פסוק א:וידע יואב כו'. הנה מיראת יואב פן ישיב המלך את, פניו לא הלך בעצמו לדבר עם המלך כי אם ידבר הוא אליו את כל הדברים אשר שם בפי האשה ההיא הלא יראה כמלמד דעת את המלך על כן התחכם לעשות ע"י אשה כי יניחנה לדבר דבריה עד יתמם מה שלא יעשה ליואב כי יגער בו ולא יניחנו לגמור כל דבריו אם לא יערב לו להשיב את נדחו ואשה חכמ' בחר לו מתקוע' וישם את הדברים בפיה ולמען הגזים הדבר ספר' על עצמ' כמעשה אמנון ואבשלום למען בפיו יאמר כי רע עליו להמית איש בשביל הכותו את אחיו כאשר יבא באופן יהיה לה לפתחין פה לומר כי אם כן למה על שהכה אבשלום את אמנון מבקש לאבד את אבשלום.
פסוק א:ולבא אל הענין ראוי לשים לב אמרו כדבר הזה שהל"ל הדבר הזה. ב' או' ותאמר האשה התקועית כו' ואינו מספר מה אמרה וחוזר אומר ותאמר פעם שנית. ג' כי קודם דברה דבר הוא הנפילה אל אפיה וההשתחויה ולמה הקדי' ואמר ותאמר האשה התקועית אל המלך ואחר כך ותפיל על אפיה ארצה ותשתחו. ד' איך יצדק אומרו אבל. ה' כפל או' אשה אלמנה וימת אישי כי הכל אחד ואם הוא פירוש היה לו להפך ולומר מת אישי ואשה אלמנה אני. ועוד כי מי לא ידע שהאלמנות היא מחמת מות אישה. ו' אומרו ויכו בוי"ו ולא אמר ויכה כמשפטו. ז' כי מה הוא התרעומת כי למה לא יומת אם המית את אחיו שהאם לבלתי כבות גחלת אישה ינקה הרוצח ולא עוד אלא שהשיב לה המלך כי הדין עמה והלא אם במזיד הכהו רוצח הוא. ח' אומרו עלי אדוני המלך העון כו' כי אם בנה חטא איך יהיה עליה העון. ט' או' והמלך וכסאו נקי מי לא ידע שהמלך נקי. י' באומרו המדבר אליך כו' למה שינה עתה מבפעם הראשונה. י"א אומרו יזכר נא המלך את ה' אלהיך האם שוכח היה המלך את ה' אלהיו חלילה. י"ב אומרו מהרבות מהו הרבוי הלז אשר לגואל הדם. י"ג שאחר אומרו גואל הדם לשון יחיד אומר ולא ישמידו לשון רבים י"ד אומרו חי ה' אם יפול משערת כו' איך יחליט הפיטור ואולי בב"ד ימצא חייב. ט"ו אומרו ולמה חשבת כזאת כו' היכן חשב דוד רעה על עם ה'. י"ו קשר אומרו מות נמות אל הקודם. י"ז למה כפל מות נמות. י"ח אומרו וכמים הנגרים כו' שיראה חלילה שהמתים יאבדו כמים הנגרים ארצה אשר לא יאסתו והוא הפך האמור והפך אומרו וחשב מחשבות כו'. י"ט אומרו לא ישא אלהים נפש והלא כבוד ה' יאספם. כ' אומרו ותאמר שפחתך אדברה נא כו' מי לא ידע שאם לא אמרה בלבה לדבר שלא דברה. כ"א הכנסה בשפחה וצאתה באמה. כ"ב שאחר שהודה לה ואמר חי ה' כו' איך אומרת היא אולי כו' כמסתפקת. כ"ג אומרו כי ישמע כו' להציל אותי ואת בני כי אחר שגלתה הנמשל למה חוזרת אל המשל. כ"ד או' יהיה נא דברך למנוחה מה היא המנוחה הזאת שאם עשות מבוקש' הל"ל מנוחה ולא למנוחה וגם מי לא ידע כי יהיה למנוחה. כ"ה או' כי כמלאך ה' כו' איך נתינת טעם אל היות דברו למנוחה הוא היותו שומע טוב ורע ומה ענין היותו כמלאך ה' לענין השמיע טוב ורע. כ"ו אומרו ה' יהי עמך אין ברכה זו מתייחסת אל הענין. כ"ז אומר למען סבב כו' ולמה לא עשה ע"י עצמו:
פסוק ב:אמנם הנה רצה יואב תאמר אל המלך משל יענה עליו המלך בו גיזר' שאחר כן בשמוע הנמשל יהיה בעיני עצמו כאשם אם לא יעשה מבוקשה שהוא להשיב את אבשלום בנו ולבלתי יראה המשל כמו אכזב צוה לה ואמר התאבלי נא שתקנה בעצמך דרך אבלות ועצבות למען שבלכתך אל המלך תהיה תכונה הוראת עצבות בעצם בל תכזיב מראיתך את דברי פיך ולבשו בגדי אבל בלבוש ובעור בשרך אל תסוכי וגם בגופך ולא תתראי בצהיבות פני' כי אם כאשה עצובת רוח אשר זה ימים מתאבלת על מת ובאת אל המלך ובחכמתך תבא אל המלך ותמציאו המצאה כמשל אל ענין אבשלום לבא אל הנמשל שהוא המכוון וזהו ודברת אליו בדבר הזה כי תדברי משל כדבר המאורע הזה של אבשלום לבא ממנו אל הנמשל ואח"כ ראה כי אולי לא תדע להמציא משל ומליצה צודק בעצם על כן ראה להמציא הוא המשל ולסדרו בפיה וזהו וישם יואב את הדברים בפיה ושמא תאמר אחר שהוא משים הדברים בפיה מה צורך אל אשה חכמה תקועית כל אשה תוכל עשוהו לז"א ותאמר האשה התקועית אל המלך לומר כי לא כל אשה שיסדרו לה הדברים תשכיל לדבר לפני המלך ולא תתענה ממוראו להחסיר או להעדיף דבר הסותר המכוון על כן הוצרך תקועית שהיא חכמה וז"א וישם יואב את הדברים בפיה ועכ"ז ותאמר הדברים להיותה תקועית מה שאין כן זולתה למה שהוא אל המלך כי זולתה תתבלבל דעתה בהתיצבה לפני מלך ולא תאמר הדברים כסדרן והתחיל לספר גופא דעובדא איך היה לה לפני המלך כי ותפל על אפיה ותאמר הושיעה המלך והנה המלך בראותו אותה בבגדי אבל וכעצובת רוח כאשה זה ימים מתאבלת לא חשב שהוראות דכדוכה היו מחמת אבלות כי מחמת איזה עושק שהיו עושים לה עשתה הוראות יגין ואנחה.
פסוק ה:על כן אמר לה מה לך כלומר מה היא צרתך שעליה תראני הוראות דכדוכך כאבלה על כן השיבה ואמרה אבל אשה אלמנה כו' לומר לא כעולה על רוחך שבגדי אבלות אינן מחמת מיתה כי אם מחמת צרה כי אבל אשה אלמנה אני ומחמת אבלות הוא כי אשה אלמנה אני ואחר כך אלמנותי מהראשון וימת אישי השני ולשפחתך שני בנים אחד מכל אחד וינצו שניהם בשדה שהוא מחלוקת ומריבה בלי הכאות ולהיות שאין מציל ומפייס אותם לתווך שלומם נמצא כי אחרי כן באו עד הכאות ומהכאו' עד המית זה את זה וזהו וינצו ומזה ויכו ומזה כי גם וימת אותו ועל פי דרכה רמזה אשמת דבר על המלך שירגיש בו שיודעו הנמשל והוא כי מה שמהריב על שאין מציל ועוש' שלום ביניהם נמשכו מכות ומות למשל לא יפלא כי בשדה היה במקום שאין אנשים ומינה כי במקום שיש אנשים כאשר בענין אמנון ואבשלום כי לא בשדה היה ריבם ומשטמתם כי אם במקום שהיו אנשים ואם בריבם היו באים אנשים לעשות שלום כאשר ענה את אחותו לא היו נמשכות מכות ומות אחרי כן וז"א ויכו בוי"ו לומר רמז אל הנמשל שלא המכה הכהו כי אם הרבים כי אם מתחלה היו אנשים מתווכים שלום לא' היה הא' מכה רעהו אחרי כן ואמר הא' את האחד ולא אמר אל אחיו לרמוז כי יחידים היו כי זה אחד לאביו וזה אחד לאביו מעין הנמשל כי כל אחד מהם אחד לאמו ועתה קמה כל המשפחה לאמר תני את בנך ונמותתהו כלומר נמיתתהו אנחנו ולא ב"ד כלומר כי לא היה בעדים והתראה.
פסוק ח:אז ויאמר המלך אל האשה לכי לביתך כו' לומר הלא תאמרי כי מתקוממים עליך שתתני את בנך אני אצוה עליך שלא יצרו אותך כלומר אך על בנך איני אומר דבר כי ראוי לחקור על מעשה שהיה איך היה אם יתחייב מיתה אם לאו ותאמר האשה התקועית הלא יראה מדבריך שרצונך לחקור אם יש בבני עון המחייבו מיתה על זה אני אומרת כי א"צ לחקור כל זה כי עלי אדוני המלך העון ועל בית אבי ובהמנעו לא יהיה קולר דם נקי על המלך ועל כסא מלכותו כי דע לך כי המלך וכסאו נקי כי אין קימת המשפחה על היות בני בן מות מן הדין אז בשמוע המלך כי קימת המשפחה קלה היא שאינה על היות בנה חייב מות בב"ד
פסוק י:אז אמר המלך אם כן איפה המדבר אליך והבאתו אלי ולא יוסיף כו' והכונה בנמשל היתה כי מלבד שלא היו עדים והתראה לא הרגו אבשלום כי אם נעריו ואין שליח לדבר עבירה אז ותאמר יזכר נא המלך כו' והנה יש מפרשים שאמרה לו הנה אמרת דבור בלבד ורצוני היא שתזכיר את ה' בשבועה וכך עשה שאמר חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה והנה לפי זה לא היה לך לומר יזכר כ"א יזכיר ועוד כי מי זה יערב אל לבו לאמר למלך השבע לי על אשר דברת פן לא תתקיים ועוד כי מה שאמר בתחלה אינו זה שנשבע עתה כי בתחלה לא הזכיר את בנה כי אם איתה ועוד כי אולי יחקור המלך הדבר וימצא בנה חייב איך תשאל ממנו שישב' לה אך אמר' מה שאמרתי שבני אינו חיי' בדין והבטחתני למונעם מלגעת כי הנה זה היה אם אימתי היה מהתחייב בדין אך אינו אלא ע"ד ההורג שוגג כי יחם לב גואל הדם כך עם היות שאינו חייב בדין יראה אני פן יחם לב קרובי המת להמית את זה וגם בקשה יזכיר המלך את בנה ולא אותה בלבד כאשר עד כה שאמר אצוה עליך ולא יוסיף עוד לגעת בך על כן פירשה דבריה והקדים לו למען יכמרו רחמיו לאמר וזכר נא כו' והוא לומר אין מכיר צרת זולתי אם לא מי שעברה עליו כאותה צרה ועל כן אמרה יזכר נא המלך את ה' אלהיך כלומר כי לילא ה' אלהיך שראה בצרתך מרודפיך מה גדלה צרתך וכמאמרו ית' אנכי ה' כו' אשר הצלתיך מיד שאול כלומר לכן אתה תרחם על הנרדף ותגדל אימתי מהרבות גואל הדם לשחת כלומר מק"ו כי אתה היית נרדף והגעת עד פרק המיתה עם היות שלא הרגת את קרוב לרודף שיחם לבבו קל וחומר במקום שיש גואל הדם כנדון זה וז"א מהרבת כו' לומר מוראי הוא מחמת הרבות חמת גואל הדם לשחת על רדיפת רודפיך שרמזתי לך על כן יראה אנכי פן ישמידו את בני ועל כן נכנסה בלשון יחיד באומרה גואל הדם ויצאת בלשון רבים ולא ישמידו אך הוא כי תחלה לא דברה על נושא שלה כי אם על מציאות רבוי אימה שיש למי שהוא גואל דם על רודף מחמת קנאה כאשר לרודפים את דוד ואח"כ דברה על ענינה שיראה פן ישמידו את בנה בני המשפחה אז בשמוע המלך כי אין בנושא דין מות כי אם אימת גואל הדם כי יחם לבבו מעון ההורג שוגג אז ברור מלל ונשבע חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה אז כהתימה המשל ותשמע מענה טוב מאת המלך.
