פסוק א:מלחמת דוד בבני עמון לא הסתיימה. וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כעבור שנה, לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, המלכים למלחמותיהם, בקיץ או באביב, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן. הם גרמו לעמון נזקים כבדים, וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה, עיר הבירה, ובינתיים דָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק ב:וַיְהִי באחד הימים לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ לאחר מנוחה, וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ. רוב הגגות באותה תקופה היו שטוחים, ושימשו בין היתר לטיול. בית המלך היה כנראה גבוה משאר הבתים, ולפיכך מגגו אפשר היה לראות את כל העיר מבלי להיראות. בעוד הוא מהלך, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג של ביתה, וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, והיא מצאה חן בעיני דוד.
פסוק ג:וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לזהוּתה של האִשָּׁה המתגוררת באותו מקום. וַיֹּאמֶר השליח: הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. אליעם ואוריה היו מגיבורי דוד.
פסוק ד:וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים, שליחים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא ברחיצתה מִתְקַדֶּשֶׁת, מטהרת את עצמה מִטֻּמְאָתָהּ. וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ. הדבר יכול היה להישאר בגדר אירוע חד-פעמי, לולא היו לו תוצאות –
פסוק ה:וַתַּהַר הָאִשָּׁה, כי המעשה אירע בדיוק בזמן הראוי להיריון. וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר: הָרָה לך אָנֹכִי.
פסוק ו:וַיִּשְׁלַח דָּוִד פקודה אֶל יוֹאָב: שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד.
פסוק ז:וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו, וכיוון שהיה קצין בצבא – וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה: עתה מששמעתי את הדיווח שביקשתי, רֵד לְבֵיתְךָ חזור הביתה לנוח וּרְחַץ רַגְלֶיךָ. ביטוי זה רומז בלשון נקייה שיפקוד את אשתו. וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַתֵּצֵא אַחֲרָיו, התלוותה אליו מַשְׂאַת, מנת הַמֶּלֶךְ. כיוון שהיה גיבור שבא משדה הקרב, המלך שלח אתו מתנה. דוד חשב שאם אוריה יחזור הביתה, לאחר שנעדר מביתו זמן ניכר, הוא בוודאי יהיה עם אשתו, והילד שייוולד לאחר זמן ייחשב באופן טבעי לבנו של אוריה, והבושה לא תתגלה.
פסוק ט:וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת, עם כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, אנשי הצבא הניצבים סביב בית המלך, וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ.
פסוק י:וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר: לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה: הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא, מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ?
פסוק יא:וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: הָאָרוֹן, ארון הברית שהיה יוצא עם ישראל למלחמה וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, בני שבטִי יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת במחנה, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, כולם שוהים מחוץ לביתם, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי, ואהנה מן החופש הזה?! אוריה נשבע – חַיֶּךָ, המלך, וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה! תכניתו של דוד לא התממשה.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה: שֵׁב בָּזֶה, כאן גַּם הַיּוֹם, וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ חזרה. וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת.
פסוק יג:וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל אוריה לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ. דוד השקהו יין רב כדי שיחזור בו מהחלטתו, יבוא אל ביתו ויפקוד את אשתו, אבל – וַיֵּצֵא בָעֶרֶב מדוד לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד.
פסוק יד:הבעיה נותרה בעינה. אם אוריה לא היה בביתו, יהיה ברור לכול שהילד שייוולד אינו חוקי. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר, איגרת המכילה לכאורה פקודות מלחמה אֶל יוֹאָב שר הצבא, וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה.
פסוק טו:וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר: הָבוּ, תנו אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, במקום שבו הקרבות עזים. הוא בוודאי יעמוד בקו הראשון, שהרי כבר בימי קדם היו המפקדים בצבא ישראל יוצאים בראש לוחמיהם, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו, וכך איש לא יגן עליו, וְנִכָּה, אוריה יוכה על ידי האויבים וָמֵת.
