פסוק ג:וישלח דוד וידרוש כו'. הנה הראוי יאמר ויאמרו לו הלא זאת וכו' ולא ויאמר שנראה שדוד הוא המדבר וכן אומרו הלא בלתי צודק שאם הוא דרש לאשה לדעת מי הוא הראוי יאמר כי ויאמר לו זאת בת שבע כו' מאי הלא זאת. ועוד כי אם אומרו והיא מתקדשת מטומאתה הוא שטבלה והכונה להקל מעל דוד שלא בעל נדה הל"ל תחלה והיא מתקדשת ואח"כ וישכב עמה. ועוד כי הלא ארז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כלומר שאין להאשימו למוציא שמע שוא על צדיק כי אינו אלא טועה בלבד כפשטי המקראות והלא מה ישיבו על זה אהא כי קרא דוד את אוריה וישלחהו לבא אל ביתו ולשכב עם אשתו ומה יעשה אם יהיה אח"כ הולד ספק אם מדוד אם מאוריה ואולי יכשל באחותו מאביו וכיוצא ממכשולות אשר יכשל בן הספק וכן לענין ירושה וכדומה לה והיה לו לחוש לגזירת חכמים שקצבו שלשה חדשים להבחין בין זרע לזרע. ועוד למה אמר לו ורחץ רגליך. ועוד אומרו ותצא אחריו משאת המלך מה היתה משאת המלך ולמה היתה:
פסוק ג:אך הנה אין ספק כי רז"ל קבלו האמת כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו וכן ארז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה כי בת זוגו היתה ויתכן כי לא נעלם מדוד כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו שבת זוגו היתה לו בת אליעם ועל כן אפשר שכאשר דרש לאשה ויוגד לו למי הנערה אז ויאמר דוד הלוא זאת בת שבע בת אליעם כלומר כי בת זוגו היא והיא אשת אוריה החתי כמתמה איזה דרך הלכה מאתו לאיש חתי
פסוק ד:אז וישלח מלאכים כו' וישכב עמה והנה מהראוי היה לכתוב תחלה והיא מתקדשת מטומאתה ואח"כ וישכב עמה כי אין ספק כי לא בא עליה מבלי תטהר תחלה אך נכתב אחרי כן לסמוך אל מה שרוצה לומר ותהר כו' וישלח דוד אל יואב כו' והוא כי הלא כמו זר נחשב איך אחרי בואו עליה ישלח אחרי בעלה לערב זרע בזרע ולבלבל את כל העולם על כן אמר כי הנה היא היתה מתקדשת מטומאתה באופן שהדבר נודע כי לא היה לה הריון כלל מאוריה שעתה היתה מתטהרת מנדותה על כן כאשר הוגד לו כי הרתה ידע בודאי כי לו לבדו היה הזרע ובכן אם יבא אליה אוריה אחרי כן אין כאן עירוב זרע בזרע כי ודאי מדוד היא והיה בלבו שכאשר תלד ינהוג בולד דין בנו מאנוסתו או ממפותתו לכל דבר כי פנויה היתה כאשר הרתה כמדובר מרז"ל וכן אפשר נרמז במה שראשי תיבות של ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה עולים קס"ט כמספר פנויה היא עם שתי התיבות והנה היה עם לב דוד ישוב אוריה אל ביתו ויהיה עם אשתו ולא תשוב אל דוד עוד כי לא היה חפץ רק להסתיר דבר מפני חילול השם ואת הילד אשר יולד אחרי אשר ידע כי ממנו הוא יהיה לו לבן לכל דבר כי פנויה היתה.
פסוק ח:ויהי כבן מפותתו כמדובר על כן אמר אל אוריה אחרי דרוש ממנו ענין המלחמה דד לביתך ורחץ רגליך כניתן לו רשות לרדת אל ביתו עם שכל רעיו במלחמה ואמר ורחץ רגלך לרמוז לו שמפני צער המלחמה לא ימנע עצמו מלשמש מטתו עם היותו מעורכי המלחמה ולהיות אז מנהג לטבול לקירויים אמר על מה שאחר התשמיש ורחץ רגלך וייחס הטבילה אל הרגלים על שבסיבת הזרע היוצא מבין רגליו היא הטבילה הנקראת רחיצה בלשון התורה כד"א ורחץ במים ויצא אוריה מבית המלך ותצא אחריו משאת המלך שאחר שהיה לוחם מלחמת המלך בשליחותו ששלח אחריו דרך המלך הוא להאכילו ולהשקותו בהיכלו אם אין לו בית ומדור שם משלו ואם משלחו אל ביתו לשלח אל ביתו מה שהיה ראוי להאכילו ולהשקותו בהיכלו והמותר לכל בני ביתו וכן עשה כי ותצא אחריו משאת המלך לבית אוריה לרמוז לו הלוך ילך הביתה ואכל ושבע ודשן הוא וביתו וכל אשר אתו ועכ"ז לא שח לבו וישכב אוריה פתח בית המלך כו' ולא ירד אל ביתו ושב ויאמר לו המלך הלא מדרך אתה בא כלומר נלאה מדוע לא ירדת אל ביתך כלומר לנוח כראוי מלאות הדרך וכוון לנסות אם ידע דבר מהמאורע וגם להפציר למען הסתיר דבר ולא יודע למי ההריון ההוא כמדובר למעלה.
פסוק יא:ובתשובת אוריה באומרו הארון וישראל וכו' נודע אל דוד כי לא ידע אוריה מעשה שהיה ועכ"ז למען הסתיר הדבר אמר שב בזה גם היום ומחר אולי בהאכיל אותו ובשכרו ייטב לבו ויתאו אל אשתו וירד אל ביתו ויעש כן עד אשר שתה שוישכרהו ולא שוה לו כי וישכב עם עבדי המלך ואל ביתו לא ירד ובראות דוד כן כי לא יכול להסתיר תפס לו דרך אחרת שתהי בו יד בני עמון על כו מרד במלכות בין מאשר שם לאל מלתו בין על שקרא את יואב אדוני בפני המלך ויכתוב ספר וכו'. לאמר הבו את אוריה וכו' ונכה ומת וארז"ל כי מצא מקום על כי מרד במלכות ואחשוב נרמוז פה כי מלת ונכה ומת עולה במספר קטן ל"ד כמספר על כי מרד המלך במספר קטן וכן לא האשימו רז"ל אלא שלא הרגו על ידי סנהדרין:
פסוק כה:ויאמר דוד כו'. הנה אומרו וחזקהו הוא מיותר ומשולל הבנה ומה גם בלשון זכר שאין נראה שחוזר אל המלחמה. אך יאמר כי לבל יראה כי היה המלך שמח בנפילת אוריה ושעל כן שלח יואב אליו לאומ' כי אם אדרבה להורות כי מה ששלח יואב הודעה זו היה כמצטער על אחד מהגבורי' הידועים למלך שנפל ושעל כן שלח אליו יואב על כן עשה המלך כמראה כי זה היה הצער הגדול ויאמר כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך על הדבר הזה הוא על נפילת אוריה כי כזה וכזה תאכל החרב החזק מלחמתך אל העיר כלומר לנקום נקמתו וחזקהו את הדבר הזה הנז' ממות אוריה וחזקהו את הדבר לחזק ולברר אם אמת כלומר להשיא את אשתו עם היות שגט כריתות היה לאשתו יהיה מפני הרואים ואחשבה כי לא יתכן שכתב דוד בלי טעם אל יואב לגרום מיתת אוריה כי אם שהודיעו בכתב כי מרד במלכות שקרא אדני את יואב וזה אחשוב רמז לו יואב באומרו עבדך אוריה החתי מת כי מלת עבדך מיותרת אך אמר כי על היות עבדו מת כלומר שנגע בעבודתו ועשה עצמו עבד לזולתו:
פסוק כו:ותשמע אשת אוריה כו'. תחלה אמר אישה ואח"כ אמ' בעלה אמנם הנה באומרו אישה יורה כי עדיין היה לו אישות עמה והמשמיעים כך עלה על רוחם כי לא ידעו או לא שמו לבם אל הגט כריתות אך היא בהספידה אותו לא להיות לה אישות עמו הספידה כ"א על מציאות בעל בעלמא וזהו אומרו בשמיעה אישה ובהספד בעלה:
פסוק כז:ויעבר האבל כו'. הלא כמו זר נחשב ימהר יחישה מעשהו לאספה אל ביתו מיד אחר האבל ולקחתה לו לאשה שהוא לפתוח פה לדוברים רע שלא שהה מעט ימים אחדים אך אין ספק כי נודע אליו כי ראויה היתה אליו כי בת זוגו היתה אלא שאכלה פגה על כן היה בלבו כמחזיר אבידתו וכן ראיתי כי מספר תיבות ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה עולה במספר קטן כמספר בת זוגו היתה כי אם שאכלה פגה וראוי לשים לב למה לא נאמר וירע בעיני ה' כו' עד אחר שילדה בן והוא לקחה מאז סמוך לעיבורה ומה גם אם השליחות אשר שלח ה' את נתן אליו היה אז אחר הלידה כפשט סדר המקראות. ועוד אומרו אשר עשה דוד כי מי לא ידע כי על דוד ידבר והנה על פ' נוקם ה' ובעל חמה ארז"ל בראות' כי אין זה תואר לפי כבודו ות' כי הענין הוא כי ב"ו החימה מושלת עליו וכמה דברי' עושה האדם בחמתו שמתחרט אחרי כן אלא שחמתו בוערת בו ואונסתו אמר כי לא כן אלהי עולם ה' כי אם אדרבה הוא בעל ומושל על החימה לעכבה כרצונו ולכוף אותה לפי העת וכמאמרנו על פסיק ויחר אף ה' בם וילך כי הוא ית' האריך דבור עם אהרן ומרים בהשפיע עליהם רוח נבואה בהקיץ מה שהוא למעלה מחוק שום נביא בלעדי משה והנה אין ספק כי אם היה ות' עליהם בחרי אף על דברם על משה לא היה מדבר אתם ומה גם בהפלגת שפע נבואיי יתר על חוק' הנביא בהקיץ ואדרבה היה מתרחק מהם והלא אחר אשר עשו אשר לא טוב בעיניו יתברך היאך דבר אתם לז"א כי הוא ית' שהוא בעל ואדון על החימה עיכבה עד שדיבר אתם את כל דבריה ואח"כ ויחר אף ה' בם וע"י כן וילך מאתם ומכל שכן שאם מתחלה היה נחרה אפו שלא היה מתקרב אליהם ומדבר אליהם. ובכן נבא אל הענין אמר כי עיכב בדוד חמתו ית' עד הולד הילד וזהו ותלד לו בן וירע הדבר כו' והוא כי הוא יתב' אהב את דוד כי חסיד הוא ואם טרם הולד הבן היה נחרה אפו היה מת בעונו כי לא היה עדיין תמורתו אך עתה שנולד הבן נלקח במקומו והוא מאמר הכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות אפס כי נאץ כו' הבן הילוד לך מות יומת וזה יהיה הכפל במקום מות האב יומת הוא למה היקל הדבר הוא יתברך לז"א אשר עשה דוד כלומר שאם זולתו היה לו היה הוא יתברך מחשיבו לעון כי הלא מגורשת היתה וגם אוריה מורד במלכות היה אך מה שוירע הדבר הוא אשר עשה דוד כלומר למה שהוא דוד והוא ית' מדקדק עמו כחוט השערה כי וסביביו נשערה מאד.
פסוק כז:ועוד טעם שני והוא כי אשר עשה עתה כבר היה בעיני ה' הרואה את העתיד גלוי ומאז אמר לו שלא יעמוד בנסיון כאשר אמרו רבותינו ז"ל שאמר לו יתב' דוד למען תצדק בדברך כו' ובזה יתכן אומרו בעיני ה' כי נהפוך הוא יותר היה הדבר רע בעיני הבריות כמו שאמרו ז"ל שהיו אומרים לו דואג ואחיתופל הבא על אשת איש מיתתו במה כו':
