את אשר עשה לך עמלק ואשר חשב להשמיד אותך עם היותך בדרך ולא היית בארצו, ולזה צוה והיה בהניח ה' אלקיך לך וגו' בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה תמחה את זכר עמלק וגו', ובאמרו זכר עמלק רמז לשלא ישאר מהם דבר ולא ישללו שללו באופן שלא יזכר שם עמלק עוד, כי בהשארם צאנם ובקרם או דבר מהם ישאר זכרו, ומכאן למד שמואל באמת והחרמתם את כל אשר לו עם היות שהאל ית' צוהו כן בביאור. ואמנם אמרו עוד (שם שם י"ט) מתחת השמים לא תשכח, מלבד הפשט הנראה אחשוב שיאמר שבהיות בני ישראל בארץ ימחו את זכר עמלק בפעל ובמעשה ובהיות ישראל תחת כל השמים, רוצה לומר באיזה מקום שיהיו בגלות עם היות שלא יוכלו למחות אותם במעשה הנה לא ישכחו ענינו ויזכרו אותו בדבריהם תמיד, וזהו מתחת השמים לא תשכח. הנה התבאר מזה שראוי היה שיהיה מלחמה לה' ולישראל בעמלק מדור דור, למה שעשה עמהם בצאתו ממצרים להלחם בישראל על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו ולחלל את שם כבוד ה', ומאחר שהוא יצא אליהם לדרך היה ראוי שאחרי היותם בארץ יעשו בו שמד כללי כמו שהוא חשב לעשות בהם. ושמעתי אומרים שחשב עמלק היותו שקול כארבעה גדולי עולם כפי אותיות שמו, העי"ן משמו של עמרם, המ"ם כנגד משה, הלמ"ד כנגד לוי, הקו"ף כנגד קהת, ונתלה בסופי שמותיהם שהיא מיתה, המ"ם סוף שם עמרם, היו"ד סוף שם לוי, התי"ו סוף שם קהת, הה"א סוף שם משה. וכבר העיר שמואל הנביא בדבריו לשני הטעמים האלה שזכרתי, כי באמרו אותי שלח ה', למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה' ר"ל שיקנא לכבודו ושילחם בעמלק מפאת מה שעשה נגד האל ית' ובאמרו ועתה שמע לקול דברי ה', הזהירו שלא יעשה כמו שעשה בגלגל שנסכל ולא שמר דבר ה', אבל עתה לא יעשה כן אלא שישמע לקול דברי ה' בזה הענין ויקיימם בשלמות. והעיר על הטעם השני באמרו פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, וזה מפאת ישראל, ועל שתי הטעמים האלה צוה ואמר ועתה לך והכית את עמלק וגומר. ולפי שלא יחשוב אדם שהיתה המלחמה הזאת כדרך שאר המלחמות לשלול שלל ולבוז בז ולקחת אותם לעבדים, לזה צוהו שיחרים את כל אשר לו, באופן שכל השומע שלא נהנו משללם כלל יכירו וידעו כי לא כוונו ישראל כי אם להחרימם על אשר עשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, ומפני זה גם כן זכר בימי אסתר (אסתר ט' י') שישראל בנקמם מאויביהם בבזה לא שלחו את ידם, כי נשמרו מזה כדי שלא יחשב שהיתה כוונתם על השלל כי אם על הנקמה, ועם מה שאמרתי בזה הותרו השאלות שנית ושלישית:
פסוק ד:
וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וגו', זכר ששאול הקים דבר השם ואסף את עמו, ולפי שהאסיפה תהיה על ידי הכרזה בהשמיעם אותם הדבר יאמר על האסיפה לשון שמיעה, וקודם המלחמה היה מנהג לספור אותם להפקיד על העם פקידים ולמנות אותם כפי מספרם וכפי צורך המלחמות, וכמו שהיום הזה עושים מלכי האומות בזמן המלחמות, ולכן שאול פקד אותם בטלאים. ויש מהמפרשים שחשבו שהוא שם מקום יקרא טלאים. ות"י באימרי פסחיא וכתב רד"ק שלדעתו בחג הפסח היה, ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו שם פסחיהם ועל ידם ידע מנינם, כי קרבן הפסח לא היו מקריבים אותו בבמת יחיד. וחז"ל (יומא כ"ב ע"ב) הבינו שנתן כל אחד טלה ובמנין הטלאים ידע מספר העם וכתב רש"י ז"ל מצאנו של מלך היה כל אחד לוקח טלה אחד ונתן בעדו למנותו, ולכן אמר במדרש שמואל (פרש' י"ח) בתחלה בבזק עד שלא מלך ומשמלך בטלאים, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל (יומא שם) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר, ואפשר שלזה כיון גם כן יונתן, ושלא קראם פסחיא להיותם קרבנות של פסח אבל קרא הכבשים פסחיא, לפי שמהם היו מקריבים הפסח ושל שאול היו. ואמנם אם הוא אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה כמו שאמרו חז"ל (שם שם), הנה בספור מנין דוד שמנה ישראל אדבר בו ב"ה.
פסוק ה:
והנה זכר שבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, ר"ל שהגיע לעיר הקרובה מערי עמלק, וידמה שהעמלקים יצאו לקראתם למנוע מהם מי הנחל באופן שלא יהיה לישראל מים לשתות ולכן עשו מריבה בנחל ונלחם עמהם לקחת המים ואמרו חז"ל בפרקי ר' אליעזר סוף פר' מ"ד, וביומא שם, שהיה שאול מהרהר בלבו אם עמלק חטא מה חטאו הילדים? יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ובמסכת יומא שם אמרו שהיה שאול דן על עסקי נחל ועגלה ערופה והוא דרך דרש. והמלחמה הזאת אין ספק שהיה בראשונה קודם ששלח אל הקיני, ואח"כ הכה עמלק בכלל מחוילה עד שור כמו שיזכור, ולזה אמר שרב בנחל. והמפרשים אמרו כי וירב בנחל היא היתה המלחמה אשר הכה את עמלק שיזכור, ושקודם זה כבר שלח שמואל אל הקיני, ומה שכתבתי היותר נכון כפי סדר הפסוקים:
פסוק ו:
וזכר ששלח שאול אל הקיני, והם מבני חובב חותן משה לומר אליהם סורו רדו מתוך עמלקי, ושלא יחשבו שישלח אליהם לומר זה ליראתו מהם שיעזרו את עמלק אינו כן, כי אם פן אוסיפך עמו ושהיה חס עליהם לזכות אביהם הזקן, וזהו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ורמז בזה שהיה יתרו במעשיו הפך עמלק, כי יתרו עשה עם ישראל חסד בעלותם ממצרים ועמלק עשה עמהם רעה באותו זמן עצמו, ולהיות מעשיהם ופעולותיהם מקבילות אינו ראוי שיענשו שניהם כאחד, וזהו פן אוסיפך עמו מה שאינו ראוי לפי שאתה עשית חסד וגו', והחסד אשר עשה חובב עם בני ישראל היה בעצה אשר נתן למשה ואשר בא אל המדבר והראה עצמו שמח בהצלחת ישראל, ושהיה עצתו במה שיועיל לעם ויקל מעליהם, כמו שאמר (שמות י"ח כ"ג) וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, וזה מורה שהחסד היה כללי לכל ישראל ובמדרש שמואל (פ' י"ח) אמרו וכי עם כל בני ישראל עשה חסד? והלא לא עשה חסד כי אם עם משה? שנאמר (שמות ב' כ') קראן לו ויאכל לחם, אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עושה חסד עם כל ישראל. ועם היות שנזכר בספר שופטים (סי' א' י"ו) (אמר המגיה לא מצאתי כל המדרש הזה בפירוש במ"ש אבל בוי"ר פרשת ל"ד דף ר"ד ע"ד מצאתי): כי בני הקיני עלו מעיר התמרים וישבו עם יהודה יראה שאחרי כן הלכו להם לשבת עם עמלק, כי כמו שאמרתי שם לא היו בני הקיני יושבים בערים והיו תמיד בשדה שוכנים באהלים ונוסעים מארץ לארץ כפי מה שיאות אליהם ולצאנם ובקרם:
פסוק ז:
וזכר שהכה שאול את עמלק מחוילה עד בואך שור שהיה על פני מצרים, ויראה שהיו שוכנים העמלקים שמה עם בני ישמעאל או שלקחו הארץ מידם. וכבר כתבו המפרשים בואכה שור הוא דבור לנכח, יאמר לשומע עד מקום אשר תבוא לארץ שור כאשר תבא ותכנס שמה: ועם היות שצוה שמואל שיחרימו את כל אשר לעמלק, (ח) הנה שאול והעם לא עשו כן, כי תפשו את אגג מלך עמלק חי כאשר החרימו כל העם לפי חרב, (ט) והיתה הסבה שחמלו שאול והעם על אגג שלא להרגו אולי היה יפה תואר ויפה מראה, וגם חמלו על מיטב הצאן והבקר ועל כל הטוב ולא אבו החרימם, ר"ל שיכולים היו להחרימם אבל לא אבו, ושלא החרימו כי אם כל המלאכה נמבזה ונמס, והמלאכה הוא שם כולל הבקר והצאן והבהמות, והמשנים פירשו שהוא הפוך כמו השמנים, או הם השניים לבטן, ואם כן לא קיימו הצווי האלקי ולא עשו דבר מפאת המצוה, כי מה שהחרימו היה להיותו נמבזה ונמס וחמלו על הטוב והמובחר:
פסוק י:
ויהי דבר השם אל שמואל וגו'. כאשר שאול והעם נטו לכוונת הבזה והשלל ולא להנקם מאויבי השם, (יא) בא הדבור הנבואיי לשמואל נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים, וענין זה המאמר הוא ששמואל אמר בתוכחתו לעם על דבר המלכות והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי השם אלקיכם, להגיד שהיה ראוי למלך שאחרי השם ילך לשמור מצותיו חקותיו ודבריו, ועתה אמר ששאול שב מאחריו, כי לא רצה ללכת אחרי השם ולא קיים מאמרו ומצותו ולא נמשך אם כן אחריו. ואמר בזה שני דבורים, כי שב מאחרי, ואת דברי לא הקים, לרמוז על שתי עונותיו אשר עשה, כי מה שאמר כי שב מאחרי, הוא על מה שחטא בגלגל שלא נמשך אחרי הצווי האלקי אבל שב מאחריו, ועל מה שחטא במלחמת עמלק אמר ואת דברי לא הקים: והנה אמר בזה ויחר לשמואל ולא אמר זה במה שנאמר אליו על מה שחטא בגלגל, לפי שהחטא הראשון אשר חטא בגלגל היה לו תקוה לשיתוקן על ידי תפלה ותחנונים, ובראותו שהוסיף על חטאתו פשע חרה אפו מאד, כי היה שמואל אוהב בכל לבבו ובכל נפשו את שאול, להיותו יפה תואר ויפה מראה איש חיל רב פעלים, והיה הוא מעשה ידיו ששמואל משחו למלך על ישראל והיה אוהב אותו כאהבת הפועל לפעולתו, ולכן חרה אפו ונתעצב בראותו כי כלתה אליו הרעה מאת השם, ואמרו ויזעק אל השם כל הלילה, ידמה שהאל יתברך לא פירש לו חטאת שאול ולמה ניחם על המלכתו, אבל הודיעו לבד ענשו שיזכר ונעלם ממנו הנבואה, ולכן צעק אל השם כל הלילה לדעת מה זה ועל מה זה ומה היה חטאו אשר חטא עתה שבעבורו נחתם גזר דינו, (יב) ולכן השכים שמואל ללכת לקראת שאול בבקר ונאמר לו שבא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, רוצה לומר מקום בכרמל לחנות החיל ולחקוק הבזה, וכן ת"י. או הוא כדברי חכמינו ז"ל (עיין רש"י ורד"ק) שהיה בונה שם מזבח. ויהיה שיעור הכתוב בא שאול הכרמלה ויסב ויעבור וירד הגלגל והנה מציב לו יד, רוצה לומר שם בגלגל, כי היו ישראל מכבדין הגלגל תמיד, למה שישב שם הארון תחלה:
פסוק יג:
וספר שבא שמואל אל שאול ושיצא שאול לקראתו כדי לקבלו ולכבדו, ואמר לו ברוך אתה להשם הקימותי את דבר השם רוצה לומר האל יתברך יברך אותך לפי שהקימותי דברו שדברת אלי והזכות הזה תלוי בך, (יד) ושמואל אמר ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר וגו'? כי כאשר שמע זה שמואל ידע באמת שהביאו מהשלל ושבזה היה עליו החטא.
פסוק טו:
והיתה תשובתו בשני דברים, האחד מפאת הפועל, והוא שחמל העם ולהם היה החטא ולא לו, השני מפאת התכלית, שלא עשו זה לשלול שלל ולבוז בז כי אם לזבוח להשם וגו', והביא ראיה שלא כוונו לשלול מאשר כל היתר החרימו ולא חמלו כי אם על מה שצריך לזבוח להשם, והוא ממה שיורה היות התכלית אלקי כמו שזכר, ואמר להשם אלקיך כדי לכבד את שמואל, רוצה לומר לאלוה אשר הוא היה מתבודד בו:
פסוק טז:
ויאמר שמואל אל שאול וגו'. כאשר ידע שמואל שחמל שאול על הצאן והבקר ועבר על הצווי האלקי, ירד לסבת מה שנאמר לו נחמתי כי המלכתי את שאול וידע הסבה אשר בעבורה נגזר עליו העונש אשר לו פורש לו מהאל יתברך, ולזה אמר לו שמואל הרף ואגידה לך את אשר דבר השם, וענינו אצלי שלכבוד המלכות חשש לדבר בפניו הגזרה האלקית, וכמו שנאמר אחר כך (סימן הנמשך פסוק ב') ושמע שאול והרגני, ולכן אמר הרף רוצה לומר תן לי רשות ואגידה לך את אשר דבר השם, כי אחרי שהם דבריו אין עלי אשם לאמרם, והוא נתן לו רשות ואמר דבר.
פסוק יז:
ואז התחיל לספר דברי השם ואמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, רוצה לומר במה שאמרת כי חמל וגו', שאתה מלך והיה ראוי לך למחות בידם, ואמר שהיו לו שתי רשויות. האחד מהיות מלך העם, כי עם היותו בעיניו קטן הנה במה שהוא מלך הוא ראש שבטי ישראל ומנהיגם, וזה אף על פי שיהיה מובחר מידי העם כמלכי הגוים, כל שכן שיתחבר לו סבה שנית והוא וימשחך השם למלך על ישראל, רוצה לומר שאם היה מלך נבחר מהעם היה מתפייס מהם ומסביר פנים להם, כמו שכתבתי במלך הנבחר מהעם, אבל האל יתברך בחר בך לא העם, וזהו וימשחך השם, ואחרי אשר אתה מלך ואתה נמלך ונמשח מהאל יתברך לא מהעם אם כן למה חששת לדברי העם ולא לדברי האל יתברך ולמצותו? והמתרגם פירש שהיה ראש שבט בנימין קודם המלכות, ועוד שמשחו השם למלך על כל ישראל, ומה שפירשתי הוא היותר נכון. עוד הביא הנביא טענה אחרת והוא שהצווי לא היה לעם כי אם אליו בלבד, ואם כן איך התנצל עם מה שעשה העם? (יח) וזה שכתוב וישלחך השם בדרך, ויאמר לך והחרמת וגו' עד כלותם אותם, רוצה לומר וישלחך השם בסבת הדרך אשר עמלק שם לישראל בעלותם ממצרים, ויהיה אם כן בי"ת בדרך בי"ת הסבה, וישלחך השם בסבת הדרך שזכר למעלה ואמר לך שתחרים את עמלק עד כלותם, והוא רמז לשלא ישלח ידו בדבר משללו אבל יכלה את עמלק, שהכליון הוא באשר יחרימו את כל אשר לו כמו שזכר.
פסוק יט:
ומאחר שהצווי לך לבדך היה, אם כן למה לא שמעת בקול השם אשר דבר אליך? וזה יורה שאתה בעצמך עשית הרעה הגדולה הזאת ולא העם, ותעט אל השלל, רוצה לומר במה שהוא שלל ולא לתכלית הזבח כמו שאמרת, ותעש הרע בעיני השם, כלומר שלא יחשוב שיבחר האל באותו זבח אבל יחרה בו אפו. הנה אם כן שמואל השיב לשתי הטענות שעשה שאול, אם למה שאמר שחמל העם, השיבו ראש שבטי ישראל אתה וימשחך השם למלך ויאמר לך והחרמת וגו' ולמה לא שמעת בקול השם, ולשנית שאמר לזבוח להשם אלקיך, השיבו שאינו כן אבל שעטה ולקח אותו לשלל ומפני חמדה ולא לתכלית הזבח, וזהו ותעט אל השלל ותעש הרע וגו' והנה לא דבר שמואל מענין אגג לפי שכמו שאמרתי האל יתברך לא הודיעו חטא שאול בבירור, אבל הודיעו שנחם מהמליכו אותו ואמר לו העונש אשר יגזור עליו ומדברי שאול ידע שמואל מה היה החטא, ולפי ששאול דבר לבד במה שחמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח להשם ולא דבר מאגג כלל, לכן היתה תשובת שמואל על זה לבד:
פסוק כ:
ושאול השיב לדבריו אשר שמעתי בקול השם, רוצה לומר איך תאמר ולמה לא שמעת בקול השם כי הנה אני שמעתי בקול השם, והצווי לא היה בעצם וראשונה כי אם על עמלק ועמו לא על הבעל חי, כי עמלק היה החוטא והוא אשר בא להלחם בישראל לא הצאן והבקר וזהו ואלך בדרך אשר שלחני השם, ואמר שעשה מעשה המלכים להביא את אגג מלך עמלק חי כדי לבזותו, ואת עמלק החרמתי, כי המלכים זה דרכם להחרים העמים ולהביא מלכם בחבלי עוני וברזל, כמו שהיו למלך בזק (שופטים א' ז') שבעים מלכים מלקטים תחת שולחנו.
פסוק כא:
ואמנם ענין הצאן והבקר היה מפעל העם, כי הוא לא חשש אל הצאן ואל הבקר, והם גם הם החרימו דבר רב ומראשית החרם לקחו זה וגם לתכלית טוב לזבוח להשם בגלגל אשר שם המזבח ומשם באו למלחמה כמו שאמר, והנראה הוא ששמואל עדין לא השלים דבריו וששאול נכנס בתוך דבריו, כי כאשר אמר שמואל ולמה לא שמעת בקול השם מיד השיבו שאול אשר שמעתי בקול השם וגו', ועדין לא נשלמה הגזרה האלקית שאמר לשמואל:
פסוק כב:
ויאמר שמואל החפץ להשם וגו'. הנה שמואל לא קבל טענת שאול במה שתלה האשמה בחטאת העם, לפי שכבר אמר לו שהוא היה מלך ומנהיג העם והוא היה מחויב למחות בידיהם ואליו ראוי שיוחס כל עון ופשע וחטאה, ולפי שהיה שאול מתחזק מאד בהיות הדבר נאות מפאת תכליתו ולא היה בזה עון אחרי שלקחוהו לתכלית משובח להשם, לכן השיבו החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם, רוצה לומר הנה עד עתה הכחשתי מה שאמרת שלקחו צאן ובקר לזבוח ואמרתי שלא לקחו זה כי אם לשלל ומפני חמדה, ועתה אומר שאף שנודה שלקחו זה לתכלית הזבח הוא פשע על כל פנים, כי האל יותר חפץ במה שישמעו בקולו מאלף עולות וזבחים, וזה שאמר בדרך שאלה החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם? באמת לא כן, כי הנה שמוע קול השם וקיום מצותו טוב מעשות הזבח, וטוב להקשיב דבריו ולקיימם מהקרבת חלב אילים על גבי מזבחו, וזה אמת שהזבחים הם תקון החטאים ויותר טוב הוא אצל השם יתברך שלא יחטא האדם משיחטא ויביא קרבן עליו, וכמו שאמר הנביא ירמיהו עליו השלום (ירמיהו ז' כ"ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו', וכמו שביאר הרב המורה (בפרק ל"ב חלק ג').