פסוק טז:דוד לא הורה ליואב להרוג את אוריה באופן ישיר אלא לגרום למותו. את האיגרת החתומה הוא נתן ביד אוריה, וסמך עליו שלא יפתח מכתב שלא נועד לו. יואב קיבל את פקודתו של דוד להוציא להורג אדם באופן עקיף. הוא הניח שמאחוריה עמדו שיקולים כבדי משקל של דוד, ועל כן היה נכון לבצע את הפקודה. וַיְהִי בִּשְׁמוֹר, כשצר יוֹאָב אֶל הָעִיר רבת עמון,וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל, חיילים מוצלחים מנסים לחדור פנימה ונלחמים שָׁם.
פסוק יז:וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת, עם יוֹאָב. וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד, וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי במהלך הקרב הזה.
פסוק יח:וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מכתב או שליח וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה. עברו כמה ימים מאז דיווח אוריה על המתרחש, ובינתיים היו התפתחויות בשדה הקרב.
פסוק יט:וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ, השליח לֵאמֹר: כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ,
פסוק כ:וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת, יכעס הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לְךָ: "מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם בלי לנקוט את כל אמצעי הזהירות? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ, אינכם יודעים שאנשים יורים חצים ומשליכים אבנים מֵעַל הַחוֹמָה?
פסוק כא:מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת, ירובעל, השופט גדעון? הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב, חלק מהאבן העליונה של הרחיים מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בּעיר תֵבֵץ. ואם כן, לָמָּה נהגתם בפזיזות ונִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה? " וְאָמַרְתָּ למלך בתשובה לכעסו: "גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת". יואב יודע שמסיבה כלשהי דוד מעוניין במותו של אוריה. מאחר שרצה לדווח על ביצוע המשימה בלי לעורר את חשדו של השליח, שם יואב בפי השליח דיבור דו-משמעי. השליח נדרש להסביר למלך שלא הייתה זו פעולה חסרת סיכוי של יחידה קטנה ופוחזת. עמד בראשה מפקד שהמלך מכיר שנים רבות, ואף הוא נהרג. משמע שהייתה פה טעות בשיקול הדעת שנעשתה על ידי מי שהיה מוסמך לעשותה.
פסוק כב:וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד: כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ מהעיר הנצורה אל הַשָּׂדֶה לערוך קרב, וַנִּהְיֶה, עברנו למצב תקיפה עֲלֵיהֶם והדפנו אותם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר.
פסוק כד:תוך כדי הקרב הקרקעי – וַיּוֹרוּ הַמּוֹרִים, היורים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה. וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת. השליח סיפר את הסיפור על כל פרטיו מראש. כשם שאוריה לא ידע שהוא נושא מכתב שנועד לגרום למותו, כך גם שליחו של יואב לא ירד לפשרה האמתי של שליחותו.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ: כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב: "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי הלוא אתה יודע שהמלחמה גובה מחיר, כָזֹה וְכָזֶה, גם אנשים טובים תֹּאכַל הֶחָרֶב. הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ", וְחַזְּקֵהוּ – את יואב. אמוֹר לו שהמלך שמע את הדיווח, הוא מבין את המצב והוא מחזק אותך להמשיך בלחימה.
פסוק כו:וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ. הדבר לא נשמר בסוד. ייתכן שהשליח אף הודיע לה בפירוש. וַתִּסְפֹּד, התאבלה כראוי עַל בַּעְלָהּ.
פסוק כז:וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה. על פני השטח המקרה נראה פשוט. המלך – אולי בטוב לבו – מנחם אלמנת מלחמה ונושא אותה לאשה. וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן, בנו שהרתה לו אמו בחיי בעלה. וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'. במעשה הזה, כפי שהוא מתואר בכתוב, היו מעורבים שני חטאים שעונשם מוות: הן ניאוף עם אשת איש – שעיקר האשמה בו נפלה על דוד, שכן גם אם האשה שיתפה פעולה במידה כלשהי, המעשה בעיקרו הוא אונס, והן שפיכות דמים.
