פסוק יט:ואלה תולדות יצחק
ואלו פרטי תולדות יצחק בן אברהם, אחרי מה שהתייחד אברהם שהוא הוליד את יצחק. (תרגום כ"ו, כ). לאחר שפתח ב"ואלה תולדות יצחק" וצפינו שיביא את שמותיהם או תולדות חייהם, (אבל) התחיל ואמר: "אברהם הוליד" וגו', מה שאינו מתאים לפתיחה, אבל לכשנעיין נמצא שיתכן ורצה בזה ששני בנים אלה נולדו ליצחק אחר שאברהם נתן לו יתרון ושילח את יתר בניו; הראשון כלל והשני פרט.
פסוק יט:וגוף התועלת במה שהקדים את הדבר הזה הוא: כבר אמר קודם שאברהם נתן לשאר בניו מתנות ובעודנו בחיים הפרידם מיצחק. אבל לא פירש באיזו שנה. וכשאמר כאן שלידת בנו (יצחק) היתה אחרי שילוח הבנים, וזמן לידת הבנים ידועה ממה שאמר: ויצחק בן ששים שנה וג' וידענו שנשארו מחיי אברהם ט"ו שנה, נדע על פי החשבון הזה שמשנולדו (שאר הבנים) עמדו עמו זמן מה עד שהרחיקם. וכל זה פחות מעשרים שנה, שהרי לא נשא את קטורה עד נשואי יצחק.
פסוק יט:ומהו אופן ההכמה בזה שנתעכבה לידתם (של בני יצחק) עד שהתייחד בו (אברהם)? ונאמר, זכות היא ליעקב, כמו שלידת יצחק אחרי המילה היתה לכבודו, כך לידת יעקב אחרי התייחדות (יצחק) – לכבודו. ונאמר עוד, מפני מה בחר בו אברהם לייחדו (מיתר הבנים)? מפני ששום אחד מן הבנים לא עמד בנסיון מלבדו, כמפורש בפרשת הר המוריה: ולא היה מי שנכרת עמו הברית אלא הוא, ככתוב: "ולישמעאל שמעתיך ואת בריתי אקים את יצחק". ולא העמד בביתו (של אברהם) אלא הוא, כמו שאמר: כל אשר תאמר אליך שרה וג'. ולא נקרא זרע אברהם מלבדו, כמו שסיים ואמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע". ולו גם לא היה הדין הכללי שהאב רשאי לתת את עיקר נכסיו לאחד מבניו, היה זה מותר לגבי יצחק בן אברהם, מהטעמים שהזכרנו, וכל שכן מאחר שהדין כך לגבי כל אדם, כל זמן שהאב חי. ולפיכך אמר בעודנו חי. והתברר שזמן חלות הדבר הזה היה חמש שנים לפני מות (אברהם).
פסוק כ:ולמה חזר ואמר בת בתואל הארמי אחרי שכבר אמר מפדן ארם? מפני שיש גם ארם אחר – ארם בן שת. ככ': "בני שת עילם ואשור" וג'.
פסוק כא:[כי עקרה הוא, כתוב הוא ונקרא היא, להודיע שיצחק ורבקה, שניהם היו עקורים. והראיה לכך, כתוב: ויעתר לו ה', בשביל עצמו]. ולאשר אמר כי עקרה היא, מן הראוי שנאמר, מהו אופן החכמה בזה שרבקה וצדקניות אחרות היו עקרות?.
פסוק כא:שתי תשובות לדבר זה: א. והיא כללית, בדין הוא שיהיו הבריות זקוקים לישועה מאת הבורא, כשמקרים כאלה באים עליהם. הוא המשביעם ברעבונם, ומרפא אותם בחלותם, ומעשירם בעניים, וכל זה מחייב אותם להתמיד בעבודתו; והעקרות אף היא מן המחלות. ב. וזה במיוחד לצדיקים. שלשה ענינים בעקרות: א. נסיון הוא להם, וכדי שיקבלו שכר על עמידתם בנסיון. ב. כדי שיקראו ויתפללו וכל שירבו בתפלה יתרבה שכרם. ג. כדי לחבב את ילדיהם עליהם. כי באהבה אל כל אחד מהם יש אופן, או אופנים שונים, מן החכמה וההדרכה. וכדברינו לגבי יצחק כך גם לגבי יוסף ושמשון ושמואל ובכל אחד מהצדיקים שאמו היתה עקרה, ואף שלא הזכירו הכתוב. אף ציון נקראה כך מתוך חיבה ליושביה, ככתוב רני עקרה לא ילדה.
פסוק כא:ואופן החכמה בהעתר אל תפילה, כי כתוב: ויעתר לו ייי, כי המתפלל מאמין בארבעה דברים: במציאות הבורא, שהרי אין מתפללין אלא לנמצא, ושיש לו הכח לקיים את מה שמבקשים הימנו, והוא עומד בהכנעה אל אלהים ומראה את רפיונו הוא, ומתחייב להודות על שנתקבלה תפילתו. וכך מועילה התפילה למתפלל ומרבה להם חכמה, ככ' ורחמין למיבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא. והרי היא מרבה את הפרנסה, ככ': ויבאו חזקיהו והשרים ויראו את הערמות ויברכו את ייי ואת עמו ישראל, ולהלן מזה – אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ייי ברך את עמו וג'. והיא מצילה מן הפורענות ככ': "בצר לי אקרא ייי ואל אלהי אשוע". ומכפרת על העוונות, ככ': קחו עמכם דברים וג'. ומביאה רפאות מן החליים, ככ': והוכח במכאוב על משכבו, ובסוף הענין – "יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בתרועה וישב לאנוש צדקתו", ר"ל: צדקת ה' וחסדו ואמתו.
פסוק כא:ותהר רבקה אשתו, ראוי שנדע מפני מה התאוו הראשונים לבנים? ונאמר, כדי שילמדו אותם תורה ויקבלו שכר על כך, ככ': אב לבנים יודיע אל אמתך; אחרי מה שאמרה התורה: ולמדתם אותם וג', ובאברהם אמר: למען אשר יצוה את בניו. ועוד, הלא ידענו שבצדקת הבנים האבות זוכים אם יש (מבניהם) צדיק עד ארבעה דורות. כי על ידי כך אין הקב"ה מדקדק בעונשים שנתחייבו בהם. וכמו שעומדים אנו לפרש בענין "פוקד אבות על בנים" שבפרשת ויעבר, האמור ביחד עם שאר מדות הרחמים שבהן התפלל משה על ישראל בזמן המרגלים, ואמר: הארך להם ה' כמו שהבטחת, אולי יהיו מבניהם צדיקים. והוא שאמר: "יגדל נא כח ייי כאשר דברת לאמור ייי ייי אל רחום וחנון", עד סוף הענין. ובהיפך מזה, אין הענין כך, רצוני לומר, אם אחד מארבעת הדורות הראשונים רשע, אין האב נתפס על כך, לגמרי לא, אם רק לא התרשל בחינוכו והוראתו, כמו שלא נענש חזקיה על חטא מנשה. ואין לך סחורה, שיש בה רווח ולא הפסד, שלא ישתדל בעל שכל להשיגה.
פסוק כב:ומהי התועלת שבהתרוצצות הבנים? נאמר, כדי שתלך ותשאל על כך ויוודע לה מה יהיה באחריתם, ולולא התרוצצו לא היתה שואלת דבר. ולשתי האותיות האלה הוראות לשוניות שונות: ריצה, ככתוב: ותרץ הנער'; רצון, ככתוב בחירי רצתה נפשי; שילום, כנא': אז תרצה הארץ את שבתותיה; רצוץ, ככ': ותרץ את גלגלתו; עישוק, ככ': את מי רצותי, ודחיקה – ויתרוצצו הבנים; והברקה, ככ': כברקים ירוצצו, בס"ה שבעה. והפירוש הנכון של "אם כן למה זה אנכי" – אם כך הדבר, למה זה אנכי הרה, ומלת הרה מובלעת. ומשום כך תרגמתי: "לו עלמת אן אלאמר האכד'י לם אטלבהם", אלו ידעתי שכך הוא הדבר לא הייתי מבקשם. וקרא להם, 'בנים' בעודם בבטן, על שם המצב השני, כלומר, ויתרוצצו העתידים להיות בנים. ומעין מה שאמר: "ובגדי ערמים תפשיט", וכדומה לזה.
פסוק כב:ותלך לדרש את ייי; דרישת ייי היא בארבע דרכים: בקשת ידיעת הנסתרות על ידי הנבואה, ככ': "האין פה נביא לייי עוד ונדרשה מאתו"; תפילה, ככ': "דרשתי את ייי וענני"; קיום הדת, ככ': "ויבאו בברית לדרש לייי" וג'; תשובה, ככ': "דרשו את ייי" וג'. וכן בקשת ה' היא בארבעה דרכים: בקשת ידיעת הנסתר על ידי נבואה, ככ': "ויבקש דוד את פני ייי", בסבת הרעב. ותפילה – לפעמים בקרבן, ככ': "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ייי" ולפעמים בלא קרבן, כאמרו: "לך אמר לבי בקשו פני" וג', וקיום הדת, כנא': "בקשו את ייי כל ענוי הארץ", ותשובה, ככ': "ואתנה פני אל ייי האלהים לבקש תפלה ותחנונים".
פסוק כג:ויאמר ייי לה, על ידי נביא, כאומרו: "וידבר ייי אל מנשה ואל עמו", וכדומה. ואמרו: "שני גוים בבטנך", הסתיר (מלה, ושיעורו): "שני אבות שני גויים". וחזר ואמר: ושני לאמים ממעיך יפרדו, כלומר, כשיגדלו הבנים יוכר שכל אחד מהם שונה מאחיו במעשיו ובבחירתו. כי כל זמן שהילדים קטנים מיחסים אותם אל הבטן והמעים והרחם, כידוע במקומות רבים. וכך היה, כמו שאמר, ויגדלו הנערים, ואז נבדלו זה מזה. ואומרו "ולאם מלאם יאמץ", בראשיתם, כאמור בעשיו: "והיה אדום ירשה והיה ירשה" וג'. ואם יחשוב השומע שרחוק הוא שתבוא הבשורה על מה שיהיה לאחר זמן רב, נאמר לו, הרי כבר נאמר לאברהם על ישמעאל: ונתתיו לגוי גדול, ולא היתה לו מלכות אלא לאחר אלפיים שנה, כמו שפירשנו. ובדרך השערה (נאמר), מפני מה כתב "שני גיים", כדי שיהיה היחיד: גי, שפירושו: ואד (נחל), וכאלו המשיל את שני האבות האלה בשני נחלים שמהם יפכו שתי אומות. והלא מצאנו שהאבות, לגבי הבנים, משולים למקור ומעין ונהר ונחל, וכדומה לזה. ויש אומרים שהכתיב שני גיים מרמז שגב האחד היה כנגד גבו של השני. וגזרו מלה זו מ"גו". וזוהי קביעה שהיה כאן פלא, שאין לו הוכחה במקרא, ולא עוד, אלא שלפי הפירוש הזה הרי הכתיב שני גוים היה יותר נכון. ולכן הוא בטל. כלו כאדרת שער, חלק מגופו, לא כולו. וידו אוחזת בעקב עשו, זה בלי ספק אות ומופת ובגלל זה קראו אותו יעקב. ויהיה שם זה אמתלא למה שנאמר אחר כך: "ויעקבני זה פעמים". ואפשר לאמר שמופת זה שתינוק יאחז בעקב אחיו הוא סמל שבאחרית הימים יהיה הנצחון ליעקב, כי אחיזה בעקב מורה על ניצוח, כמו שנ': יחזק עליו צמים.
פסוק כז:יושב אהלים, מקום תורה, שכן נקרא לפני מתן תורה, ככתוב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה.
פסוק כח:ורבקה אהבת את יעקב, (מלמד) שיתרונו של יעקב הוגד לה כשדרשה את ה' ולא הוגד ליצחק.
פסוק כט:הסיפור על התבשיל והבכורה מודיע לנו ארבעה דברים. הא' איך נקרא עשו אדום והודיענו שנקרא בגלל העדשים, מלבד ממה שקדם ותארו "אדמוני". הב': קניית יעקב את הבכורה עד שרשאי היה לאמור: אנכי עשו בכורך. והג' והד' שיעקב השתוקק לעבודת ה' ועשו זלזל בה, ככ' ויבז עשו את הבכורה. ולא בא הכתוב לספר בגנותו של יעקב שציער את עשו אחיו בנזיד העדשים, עד שלקח ממנו פי כמה משויו, אלא בא לגנות את עשו שמכר במחיר נמוך כזה את המעלה הרמה, ככתוב ויבז עשו וג'. הוסיף כיום ל"מכרה" ול"השבעה" כי בזמן שסיפר את מעשה שני האנשים הללו לא היתה הבכורה נמכרת ונקנית. וכדי שלא נשתומם על השמועה הזאת הוסיף "כיום", כלומר, על פי מה שהיה נוהג בין האנשים בימים ההם.
פסוק כט:ויזד יעקב נזיד, בישל עדשים, והוא מאכל אבלים ורצה להביאו לאביו כשמת אברהם. כששמע שאברהם מת כפר ואמר: אדם גדול זה מת, קל וחומר לאנשים אחרים.