פסוק כג:
ואמרו (כג) כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, פירשו רד"ק כדרך המתרגם, וענינו כי כחטאת הקסם שהוא חטא גדול בהסיר האדם בטחונו מהאל יתברך ונותן אותו בקסם כך הוא המרי, שאחרי שהאדם עובר על מצות השם הוא אם כן מסיר בטחונו ממנו והרי הוא כעובר על זה, וכמו חטאת האון והתרפים שהוא ע"ז, כך הוא ההפצר והוא ההעברה על דבור השם יתברך ומצותו. ורלב"ג פירש בו שהקסם הוא נעדר השפע מהשכל הפועל, ושזהו אמרו כי חטאת קסם, רוצה לומר חסרון הקסם הוא דומה למרי במה שיקים האדם מדברי השם קצתו ולא יקים קצתו, כי הוא מחסר בשפע בחסרון הקוסם, וכן און ותרפים (ע"ד זכריה י' ב' התרפים דברו און) הוא הפצר, רוצה לומר יתרון ותוספת על האמת, ושהוא כמו (תהלים ע"ו ז') נרדם ורכב וסוס, שהו"יו לא יוסיף שם דבר, וכן און ותרפים און התרפים, וכאלו אמר לשאול שחטא בלא תוסיף עליו ובלא תגרע ממנו, ושזהו דומה לקסם מפאת החסרון ולתרפים מפאת התוספת. ואני אחשוב בפירושו דבר אחר, שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, וכי מה שהביא את אגג מלך עמלק חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הנצחון, ומה שלקחו מהשלל היה לתכלית טוב לזבוח להשם, לכן השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלקי, כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי בבחינת ההזהרה האלקית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא והפשע במה שעבר על מצות השם, שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים להשם מאד, וזה שאמר כי חטאת קסם מרי, רוצה לומר החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מפאת עצמו, כי טוב הוא לאדם שידבק דמיונו בנבדלים ויתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים ואין הקסם זולת זה, ואמרו חכמינו ז"ל (פרקי אבות פרק ב' משנה ח') אי זהו חכם הרואה את הנולד, אבל חטאת הקסם הוא המרי, רוצה לומר שהאדם כשהוא קוסם קסמים ממרה את פי השם, ואון ותרפים הפצר, רוצה לומר וגם כן חטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריו מפציר בו ומהרהר ועובר על דברי השם יתברך שהזהיר על הקסם והתרפים. וכאשר היה הדבר כן שמזה הצד יובחן הטוב והרע אם כן למה מאסת את דבר השם בין לעשות טוב בעיניך ובין לעשות רע למה שעברת דברו? וכפי מה שפירשתי בזה לא יחסר בכתוב כ"ף הדמיון, כי לכלל המפרשים נדחק לומר כי כחטאת הקסם כך הוא המרי, וכפי פירושי הכתוב כמשמעו, ולכך המשיך למה מאסת את דבר השם, עד שמזה הצד מאסך השם מהיות מלך על ישראל, לא מפאת המעשה בעצמו כי אם מפאת היותך עובר מצותו ודברו. ואפשר לפרש עוד וימאסך ממלך שאין זה גזרת העונש, אבל הוא גם כן מכלל החטא שזכר, יאמר למה מאסת את דבר השם? ובאמת אין זה כי אם לגובה נפשך, לפי שחשבת היותך מלך, נדמה לך שהיית יכול לעשות הדברים שלא על פי הדת, ושתוכל לדון הדברים שלא על פי התורה אשר יורוך, ולזה לא אמר כאן וימאסך השם מהיות מלך כמו שיאמר אחרי זה אבל אמר לבד וימאסך ממלך, יחזור אל דבר השם שזכר, ויהיה כאלו אמר שמאסת דבר השם וגעלת בו היה בסבת היותך מלך. או יהיה מ"ם ממלך מ"ם הזמן, יאמר שמשהיית מלך מאסת את דבר השם, כי כבר חטא בגלגל קודם לזה ומאס שם גם כן דבר השם, ועם היות המיאוס בזה המאמר, דבק בדבר השם ולא בשאול ענינם וכונתם אחת. ור' יוסף אלבו בספר עקרים פירש (מאמר ד' פרק כ"ו) הכתוב הזה באופן אחר פירש מחוור, יאמר כי החטא הוא דבר קטן בערך ההפצרה בו, כי כחטאת הקסם כך הוא המרי, וכאון ותרפים שהוא ע"ז גמורה ויותר קשה מקסם כמוהו ההפצרה, והוא מה שאמר לא חטאתי כי שמעתי בקול השם, והנה אם כן החטא בעצמו הוא כקסם וההפצר והטענות שטען עליו הוא כע"ז גמורה.