פסוק יג:אז גלתה הנמשל ותאמר ולמה חשבת כזאת על עם אלהים שמבלי היות בני בן מות בדין ירצו המשפחה לכבות גחלת הנשארה אך למשל היה וענין הנמשל הוא כדי שידבר המלך אשר דבר במשל למען תפוש אותו בדברו לעשות המבוקש והוא כי ומדבר המלך הדבר הזה במשל לרחם על נפש ההורג הוא כאשם על בלתי השיב את אבשלום נדחו על שעל ידו נהרג אחיו שהוא מעין המשל והוא כאשר כתבנו כי מלבד שלא היו עדים והתראה גם לא הרגו הוא כי אם נעריו ואין שליח לדבר עבירה ושמא תאמר כי טוב דלשחיל למטרפסיה בהאי עלמא לתיקון נפשו ולא יפטר בלא כלום כיון שעל צוארו דם נפש.
פסוק יד:לזה אמרה כי מות נמות כו' לומר הלא דרך ה' לתקן נפשות החטאים על ידי גלגולים שמביא את נפש האדם פעמים שלש כדי לתקנה שאם בשתי הפעמים אינה מתקבלת למעלה מפאת חלאתה תתום בשלישית ותקובל ברצון ותדבק במקורה וזהו כי מות נמות מיתה מיתה שהם השני גלגולים ואחרי כן בשלישית נהיה נשאבים בקדושה העליונה כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו כי תשאב אותה הארץ כן אחרי השתי מיתות נהיה בשלישית נשאבי' ונבלעי' ודבקי' בקדושת ארץ העליונה כמים הנגרים ארצה שתשאבם ותבלעם הארץ כי לא תשאר בנפת חלאה המעכבת לידבק למעלה וזה מוכרח בלשון ממה שלא נאמר כמים אלא וכמים שיורה שאינו חוז' אל מות נמות האמור לומר שאחר שנמות נהיה כמים הנגרים אלא שמות נמות ונהיה עוד אחרי כן כמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו כך אח' שישאבו למעלה לא יאספו עוד בעה"ז כי לא יצטרכו לכך אך לומר כי לא יתכן הוא ית' הנפשות ומה גם של רשעים כאבשלום ודומים לו וישרפם בגהינם ויאבדם לא כן היא כי הנה לא ישא אלהים נפש כי לא ישרפנה ויאבדנה ויהיה ישא לשון שרפה ואיבוד כד"א ישאני עושני וישאם דוד כי אפילו מי שיראה שהוא נדח ונגעל מאתו ית' על רוב עיניו חשב מחשבו' והמצאות בגלגולים יתרים על הג' הנאמרי' עד שיקובל לפני קונו ולא ישאר נדח לעולם ולא אמר וחושב מחשבות כי אם וחשב כי לא בזמן הרשיע הרשע חושב המחשבות לתקנו כי אם מתחלת ברייתו של עולם חשב המחשבות לתיקון הנפשות כולן וכונת אמריה תאמר על אבשלום שלא יסתיר פניו ממנו וירדפנו למרק עונו כי הלא לאלהים תיקונים וגלגולים לתקנו.
פסוק טו:ואמרה ועתה אשר באתי כו' לומר אם תאמר אלי המלך למה באתי לדבר הדבר הזה שהוא משל ומליצה ולא שפתי ברור מללו כמבקשת רחמים על בנך נדחך ולא בהמצאות כוזבות אל תאשימני כי אשר באתי לדבר אל המלך אדוני את הדבר הזה שהיתה המצאה שקרית מה שאין ראוי לפני מלך שיורה כמהתל ומזלזל בכבודו אל תתנני למזלזלת בכבודך כי הלא אדוני אתה בעיני וז"א המלך אדוני אך היה הענין על כי יראוני העם מבקשת על אבשלום בנך וילעיגו לי כל הרואים העומדים לפניך באומרם מי זאת נבזית תולעת ולא איש תערב אל לבה לבא אל המלך לבקש רחמים על בנו המבלי אין אנשים חשובים בישראל החשיבה עצמה לכך על כן באתי בהמצאה זו שכל רואי יחשבו שעל נפש בני אנכי מבקשת בל יכבו את גחלתי ולא לבוז בדברי לעיני הרואים וכהתימו הענין ויראו הנמשל בהשגה נצחת אל המלך על בלתי השיב את נדחו לא ילעיגו כי אדרבה ישבחוני כי בחכמתי כי נבונותי נצחתי אל המלך עד הודה לי להשיב את נדחו.
פסוק יז:ועוד טענה ב' ויהי כי הנה ותאמר שפחתך בלבה אם אדברה נא אל המלך להשיב את נדחו בלי משל והמצאה היה הדבר ספק אולי יעשה המלך את דבר אמתו אם לאו והתחיל' בשפחה וסיי' באמה לומר בבואי לדבר אני ונבזית כשפחה בעיני עצמי אך בשיתי שומי בטבע חלוקה שיעשה את דברי הוא כי לא בגדר שפחה וחשבני כי אם בגדר אמה עבריה כלל דבריה כי אם הייתי מדברת בלי משל היה הדבר ספק אולי יעשה אך כאשר ישמע המלך המצאתי להציל את אמתו מכף האיש הבא להשמיד אותי ואת בני יחד מנחלת אלהים
פסוק יז:אז ותאמר שפחתך בלבה אין ספק כי יהיה נא דבר אדוני המלך למנוחה בנמשל שבשפחה שיציל את בני ואותי ממות הוא הכנה להיות מנוחה בנמשל שע"י כן מצאתי מקום לומר כי כאשר אמרת לרחם על בני שהכה את אחיו תהיה כאשם אם לא תרחם על אבשלום שצוה להרוג את אמנון אחיו באופן שע"י המצאה הובן ודאית מש"כ בלי המצאה ושמא תאמר במה ידעת שודאי הודתי לך להשיב את נדחי ואני לא חשבתי עד כה על נדחי דבר לז"א כי כמלאך כו' והוא כי הנה למדונו רז"ל שא' ממשמעיות מלת כי היא במקום אלא ובזה יאמר לפי אומדן דעתי הוא כי ודאי הידעת לי אלא כמלאך אלהים כן אדוני המלך לדעת הטוב והרע אם טוב או רע הוא השב' נדחו כי לא דברתי כי אם לפי שכלי וה' אלהיך יהי עמך ללמדך את אשר תבחר ותקר' לעשות כי עם היותך כמלאך אלה' גם דעת המלך לא ישיג האמת עד תכליתו כה' ית' לעד וכאשר המלך הבין כי מיואב יצאו הדברים כי לא כאלה דעתן של נשים וגם מי האשה שערבה לבא אל המלך מעצמה לבקש על בן המלך, ומה גם תקועית מארץ אחרת בלתי קרובה וידועה אל המלך ואל משפחתו ואז אמר היד יואב אתך כו' ותאמר חי נפשך כו' כי עבדך יואב כו' ושמא תאמר האם לא ידע יואב שלא יבצר ממני כי ממנו יצא הדבר ולמה לא בא בעצמו כי אם שלח אשה בהמצאה זו אל יאשם יואב בדבר זה כי הנה לבעבור סבב את פני הדבר עשה יואב את הדבר הזה והוא כי הנה עתה ע"י המשל שאמרתי נסתבב הדבר שנאחזת בדבורך כי ממה שאמרת לבלתי הניח את בני ביד קרובי ההרוג לא מצאת פתחון פה לבלתי השיב את נדחך שהרג את אחיו מה שאין כן אם היה יואב או זולתו בא בלי משל רק מתחנן לפניך להשיב את אבשלום לא היית עושה והנה ההמצאה זו לא היה יואב יכול להמציאה ולאומרה לפניך כי הלא ידעתו שלא היה בו דבר מהמשל הזה והיה צריך לדבר מיד על אבשלום בפירוש כי לא היה מסבב פני הדבר בנושא כזה שתודה בו לרחם על הורג את אחיו לתפוש אותך בנדון שלך על כן עשה כך לשלח אשה רחוקה שתחשוב שהמצאתה אמת ותשיב לה לרחם על בנה שיהיה כמו סיבוב לתופשך בדברך שתעשה כן גם לבבך וז"א לבעבור סבב את פני הדבר שע"י סיבוב המשל תאחז בנמשל עשה יואב את הדבר הזה מה שלא היה הוא יכול לעש' אך לא להסתיר שממנו יצא הדבר כי הלא לא יפלא ממך כי שלוחה אני כי הנה ואדוני חכם כו' לדעת את כל אשר בארץ ולא יפלא ממך כי ממנו יצא הדבר ועל פיו דברתי:
פסוק כה:וכאבשלום לא היה כו' ראוי לשים לב מה זו סמיכות אל הקודם וגם אל ענין גלוחו ובניו וביתו. אך הנה ידוע כי הרואה בריות נאות חייב להלל לה' ולברך ברוך שככה לו בעולמי. ונבא אל הענין אמר כי גם אחר ששלח המלך אחרי אבשלום לא היה יכול להסתכל בפניו ואמר פני לא יראה אמר ראה מה גדל כאב המלך על אמנון ומאוס ברע הזה כי עם היות שכאבשלום לא היה בכל ישראל להלל מאד שהוא נאה להלל את ה' מאד ולברך ברכת הרואה בריות נאות כיותר ועם כל זה לא הוה יכול דוד להתאפק להביט אליו עם שיברך ויהלל לה' שככה לו בעולמו כי מכף רגלו כו' ושמא תאמר למה מאס בו והלא נזיר היה וקדוש קורא ה' לנזיר כי נזר אלהיו על ראשו לזה אמר ובגלחו את ראשו כו' והוא בהזכיר מאמרם ז"ל שאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי מקרבן נזיר אלא פעם אחד שבא לפני בחור אחד צח ואדום יפה תואר ויפה מראה קווצותיו תלתלים והביא קרבן נזיר אמרתי לו בני מה ראית לנדור בנזיר אמר לי פעם אחת הלכתי עם צאן אבא להשקותם מים והסתכלתי במעין וראיתי בבוא' שלי וזחה דעתי עלי כי ראיתי קווצותי תלתלים על המים אמרתי אתה מתגאה חייך שאני מגלחך לשמים אז חבקו ונשקו ואמר כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל כלומר שלא היה כנודרים שלא לשום שמים כי אם מתוך כעס ונביא אל הענין אמר אין להחזיק לו טובה על נזירותו כי אם היה להכניע יצרו כבחור הנז' אז טוב אך לא כן היה כי לא נדר לגלח שערו לשמים כי אדרבה היה מתגאה בשערו כי הלא לא להכניע יצרו היה מכוין למעט בהדר יפייו כי אם כן היה מגלח משלשים יום וכיוצא אם להשחית קווצותיו היה מכוין אך ובגלחו את ראשו לא היה רק מקץ ימים לימים אשר יגלח לא להשחית יופיו היה עושה רק על כי כבד עליו אך אדרבה היה מגדל שערו להתפאר בו והראיה כי ושקל את שער ראשו מאתים שקלים כו' באופן כי להקל מחמת כובדו היה מגלחו ולא להשחית הדרו כי אדרבה היה מתגאה בשערו ואין לומר כי היה נער ודרך נערי' לסלסל בשער' ולהתנאות אך זה כבר גדול כי הלא ויולדו לו שלשה בנים ובת אחת ועם כל זה היה בו מעשה נערות ולא עוד אלא כי הוא היה יפה מראה והיה לו להתנאות ביופי ילדיו ולא להתנאות ביופי עצמו:
