א וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה (צָֽיִד׃) ד וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ ה וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ ו וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ ז הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ ח וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ ט לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ י וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ יב אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ יג וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ יד וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ טו וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ טז וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ יז וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ יח וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ כ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ כב וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ כג וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ כד וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ כה וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ כו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ כז וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְהוָֽה׃ כח וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ כט יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו (וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ) לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ ל וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ לא וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ לב וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ לג וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ לד כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ לה וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ לו וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ לז וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ לח וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ לט וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ מ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ מא וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ מב וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃ מג וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ מד וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ מה עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ מו וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
ויהי. עי' בס' גאולת ישראל אות י"ד, לכאו"ק כי יצחק ידע שעשו רשע כמ"ש רש"י בפ' ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה, וכן בפ' ותכהין שהי' מעשנין ומקטירין לע"ז, ולמה הי' רוצה לברך עשו מתחלה, אלא לעולם עיקר כוונתו הי' ליעקב רק דמחמת שהי' עשו ג"כ בנו ורצה לברך אותו ג"כ וכמו שעשה אברהם שנתן לבני הפלגשים הרשעים ג"כ מתנות, וע"כ עשה בחכמה וקרא לעשו לברך אותו תחלה עפ"מ לאיש א' שהי' לו ב' בנים א' טוב וא' להיפוך וקודם מותו נתן המעות להשכור והבית עם הכלים השייכים לבית המרזח נתן לבנו הטוב. ושאלוהו הלא ראוי בהיפך המעות המזומן לבנך הטוב שיהי' לו במה לסחור. א"ל כל מה שנתתי לבני השכור רק מחמת שאסור להעביר נחלה, ורצוני באמת ליתן לבני הטוב. וידעתי שסוף כל סוף יתן המעות לבני הטוב עבור הי"ש, והכל ישאר ביד בני הטוב, ואם הייתי נותן לבני הרע הבית עם הכלים אז הי' נשארת בידו לעולם. וכן ביצחק עשה בכוונה רצה לברך עשו בהברכות שבירך יעקב ויתן לך כו' ואת יעקב רצה לברך בהברכה שבירך לעשו משמני הארץ כו'. והי' כאשר תריד כו' כי יצחק הי' בטוח בעשו שבודאי יעבור התורה וזרעו הרשעים כיוצא בו כי מעשה אבות ירשו בנים. נמצא לא יהי' ליעקב וזרעו בשום עת וזמן תחת ממשלת עשו ואדרבה עשו יהי' תחת ממשלת יעקב. עש"ה:
פסוק ג:
שא נא כליך. רש"י כמו אין משחיזין אבל משיאין. ולכאורה ראי' לסתור. וכתב בתורת משה דיצחק לא חשב לעשו שיאכילנו בשחיטת סכין פגום. רק שחשש שנשיו עובדות ע"ז ואיכא משום שמנונית דאיסורא. ולכן אמר לשון משיאה ע"ג חברתה להעביר ששמנונית. ובתשובותיו חת"ס יו"ד סי' ט"ו ביאר יותר שא"א לפרש משום פגימה דממ"נ אי נחשד בעיניו שאוכל נבלות בלי בדיקת הסכין איך האמין לו עתה, ואי ל"ה חשוד בעיניו מה הי' צריך להזהירו עכשיו ועוד דראי' ממשיאים ע"ג חברתה נאמר על העברת שמנונית. א"ו לחדודי בעלמא אבל להוציא פגימה לא, דאין ברזל בברזל יוצא פגימה. וי"ל עפמ"ש בחולין ד"ח השוחט בסכין של ע"ז צריך להדיח משום שמנונית אע"ג דבלא"ה כל בשר צריך הדחה מ"מ בצלי ל"צ הדחה ונשי עשו א מקטירין לע"ז והסכין אסור משום שמנונית, ויצחק בקש מטעמים ומדחזינן דרבקה עשתה לו ב' גדיי עזים לפסח ולחגיגה הבאה עם הפסח ונאכלת צלי א"כ ש"מ דיצחק אהב מטעמים צלי, ע"כ הוצרך יצחק להזהירו ושא כליך ע"ג חברתה להסיר שמנונית דע"ז. אבל לענין פגימה לא דאין ברזל בברזל כ"א משחזת שלה דוקא ע"ש. ובכל"ח כ' עפ"י הט"ז יו"ד סי' י' סק"י דגם בכשרה צריך הדחה משום אבמה"ח, ואפי' להחולקים י"ל דוקא לדידן דאימת בלעו בגמר שחיטה ואז הוי התירא, משא"כ לב"נ דמפרכסת אסור. ואפי' למאן דמתיר היינו משום מי איכא מידי ולא שייך קודם מ"ת, ויצחק חשש דילמא להחמיר דינו כב"נ ומפרכסת אסור וצריך השחזה משום איסור אבמה"ח שלא יהי' צריך הדחה אח"כ, ובדברי שאול כ' אף שהי' יצחק טועה בעשו, מ"מ כ"כ ל"ה טועה בו ולא האמין לו על השחיטה רק עד שיבדק הסכין לפניו ואף שהי' סומא הי' יכול להכיר במשמוש היד, וא"ש הטור עה"ת שהק' איך אכל יצחק מה שנשחט ע"י החץ, ותימה דהא רבא בדק גירא ובהדי דפרח שחיט לה, ולפמ"ש י"ל דבאמת צריך בדיקה אם לא החליד כמ"ש רשב"א וע"ז אינו נאמן עשו. וכ"כ ביד שאול יו"ד סי' כ"ה, וע"ע בהגהות יד שאול יו"ד סי' כ"ד דבמ"ר שחוז מאני זיינך שלא תאכילני נבלות וטריפות, וקשה דספק שחיטה נבלה ולא טרפה ועי' יפ"ת, ולבה"ג דשמוטה אינו טריפה רק דל"מ שחיטה כמ"ש הב"י ונדלדלו רובן ג"כ הוי טרפה, ועש"ך סקכ"ג ולכך כ' טרפות וא"ש רש"י בחומש שלא יאכילני נבלות והשמיט טרפות דלרש"י דעיקר היינו פגימה וזה הו"ל חונק והוי נבלה:
ועי' שו"ת שם אריה יו"ד סי' א' דלא נחשד עשו רק דדילמא יסבור כר"י דסומא פטור אף מלאווין ויצחק הי' סומא לכן אמר לו דאין הלכה כר"י או דאפי' לר"י על לאווין מצווה. עי"ל דבחולין ל"ג דמה"ט מותר לזמן לב"נ על בני מעים וריאה משום דשחיטה מתיר לישראל ומי איכא מידי כו' וכ' בתו"ח ותבואת שור סי' כ"ז דאם נתנבלה בשחיטה דאז ל"מ שחיטה לישראל הבני מעים אסורים לב"נ דל"ש מא"מ, ובכסא דהרסנא סי' ע"ג כ' דאף לר"י סומא לא גרע מב"נ ומצוה בז' מצות. ובחולין דמ"ט למה נקרא ריאה שמאירה את עינים א"כ יצחק בודאי רצה לאכול ריאה שעיניו הי' כהות, ושפיר הי' חושש לריאה דאף דסומא פטור ממצות מ"מ באבמה"ח מצווה וריאה לעולם כמונח בדיקולא רק מא"מ כו', אבל כשתנבלה שוב יאסר משום אבמה"ח כנ"ל לכן צוה לו להשחיז סכינו שלא יהי' פגום שלא יכשל באיסור אבמה"ח דאף סומא מצווה, וזה פי' ויחרד יצחק ויאמר מי איפוא הצד ציד ויבא לי ואוכל שנחרד אולי לא נשחט יפה ואסור הריאה עי"ל בפשוט דלכך הי' בטוח שישמע לו שישחט יפה, דהברכות הי' על תנאי אם ישמע לדבריו ובטוח הי' שעשו ישמע לדבריו כדי שהברכות יחולו עליו:
ומ"ש בשם הכס"ד כ' כן נמי במנחת חינוך מצוה ב' דסומא חייב במצות ב"נ דכל מה דסומא פטור דדריש אלה החוקים בב"ק דפ"ז א' ונהי דלא נתקדש בהר סיני אבל לא נפיק מכלל ב"נ, ובב"נ פשיטא דחייב הסומא ג"כ דליכא גבי' קרא לפטור, וכ"כ במצוה כ"ו, ומקור הדבר הוא בס' המכריע לר"י הזקן סי' ע"ח דסומא פטור אף מלאווין, וע"ש בפי' זר זהב ועי' ג"כ ברא"ש פ"ק דקידושין סי' מ"ט לחלק בין נשים לסומא דנשים חייבות במ"ע שלהזמ"ג ובמצות ל"ת ע"ש משמע דסומא פטור אף בל"ת, אך דתיבות ומצות ל"ת נמחק שם, ועי' ג"כ בירושלמי פ"ב דסוטה, ועי' בפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג אות כ"ט שנסתפק בזה, ועי' בתשו' רע"א סי' קס"ט, ובחידושיו ליו"ד סי' א' סעיף ט', ובטורי אבן מג לה דכ"ד, ובנוב"י מ"ת או"ח סי' קי"ב, ועי' ג"כ במלא הרועים ערך סומא אות י"א שכ' וחפשתי ולא מצאתי בפמ"ג זה. אך במחכ"ת לא חפש יפה שכ' בפירוש כן כמ"ש, ועי' ג"כ בשו"ת מחנה חיים ח"ג סי' ל"ו באו"ח, הביא ראי' מחולין צ"ו סומא היאך מותר באשתו ואי נימא דסומא פטור מכל מה מקשה ע"ש, ועי' ג"כ בהמקנה קידושין דל"א בתד"ה דלא שכ' בפשיטות דלר"י סומא פטור אף מלאוין ע"ש, ועי' ג"כ בס' אמרי הצבי ב"ק דפ"ו בהא דפרש"י בפ' בראשית (ד' כ"ג) בלמך שנשיו פורשות ממנו לפי שהרג לקין וע"ש בפסוק כ"ה, ואי נימא דלר"י סומא פטור גם מל"ת ומז' מצות ב"נ א"כ לא חטא למך כלל שהי' סומא מיהו מדרשות חלוקות הן וע"ש ברש"י פכ"ד בשם מד"ר דלא הרג למך ע"ש:
והנה האחרונים הקשו לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תמורה דלאו הכולל יותר מעשה לוקין ואי נימא דלר"י דסומא חייב בל"ת איך משכחת לאו הנל"ע דהוי לאו הכולל יותר מעשה דבלאוין מחויב גם סומא ובעשה פטור, ומצאתי בשו"ת מנחת שמואל או"ח סי' כ"ט שהאריך בזה, ונלפענ"ד דגזל הוי נל"ע כמ"ש במכות דט"ז, וק' ג"כ דהנה גזל עכו"ם אסור מה"ת, וערש"י עירובין דס"ב דמ"מ עשה דוהשיב את הגזילה ליכא גבי' וכ"כ ביום תרועה ר"ה דכ"ח בתד"ה אר"י, ובנתיבות המשפט סי' שמ"ח, ובנוב"י מ"ק יו"ד סי' פ"א, ועי' מה שכתבתי בזה בספרי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על גיטין דנ"ה, וא"כ ק' היאך הוי גזל נל"ע דהלאו כולל יותר מעשה בעכו"ם דלאו איכא ועשה דוהשיב ליכא ועי' מזה בישועות יעקב אה"ע רס"י כ"ח, ואל תקשוני שבעכו"ם ליכא לאו בגזל רק עשה דואכלת את כל העמים או מוחשב עם קונהו בב"ק דקי"ג ב'. אך כ' הפוסקים דזה רק גילוי בעלמא דבתורה כ' סתם לא תגזול, ורק דיכולין לומר דעכו"ם אינו בכלל, וא"כ כשגילתה תורה דאיכא איסור גבי' שוב קאי הלא תגזול בדוכתי' אף בעכו"ם, עי' במלא הרועים ערך גזל גוי אות יו"ד, והדק"ל דהוי לאו הכולל יותר מעשה, ונלפע"ד דהמשל"מ פ"ג ה"ד ממלוה הק' דהלאו לא תבוא לעבוט עבוטו הוא בין בעשיר בין בעני, ועשה דוהשיב לו את העבוט שייך רק בעני והוי לאו הכולל יותר מעשה, ותי' בתומים סי' צ"ז סק"ו דבר חדש דדוקא היכי דעשה אינו במעשה לוקה בלאו הכולל יותר מעשה, אבל היכי דהוי במעשה אין לוקין ע"ש, וכ"כ בתוס' חולין דפ"א א' ד"ה הנה, לענין אין עשה מנתק ב' לאוין דבעשה דמעשה מנתק ע"ש, והסברא דבשלמא בתמורה העשה אינו במעשה כלל אבל בהשבת עבוט דהוי מעשה ואינו סברא שהתורה תאמר לך והשב עבוט ותלקה, וא"כ אף בעשיר דליכא עשה לוקין דהלאו לא פלגינן לחצאין וכיון דבעני אין לוקין כן בעשיר, וא"כ א"ש דגזל הוי העשה במעשה אין לוקין, וראי' לזה ממכות דט"ו דמקשי' לר"י מאונס שגירש ומשני כל ימיו בעמוד והחזיר ומנתק הלאו לאחר גירושין, ומשו"ה מחזיר ואינו לוקה, ומאוד ק' הא הוי לאו הכולל יותר מעשה דהלאו שייך בין בכהן בין בישראל ועשה דכל ימיו דקאי לאחר גירושין ל"ש רק בישראל, וא"כ הי' צריך להיות אף בישראל שילקה, אבל להתומים ניחא כיון דעשה הוי במעשה אין לוקין:
ולפמ"ש התומים עוד שם לתרץ דבצבור ושותפים בתמורה ל"ש לעולם העשה דיהי' קודש אבל בהשבת העבוט אף דעכשיו הוא עשיר, מ"מ אפשר שיעני למחר ושייך בי' העשה ל"ה לאו הכולל יותר מעשה, וכן י"ל בגזל עכו"ם דאפשר שיגייר מחר ויהי' העשה שייך בי' והוי לאו הנל"פ. וא"כ א"ש הקו' מסומא דבכל לאוין הנל"ע דהוי במעשה דליכא אופן דעשה לא יהי' במעשה זולת בתמורה ושפיר הוי לאוין הנל"ע ול"ש בהו לאו הכולל יותר מעשה כסברות התומים:
ובעיוני בזה אמרתי לבאר כל חמירא דאיכא ברשותי מ"ש הרמב"ם פ"א ה"ג מחמץ דהמשהה חמץ בפסח אינו לוקה דהוי לאו שא"ב מעשה וקונה חמץ בפסח לוקה, וקשה הא הוי להנל"ע כמ"ש תוס' פסחים כ"ט, ועי' בפסחים צ"ה, ובמשל"מ שם, ותי' המפו' דהוי לאו הכולל יותר מעשה דהל"ת נשים חייבות ועשה דתשביתו דהוי הזמ"ג פטורות ומשו"ה לוקה בקנה, והנה השאג"א סי' פ"ב כ' דאף על עשה דתשביתו נשים חייבות דהיכי דאיכא ל"ת אף העשה אלים ונשים חייבות בה, ועי' בתוס' קידושין דל"ד א' ד"ה מעקה לענין שריפת קדשים ובהמקנה שם בזה. עוד כ' המפו' דבכל להנל"ע נשים חייבות על העשה דאל"כ יהי' חמורין מאנשים כיון שלא יהי' שייך גביי' העשה לנתק הלאו והעשה ל"ה להחמיר רק להקל לכן חייבות, וא"כ ל"ה לאו הכולל יותר מעשה, ולהתומים הנ"ל אף אי נשים פטורות על מ"ע דתשביתו ל"ה לאו הכולל יותר מעשה כיון דהוי מעשה ואין לוקין והדק"ל דבחמץ הוי להנל"ע וראיתי במהרי"ט בחי' על קידושין דל"ד דכל לאוין הנל"ע נשים פטורות, דהא דנשים חייבות בל"ת ילפינן בקידושין דל"ה, מאיש או אשה שיעשו מכל חטאת האלה השוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ולהנל"ע לא חשוב חטאת שאתי לנתק הלאו, ועי' ג"כ בס' לימודי ה' לימוד מ"ט:
והנה רש"י בקידושין שם כ' בלשונו מכאן שנשים חייבות על כל ל"ת שבתורה שהרי עונשן מלקות, וכ"כ בפסחים דמ"ג ב' ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל, וא"כ בלא"ה ל"ש לאו הכולל יותר מעשה אף דל"ש גבי נשים עשה דתשביתו ח"מ אף הל"ת דהוי נל"ע פטורות (אך עי' בחינוך מ' ח' וי"ד שאף בלהנל"ע ואין בו מעשה נשים חייבות, ועי' בשעה"מ פי"ט ה"ה מפסולי מוקדשין שכ"כ) ובמנ"ח מצוה ח' כ' דזה רחוק שיהי' פטורות מכל ל"ת שאין בהם מלקות, וכ' דהא דהשוה הכ' שנשים חייבות כו' לא קאי רק לל"ת שהזמ"ג, דל"ת שאין הז"ג ל"צ קרא לחיובא, דת"ל מק"ו ממ"ע שלא הז"ג שנשים חייבות מכ"ש בל"ת שלא הז"ג, והעלה דבל"ת שהז"ג ואין בו מלקות נשים פטורות ע"ש, וא"כ בפסח הל"ת דלא יראה הוי הזמ"ג וניתק לעשה וא"כ פטורות והדק"ל דהוי להנל"ע ול"ש לאו הכולל יותר מעשה בנשים דאף דפטורות מעשה הא גם על ל"ת דב"י פטורות:
ועוד תי' המפו' דבחמץ איכא ב' לאווי ואין עשה מנתק ב' לאווי, עשעה"מ בפ"א מחמץ, והקשו עליו הא לא סמיכי דלא יראה כ' בפ' בא פסוק ז' ולא ימצא בפי"ב, והיכי דלא סמיכי עשה מנתק כמ"ש תוס' חולין דפ"א ומכות ט"ו. וכן דחה בשאג"א סי' פ"ב. ואי דאיכא ל"י לך חמץ ול"י שאור בכל גבולך דסמיכי. אך הא צריכי ב' פסוקים כמ"ש בפסחים ד"ה ע"ב ליתן את האמור בזה בזה. אך לפמ"ש היבין שמועה הנספח להליכת עולם כלל קצ"ב דאף דצריכי ב' לאווי מ"מ אין העשה מנתק אותם. ל"ק קו' הנ"ל וכמובן. ויהי' מיושב בזה מ"ש תוס' ריש תמורה ד"ה סופג, דלא לקי רק מ' ותרי קראי צריכי, וקשה דא"כ מה קאמר בגמ' ד"ה ע"ב אין עשה מנתק אותם הא צריכי. ולפמ"ש היבין שמועה ניחא. אך לפמ"ש תוס' חולין פ"א דהיכי דעשה הוי במעשה מנתק ב' לאוי הדק"ל בחמץ דעשה במעשה מנתק ב' לאוי:
ועוד תי' המפו' דהוי לאו שקדמו עשה דעשה הוא אף בערב פסח משש שעות ול"ת רק מלילה ולוקה כמ"ש במכות דט"ו. כ"כ בשאג"א שם. ופנ"י ביצה ד"ז ע"ב, ושעה"מ שם וגנת ורדים כלל כ"ג, ועי' בחק יעקב סי' תמ"ג סק"א. ופמ"ג בפתיחה לה' פסח ח"א אות ו'. אך לדעת הפוסקים דבע"פ עובר בבל יראה א"כ ל"ה לאו שקדמו עשה, וכ"כ באמת בנוב"י תנינא או"ח סי' צ' ע"ש. ועוד יש תירוץ הא דלוקה בקנה חמץ היכי דביטל העשה, עי' שאג"א שם. ונוב"י מ"ת או"ח סי' צ"א וגו"ו כלל כ"א, והיינו בזרקו לים או פררו, ודחו זה דבזה הפירור גופי' מקיים עשה דתשביתו. ונראה דאפשר בביטל החמץ באכלו ואף שמחויב כרת מבטל העשה והרמב"ם י"ל דלא ס"ל כבעל המאור פסחים דבאכילה מקיים מ"ע דתשביתו. והפו' כ' דבעה"מ לא מיירי רק באכלו קודם הפסח אבל בפסח לא מקיים עשה באכילה, ולא תקשה דהא חייב כרת באכילה ופטור ממלקות דקלבדר"מ כרנבה"ק, וכמ"ש הנוב"י שם. אך יש לתרץ דאיירי באכלו שלא בכדי אכילת פרם דכרת ליכא וביטל העשה:
וזקיני הגאון המפורסם מוהר"ד ז"ל האבד"ק לאסק בספרו חדושי הרד"ד על פסחים דכ"ט כ' דבר חדש דמשכחת ביטלו עפמ"ש באו"ח סי' ש"מ ס"ג דבכתב על פוגה אסור למחוק בשבת, גם אסור לאכלו ולשברו דהוי מוחק, וחידש דגם אם כתב על עונה משמות שאינם נמחקין י"ל דאסור לאכלו דהוי כמוחק, וא"כ משכחת ביטלו לעשה דתשביתו בכתב שם שאינו נמחק על החמץ דתו לא יכול לבער וביטל העשה אבל תשביתו אינו מקיים בזה ע"ש ובגליון שם כתבתי דצ"ע דיכול לבער דעשה דתשביתו דוחה ל"ת דמחיקה, וי"ל דמחיקה איכא גם עשה דאת ה' אלקיך תירא ואין עדל"ת ועשה וכמ"ש בבית מאיר בחידושיו על סנהדרין דקי"ג ע"ש. ועוד לפמ"ש בשאג"א הנ"ל דתשביתו ל"ש בנשים דמ"ע שהז"ג. ועשה שאינו שוה בכל לא דחי שוה בכל דהיינו מחיקה. עי' בשושנת העמקים כלל ג' ולימוד ה' סי' ב'. ומלה"ר ערך עדל"ת אות כ"א. אך יש להעיר מתוס' ריש שבת ד"ג ע"ב ברודה בתנור דאנוס ע"פ חכמים הוי אונס ע"ש. וא"כ בחמץ המחיקה דאסור הוי אנוס ע"פ חכמים ויש להאריך בזה:
אך כל מ"ש אינו נכון דאי יש אופן ביטלו בחמץ א"כ במכות דט"ז דלא מצאו ביטלו אלא זאת ועוד אחרת והא איכא חמץ, וממנ"פ ק' אי נימא דליכא ביטלו הדק"ל על הרמב"ם דאמאי לוקה בקנה ואי יש אופן אמאי לא הביאו בגמ'. והנכון בזה דהרמב"ם פסק קיימו ולא קיימו בפי"ח ה"ב מסנהדרין, ועי' מלה"ר להנל"ע אות י"ג, שכ' דהר"ם לא ס"ל הפשט קיימו ולא קיימו בתכ"ד או בבא לב"ד. ורק פירש דכל זמן שבידו לקיים אין לוקין ומעת שלא יכול לקיים לוקה והנפק"מ בין ביטלו לקיימו דביטלו צריך לבטל בידים. וקיימו אף שבטל מאליו שלא יכול עוד לקיים העשה לוקה. ולכן פסק בפ"א ה"ז מנערה דאף אם מתה מאלי' באונס שגירשה לוקה, וכ"כ בפי' המשניות ריש פ"ג דמכות ולכן שפיר בקונה חמץ בפסח לוקה בעבר והניחו כל ימי הפסח או באופן אחר כמש"ל ושוב לא יכול לקיים עשה דתשביתו ולקה. וז"ב בישובו של הר"ם ז"ל. וראיתי בס' עדות לישראל על מס' מכות שכ' דבחמץ כ"ע מודים דקיימו ולא קיימו משום דכל רגע ורגע עובר על לאו דלא יראה משא"כ בנותר ודכוותי' שאינו עובר על לאו רק מתעצל בקיום העשה א"כ א"ש בפשיטות שכאן בפסח לוקין באם לא קיימו:
עונלפע"ד עפ"מ שחידשו הבעה"מ וריטב"א מכות דבל"ת שיש בו כרת אף להנל"ע לקי ע"ש. א"כ בחמץ הוי כרת ושפיר לקי. ורק דלכאורה טעות דרק באכילה יש כרת ולא בב"י. אך לפמ"ש תוס' ריש פסחים דמשו"ה רק בחמץ צריך בדיקה דהוי איסור כרת ולא בדילי וער"ן וראשונים שלכן החמירה תורה רק בחמץ ב"י משום האי טעמא גופי' דהוי כרת. משום זה אפ"ל דשפיר לוקה דאף דעל ב"י ליכא כרת מ"מ איסור ב"י משום כרת ולכן לקי בקנה חמץ אף דהוי להנל"ע. ועי' ג"כ תוס' מגילה ד"כ ע"א ד"ה דכתיב דאי לאו קרא הו"א דנשים חייבות במילת בניהם אף דהוי מ"ע שהז"ג כיון דיש בו כרת ע"ש, ואף שאין כרת רק על הערל גופא. מ"מ כיון דבעשה שייך כרת הוא אלים. ועי' מנחת חינוך מצוה ב'. וכמו כן כאן. ועשעה"מ פי"ב ה"ג מעכו"ם, ובחידושי כתבתי בזה הרבה אך אכ"מ:
פסוק ג:
רש"י וצודה לי ולא מן הגזל, לכאו"ק הא גזל א' מז' מצות וכיון דצווה לו על נבלות מכ"ש על גזל דמחויב ב"נ ולמה הי' צריך לאזהרה מיוחדת. ועי' בכל"ח שכ' דשני גדיים הי' לפסח וחגיגה ואף דבב"נ נחירתן זו שחיטתן מ"מ בקדשים צריך דוקא שחיטה, והי' חושש יצחק, כיון שעשו יראה שאביו סובר שישראל גמור הוא ומותר באכילת פסח וגר תושב אסור בו, א"כ יהי' מותר לגזול הפסח מעכו"ם דאצל ישראל גזל עכו"ם מותר לכן צוה אותו על גזל ע"ש. והטעם י"ל כמ"ש היראים דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא הוי לכם עי' מג"א סי' תרל"ז סק"ג ובקרבן פסח צריך שלו ולכן גזל עכו"ם אסור. אך ק' הא קרבן פסח צריך ביקור ד' ימים קודם שחיטה ויהי' ראי' מזה להרמב"ם דפסח דורות א"צ ביקור. ויש להאריך בזה:
פסוק ו:
ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר, חיבות לאמר ראשון ושני צ"ב, וכתב בס' עץ הדעת טוב על כתובות דדיבור קשה ואמירה רכה, ועשו הי' ירא שלא יעשה יעקב תחבולה וליטול הברכות, ע"כ התחכם יצחק ונתן עצה לעשו שידבר בלשון רכה כלשון יעקב ויהי' סימן ליצחק שעשו הוא המדבר, דמסתמא יעקב ישנה וידבר כעשו בלשון קשות שידמה יצחק שזה עשו, אמנם רבקה ידעה ברוה"ק מסימן שמסר יצחק לעשו, לזה אמרה ליעקב לאמר שיאמר בלשון רכה וטעם הדבר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו לאמר שפקד עליו שיאמר בלשון רכה, ועי' ג"כ בפני"ק, ויובן בזה מ"ש הקול קול יעקב וגו' ולא הכירו ויברכהו, וקשה כיון שהכיר שהקול הי' מתנגד להיכר הידים, א"כ במה הכריע שהוא עשו ויברכהו. ולהנ"ל א"ש שהרי זה הי' הסימן המובהק אם ידבר רכות שהוא עשו. וכאשר שמע הקול והוא קול יעקב א"כ נתאמת אצלו שזה הוא עשו, ואמר הקול קול יעקב ממש כהסימן וגם הידים ידי עשו עתה אין לי שום ספק ויברכהו:
פסוק ט:
שני גדיי עזים. רש"י א' לפסח וא' לחגיגה, והוא בפדר"א פל"ב, וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בספר ריח דודאים על הגדה של פסח דל"ח, כ' דלכאו"ק למה שני גדיים הא קיי"ל בפסחים ד"ע בזמן שבא במיעוט אין חגיגה באה עמו, א"כ כיון שהי' גדי א' לפסח הי' די גם למטעמים ליצחק ולמ"ל גדי השני. וי"ל דיצחק רצה לברך עשו אף שידע שאינו כדאי ואינו מוכן לקבל הברכות כמו יעקב, מ"מ כיון שהוא הבכור רצה לברכו, שע"י הברכות יתמלא אח"כ ברוח חכמה. אבל רבקה סוברת דאינו ראוי לברך ולהשרות חכמה רק למי שכבר חכם קצת דיהב חכמתא לחכימין, וזה ליעקב ולא לעשו הריק מכל חכמה, אבל יצחק רצה להשלים שני בניו וע"י הברכה יומשך ג"כ חכמה לעשו ויעקב יהי' חכם מצד עצמו, לכן צותה רבקה ליקח שני גדיים להזכיר את יצחק שצריך למטעמים קודם הפסח כדי שיהי' נאכל על השובע, ומזה ראיה דאין ה' נותן חכמה רק לחכמים ומלא מחזיק ואינו מחזיק ריקן, ובזה תיקנה כי אם גם יודע ליצחק שיעקב הוא ג"כ יברך אותו ע"ש באריכות ובדף מ' ע"א ועי' זית רענן על הילקוט רמז קי"ד, ודו"ז הגה"צ ר' צבי הירש הכהן ז"ל האבד"ק זגיערזש הקשה לפמ"ש המהרש"א סוטה די"ב א' ד"ה יכול, אף דאבות קיימו כל המצות אפי' מצות התלויות בארץ אבל מצות שלא נתחייבו עד כבוש א"י לא קיימו ע"ש, וא"כ איך כ' רש"י אחד לפסח, וי"ל כמ"ש תוס' קידושין דל"ז ב' ד"ה הואיל הא דהקריבו פסח ראשון קודם שנכבשה ונחלקה הארץ עשו ע"פ הדבור ע"ש ורבקה ידעה מזה אע"פ שיצחק לא אמר לה שהי' לה רוח הקדש ערש"י (כ"ו מ"ב) ועי' מדרש ד"ה ויגד לרבקה. ובאמת בפדר"א בביאור רד"ל הוכיח שהיה רק זכר לפסח והביא ראי' מזוה"ק וכהך דפסחים דקי"ד ב' ע"ש, ועי' בקובץ המאסף שנת תרע"א כרך ב' סי' מ' שהק' איך נהג אברהם בק"פ אף אחר שנימול דאיכא ספק לאו דכל בן נכר לא יאכל בו ע"ש, והקו' עוד חזקה מיצחק שצוה להביא לו גדי לפסח, הרי מפורש שאכל ק"פ, וע"ש עוד בתרע"ב כרך א' סי' כ"ט. ולפמ"ש הרד"ל הי' רק זכר לפסח וא"ש כ"ז הערני בני הרה"ח מו"ה דוד נ"י:
ובמד"ר פס"ג שני גדיי עזים טובים טובים לך שתקבל הברכות וטובים לבניך שתכפר ביוה"כ, וי"ל דק' אחר כי הברכות הי' מגיעים ליעקב מן הדין כי הוא הבכור כמ"ש רש"י תולדות משל לשפופרת ומדוע סיבב ה' שיקבל בדרך ערמה, אמנם מעשה אבות סימן לבנים, וידע כי יהי' נפזרים בארץ, ובאיזה מדינות ישוללו מהם חקי אזרח ויגבילו זכותיהם, ולמען לא נגוע ברעב, כי רק למסחר עינינו תחזינה, ההכרח תאלצנו כפעם בפעם לעזוב דרך הפשוט וישר, ובתחבולות נשיג לחם תקנו אשר מגיע לנו מן הדין, ולמען שלא יהי' זאת לעון כשבת המלך על כסא דין, ע"כ סיבב שהמובחר באבות יעקב שגם הוא לא השיג הברכות רק ע"י תחבולות ובזה יוקטן חטא ישראל אשר הולכים בעקבותיו כי מעינות פרנסה סתמו, ולחלק יצאו בין לאום ללאום וז"פ שני גדיי עזים טובים לך שעליהם תקבל הברכות, ולמען שלא יפלא שתשיג בדרך לא ישר כל כך. התירוץ טובים לבניך שעליהם תתכפר ביוה"כ, ועי"ז תאמר לקטיגור הם! ובשערי תשובה או"ח סי' תפ"ב סק"א, הביא מ"ש באגרת שמואל על רות במ"ש רות לגואל (ד' ה') ביום קנית רות המואביה. לפי שצפה ברוה"ק שעתיד לצאת מחלצי' שלשלת מלכות בית דוד לכן אמר המואביה כדי שימאן הוא ויקחנה הוא ויזכה לשלשלת גדולה, ואף שאסור לרמות חבירו ליקח את שלו, זה בדבר שבממון אבל במצות אף שא"א ליקח מיד הזוכה כגון כסוי ומילה וכיוצא, מ"מ כל שלא זכה עדיין הם כדבר המופקר לכל וכל אדם נצטוה להשלים את נפשו ולזכות במצות, וזה ענין יעקב בבכורה ובברכות לפי שראה וידע שעשו התמכר לעשות רע והוא היה צריך לזה לשלימות נפשו, וכ' שעד"ז פירש הכתוב מחמס אחיך יעקב תכסך בושה בעובדיה (א' י'), שהכוונה שיוכיחו לעשו על פניו מעניני יעקב שלא בא לו בנקל מה שצריך לשלימות, עד שהוצרך להערים ולעשות בתחבולות וטצדקות דאפשר שנדמה כמו חמס הכניס עצמו בזה לפי צורך שעה לזכות בהם להחיות עצמו חיי עולם. ולכן תכסהו בושה לעשו אשר בידו טובו ומאס בטוב ובחר ברע ע"ש והדברים מתוקים מדבש עכ"ל, והנה נאמן עלי הדיין שכ' באגרת שמואל כן, אבל אנכי חפשתי בכל הספר ולא מצאתי שום רמז מזה שם, וראיתי עוד בשם הג"ר חיים מוולאושנע ז"ל משל לאב שהי' לו ב' בנים א' ישר הולך וא' שובב, והישר סבל הרבה ואחיו השובב והביא תמיד דבתו רע לאביו על אחיו השובב, פ"א בא השובב לאביו עם פצעים שהוכה מאחיו, האב תחת לענוש בנו הטוב על הכותו את אחיו, עוד נתן מתנת יד לבנו השובב, ואנשי הבית הביטו בתמהון על זה, וענה האב להם, יודע אנכי מזג בני הטוב שאינו מוכשר להכות באגרוף רשע על לא דבר, ואם קרה כזאת אני מתאר עד היכן לחץ אותו השובב, שהוצרך להניף ידיו עליו הישר באדם, וז"פ מחמס אחיך יעקב אם יעקב התם נצרך לשלוח בחמס ידו זה האות על הלחץ שסיבל מעשו חמס ממנו כל מקורי הפרנסה ואין לו עצה ומוכרח להכשל במעשים מגונים, כן יכולים לומר על אותם ההולכים בדרך אשר אינו נכון כל כך כי הגלות ותנאי החיים המרים המה בעוכריהם וה' ירחם:
פסוק יא:
איש שעיר. ביו"ד סי' רל"ד ס"א אשה אחר י"ב שנה ויום א' אם הביאה ב' שערות נקראת נערה אח"כ בוגרות כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר, ופלא בג' תרגומים לא נמצא כן רק גבר שערן, ועי' בתוספות יו"ט פ"ג מ"ח דכתובות שכ' דשלא בדקדוק כתב כן דהא בב' שערות סגי אבל ר"ל שמתחלת להתמלא בשער, ועי' בראשון לציון שם, ובהפלאה שבערכין מהגר"י פיק שהקשה עליו דהא משהביאה ב' שערות היא בסימני נערות, וגם במ"ש בשם תרגום ליתא כן וצע"ג:
פסוק יא:
אולי ימשני אבי. ערמב"ן ב' אחים יוכל להיות דומים זל"ז בקולם, עי' שו"ת מחנה חיים אה"ע סי' י"ג סתירה מסנהדרין ל"ח א' דאין א' דומה לחבירו, ומילקוט נשא מב' אחיות שהי' דומות זל"ז (ולפלא שלא העיר מה שי"ל דלשון אין פירוש רוב, ועי' בזה בשדי חמד בכללים א') ובסנהדרין שם מונה גם קיל, ועכ"ז כתב ברמב"ן דאחים יוכל להיות דומים בקילם, ועתש"ו עבודת הגרשוני סי' ק"י שהי' דן מקולות שווים לאות כי אחים המה ליקח ירושת אביו, ונראה כי הש"ס לא מיירי מאחים ואחות, ועשו"ת מהרא"ל אה"ע סי' י"ח, (ועמ"ש בפ' חיי שרה כ"ד ל"ד):
פסוק יג:
אך שמע בקולי וגו', עי' תולדות נח דרוש י"ג, דקשה דלך קח לי מיותר דודאי ישמע לקולה, אלא שבא להורות ליעקב דרך הליכות מצוה אם עושה בבהלה וחרדה לא תחשב לו לצדקה ועבודת המצוה צ"ל בחריצות וזריזות ורבקה חשבה הגם שעטפה אותו בעורות מ"מ יחרד יעקב אולי יכירנו בקול כמו שהי' באמת שאמר הקול קול יעקב וילך יעקב בחרדה ולא יקיים מצות אמו כראוי לכן זירזתו אך שמע בקולי ולך קח לי ר"ל בזריזות כמו שאתה הולך אל הצאן לקחת שני גדים שאין פחד לך כן תעמוד לפני אביך ואז תצליח עש"ה:
פסוק טו:
החמודות ערש"י שחמד אותם מנמרוד עי' בידי משה בב"ר פס"ה הביא גמ' בגדי נמרוד הי' כתנות עור של אדה"ר ועי' רש"י בפסחים דנ"ד ב' ואי' בעשרה מאמרות, דכתנות עור הי' מעורו של לויתן שהרג הקב"ה ובזה יובן כדי שלא תקשה איך הלבישה רבקה ליעקב בגדי עשו הא קיי"ל בגדי ע"ה טמאים, עז"א החמודות שחמד אותם מנמרוד והם מעורו של לויתן. וקיי"ל דעור הדג אינו מטמא, וכ"כ בנח"ק:
פסוק יט:
קום נא. עי' בתו"ח בשם הגר"נ אדלר ז"ל דקום בלשון נוכח כדרך שבנ"י מדברים אל אבותיהם מאז. אבל יקום בל' נסתר כדרך שהנכרים מדברים אל אביהם, ול' נוכח מורה קרבות ודיבוק כמ"ש מדברים אל ה' שנ' ואתם הדבקים. אבל ל' נסתר היינו כאלו אינו כדאי לדבר עמו אלא כאלו אחר מדבר עמו עש"ה, ועי' בקובץ דרושים חוב' ב' סי' מ"ח, ומלכותא דרקיעא אינו כמו דארעא דצריך למלך יגיש בקשתו ע"י ממוצע, ורק לה' יגיש תפילתו ולא לממוצע. ועי' ירושלמי ברכות פ"ו עה"פ זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו שרק לה' ולא ע"י ממוצע. ועי' אפק"י ח"ב דרוש ל"א:
והמפו' העירו על תפלת מכניסי רחמים משרתי עליון חלו נא פני אל, שהרי אסור לבקש ממלאך, ועי' בסידור עיון תפלה, ומצינו גם בע"ז די"ז א', חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכן בחוני המעגל בתענית דכ"ג א', דמה לי אדם או מלאך, ובתורה מצינו שאמרו למשה התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. ובסוטה ל"ד א', כלב הלך להשתטח על קברי אבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים, ובתענית ט"ז ולמה יוצאין לביה"ק שהמתים יבקשו עליהם רחמים, אך כוונת הירושלמי שלא יקרא למלאכים רק לה' לבדו, דבזה מובדל ממלך ב"ו. דמלך ב"ו אין ביכולת לכנוס אצלו בלי שאלת רשות ע"י עבדו. לא כן ה' דיכולין לצווח בכל עת אליו וא"צ לצווח למלאך לשאול מה' אם יתן רשות אבל לבקש ממלאך שהוא יתפלל בעדו מותר, ועי' ס' חסידים סי' ת"נ וסידור דובר שלום. ורקאנטי שלח, וראש אמנה פי"ב וקרבן נתנאל ר"ה סופ"א. ועוד תירצו שאסור רק להתפלל לאמצעים בלבדם שיתפללו בעדנו או להתפלל שישלח ה' ישועתו על ידיהם, אבל בתפילות שאנחנו מתפללים לה', אך בקשתינו לשרי מעלה שלא יקטרגו ושלא ינעלו בעדנו דלת ושיחברו תפילתינו לתפלתם זה מותר, והמהר"ל בס' נתיבות עולם נתיב עבודה פי"ב כ' שלא לומר מכניסי רחמים, ועמ"ש בזה בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קס"ו:
ובחי' עה"ת הבאתי הא דתורה מתשת כחו של אדם, וקשה הא כ' במשלי (ג' ח') רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך וכ' (ד' כ"ב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וגם אז"ל החש בראשו יעסוק בתורה בעירובין (נ"ד א'), אך נודע דע"ה אם הוא עשיר יאמר כחי ועוצם ידי עשה החיל הזה אבל ת"ח נותן תודה לה' כמ"ש ביעקב כשא"ל יצחק מה זה מהרת בני ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני. מידי ה'. אבל עשו אמר יקום אבי ויאכל מציד בנו. משלי. וז"פ תורה מתשת כחו של אדם. היינו הכחי ועוצם ידי:
פסוק כא:
האתה זה בני עשו. וכן בפסוק כ"ד. ובמד"ר וגמ' ב"ב דט"ז ב', הוציאו מתיבת שזה דכפר בעיקר ע"ש, גם בדברי רבקה א"כ למה זה אנכי יל"ד כן. וביצחק הפלא ביותר כיון שהי' סג"נ ולא הי' רואה אותו ל"ש לומר שזה דאי' בפ' בן סורר ע"א א', הי' אביו ואמו סומין אינו נעשה סו"מ דכ' בנינו זה פרט לסומין ע"ש ברש"י, ובפסחים קט"ז ב' סומא פטור מלומר הגדה כ' הכא בעבור זה וכ' התם בננו זה, מה להלן פרט לסומא אף כאן וצ"ע בזה. ועי' ג"כ בקובץ המאסף שנה י"ח סי' ג':
פסוק כב:
הקול. עי' הגהות חכמת מנוח על מס' גיטין דנ"ז ב' אהא דאי' שם אין לך תפלה שמועלת כו' והא דנ' בתפלת שלמה (במלכים א' ח') וגם אל הנכרי וגו' ובא והתפלל וענהו הש"י ואמר שמעתי את תפלתך וכן בדה"י (ב' ו'). י"ל דהועילה תפילתו של שלמה. והרי יש בו מזרעו של יעקב ודוקא בזמן שביהמ"ק קיים כמ"ש ובא והתפלל אל הבית הזה, א"נ הכא מיירי כשבא לנצח את יעקב או עשו ע"י התפלה במלחמה או להרע ליעקב שהפסוק הקול קול יעקב דוקא ביעקב ועשו מיירי. והא דלעיל הועילה תפלת הקיסר גבי ההוא בר דרומא היינו משום דאכשלי' פומא לבר דרומא. או אפשר שהקיסר קצת מזרע יעקב הי' בו או בא' משרי צבאיו, וכן הא אין לך מלחמה שנוצחת כו' אע"ג שמצינו אמרפל וחברי' נוצחים טרם שנולד עשו דמיירי נמי דוקא לנצח יעקב או עשו, א"נ הכא מאחר שנולד יעקב ועשו מיירי, ואע"ג שמצינו ישראל מנצחים כמה מלחמות היינו ע"י תפילתם וזכותם, וי"ל עוד אין לך מלחמה שנוצחת להרע ועל חנם שהמנוצח אינו חייב כלום ועל לא חמס בכפו מנצחו ומשפילו עד שאול בכליון חרוץ כמו מעשו, ואין לך תפלה שמועלת לנצחם ולכלות לגמרי כמו שעשו ישראל לז' אומות בכיבוש הארץ כמו ביעקב:
פסוק כג:
ויברכהו וק' איזה ברכה ברכו תחלה בעוד שלא ידע מי הוא. ועי' בספורנו שכ' דחושד חבירו צריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו ע"ש. וראיתי בס"א דיצחק הי' מסופק אם הוא יעקב כמ"ש הקול וגו' ועשה בחינה שיברך אותו תחלה באיזה ברכה לא בברכה האמתיית שהי' בדעתו לברך, והמתברך יחשוב שהוא הברכה האמתיית. ולפי דעתו כבר קיבל הברכות, ואח"כ שוב לא יירא מהגיד האחת אם הוא עשו או יעקב, ואם ימצא באמת שהוא עשו אברכו שנית, וז"פ אתה זה בני עשו כלו' עתה תוכל להגיד לי האמת, ויאמר אני ולא אמר שקר ח"ו כי לא אמר אני עשו כמ"ש רש"י. ויאמר א"כ הגישה מציד ואברכך בברכות האמתיית:
פסוק כה:
ויבא לו יין וישת. הקשה לי נכדי הב' המופלג המושלם במעלות ומדות כ' שלום צבי שיחי' דלמה נתן לו יין. הא יצחק לא צוה לעשו רק לעשות לו מטעמים לאכול, וכן רבקה אמרה ג"כ והבאת לאביך ואכל, ויפה הקשה. ואמרתי לו שבדעת זקנים כ' מיכאל הביא לו יין מג"ע, וכ"כ בתרגום יהונתן דמלאך נתן יין ביד יעקב להביא לאביו ע"ש, וגם יש לתרץ לפמ"ש בפדר"א ורש"י שהיה פסח ושני גדיים א' לפסח וא' למטעמים, ועי' בעה"ט וירח בגימ' ליל פסח, משו"ה הביא יין רמז לד' כוסות. וא"ש דכ' ויגש לו לאכול ואח"כ ויבא לו יין ויישת, ואחר השתיה לא טעם כלום דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ואחר קרבן פסח אסור לאכול, ורק ב' כוסות אחרונות מותר. ולקמן בפסוק ל"ה כתיב כי בא אחיך במרמה פרש"י בחכמה ועמדו המפו' על זה, ושמעתי בשם הרה"ק ר' וואלף מסטריקוב ז"ל, לפי הנ"ל דהיה בפסח ונוטריקן של במרמה הוא רפ"ז, כנוטריקן של אפיקומן, ויעקב עשה זאת בחכמה שהאכילהו אפיקומן שלא יהי' רשאי לאכול עוד, כשיביא לו עשו לאכול. וזאת הי' חכמה. ובאמת לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא לו אח"כ עשו לאכול:
פסוק כז:
כריח השדה. רש"י שנתן בו ריח טוב. ועי' בזה"ק דנכנס עמו ריח ג"ע לפי שהי' לבוש במלבושי אדה"ר, ועי' תורת חיים ב"מ דפ"ד ובסנהד' דל"ז אריכות בזה. ועי' בארץ חמדה להמלבי"ם אף דיצחק בודאי אוכל חולין בטהרה הי' ואיך אכל מבנו עשו, אך בסוף סוטה (מ"ח א') אי' דטהרה נטלה את הריח וע"י רוח הקודש דמרח ע"ש ועז"א וירח ריח בגדיו וידע דנזהר בטהרה ויברכהו:
פסוק כח:
ויתן רש"י יתן ויחזור ויתן. וכ' בס' אור יקרות דאין השכינה שורה בחו"ל רק אם כבר שרתה בא"י ישרה ג"כ בחו"ל ערש"י ריש יחזקאל. ואי' ששם ה' משמש בא"י ואלקים בחו"ל ואי' ביד יוסף דברכת מטל השמים הוא נבואה דנקרא טל והוקשה לרש"י ויתן לך אלקים מטל דאלקים בחו"ל ואין שכינה שורה שם, ותי' יתן ויחזור ויתן בפעם ב' דכבר שרה בא"י אז ישרה ג"כ בחו"ל, וע"ע בלוית חן. ובמדרש תלפיות ענף יצחק דברים הרבה מעניני יצחק:
וי"ל עוד דידוע דבכל דבר מעניני עוה"ז אין התענוג רק תיכף ואם יתעשר או ימצא מציאה ישמח רק יום או יומיים. ואח"כ ידמה שכך צריך להיות (כי כל תאות עוה"ז רק בשעה שאין לאדם זאת. אך כאשר יבואו לו אז אין תענוג) אבל מי שהולך ונתעשר יום אחר יום ישמח מאד, ויצחק נתן ברכה ליעקב שלא יהי' מאלה המתעשרים פעם אחת ומני אז עומד במצבו רק יתן ויחזור ויתן. דתלך הצלחתו תמיד בלי הרף ואז תמיד ישמח בו:
פסוק כח:
מטל השמים ומשמני הארץ. ובברכת עשו כ' משמני הארץ יהי' מושבך ומטל השמים מעל, י"ל דבתענית ד"ד ע"א דכנס"י בקשו ויבא כגשם לנו, וה' עונה את מבקשת דבר שאינו תדיר. אני אתן דבר הנמצא תמיד וזה אהיה כטל לישראל, ופי' ביע"ד ח"א דרוש א' דחילוק בין גשם לטל דגשם בא מלחות ארץ העולה למעלה. וחלקי מים העולים עם האד יתקבצו למעלה ויהי' לגשם, וכשתיבש האדמה ולא תעלה לחות כל כך לא ירדו גשמים, אבל הטל אינו מליחות אבה הארץ רק יורד מנטיפות הלחות של חלק האויר הרחוק מאתנו וטל אינו נעצר לעולם, וכן בתשובה צריך להתעוררת דלמטה ואז ה' יעזרו כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו אבל ה' עושה חסד אף בלא התעוררות מלמטה ישפיע השפעתו מלמעלה וזה שאמר ה' אתם מבקשים רק כגשם ואני אעשה גם כטל ע"ש, וז"ד לישראל ולא לעכו"ם ואף שנתגיירו צריכים להתעוררת דלמטה, ועי' בקידושין ד"ע ע"ב בישראל כ' והיית להם לאלקים והמה לי לעם ובגרים והייתם לי לעם ואנכי אהי' לאלקים ע"ש, וזה שברך ליעקב מטל השמים אף שלא יהי' כדאים, אבל לעשו ברך תחלה משמני הארץ, ורק כאשר יעלה אד מן הארץ מתחת ויהי' לי לעם אז יהי' ה' להם לאלקים:
עי"ל דבתוספות יו"ט פ"ז מ"ג דורכות כ' הא דבבהמ"ז תקנו נברך לאלקינו ובברכת התורה ברכו את ה'. כי המזון מן הדין שיתן לכל בריותיו ותקנו אלקים דהוא מדת הדין. אבל התורה נתן רק בחסדו שנ' למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ותקנו ה' שהוא מדת רחמים ע"ש, וכ' אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם וכ' ברמב"ם אף ששכר מצוה בה"ע ליכא, ורק זה אינו בתורת שכר רק כמו שנוהגין בפועל שחוץ מתשלומין נותנין לו מזונות ואינו ממון השכירות רק משום שיהי' בכחו לעבוד עבודת בעה"ב. כן הוא כל צרכי עוה"ז ישיגו שומרי תורה לא מצד שכר רק משום דבלא"ה א"א לקיים התורה בלי מניעה מדאגת צרכי פרנסה וטרדת הבלי הזמן, ומחויב הדבר ממילא שאם בחוקתי תלכו עי"ז יהי' ונתתי גשמיכם בעתו. ולפי"ז יש חילוק אם המזונות מצד הדין אין חילוק בין אדם לשאר בהמות וחיות דמחויב ליתן לכל הברואים מזונות. ואם ישראל יוכלו להמשיך פרנסתיהם מצד התורה. ואם מזונותינו נשפעים ע"י השם של רחמים וחסד בבחי' כי טל אורות טליך מי שיש לו טל תורה הוא מחייהו, וא"ש בזה מ"ש יצחק ליעקב מטל השמים ולעשו אמר משמני הארץ כו' ומטל השמים מעל ועי' אוה"ח דברכת יעקב הי' על תנאי והי' כאשר תריד. וז"ש ליעקב ויתן לך אלקים היינו מזונות שהם אצל כל הברואים מצד אלקים מדת הדין אבל אצלך לא יהי' רק כטל השמים מצד התורה מצד החסד שם הרחמים, ולעשו א"א להיות מטל השמים רק משמני הארץ כשאר הברואים מצד הדין רק בזה תוכל לקבל מטל השמים היינו "מעל" כשאתה תהי' ח"ו מעל עד כשזה קם כו' אז יבא השפע על ידך ליעקב. ויהי' גם לך מטל השמים. אבל כשיעקב עושה רצונו ש"מ אז השפע נשפע ליעקב מטל השמים ולעשו רק משמני הארץ ועי' בהקדמה לס' מים חיים על מס' נדה אריכות בזה:
עי"ל למשל שדכן הציע שידוך לבחור מופלג בתורה, אז מתחיל לדבר בשבח המחותן כי הוא אוהב תורה ויש לו הרבה ספרים ותוכל לשבת שם ללמוד תמיד. וגם הוא עשיר גדול ויתן לך מזונך, אבל אם הבחור הוא מדור החדש אז יאמר לו השדכן שהמחותן הוא עשיר גדול וביתו יתנהג בהרחבה, וגם אם תרצה ללמוד מעט תוכל, ועפי"ז פי' בעוללות אפרים הא דנדרים פ"א א' מפ"מ אין ת"ח מצויין לצאת מבניהם ת"ח מפני שלא ברכו בתורה תחילה. דאוהב תורה מברך לבנו תחלה שיהי' ת"ח אך אם אין קמח כו' מברכו ג"כ בעשירות, אבל מי שאינו אוהב תורה מברך בנו בעשירות תחלה ואח"כ דרך אגב מברכו ג"כ שיהי' ת"ח וז"ש מפני שלא ברכו בתורה תחלה שתורה אינה חשובה אצלם. ויצחק התחיל לברך יעקב ויתן לך א' מטל השמים ענינים שמימיים מתורה, ואח"כ משמני הארץ מעניני ארציים, ולעשו שהי' אוהב עוה"ז ברכו תחלה משמני הארץ יהי' מושבך ופירש"י איטלי' של יון, ואם תרצה גם מטל השמים. ואף שיצחק סבר על יעקב שזה עשו, מ"מ רוה"ק הנחהו ליתן לכל אחד ברכתו הראוי' לו:
ואא"ז בנח"י הק' על הא דכ' כאשר תריד הא א"א לבטל הברכה בתנאי כיון שברכו ליעקב בסתם ותי' עפמ"ש בזה"ק טעם לקיחת הבכורה מראובן ונתנה ליוסף משום דראובן הוא הבכור במעשה ויוסף בכור למחשבה וע"י חטא יוכל ליקח מבכור במעשה וליתן לבכור במחשבה, ולכן סיבב ה' שיברך ליעקב במעשה, ובמחשבה יחשוב שהוא עשו דכשיחטאו ישראל להיות באפשר ליטל מיעקב אבל אם יעקב הי' נתברך במעשה ובמחשבה אז אפי' כשיחטאו לא נשתנו הברכות עש"ה, ודודי זקיני הגה"צ ר' צבי הכהן ז"ל אבד"ק זגיערש הק' למה מראובן ניטל לגמרי ממעשה למחשבה וביעקב לא ניטל רק על תנאי. ונראה דאי' ביע"ד דמה מועיל ברכה ליעקב הא כוונת יצחק הי' לעשו, ותי' אם הולכין אחר הפה הרי יצחק בירך ליעקב. ואם הולכין אחר כוונת הלב אף שכוונתו לעשו מ"מ מגיעים ברכות ליעקב. דעיקר כוונת יצחק לעשו רק מפני שהי' מרמה אותו אשר לבו תמים לה'. אבל אמת תתן ליעקב שפיו ולבו שווים לה' ע"ש ולפי"ז ניתנו ברכות על תנאי שלא יחטאו. ובקובץ כנסת חכמי ישראל מהגאבד"ק אדעסא ז"ל סי' קכ"ט הביא שנשאל דמדוע ברכת עשו נתקיימה מלא חפני' וברכת יעקב לא נתקיימה אף רבע הקומץ, והשיב כי כל הברכות כולם הוא השפע היורד מלמעלה למטה כדוגמת המים היורדים מגבוה לנמוך. ומים בעצם אין להם שום גון. אך מראה המים נראה כפי כלי המחזיק את המים, אם גון הכלי אדום נראים המים אדומים ואם ירוק נראים המים ירוקים. כמו כן הברכות שיצאו מפי יצחק אף כי הברכה אחת היא ליעקב כמו לעשו. אמנם המתברכים אשר הי' הכלים לקבל שפע הברכה מלמעלה אינם שוים. כי עשו בשעה ששמע הברכות קיבל אותם כפשוטם שיתברך במשמני הארץ ובטל השמים בלי שום כונה אחרת ונתקיימו בו, אבל יעקב הי' כונתו כמאמר המדרש מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה ע"כ נתקיימו בידו כפי כונתו. וכעין זה בברכת בלעם שנתהפכו לקללות חוץ מה שברכם בבתי כנסיות ובתי מדרשות כל הברכות ששמעו מבלעם כארזים עלי מים וכו' לא הי' נוחים להם כפשוטם, רק כנחלים נטיו על טהרת עונות כגנות עלי נהר אלו מלמדי תינוקת, כארזים עלי מים הם הגדולים שמשפילים ללמוד תורה במקום נמוך כאהלים נטע ה' הם בעלי ריח כמו מרדכי שהי' ראש לבשמים או כהדס שיש בו ריח עי' ילקוט במדבר תשע"א, אבל ברכת ביהכ"נ וביהמ"ד ע"ז כונו בשלימות ונשארה בידם ע"ש:
פסוק כח:
ויתן ערש"י מצדיק הדין כו'. י"ל עפמ"ש אא"ז ז"ל בנחלת יעקב מי בעליונים ותחתונים שיאמר לך מה תעשה אבינו שבשמים כי אין איש יודע מה טוב לפניו רק לבקש עשה חסד, כי ה' יודע מה טוב לפעמים מבקש על עשירות וידוע לפני יודע תעלומות שלא טוב עבורו ע"ש. ובזה י"ל (בתהלים כז.) אחת שאלתי כו' אותה אבקש שבתי בבית ה', זה יכול לבקש בפרטות כי בלי ספק טוב הוא. וזה פי' כל אורחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו. הוא למאמינים לא ימלא בקשתם רק בחסד ואחת, אבל למחוסרי אמונה ימלא רצונם אף שאין ראוי. שלא יקרא תגר:
פסוק כט:
בני אמך ערש"י, ועשו"ת גבול יהודא מהג' מהרי"ל. צירלזאהן אבד"ק קישינוב או"ח סי' ב' בענין מה שמזכירין בעת שמתפללים על חולה שם אמו ובקריאת התורה שם אביו. דצריכים להזכיר שמו הודאי, ואף דאזלינן בתר רוב. ול"ח דילמא לאו אביו הוא. אך אם אפשר להיות בפ"א באלף אלפי אלפים באמת לאו אביו א"כ התפלה לשקר ולכן מזכירין שם אמו ודאי. אבל בקריאת התורה אפי' לא הזכיר כלל שם העולה נמי מהני והביא ראי' ממס' שבת ס"ו דאמר אביי כל מניינא בשמא דאמא ופרש"י כל לחישות פלוני בן פלונית והלחשים ברובם כוללים תפלה כמ"ש שם בשבת וגיטין ס"ט ע"ש. ומכאן ג"כ יהי' ראיה דכ' רש"י יעקב הי' לו בנים מכמה אמהות משא"כ יצחק. וק' ניחא דיעקב לא אמר כיצחק אבל ק' יצחק הי' יכול לומר כיעקב בני אביך. א"ו אם אינו מוכרח לומר בן אביך. אומרים בני אמך בברכה ה"ה בתפלה, ובמח"כ נעלם ממנו זה"ק לך פ"ר א' וז"ל והושיעה לבן אמתך וכי לא הוה בריה דישי איהו עד דאיהו אמר בשמא דאמי' ולא בשמא דאבוי. אלא הא אוקימנא דכד ייתי ב"נ לקבל מלה עלאה, לאדכרא, בעי למהך במלה דאיהו ודאי, ועל דא אדכר לאמי' ולא לאבוי עכ"ל:
פסוק לג:
ויחרד יצחק חרדה גדולה. ערש"י, ובמד' ב' חרדות א' מע"ג מזבח ב' כשנכנס עשו ואין אתה יודע איזה גדולה וכ' עד מאד זה גדולה, הנה עשו הכללי נופל על ישראל פעם מלחמת הדת ורוצה שיעזבו דתם, אך ישראל עם קשה עורף ירושה מיצחק שפשט צוארו ע"ג המזבח. ופעם מחדש המלחמה וצועק כי יעקב רמאי ולקח כל אשר להם. כי ריקם בא ומאין לקח כל אלה אם לא מגניבה וחמס. וז"ש ב' חרדות א' מע"ג מזבח שבזה שמסר יצחק צוארו נטע עי"ז כח מסירת נפש בעם ישראל ופחד אחז ליצחק שראה ברוה"ק תוצאות השנאה, וב' כשנכנס עשו וצועק את בכורתי לקח וגנב הוא וישראל סובל עי"ז צרות רבות וזאת החרדה גדולה עד מאד. וה' ירחם שה אחד בין ע' זאבים, ועי' בס' מנחת שי בזה באריכות:
פסוק לג:
מי איפוא. רש"י לשון לעצמו משמש עם כמה דברים ורשב"ם כ' תיקון לשון הוא כמו איזו שבתלמוד עי' ברש"ל ב"מ דף ע' ע"א כ' יש מפורשים איזו אוהב, וצ"ע שלא הביא דברי רשב"ם בזה ועי' ס' יד מלאכי סי' נ"א ע"ש, ומצאתי עוד בס' בית האוצר אות א' כלל קמ"ג שכ' דנחלקו בפי' לשון אימא לך איזו גופא דעובדא היכי הוי הרגיל בגמ', אם פירושו אהובי או הוא לישנא בעלמא, ועי' ב"מ דצ"ח ב' זה אומר שאילה מתה. וז"א שכורה מתה ישבע השוכר ואמאי מה שטענו לא הודה לו אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אישתבעי לי איזו מיהת דכדרכה מתה ומגו כו', ושם נר' קצת דמתפרש ל' אוהב דר"ל דגם אם היינו אוהבים ולא הייתי מכחישך לומר דשאולה מתה רק הייתי גם אני אומר כדבריך דשכורה מתה עכ"ז הרי היית צריך לישבע דכדרכה מתה וא"כ מגו כו':
פסוק לג:
בטרם תבא ואברכהו. ראיתי הפשט שאם הי' עשו בבית לא הי' יכול לחול הברכות, דרשעות עשו הי' מזיק ליעקב לקבל הברכות, ערש"י אחרי (י"ח ג') דרשעים מקלקלים אויר הארץ ומזיק לזולתם, ועי' נזיר נ"ה קליטת טומאה באויר, ובויק"ר פי"ז ישראל חוטאים וארץ מתקלקלת ע"ש וזה י"ל טעם דצריכים בע"ד לצאת בשעת משא ומתן הדיינים, עי' סמ"ע רס"י י"ח ב' טעמים, וי"ל עוד עפמ"ש באבות (פ"א ח') בע"ד יהי' בעיניך כרשעים, ועחו"מ סי' י"ז ס"י, וכשיש רשע בבית מתקלקל האויר ועושה רושם לשבש דעת הדיינים מלעמוד על האמת, וערש"י לך (י"ג י"ד):
פסוק לה:
בא אחיך במרמה. רש"י בחכמה עמ"ש בפסוק כ"ה:
פסוק לו:
הכי קרא שמו יעקב. רש"י בתמי' עמ"ש בפ' בראשית (ד' י"ג) בשם שארית יוסף:
פסוק לו:
את בכורתי לקח ערש"י ועי' ס' עץ הדעת טוב כתובות בח"ת דיל"ד הלא לא מצינו עד עתה שעשו קרא תגר על מכירת בכורתו. וי"ל למ"ש המפו' דלכך מכר עשו הבכורה משום ששמע נבואה שהוגד לרבקה ורב יעבוד צעיר. ולפי"ז א"ש כששמע עשו שיעקב לקח הברכה קרא תגר למפרע על מכירת הבכורה בחנם כיון שלא פעל כלום במכירתו ע"ש:
וע"ד הלה י"ל שאמר עשו הנה אנכי הולך למות דיש ב' מיתות, מיתה ממש וגם העני חשיב כמת, וזה הפני הולך פדיין ברגליו, וידוע מה שקנה עבד קנה רבו. וזה כונת עשו הנה אנכי הולך למות פי' כיון שרב יעבד צעיר אז אין לי שום נכסים שהכל שייך ליעקב אדוני וזה הולך למות אע"פ שאלך ברגלי מ"מ אהיה כמת שאין לי נכסים ולמה זה לי ככורה, ואדרבה עטר זה מכר הבכורה כדי שיעקב ישתעבד לעשו ועי' בס' נחלת עזריאל בפרפראות לחכמה. שכ' לפמ"ש בשמע שלמה שיעקב ירא שמא משום דעשו היה להוט אחר ממון לא ימכור הבכורה שלא יפסיד נחלתו חלק הבכורה, לזה אמר מכרה רק כהיום מה שברור לך היינו עבודה. משא"כ הממון עדיין אינו שלך דילמא תמות קודם אביך, וז"ש עשו עתה ידעתי ערמתו תחלה לקח בכורתי ולא הממון כי הממון ממילא שלו מכח שלקח ברכתי ומה שקנה עבד כו' וממילא גם הירושה שלו, וע"ע בבינה לעתים דרוש ל"ה דבר נכון בזה:
פסוק לט:
משמני הארץ. רש"י זה אטלי' של יון, ובס' מצודת דוד כ' דבסנהד' דכ"א ב' אי' בשעה שנשא שלמה בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה שרטון ועלי' נבנה כרך גדול וזה אטלי' של יון, והוקשה לרש"י דבברכת יצחק ליעקב. א"ל מטל השמים ומשמני הארץ והקדים טל השמים לארץ, ובעשו הקדים משמני הארץ. אלא שהארץ שנתן ליעקב זה א"י שכבר הי' בעולם ול"ה צריך כ"א לטל השמים אבל בעשו באותו פעם עדיין לא נברא ארצו כי זה אטלי' של יון ולכך ל"ה מקדים מטל השמים כי למה לו הטל כיון שעדיין לא נברא הארץ, לפיכך ברכו תחלה בארץ ואח"כ מטל השמים, ועי' בס' דמשק אליעזר וחה"ת שהביאו זה בשם הר"ר העשיל ז"ל. וע"ע בתורת חיים חולין דס"ג, ובס' פרפראות לחכמה:
פסוק מ:
והי' כאשר תריד. ערש"י ועי' בע"ז די"א ב', ברומי א' לשבעים שנה מביאין אדם וכו' ועי' במהרש"א. ובתו"מ לח"ס כ' כי מתרי"ג מצות כשם דאסור לגרוע מצוה אחת כך אסור להוסיף, וברמב"ם ה' ממרים פ"ב ה"ט האומר בשר עוף בחלב מה"ת עובר בבל תוסיף, וכבר אמר שלמה אל תהי' צדיק הרבה ואל תרשע הרבה. וזה והי' כאשר תרי"ד בגימ' תרי"ד שהוסיף מצוה אחת אז ג"כ ופרקת עונו:
פסוק מא:
וישטום עשו עי' בינה לעתים דרוש ס' שהק' אחר ששנאתו הי' ליעקב למה תלא באביו ואמר על הברכה אשר ברכו אביו הול"ל אשר לקח מאביו. ועוד מה אבל אבי הול"ל ימות אבי ואהרגנו, ועוד מהיכן ידע שזה יהי' בקרוב, וי"ל דעשו הי' שנאתו גם לאביו מחמת שקיים ברכתו ליעקב. ואף דתחילתו הי' באונס אבל סופו הי' ברצון. אבל לא יכול לנקום ממנו בפועל ממש שימיתו, וגם מטבע בן שלא יוכל להרים יד על אביו ואפי' לאחר מותו כמ"ש בפ' חזקת הבתים נ"ח א', בר' בנאה דא"ל זילו חביטו בקבורת אביכן ע"ש, אבל רצה להנקם משניהם ביחד וזה וישטום כו' על מה שברכו אביו שהיתה מאת אביו לברכו ברצונו כי סופו הוכיח על תחילתו ולא הוציא מן הפה אופן הנקמה אלא משטמה בלי שום פירוש, ובלבו אמר יקרבו ימי אבל אבי כי בהרגו את יעקב יפליג אבי בצער ויתאבל אביו עד שימות עש"ה:
עי"ל מ"ש אשר ברכו אביו. בא לרמז על מדת צרי העין שאינם חוששים מה שחסר להם רק מה שטוב לאחרים. וז"ש וישטום כו' רק על הברכה. ועי' יע"ד ח"א ד"ה דאם יש לו טרפה אף שיש היזק גדול לא יכשיל חבירו ולא יהי' לו עג"נ גדול, ובמו"מ להיפך רוב בנ"א לא יחששו על גזל ועושק דגם יוה"כ אינו מכפר, ורק כל הצער מה שחבירו מרויח אפי' סך קטן גדול יותר מהיזק שלו אפי' אלפים, וגם כ' המפו' הקול קול יעקב בדברים שנוגעים לקול תפלה ותורה אנו כיעקב. אבל וידים בדברים הנוגעים לידים מתנהגים כעשו, וז"ש "לך ה" הצדקה בדברים הנוגעים "לך ה' " אנו צדיקים. אבל "ולנו" מה שנוגע לנו בין אדם לחבירו אנו בבושה:
ועל קו' הנ"ל שלא נאמר ימי מיתת אבי נר' לתרץ דאחז"ל במדרש כשקול קול יעקב מצפצפת בתורה אין ידי עשו שולטות, וז"ש יקרבו ימי אבל אבי ואז יהי' יעקב אסור ללמוד תורה כי האבל אסור בלימוד ולא יהי' קול קול יעקב ואז ידי עשו שולטות בהם, אבל בלא"ה אין עשו שולט ביעקב, ועי' ג"כ בשבת ד"ל ע"ב בדהע"ה, ובמו"ק כ"ח בר' חסדא דהי' עוסקים בתורה ולא שלט מלאך המות, ועי' בס' כפלים לתושיה. ושמעתי מתרצים פ"פ צחות על מ"ש יקרבו ימי אבל אבי וכו' דאם יהרוג אותו מקודם יהי' צעקה גדולה היתכן שאח והרג לאחי', וכמו בקין והבל שהי' לדראון עולם אכן חשב כשימות אביו ויצטרך להתפלל לפני העמוד ולומר קדיש, אז כשילך יעקב להעמוד יתן פשו לו מתנות יד כדי להמית ולא יהי' הצעקה ודולה כל כך, כי הרבה יצדקו אותו ג"כ כי הרג אחיו על דבר מצוה כי הוא רצה להתפלל לפני העמוד ולזכות את אביו בעוה"ב, ואע"פ שהוא צחות אעפ"כ הוא אמת ופוק חזי מה טמא דכר, אם שונא לרעהו ולא יוכל לעשות לו רעה בגלוי, או כשהוא עוסק בדבר מצוה אז יוכל לבזות אותו כי לא נותן כשיעור אשר ראוי ליתן, ופושט טלפי' כחזיר שמתכוון להוכיחו על דבר מצוה ובאמת כוונתו להכות אותו באגרוף שנאתו אוי לאותה בושה בעוה"ר:
פסוק מד:
וישבת עמו ימים אחדים. רש"י מועטים, ובמד' ז' שנים כמו כימים אחדים (ויצא כ"ט כ'), וצ"ע למה דוקא ז' שנים. ובס' בית שמואל עה"ת כ' דאי' במד' ויצא יעקב מב"ש מבארה של שבועה שלא יאמר עשו השבע לי על הבכורה או על הברכות וכו', ואי' בגמ' ערכין כ"ח:
שביע' משמטת בסופה וא"צ לישבע עוד דשביעית משמטת שבועה וכשהלך יעקב הי' תחלת שמטה, ובע"ז ד"ו שית אלפי שנין הוי עלמא כו' וכד הוי אברהם נ"ב שנין שלהי ב' אלפים תהו ונשאר לאברהם עד לידת יצחק מ"ח שנה, וס' שנה הי' יצחק בלדת אותם הי' ק"ח. ובשעה שהלך לפדן ארם הי' בן ס"ג נמצא בס"ה קע"א, וק"נ המה ג' יובלות ונשאר כ"א שנה והוי ג' שמיטות והתחילה שמיטה חדשה בשעה שהלך יעקב, ולכך צותה שיהי' שם ז' שנים דאף שירדוף אחריו עשו ויוצרך לישבע לו מ"מ השבועה משמטת אף אם חייב לו שבועה ושוב לא יירא ממנו. ועי' בב"ב די"א בבנימין הצדיק שפרנס אשה וז' בנים והוסיפו לו כ"ב שנה. וכ' במהרש"א דצדקה הוא א' ממעבירי הגזרה ברפ"ק דר"ה והוסיפו לו כ"ב שנה דמצינו שנקראו שנים מועטות ברבקה ימים אחדים ופרש"י מועטים, והוא נתעכב שם עד בואו לאביו כ"ב שנה:
ובס' בנין יהושע על אבות דר"נ פ"ג כ' דבר נכון דק' על תוס' ב"ב ד"י ע"א ד"ה ואיזו, שכ' דצדקה בסתר שאינו יודע למי נתן אוכל פירותי' בעוה"ז, וצדקה שאינו בסתר אין עומדין לאדם בעוה"ז אלא לאחר מיתה ע"ש, וק' מבנימין שידע למי נתן ואעפ"כ אכל פירותי' בעוה"ז, וי"ל דאי' בקידושין דל"ט עשה מצוה א' מטיבין לו ומאריכין ימיו וכו' ה"ק עשה מצוה יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין ימיו אפי' בעוה"ז, והנה בלאו הך צדקה שהחיה ח' נפשות מסתמא הי' לו רוב זכיות כי לא לחנם נקרא בנימין הצדיק. לכן כל מצוה שעשה שכרו אף בעוה"ז שמאריכין לו ימי'. עי"ל דאי' בספרים על פסוק עשר אעשרנו לך בפ' ויצא. הא דשכר מצוה בה"ע ליכא רק אם עשה מה שמחויב בדבר אבל לפנים משה"ד אוכל פירותיהן בעוה"ז, וז"ש עשר אעשרנו כפול היינו לפמשה"ד לכן ביקש שיהי' אלקים עמו וישמרנו מכל צרה כי בודאי יגיע לו פירות בעוה"ז, וכבר כתבתי של"ה בנימין מחויב בפרנסת האשה ובני' רק ללות לקופת ש"צ לפי שעה כי הי' נצרך בעצמו והוא עשה לפמשה"ד ופרנסה משלו לגמרי לכן מגיע לו שכר בעוה"ז, אפי' מצדקה בפרהסיא ועמש"ל בפ' תולדות (כ"ו י"ב) בשם הגר"א ז"ל ובס' תולדות נח דרוש י"ג הק' במה שאמרה וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך מנא ידעה שבימים אחדים תשוב חמת אחיו, ועוד ששינתה מלשון חמה על אף וי"ל דהי' מסופקת אם הברכות שקיבל יעקב יעשו פרי תיכף ובבית לבן יעלה לגדולה, ואם יהי' כן אז יגדל חמת עשו מאוד שרואה הצלחה שהי' ראוי לו ביד אחרים, אמנם אם הברכה לא תקוים תיכף רק בבני בני', א"כ יראה עשו שלא הצליחה ערמימותו של יעקב ולא יהי' לו עוד חרון אף, כמו ראובן שהי' לו מבוא להרויח ובא שמעון וביטל המקח אז אם שמעון יצליח במסחר זה והרויח יפה, אז יגדל חמת ראובן שלקח ממנו את ממונו, אבל אם שמעון לא ירויח אז לא יגדל חרון אף של ראובן כ"כ. ונודע שימים הטובים שיש לאדם נקראים בעיניו ימים אחדים, ולהיפך יחי צער הגם שמועטים המה נחשבים כהרב ה. וכ"כ במ"ר שמות עה"פ ויהי בימים הרבים ההם, מתוך שהי' ימים של צער נקראו רבים, עוד אי' בפ"ק דב"ב (ט' ב') על הפ' מתן בסתר יכפה אף ואז"ל אף כופה חמה אינו כופה, וזה י"ל דרבקה התנה עם יעקב בשלחה אותו וכה אמרה "וישבת עמו ימים אחדים" ר"ל אם יחשבו הימים רק למיעוט ע"י שתצליח ותעלה לגדולה אז תצטרך להמתין שם זמן רב עד אשר תשוב חמת אחיך, כי אז יהי' חמה גדולה שיראה שלקחת הצלחתו, אמנם "עד שוב אף אחיך ממך" ר"ל אם מצדך ישוב אפו כי לא תצליח שם אז אמהר ושלחתי ולקחחיך משם כי ידעתי שיסיר אף אחיך ממך ע"ש בדברים מתוקים:
והנה קו' הנ"ל הכפל עד אשר תשוב חמת אחיך וגם עד שוב אף אחיך ממך. י"ל דבמשלי כ"ז כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם. וז"פ עד אשר תשוב חמת אחיך ועד מתי יהי' נודע לך ששב חמת אחיך. עד אשר שוב אף אחיך ממך אם תראה ששב אפך מאחיך אז תבין ששב חמת אחיך. ועי' בידי משה, ובקובץ דרושים חוב' יו"ד סי' ט', וראיתי בשם הגר"ח מוולאזנע ז"ל דדרך בנ"א להקטין מעלת חבירו ולהגדיל חסרונותיו, וכשיספרו ממעלת חבירו יקצר בשבחו ויבליע תחת לשונו, כי טבעו לא יניחו להגדילו אבל בחסרונותיו יגדיל עשר פעמים אשר ע"כ העומד נגד חבירו, עומד ימינו נגד שמאלו, ושמאלו נגד ימין חבירו, לרמז לו חסרונו ואולותו הקשורה מנוער דהחשיבות של חבירו. (דימין הוא החשוב) עומד תמיד נגד שמאלו ושמאל חבירו חסרונות' עומד נגד ימינו. אך דבר אחד יש שבא לו מכוון אבר כנגד אותו אבר, המראה (שפיגעל) דהמסתכל במראה או במים אז יבא מכוון ימין נגד ימין ושמאל נגד שמאל, וז"ש כמים פא"פ אותו פנים שרואים ממים ודומה ממש לפני' של הרואה, כן לב האדם ר"ל שלא ידבר א' בפה וא' בלב רק פיו ולבו שווים. והגר"א מווילנא ז"ל אמר, דרוב אותיות אין הנסתר והנגלה שווים, דהיינו אל"ף אות הנגלה א' והנסתר ל"ף, אך "מים" שווים מ"ם יו"ד, יו"ד במספר עשר וכן ו"ד עשר, וזה"פ כמים ר"ל בתיבת מים הפנים לפנים אותיות דומות ושוות פני הנגלה והנסתר, כן לב האדם שיהי' דומה הנסתר הוא הלב לפה שהיא הנגלה, ולא ידבר א' בפה וא' בלב: