פסוק א:וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה,
פסוק ב:וַתֵּלֶד לוֹ האשה הזו אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ.
פסוק ג:וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן, ייתכן ששבטים אלו חיו בערב הדרומית. שבא ודדן הופיעו גם ברשימת בני רעמה בן כוש בן חם. וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים, שמות שבטים, או: תארים שמשמעם: חונים במחנות, זריזים, ויחידות לאומיות.
פסוק ד:וּבְנֵי מִדְיָן, שנמנה כאן בין בניו של אברהם, היו עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה, כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. היו שטענו כי היו אלה בניה של קטורה ולא של אברהם; ואברהם גידלם בביתו, אך אין הדברים מוכחים. אמנם אברהם ראה עצמו כזקן בא בימים, אך נראה שעדיין כוחו היה במתניו, והוא הוליד מקטורה ילדים אחדים. כמו מסיפור לידת ישמעאל, גם מפסוקים אלה עולה שבעיית הפריון היתה של שרה בלבד.
פסוק ה:למרות שנולדו לאברהם צאצאים נוספים, וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק.
פסוק ו:וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, הגר וקטורה נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, כיוון שלא החשיבם כיורשיו, העניק להם מתנות — כסף או דברי ערך, ולא קרקע, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי, כדי שלא יתחרו עם יצחק. בני הפילגשים נסעו קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם. העמים המוכרים לנו מתוכם אכן ישבו בעבר הירדן המזרחי והגיעו עד לדרום הנגב, ואולי גם לחצי האי ערב. עמים אלה נשלחו מזרחה, וחיו עם בני ישמעאל, ובכך יצאו מהמשך הסיפור.
פסוק ז:וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. אברהם האריך ימים הרבה אחרי אשתו.
פסוק ח:וַיִּגְוַע נטה למות, וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, ימי זקנותו היו יפים, ללא מלחמות, סכסוכים ומתחים במשפחה, זָקֵן בשנים וְשָׂבֵעַ, שבע רצון ומסופק מחייו. וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו, נפשו חזרה אל מקורה. בביטויים אלו נוהג הכתוב רק לתיאור הסתלקותם של צדיקים.
פסוק ט:וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו הבכירים אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר נמצאת עַל פְּנֵי, לפני מַמְרֵא, כיוון שידעו על אחוזת הקבר שרכש בחייו, ובה קבר את שרה.
פסוק י:הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת — שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ, ושם גם ייקברו הדורות הבאים.
פסוק יא:וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם, ליד בְּאֵר לַחַי רֹאִי, שבארץ הנגב, שם עסק בעיקר ברעיית צאן. בהמשך יסופר כי שלח ידו גם בחקלאות.
פסוק יב:וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.
פסוק יג:וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל הוא נְבָיֹת, המזוהה כשבט הערבי Nabaiate, שוכן הספר המדברי של ארץ ישראל. שאר בניו של ישמעאל, שחלקם נעשו ראשי משפחות, ראשי שבטים או אבות לעמים קטנים הם: וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם,
פסוק יד:וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא,
פסוק טו:חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.
פסוק טז:אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם, בני ישמעאל לא נטו לבנות יישובי קבע. הם התגוררו בְּחַצְרֵיהֶם, מקומות קבועים למחצה וּבְטִירֹתָם, מבנים להגנה ולמסתור בשעת הדחק. סך כל בני ישמעאל שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם. כל אחד מהם היה נשיאה של אומה קטנה.
פסוק יז:וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל: ישמעאל חי מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. ישמעאל הגיע לגיל מופלג.
פסוק יח:וַיִּשְׁכְּנוּ בני ישמעאל, מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה. עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל. שכַן, או: נפל חלקו וגורלו. אולי יש לראות ביטוי זה במשמעות כיבוש, כלומר, שבטי ישמעאל שלטו על אחיהם, בני קטורה.
פסוק יט:וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת, השתלשלות המעשים של יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:
פסוק כ:וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן, משְּׂדה אֲרָם, שהיתה אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק כא:וַיֶּעְתַּר, התפלל במרץ יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, מול אשתו ועל אשתו. כיוון שלא ילדה במשך השנים שעברו מאז נישאו ועד שהפנה עתירתו לה', הסיק יצחק — כִּי עֲקָרָה הִיא. וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.
פסוק כב:וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ בזמן ההריון . מאוחר יותר יתברר שיש בבטנה תאומים שאינם זהים. כיוון שחשה רבקה שדבר-מה חריג ומטריד מתרחש בה, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, אם קשה כל כך ההיריון — לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? למה אני מעוניינת בו? ואולי גם: אם הסבל כה מרובה, למה אני חיה? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. באותה תקופה היו אנשים גדולים שהאמינו באמונה שבה דבקה משפחת אברהם, דוגמת מלכי צדק מלך שלם. רבקה חיפשה הוראה נבואית מאדם כזה.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם, עמים, או: מנהיגים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. מיד לאחר שתלדי אותם, יתברר שהם שונים זה מזה. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ. המריבה ביניהם, שאת חשה כעת בבטנך, תימשך גם הלאה. וְרַב, הגדול יַעֲבֹד את הצָעִיר. גם אם הם תאומים, אחד מהם יצא מרחם אמו לפני חברו.
פסוק כד:וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם, תאומים בְּבִטְנָהּ.
פסוק כה:וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, עור גופו אדום מהרגיל, והוא היה מכוסה כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, שעיר מאוד. וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, אולי משום שהיה ילד גדול ושעיר היה כביכול עשוי.
פסוק כו:וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, וגם בלידתו אירע דבר לא רגיל — וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב. וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. כיוון שנשא את רבקה כשהיה בן ארבעים, עברו עשרים שנה עד שהיא ילדה.
פסוק כז:וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, והנבואה שבישרה שדרכיהם ייפרדו זו מזו, אכן התקיימה. לצד מילוי חובותיהם הדומות במסגרת המשפחה, במשק הבית ובחקלאות, החלו להופיע נטיות האופי השונות שלהם: וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, דמות הרפתקנית, שאינה מסתפקת במלאכתה הקרובה, אלא יוצאת לצוד בעלי חיים. אִישׁ שָׂדֶה, איש השדה הגדול, איש המרחב. וְיַעֲקֹב — אִישׁ תָּם, אין הוא מעוניין לעסוק בתחבולות ציד, במארבים ובטמינת מלכודות, יֹשֵׁב אֹהָלִים, איש בית, או: רועה מומחה בגידול צאן.
פסוק כח:וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו. וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, ייתכן שמשום שחי בבית, בסמוך אליה.
פסוק כט:וַיָּזֶד, בישל יַעֲקֹב נָזִיד, מרק. וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה, לאחר שהתרוצץ וכנראה לא מצא ציד, וְהוּא עָיֵף, מותש וצמא.
פסוק ל:וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי, האכל אותי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, עשו לא ידע מהו התבשיל האדום שבסיר, כִּי עָיֵף אָנֹכִי, עד כדי כך שקשה לי להגיש את הכף לפי. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. אירוע זה, שבו נקשר עשו לאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה דבק בו לכל ימי חייו ולמשך דורות רבים, ונעשה לו כינוי נרדף.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: כשם שאתה פונה אלי בבקשה, אף אני אבקש ממך — מִכְרָה כַיּוֹם, עכשיו אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.
פסוק לב:וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, בעייפותי הרבה אני חש שאני עומד להתמוטט, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?! גם אם כרוך בבכורה צד כלכלי כלשהו, הוא יתממש רק בעתיד הרחוק, ואילו עשו, הצד חיות בשדה אינו אדם מחושב המתכנן תכניות ארוכות טווח.
פסוק לג:וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: אינני מסתפק בהכרזתך זו, שאתה אדיש לבכורה, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם שאתה מעביר אותה אלי. וַיִּשָּׁבַע לוֹ שהבכורה נתונה לו, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. ייתכן שנזיד העדשים היה התמורה לבכורה. אולם אפשר שהנזיד, שהיה חלק ממזון המשפחה, אינו יכול להימכר על ידי יעקב לאחיו. אם כך, ייתכן שעשו מכר ליעקב את הבכורה תמורת תשלום ממשי שניתן מיד או שהובטח באותו מעמד.
פסוק לד:וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים. האכיל אותו, כשם שנוהגים לקבוע סעודה עם סיומו של קניין כלשהו. בקביעת סעודה זעירה זאת מבטא יעקב את כובד הראש שבו הוא רואה את קניית הבכורה. וַיֹּאכַל עשו וַיֵּשְׁתְּ, ולאחר שהתאושש, וכבר אינו הולך למות — וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה. אף על פי שזכר את המכירה, היה המעשה מגוחך בעיניו, חסר טעם ומשמעות.