פסוק כד:
וכאשר ראה שאול הטענה האמתית הזאת השיבו חטאתי כי עברתי את פי השם ואת דבריך כי יראתי וגו', רוצה לומר מזה הצד והבחינה שאמרת והוא בהעברת פי השם מודה אני לפניך שחטאתי, ובמה שאמר את פי השם ואת דבריך יורה ששאול חשד שהיה שמואל החמיר בדבר מעצמו, ושלא עבר באמת על פי השם כי אם כפי דברי שמואל, אבל שכוונת השם כבר נתקיימה במה שעשה ולכן אמר את פי השם ואת דבריך, להגיד שכפי דבריו של שמואל היה החטא לא כפי פי השם לבד, ואמר שגם זה לא עשאו כי אם אנוס ורחמנא פטרי, וזהו כי יראתי את העם וגו'. ושמואל לא ישרה בעיניו אותה תשובה, ואמר (כו) לא אשוב עמך כי מאסת את דבר השם וגו', ויורה שנתמלא חמה על דבריו, רוצה לומר חשבת שהיה החטא כפי דברי ולא כפי דברי השם בהחלט וחשדת אותי שלא הבנתי הכוונה האלקית או שהוספתי בה דברים, על כן לא אשוב עמך להשתחוות להשם, לפי שאין הדבר כמו שחשבת כי אתה מאסת את דבר השם בהחלט, ולא בהצטרף אל דברי ולא בבחינת כוונתי כי אם דבר השם מפאת עצמו, עד שמפני החטא הזה מאסך השם מהיות מלך על ישראל, ואם הוא מואס אותך איך אשוב עמך להשתחוות לפניו? הנה יהיה עניני גם כן מרי והפצר:
פסוק כז:
ויסב שמואל ללכת וגו'. אמר ששמואל חזר פניו לאחריו ללכת ולהפרד מעם שאול ויחזק בכנף מעילו ויקרע. וחלקו בו שני אמוראים במדרש שמואל (פרשה י"ח). יש אומרים כי שמואל קרע מעיל שאול, ורמז לו כי מי שיקרע ויכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, הוא שאמר שאול לדוד כשכרת לו המעיל במערה (בסימן כ"ד כ') ידעתי כי מלוך תמלוך. ויש אומרים ששמואל קרע מעילו של עצמו, שכן דרך צדיקים היותם קורעין בשעה שאין נטיעתם משובחת. ולפי פשוטו הוא דרך שלישי, כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחוה בגלגל לפני השם שהיה שם אוהל מועד ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל, וכאשר ראה זה שמואל הבין כי סימן מה היה הקריעה (כח) ואמר קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, רוצה לומר זה לך סימן שכבר קרע השם את ממלכות ישראל מעליך ושכבר נתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד שהיה אחר כך רע לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום:
פסוק כט:
ואמרו וגם נצח ישראל וגו', רש"י פירש בו על דעת המתרגם שאמרו על שאול, ואם תאמר אשיב מעוני לפניו, לא תועיל עוד ליטול המלוכה ממי שכבר נתנה לו, כי הקדוש ברוך הוא נצחונן של ישראל לא ישקר ממלתו הטובה. ורד"ק פירשו על דוד, ואם תאמר כן יעשה לאותו רע אשר ימלוך תחתי הנה לא יהיה כן, כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, וזה לפי שלא נשבע לשאול שיתן המלוכה לבניו ונשבע לדוד שיתנה לבניו. ויקשה לשניהם למה לא ינחם השם? אם על הרעה אשר דבר לעשות לשאול ואם על המלכת דוד כמו שנחם על המלכת שאול, ואיך טען על זה כי לא אדם הוא להנחם? כי הנה ניחם בשאול עם היות שאין הקדוש ברוך הוא אדם, ולכן אחשוב בפירושו שכיון בזה לבד להשיב לספק אחד והוא, שאחרי שהאל ית' בחר בשאול הנה עתה בהסירו מהמלכות יראה בו שנוי חפץ, וכמו שאמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, שיורה שהיה בו שינוי ושהוא מתנחם ממעשיו, לזה השיב ואמר וגם נצח ישראל, רוצה לומר וגם על כל זה שהסיר אותך מהמלכות אשר נתן לך האל יתברך שהוא נצח ישראל, הנה לא ישקר באמונתו ולא ינחם ממה שעשה, ותאר אותו במקום הזה בלשון נצח, לפי שהשנוי נמנע בחק הנצחיים כי הוא התחלת ההפסד והוא המביא אליו, ולכן אמר וגם נצח ישראל שהוא הנצחי הבלתי משתנה יתברך לא ישקר ולא ינחם, והיה זה לפי שאין זה שנוי בעצמו יתברך כי אם מפאת המקבלים, וזה שאמר כי לא אדם הוא להנחם, רוצה לומר אינו אדם להנחם מפאת עצמו אבל השנוי הוא במקבלים. ואפשר עוד לפרש כי לא אדם הוא להנחם על שאול, יאמר שנצח ישראל שהוא הקדוש ברוך הוא לא ישקר ולא ינחם מזאת הגזרה שגזר לקרוע את הממלכה מעל שאול, לפי ששאול אינו אדם שיתנחם ויתחרט ממה שחטא. כי הוא תמיד מחזיק ברשעתו, ולכן לא ינחם השם על הרעה אשר דבר עליו:
פסוק ל:
והנה שאול קבל העונש והודה בגזרה ואמר עם היות שנקרעה מלכותו בבקשה ממך שתכבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל, כל שכן שמה שאני שואל מעמך הוא עבודת האל, וזהו ושוב עמי והשתחויתי להשם שהוא דבר הגון ותכלית משובח, וכן עשה ששב שמואל אחרי שאול והלך אחריו לכבוד המלכות, והשתחוה שאול להשם ונתן לו תודה על אשר גמלו כרחמיו וכרוב חסדיו נתן אויביו לפניו לחרב:
פסוק ל:
(הרב מביא כמה דעות בענין חטא שאול ולמה לא נתקבלה תשובתו) ואמנם בענין חטא שאול ולמה לא נתקבלה תשובתו כמו שקבל האל יתברך תשובת דוד ע"ה כבר כתבו בו רבים. ור' יוסף אלבו בספר העיקרים אשר לו בפ' כ"ו מאמר רביעי (דף קכ"ה) הרחיב המאמר בו באופן מספיק מאד, והכלל העולה מדבריו ומדברי כל מי שנתישר דעתו בזה הוא מסתעף לשלשה דעות, וקודם זכרונם אעיר במה שאמרו חכמינו ז"ל בפרק ב' ממסכת יומא (דף כ"ב ע"ב). אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר ר' שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה בו מאחריו, שמא תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחריך. רמזו בזה אל שלמות מדותיו ולכן היו הדעות בענשו שחטא במה שבינו למקום והם אלו:
פסוק ל:
הדעת האחת מה שחשבו אנשים ששאול חטא באומנות המלך, ודוד חטא במה שהוא אדם ולא במה שהוא מלך, ושהענין בדמות שני סופרים, האחד חטא בעשותו שטר שקרן, והשני חטא בבשר ערוה, כי אין ספק שהחוטא בתאות המשגל טעה טעות אדם במה שהוא אדם ולא במה שהוא סופר, וראוי שילקה ויחזור לאומנותו, ואשר שקר באומנותו ועשר השטר מזוייף יענש שלא ישוב עוד לעשות מעשהו ולא יעבוד עוד עבודתו, וכן היה שאול שחטא במשפט המלך בעניני המלחמות קרע השם את מלכותו מעליו, ודוד שחטא לבד במה שהוא אדם נענש באופן אחר ולא נעקרה מלכותו, ובסוף קבל האל יתברך תשובתו ששב אל השם וכסא כבוד הנחילו:
פסוק ל:
הדעת השניה שתשובת דוד המלך היתה שלימה בכל תנאיה, כי הוא הודה בחטאו כמו שאמר (תהלים ל"ב ה') אודה עלי פשעי להשם, ושאול כסה חטאו כמו שאמר הקימותי את דבר השם כי שמעתי בקול השם, וכבר בא הטעם הזה במדרש תהלים (מזמור ק'), וסמכוהו למאמר שלמה (משלי כ"ח י"ב) מכסה פעשיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, לפי שדוד לא התנצל מחטאו, אבל אמר וחטאתי נגדי תמיד, ושאול התנצל תמיד באמרו כי יראתי את העם וגו' כי חמל העם וגו' וההתנצלות בתשובה מונע גדול אליה, גם תשובת דוד היתה לשמה ולא בוש מלפרסם חטאו אבל אמר (תהלים נ"א ט"ו) אלמדה פושעים דרכיך ושאול היה חס על הכבוד כמו שאמר עתה כבדני נא נגד זקני עמי, כי לא בקש כפרה וסליחה כי אם כבוד בעיני בני אדם, ולכן מה ששאל (רוצה לומר הכבוד באותה שעה) נתן לו, ומה שלא שאל (סליחה וכפרת אשמים לעד) לא נתנה לו. גם היו לו לשאול המדות המגונות במלכים ולדוד היו בהפך, וביאור זה כי ראוי למלכים שיהיו אכזריים לאויביהם ורחמנים לעבדיהם, ושאול היה בהפך כי חמל על אגג אויבו ולא חמל על נוב עיר הכהנים אשר הרגה לפי חרב על לא חמס בכפם, ודוד לא עשה כן שהיה מכה מואב והעבירם במגרה ובחרצי הברזל וחמל על עמו, באמרו לפני המלאך המשחית (שמואל ב' כ"ד י"ז) אנכי חטאתי ואנכי העותי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. גם ראוי למלך מדה שנית שיטיב ויגמול חסד למטיבים עמו, כי אם לא יעשה זה מי ימסור נפשו בעבור כבודו, ושאול לא עשה כן ולא הטיב לדוד שגמלהו טובה בענין גלית הפלשתי ורדף אחריו להרגו, ולא עשה כן דוד אבל צוה לשלמה על בני ברזילי הגלעדי לפי שקרבו אליו בברחו מפני אבשלום. גם ראוי למלכים מדה שלישית שלא יהיה המלך חמדן אבל יהיה שונא בצע, כמו שהזהירה התורה (דברים י"ז י"ז) וכסף וזהב לא ירבה לו, ושאול לא היה כן שאמר הכתוב עליו ויעט אל השלל, אבל דוד היה מחלק השלל ואומר לכל עמו הא לכם ברכה משלל אויבי השם. גם ראוי למלכים מדה רביעית שיהיה המלך איש חיל ולא ירא פני איש, ושאול אמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם, אבל דוד היה עושה משפט וצדקה לכל עמו ולא היה ירא מפני איש ולא נושא פנים. גם ראוי למלכים מדה חמשית שידברו אמת ועולה לא ימצא בשפתותיהם, ושאול אמר דברי שקר לשמואל הנביא אשר חמל העם ויקח העם, וזה היה שקר שהוא לקחו ולא העם, אבל דוד בבוא אליו נתן הנביא לא אמר כי אם אמרי אמת. גם ראוי למלכים מדה ששית שיהיה המלך ירא שמים כמו שאמר (שם שם כ') לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו', ושאול היה סר מן המצוה ועבר על דבר השם בגלגל ובמלחמת עמלק, אבל דוד אמר (תהלים י"ט י"ב) גם עבדך נזהר בהם וגו'. הנה להיות תשובת דוד שלימה ותשובת שאול חסרה, ולהיות התוארים והמדות המשובחות האלה בדוד המלך עליו השלום והיה שאול נעדר מהם, קרע השם את ממלכות ישראל מעליו ונתנו לדוד ולזרעו עד עולם:
פסוק ל:
הדעת השלישי (והוא היותר מתישב שבכלם והוא נוטה לדעת הראשון) הוא, שדוד לא חטא במצוה פרטיית שנצטוה בה אחר שהיה מלך אלא במה שצותה התורה לכלל האנשים, ולכן היה ענשו שוה לעונש כל האנשים, הוא חטא באיסור אשת איש ובשפיכת דמים, נענש בעריות נשיו ובשפיכת דם בניו, אבל שאול חטא במצות פרטיית והיא המצוה הראשונה שנצטוה בה אחרי שנמשח למלך, והיא מהצד המתיחד אל היותו מלך, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ומה שאמר גם כן לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ובעבור זה נענש שאול בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו, ומפני זה אמרה הבעלת אוב בשם שמואל אל שאול על אשר לא שמעת בקול השם ולא עשית חרון אפו בעמלק ומחר אתה ובניך עמי, רמז כי בעבור אלה השני מצות פרטיות נפסק המלכות ממנו ומת בלא עתו. וכבר אמרו חכמינו ז"ל בויקרא רבה (סוף פרשת קצ"ה ע"ד) דברים יורו על זה, אמרו על חמש חטאות מת שאול שנאמר (דברי הימים א' י' י"ג) וימת שאול במעלו אשר מעל בהשם, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך והוא לא עשה אלא ואתאפק ואעל העולה, על דבר השם אשר לא שמר, שחס על אגג ועל שהחריב נוב עיר הכהנים, וגם לשאול באוב, והוא עבר בשואל אוב וידעוני, ולא דרש בהשם וימיתהו, ואמר שאול אל הכהן אסוף ידיך. הנה בצד מה העירו על הדעת הזה שחטא שאול במה שצוה עליו בייחוד במה שהוא מלך, ויורה על זה מה שייעד השם אל יהוא (מלכים ב' י' ל') שיתקיים המלכות עד זרעו דור רביעי בעבור ששמע המצוה הפרטית שנצטוה בה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל. ולכל שלשת הדעות האלה העיר החכם הנזכר בספר עקרים.
פסוק ל:
ומשום יגדיל תורה ויאדיר שיערתי אני בזה דעת רביעי והוא, ששאול לא קובלה תשובתה והיה גדול עונו מנשוא, לפי שחטא במיעוט אמונה ובמיעוט אהבה את השם, וזה שהשלמות המשוער אצלינו הוא שני מינים, אם שלמות אנושיי במדות הראויות לאדם במה שהוא אדם, ואם שלמות אלקי באמונה והדבקות הראוי לאחד ממנו באשר הוא איש ישראל, ושאול אין ספק שהיה שלם במין הראשון מהשלמות במה הוא איש ולכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא פרק ב' כ' ע"ב) שלא היה בו שום דופי ושהיה מוכתר במדות המשובחות, אבל היה חסר מהשלמות האחרון והוא המבדיל העצמי וצורתו האחרונה הראויה לו מאשר הוא מישראל, והיא האהבה והדבקות והאמונה האמתית בו יתברך וההכנעה לתורתו ולמצותיו כעבד נאמן לפני אדוניו. אמנם דוד היה שלם בשלמות האנושי ושלמות הישראלי, והיה נכנע לבו למצות האל יתברך ולתורתו כבן יכבד אב ועבד אדוניו, ועם היותו מלך היה נזהר בהם באמרו (תהלים י"ט י"ב) גם עבדך נזהר בהם, ואם חטא היה חטאו במה שהוא אדם בינו לחבירו לא בינו למקום. הנה אם כן חטא שאול במיעוט אמונה ואהבת השם יתברך, ולהיות האמונה והאהבה שרשי המצות והעבודות כלם היה החטא בהם כקוצץ בנטיעות וכהורס התורה כלה. אבל דוד לא חטא כי אם במצוה הפרטית מעשים להמשכו אחרי תאוות המשגל ולא היה בזה פקפוק אמונה ומיעוט אהבה, וכמו שאמר (שם קי"ט ל') דרך אמונה בחרתי וגו', ואמר (תהלים ק"ל ו') נפשי להשם משומרים לבקר, (שם ט"ז ח') שויתי השם לנגדי תמיד, ולכן לפי שהיה לבו שלם עם השם אלקיו לא נפסק ממנו המלכות, ונאמר עליו תמיד שהיה שלם עם השם, ואמר יתברך אל שלמה (מלכים א' ט' ד') ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתום לבב וביושר וגו'. והנה יורה שזה היה החטא בשאול ממה שאמר שמואל אל שאול בגלגל (בסימן י"ג י"ג) נסכלת לא שמרתי את מצות השם אשר צוך וגו', הנה ייחס אליו מה שחטא בינו לבין המקום ומיעט האמנה וההכנעה, ואמר שנסכל ושברצונו ובכוונתו לא רצה לשמור מצות השם, והיה זה למיעוט אמנותו בדברי שמואל כי לא האמין בדבריו וחשב שלא יבא ושהמלחמה תעשה בתחבולותיו ולא בכח אלקי, ועל כן אמר יתברך לשמואל נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים, ואמרו שב מאחרי לא יאמר כי אם להעדר האמנה ובמיאוס בדברי השם, וכן אמר לו כי מאסת את דבר השם, ואמר כי חטאת קסם מרי, והמיאוס והמרי הזה לא אמרו כי אם על העדר האמונה והאהבה לדברי השם יתברך, ולכן היה המשפט האלקי וימאסך השם מהיות מלך, אבל דוד שאמר (תהלים קי"ט צ"ז) מה אהבתי תורתך דבקתי בעדותיך, נתן השם יתברך לו את בריתו שלום וכסא כבוד הנחילו, ע"ד (משלי ח' י"ז) אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני, עם היות שהענישו על חטאו אשר חטא במעשה כשאר בני אדם. וכבר רמזו על זה חכמינו ז"ל במדרש תהלים (מזמור כ"ז), אתה מוצא בשעה שבא שמואל למשוח את דוד היו מלאכי השרת מקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים מפני מה אתה נוטל מלכות משאול ונותנה לדוד? אמר להם אני אראה לכם מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים והתומים כיון שראה את הפלשתים אמר לכהן אסוף ידיך ולא הפסיק לגמור את הדבר, אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים, שנאמר (שמואל ב' ה' כ"ב) ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וישאל דוד באלקים וגו'. הנה רמזו בזה שהיה דוד שלם באהבת האל יתברך ואמנותו, והיה שאול מואס בדבריו ובלתי שלם באמונות ולזה נענש בקריעת מלכותו עם היות שהיה שלם בשאר המדות האנושיות, כמו שאמרו במדרש שמואל (פרשה י"ז) שהיה ירא חטא ושפל רוח ומבזבז נכסיו וחס על נכסיהם של ישראל, כי היה שלם במה שבינו לחבריו ולא במה שבינו למקום ודוד היה בהפך. הנה אם כן במה שכתבתי הותרו שלשת השאלות האחרונות, אם הרביעית למה היה עונש שאול כל כך מופלג וקשה ולא קובלה תשובתו כמו שקובלה תשובת דוד, וכבר אמרתי בהתרה ארבעה דעות כלם נכונים למבין, ואם החמשית איך אמר בכאן קרע השם את ממלכות ישראל בהיות שכבר נענש על מה שחטא בגלגל, והיה ההיתר בזה כי על מה שעשה בגלגל נגזרה עליו שלא תתקיים המלוכה בזרעו אבל לא אמר שימות בלא עתו ולא שיפסק המלכות ממנו, ואם לא היה חוטא במלחמת עמלק היה חי שנים רבות ועם מלכותו תמיד, ועתה באותו עון שעשה במלחמת עמלק קרע השם את ממלכות ישראל ממנו ומת בלא עתו ונמשח דוד למלך בחייו שהוא קריעת מלכותו באמת. ואפשר עוד לומר שאם לא היה חוטא שאול בעמלק היה מתכפר לו החטא הראשון ונמחל לו על ידי תשובה, ועתה נחתם דינו לקרוע הממלכה ממנו ובלא כפרה וסליחה עוד, ואם השאלה הששית בלא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, כבר פירשתי הכתוב לדעתי שלא יכוון לומר שאם היה יתברך מכפר עון שאול היה משתנה ומתנחם, אבל שכוון לבד על מה שפירשתי בו, והותרו אם כן השאלות כלם:
פסוק לב:
ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק וגו'. זכר ששמואל (כדי לגנות חמלת שאול ורחמיו על אגג שהיה מאויבי השם) צוה שיביאו אליו אגג מלך עמלק, כי עם היותו זקן וחסיד ונביא רצה לקדש השם בידו ושחרבו יאכל בשר, ושהלך אליו מעדנות, והוא לשון קשורים כדעת המתרגם, שבא בשלשלאות של ברזל. או יהיה מגזרת עדון שהלך בתענוג ובשמחה, לפי שהיה יודע שימיתהו כי בחר מות מחיי חרפה ושבי, ולכן אמר אכן סר מר המות, רוצה לומר באמת סר מרירות המות, כי המות לנכבדים והמעולים בהיותם בקלון מתמיד וחרפה רצופה הוא מתוק מדבש ונופת צופים, ולכן אגג שהיה מלך בראותו כי גדל יגונו והיה מצטער וכאשר ידע מותו אמר שלא היה באותו מות מרירות כי אם מתיקות רב. או נאמר כדברי רלב"ג שכאשר ראה אגג את שמואל חשב שמפאת חסידותו יחמול עליו, ולכן אמר אכן סר מר המות, כלומר שלא ימיתהו ולא יטעם טעם מיתה:
פסוק לג:
ושמואל השיבו אין הענין כמו שחשבת, אבל כאשר שכלה נשים חרבך שהיית הורג את בעליהן כן תשכל מנשים אמך. ועם היות שמואל זקן בא בימים היה מגבורתו ששסף שמואל את אגג ובקעו בחרבו כמו שיבקעו העצים, וזה לקיים (תהלים נ"ח י"א) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע:
פסוק לד:
פרשה שמינית בהמשחת דוד שמשחו שמואל ושצלחה רוח השם עליו מיד אחרי המשחתו ושמאותו עת גם כן חלה רוח רעה לשאול, ושהיה דוד מנגן לפניו להסיר מעליו הרוח רעה. תחלת הפרשה וילך שמואל הרמתה וגו', עד ויאספו פלשתים את מחניהם וגו', והנה שאלתי בפרשה הקטנה הזאת שש שאלות:
פסוק לד:
השאלה הראשונה במאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, והי"ל לבטוח בחסדי השם כי לא תמו וכי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ומשה ע"ה לא אמר שהיה ירא מלכת לפני פרעה פן יהרגהו בהיותו מעיז פניו להכותו מכות רבות ועצומות לפניו, והאל ית' איך לא הוכיח את שמואל ע"ז? ואיך לא אמר אל תירא כי אתך אני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת על כל הארץ כמו שאמר אל ירמיהו הנביא (ירמיהו א' ח', י"ח) ונתן לשמואל תחבולה עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח להשם באתי, והוא היה באמת דבר בלתי מספיק:
פסוק לד:
השאלה השנית מה ענין הזבח הזה שיאמר לזבוח להשם באתי? ומה לו לנביא שילך מעיר אל עיר לזבוח זבחים? כי הנה במקומות המיוחדים לזבוח להשם כגלגל והמצפה ושילה ובית אל וכדומה מהמקומות שהיו מקודשים והיו שם מזבחות לגבוה והיה העם הולך אליהם לזבוח את זבח הימים היה הנביא יכול להתנצל בזבח, אבל במקום אחר בלתי נודע יהיה הזבח הזה דבר בטל, ומה אם כן הטענה הזאת לשלא ישמע שאול ויהרגהו? הלא יאמר מדוע אתה הולך שם ללא סיבה? כי עם היות בימים ההם הבמות מותרות, הנה שמואל שופט ונביא לא ילך מחיל אל חיל כי אם לצורך והכרח רב:
פסוק לד:
השאלה השלישית במה שאמר באליאב אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, ולמה מאס השם יתברך את אליאב? והמיאוס לא יהיה כי אם בסבת העונות והפשעים, כמו שאמר בשאול כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך, אבל בלי עון יקשה מאד המיאוס הזה, והיה ראוי שיאמר לא בחר ה' בזה כמו שאמר ביתר אחיו שלא זכר בהם מיאוס:
פסוק לד:
השאלה הרביעית במה שספר ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב כל אחיו והיה אם כן בזה מגלה סוד? ואם היה הדבר כבר נודע לכל אחיו, איך לא הרגישו בדבר ולא התפעלו ממנו? ואיך נבהלו נחפזו כשראו אותו מתעורר להלחם עם גלית הפלשתי? ואיך היו מבזים אותו ככלי אין חפץ בו:
פסוק לד:
השאלה החמשית במה שאמר ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה' וגו', והמאמר הזה יקשה מאד משני' פנים. ראשונה למה סרה מעם שאול רוח ה'? כי עם היות שנגזרה שקרע ה' את ממלכתו מעליו הנה יהיה זה במותו, אבל בעודו בחיים חייתו למה סר ממנו הרוח אשר לוהו בעת המשחתו, כל שכן אם היה רוח גבורה כדברי המתרג' והמפרשים, כי לא נחלש כחו, לפי שרוח הגבורה מלוה אותו עד עת מותו. ויקשה עוד מאשר אמר רוח רעה מאת ה', וכן אמרו עבדיו הנה נא רוח אלקים רעה מבעתך, והרוח רעה לא יוחס לאל ית', ועוד שהפסוק יסתור עצמו, מצד אחד אומר שסרה רוח ה' מעם שאול, ומצד אחר אמר שבעתהו רוח רעה מאת ה', ואם כן לא סרה הרוח האלקי ממנו יהיה טובה או רעה:
פסוק לד:
השאלה הששית אם בעון שאול סרה ממנו רוח ה' ובעתהו רוח רעה, איך היה רפואתו ותקונו שינגנו לפניו? ואמר והיה בהיות רוח אלקים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה, עד שכבר היו עבדיו יודעים התרופה הזאת ויעצוהו עליה, וזה דבר מתמיה אם היה החולי אלקי איך היתה רפואתו טבעיית או מלאכותית בנגון הכנור לפניו? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק לד:
וילך שמואל הרמתה ושאול וגומ'. זכר שאחרי ששסף שמואל את אגג הלך אל ביתו הרמתה ושאול עלה אל ביתו שהיה בגבעת שאול, והיא גבעת בנימין שזכר למעלה. וידמה שעשה שם בית ממלכה להיות שם מושב משפחתו ובית אביו, או היתה גבעה אחרת נקראת על שמו.
פסוק לה:
וששמואל לא יסף לראות את שאול עד יום מותו, והיה זה לפי שיי' נחם כי המליך שאול ושמואל היה אוהב אותו מאד להיותו מעשה ידיו להתפאר, והיה הוא המלך הראשון אשר נמשח על ישראל ונעשה על ידו, ולכן לא יסף עוד לראותו כי נעצב על רעתו, ובאומרו עד יום מותו נרמז שעד יום מותו לא ראה שמואל את שאול אבל אחרי מותו ראהו כשהעלה אותו הבעלת אוב ודבר עמו כמו שיבא. ואל יקשה עליך שאחר כך ראה שמואל את שאול כשהלך אל ניות ונבא לפניו כמו שאמר ויתנבא גם הוא לפני שמואל וגו', לפי שלא כוון בזה כי אם לומר שלא יסף עוד שמואל ללכת לראות את שאול אל ביתו כמו שהיה עושה קודם זה, ובניות ראהו במקרה שבא אצלו, ואפשר לומר שלא ראהו אז גם כן כי הסתיר פניו ממנו: