א וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃ ה וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃ ו וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ז וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃ ח וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃ ט וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ י וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ יא וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ יב וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ יג וְהִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ יד וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ טו וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ טז וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ יז וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃ יח וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ יט וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ כ וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ כא וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ כב וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"לא תקח אשה מבנות כנען". מעניין שיצחק המתין עד לעת זקנתו להשיא את יעקב, וכמו שעשה לו אביו, ר' למעלה (כד, א), ור' שם רשב"ם - "והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו", ור' גם רמב"ן שם. כיצד זה ששניהם המתינו זמן רב כל כך בעניין חשוב זה, ולא חששו, שמא לא יזכו לראות נכדים ממשיכי הדרך? ואולי לא רצו לראות ב"על כן יעזב איש את אביו" וגו' (א, כד) משום שהבנים נולדו להם לעת זקנה, ועל כן היו חביבים עליהם ביותר? אבל קשה לייחס לאבות מחשבות אנוכיות כאלה. (פ' תולדות תש"ן) ור' רש"י למעלה (כב, כ): בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר, אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכל וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו וגו'. ור' משכיל לדוד שם שסיבת השיהוי היתה משמים לפי שעדיין לא נולדה רבקה בת זוגו.
פסוק ב:
"קום לך פדנה ארם בית בתואל" וגו'. "קום לך" לעומת "ברח לך" כלשון רבקה (כז, מג) שהרי היא ידעה, שיש כאן משום סכנה, ויצחק לא ידע. אבל דווקא משום ההבחנה בין שני הלשונות קשה, למה הכתוב משתמש אצל יעקב בלשון הליכה ולא בלשון בריחה, ראה פסוקים ה, ז, י. והרי יעקב ידע מפי אמו שעשו מתנחם להרגו, והוא ידע אפוא את הסיבה האמיתית לציווי אביו. ושאלתי את ר' יהודה קיל שליט"א בשעת עריכת פרק זה, ונראה אם יידרש לזה. (פ' תולדות תשנ"ו) ור' דעת מקרא (כז, מג) שאכן נדרש לזה ומפנה לפסוקים נוספים: להלן (לה, א): "לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך". ושם (ז): "כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו". וכן בהושע (יב, יג).
פסוק ב:
עוד קשה, למה יצחק שולח את יעקב לבית בתואל, והרי בתואל מת עוד בהיות עבד אברהם בביתו, ומן הסתם כלל העבד עובדה זו בדיווחו ליצחק (כד, סו). ואף אם משום מה לא עשה כן, מותר להניח שכבר אינו חי, ואכן יעקב הולך "אל לבן בן בתואל" (פס' ה), ובהגיעו לארם הוא שואל על לבן (כט, ה) ולא על בתואל. (פ' תולדות תשנ"ג)
פסוק ב:
"וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך". ויש לתמוה, מנין ידע יצחק שיש ללבן בנות רווקות? והרי לא מוזכרת תקשורת כמו זו שלמעלה (כב, כ-כד). ואף אם ידע שיש בנות, רווקות מנין? והרי לבן היה גדול בהרבה מרבקה, ולכאורה בנותיו הגיעו לפרקן מזמן! (פ' תולדות תשנ"ד) ור' רש"י להלן (כח, ט) שיעקב היה אז בן ע"ז שנה (כשפירש מאביו היה בן ס"ג, ועוד י"ד שנה נטמן בבית־מדרשו של עבר). ור' סדר עולם ב שרחל ולאה בנות ט"ו היו כשנישאו.
פסוק ה:
רש"י ד"ה אם יעקב ועשו, איני יודע, מה מלמדנו. ע"כ. ואולי אפשר לומר שהדברים קשורים לדברי הגמ' (ב"ב קי ע"א) "רוב בנים דומין לאחי האם", שהרי יעקב יצא לעסקי שידוכין, והיה צריך לשכנע שיש ענין לקחת אשה מבנות לבן חרף העובדה שמשני בני יצחק - אחד דומה ללבן, ומה אפוא העסק הגדול לקחת מבנותיו, ואין יודעים דבר על בניו וטיבם, שהרי אלה - ראה להלן (ל, לה ו-לא, א) - נולדו רק מאוחר יותר, כדברי רש"י ל, כז ד"ה נחשתי. יצחק אם־כן נטל על עצמו סיכון גדול בקחתו את רבקה אחות לבן לאישה, ואמנם יצא ממנו עשו, הוא שולח את יעקב לאותה המשפחה, שהיא כנראה הרע במיעוטו בהשוואה לבנות כנען ובנות חת. (פ' תולדות תשמ"ז)
פסוק ה:
ויתכן שהכתוב רוצה לומר בפשטות שעם כל מה שעשתה, לא פסקה רבקה לאהוב את שני בניה. וכאמור קודם (כז, מה) "למה אשכל גם שניכם ביום אחד". (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק ה:
ור' הע' 23 לרש"י בחומש תורת חיים ור' חזקוני על אתר שכתב: הוצרך ליכתב שלא תתמה איך יצא רשע כעשו משני צדיקים כמו יצחק ורבקה. (פ' תולדות תשס"ב) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק ז:
רש"י ד"ה וישמע יעקב, מחובר לענין של מעלה וכו'. רש"י בא ליישב קושי גדול בפסוקים אלה - שינוי הנושאים בפסוקים ו-ח (וירא עשו - וישמע יעקב - וירא עשו), ולדבריו מתוארת כאן ראיית עשיו את עמדת יצחק כשהתבונן בהתרחשות, דהיינו שיצחק ברך את יעקב ושלח אותו לפדן ארם, ויעקב אמנם שמע בקולו, והוא (עשו) ראה "כי רעות בנות כנען", כי אז "וילך" (ט). (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק ח:
"...בעיני יצחק אביו". וקשה לי, הרי רבקה אמנו היא זו שקבלה על כלותיה מעשו שהן בנות כנען (לעיל כז, מו), ואלו יצחק לא אמר בנדון דבר עד שרבקה העירה תשומת־לבו לכך. וצ"ל שלכאורה נודע לעשו על חלקה של רבקה בהסבת הברכה ממנו ליעקב או הגיע למסקנה (ההגיונית) שרק היא יכלה להיות מאחרי עניין זה, ועל כן היו היחסים שביניהם כאלה שלא התחשב בדעתה. (פ' לך תשנ"ז) ואולי קבלה רבקה רק בפני יצחק בעלה ולא היה עשו שומע. ועתה שמע ציווי יצחק ליעקב. ור' רד"ק.
פסוק ט:
רש"י ד"ה אחות נביות, ממשמע שנאמר בת ישמעאל... והשיאה נביות אחיה. ע"כ. וקשה לי, מה עניין יש לי לדעת, מי השיא מחלת זו. ועוד יותר קשה לי שרש"י חוזר על קביעה זו פעם נוספת (להלן לו, ב ד"ה אחות נביות). כלום דבר בעל חשיבות רבה כל כך הוא לדעת, מי השיאה לעשו? (פ' תולדות תשמ"ז) ור' גור אריה שבא ללמדנו שמיתת ישמעאל באותו פרק זמן היתה.
פסוק י:
"ויצא יעקב". בעל "שפת אמת" מעיר כאן הערה נפלאה - בכל התורה כולה אין פרשה שאין בה לא פתוחה ולא סתומה חוץ מפ' ויצא, רמז לכך שיעקב לא הסיח דעתו מן א"י מאז צאתו עד שובו אליה. (פ' ויצא תשס"ו)
פסוק י:
רש"י ד"ה ויצא, לא היה צריך לכתוב... אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום וכו'. והוא דרשת ר' עזריה בשם ר' יהודה ב"ר סימון בבראשית רבה (סח, ו). ומקבילה לזו אמרתו ברות רבה (ב, יב). והיה קשה לי לראות בנעמי את דמות הצדיק שיציאתו עושה רושם כמו יציאתו של יעקב. אמנם נאמר במדרש (שם, ה) "ושם אשתו נעמי, שהיו מעשיה נאים ונעימים", אבל הרי חיתה במואב עם שתי כלותיה הגויות באהבה רבה, אע"פ ש"לא גיירום ולא הטבילו אותם" (שם שם, ט), ולא קצה בחייה כרבקה אמנו. ומיד אחר כך מובא שם (שם, יג) "עברו על שורת הדין והלכו ביום טוב", ועל ערפה כלתה מסופר שם (שם, כא), "אמר ר' יצחק, כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערו בה ערלות גוים של ק' בני אדם... מק' ערלות גויים שנתערו בה כל הלילה. ר' תנחומא אומר, אף כלב אחד" וכו'. (מוצאי שבועות תש"מ)
פסוק י:
גם תמוה שבבראשית רבה הוא תולה את הדרשה ב"ויצא יעקב" ומוסיף - וכן בנעמי, והיפוכו של דבר ברות רבה שם. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק י:
ועתה ראיתי שכבר שואל כך בעל שפתי חכמים (אות ו), אך תשובתו בשם "צדה לדרך" מאד לא נראית לי. ואכן עיקר גדול הם דבריו של הט"ז ב"דברי דוד" המובאים שם בסוף האות. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק י:
ומכל מקום יש כאן התעלמות תמוהה מיצחק, כמו בריש פ' חיי שרה, מצד הכתוב, ובעקבותיו מצד המדרש, כי כלום יציאתו של יעקב "הצעיר" ממקום מושבו של יצחק אבינו עשה רושם? ומצאתי שם במדרש (סח, ו), "ניחא דתמן (אצל רות) ולא היתה שם אלא אותה הצדקת בלבד, אלא הכא דהוי יצחק ורבקה? ר' עזריה בשם ר' סימון אומר, לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותם של שני צדיקים", כלו' גם התמעטות מספרית של צדיקי המקום עושה רושם. (פ' ויצא תשמ"ז)
פסוק י:
ור' שפתי חכמים (אות ה). (פ' ויצא תש"ס)
פסוק י:
ור' רמב"ן להלן (יז) שיעקב הלך תחילה לבאר־שבע לקבל שם רשות לצאת לחו"ל, דווקא שם, כמו אביו יצחק, ולפי זה הדבר פשוט - יציאתו של יעקב מבאר־שבע עושה רושם, מה שאינו כן באשר ליציאתו מחברון. מקום מושבם של יצחק ורבקה. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק י:
ובדף "שבת בשבתו" ראיתי בשם "דודאי ראובן" שעשיית הרושם היתה משום שהצדיק יצא את העיר כדי לצאת מארץ־ישראל. ואולם רעיון ציוני יפה זה מתעלם מן הדרשה ברות רבה, בה מדובר ביציאה ממואב כדי לעלות אל ארץ־ישראל. או שמא גם זו הנותנת? (פ' ויצא תשנ"ג)
פסוק י:
רק עתה שמתי לב שבבראשית רבה (שם) אין מופיע הביטוי "הוא הודה" שרש"י מביא כאן, וההוספה קצת תמוהה. (פ' חיי תשס"ג)
פסוק י:
ממנחם מנדל וינברגר שמעתי בטיולנו בבוקר בשם אחד מאדמו"רי גור, כי שני הפעלים "ויצא... וילך" באים על שום שתי המצוות שקיים כאן יעקב אבינו - "ויצא" במצות רבקה אמנו כדי לברוח מפני עשו אחיו ו"וילך" במצות יצחק למצוא אשה בחרן. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק י:
השבוע אמרו לי גם שלום וגם משה את הוורט על "ויצא - וילך" במצוות שני ההורים בשם "בית הלוי". בהזדמנות זו אמר לי משה בשם ה"חתם סופר", שהרושם של יציאת הצדיק מן העיר ניכר דווקא מפני שנותרו בה יצחק ורבקה שי', כי הרושם הוא על הנשארים, אך מיד שאלתי, מי אפוא הנשארים אחר יציאת נעמי ממואב. (פ' ויצא תשס"ה, בברית של יהודה יוסף בן יאיר)
פסוק י:
"...וילך חרנה". שאלני יאיר שי', למה הכתוב מדבר על הליכה לחרן ולא על פדן ארם, כפי שציווה יצחק. השיבותי, כי לכאורה שם המקום בפי אנשי א"י הוא פדן ארם, ואלו בלשון אנשי חו"ל או אלה המכוונים אליהם הוא חרן. אחר הוצאנו ספרים רבים ולבסוף מצאנו שכבר "חזקוני" שואל כך ומוכיח מסוף הפרשה הקודמת שאכן שני השמות מוסבות על אותו המקום. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק י:
וראה גם להלן (לה, ט). (פ' וישלח תשנ"ו) כאן נקט הכתוב כפי שציותה אמו למעלה (כז, מג): וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה.
פסוק יא:
רש"י ד"ה וישכב במקום ההוא, לשון מיעוט, באותו מקום שכב וכו'. בכמה מקומות מוכיח רש"י עניין י"ד השנים שעשה יעקב בבית־מדרשם של שם ועבר ובאחרים רק מזכיר אותו, אבל אף פעם אינו אומר, אימתי זה היה - לפני בריחת יעקב מבית הוריו או אחריה, והיכן היה בית־מדרש זה. לפי דבריו כאן צריך להניח שהיה זה לפני בואו לכאן, סמוך לצאתו מבית יצחק, שהרי זה היה לפני החלום. וקביעת הסדר הכרונולוגי חשובה כאן, שכן ראיתי דברי מי שרוצה להוכיח מכאן את הצורך בהכנה בת י"ד שנים בבית־מדרש לקראת "היציאה לעולם הגדול". (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק יא:
וראה מה שכתבתי להלן (לז, לד).
פסוק יא:
ולכאורה אפשר להסיק מדברי רש"י להלן (כט, יא) באשר לשליחותו של אליפז להרוג את יעקב, שי"ד שנה אלה היו לדעת רש"י לפני בריחת יעקב, שאם לאו, תהא שליחות זו לא רק שליחות רדיפה רציחה, כי אם גם שליחות בלשית (למצוא את הדוד אחרי זמן רב, דוד שהכירו רק כילד). (פ' ויצא תשנ"ז)
פסוק יא:
וראה למעלה (כה, יז) שלפי רש"י אכן היה זה לפני בוא יעקב אל לבן. (פ' וישלח תשנ"ט) ור' מש"כ למעלה (כה,כב) על מקום בית־מדרשם.
פסוק יא:
לפי "העמק דבר" (פס' י) נרמז דבר ישיבת יעקב אצל שם ועבר בפס' זה - "ויצא", כדי ללכת אל שם ועבר, "וילך", כדי ללכת לחרן, וממילא נקבע סדר הדברים. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק יא:
רש"י ד"ה וישם מראשותיו, עשאן כמין מרזב וכו'. כשלמדתי עם יאיר ורפאל שי' בליל שבת, שאלוני למשמע דברי רש"י, והסברתי להם שמרזב משמש לרש"י ציור ל U, ובמקרה דנן C (והילכך היינו אומרים: פרסה). (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק יא:
אבל ראה "העמק דבר", לפיו עשה יעקב את האבנים למצע, כדי לא לשכב על הארץ וכו'. (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק יא:
עם זאת, לפשוטו של מקרא אין כל מקום למדרש על מריבת האבנים, שהרי כתוב "ויקח מאבני המקום", ואין כל הכרח לומר שלקח יותר מאבן אחת שאותה שם למראשותיו, אלא ודאי שצריך היה לקחת אבנים רבות, אם אמנם ביקש לעשות מעין מרזב. (פ' ויצא תשס"ג)
פסוק יא:
אלא שאם נאמר מרזב הוא מסביב לראש, מה שייך לומר: עלי יניח צדיק ראשו, שהרי אז האבנים סביב ראשו ולא תחתיו. (פ' ויצא תשס"ד) ור' מהרש"א לחולין צא ע"ב ששם אבן אחת מלמטה להניח עליה את ראשו, ושלוש דפנות בנה לה מן הצדדין.
פסוק יא:
שם. ...התחילו [האבנים] מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו... מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וכו'. הרי לך, עד כמה הקב"ה שונא מחלוקת, אפילו בין אבנים, ק"ו אצל בני אדם וק"ו בן בנו של ק"ו בישראל. אכן רש"י מלמד היה, מלמד בחסד שידע, כיצד להעביר מסר לתלמידיו־שומעיו. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יב:
"סלם". בעל הטורים: סולם, בגימטריא קול, שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו (זהר ח"א רסו:)... לכך כל מי שמכוין בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו. ע"כ.
פסוק יב:
רש"י ד"ה עלים וירדים, ...מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים לחוצה לארץ וכו'. וקצת קשה למה החלפת משמרות זו צריכה להיעשות כבר כאן, בבית־אל, ולא בגבול הצפוני? אא"כ זהו הזמן המתאים, בגלל קפיצת הדרך שהיתה לו ליעקב. ברם, לפי האמור ברש"י להלן (פס' יז) היתה קפיצת דרך זו בחלקו הראשון של מסע יעקב, כלו' אחר שהגיע לחרן, קפצה לו הדרך חזרה לבית־אל (סוף ד"ה כי אם בית אלהים). וראה מה שכתבתי שם. (פ' ויצא תשנ"א)
פסוק יב:
וראה להלן (לה, ו). (פ' וישלח תשנ"ד)
פסוק יב:
ואדרבה, למה אין ליווי מלאכי לפני קפיצת הדרך? (פ' ויצא תש"ס)
פסוק יב:
והשוה דברי רש"י (בראשית רבה, תנחומא) בסוף הפרשה (לב, ג ד"ה מחנים) שהם מתיישבים הרבה יותר. ועל כל פנים הם סותרים את דבריו שבכאן. (פ' ויצא תשס"א)
פסוק יג:
"הארץ אשר אתה שוכב עליה". ר' "דעת זקנים מבעלי התוספות" - פירוש, אותה שאתה שוכב עליה, לך אתן, ומעצמך תפרוץ כל הרוחות וכבוש כל סביביך, כמו שעושים לפרשים חשובים, שנותנים להם מעט קרקע, והם כובשין בגבורתם כל הסביבות. ע"כ. והרי לך דוגמא בולטת להשפעת תנאי הזמן והסביבה על הפרשן. (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יג:
ומי יעלה כיום על הדעת לכתוב מעין זה! (פ' ויצא תש"ן)
פסוק יג:
ודומה שלכך גם מתכוון רשב"ם, אלא שמדבר בלשון קצר. (פ' ויצא תשנ"ו) ור' תופעה זו גם להלן (לב, ט ולג, ד) וגם נחמה ליבוביץ עמדה על־כך בעיונה לספר בראשית עמ' 261 ולספר דברים עמ' 58.
פסוק יד:
רש"י ד"ה ופרצת, וחזקת, כמו "וכן יפרץ". ע"כ. וקשה לי, איזו ראיה היא זו שפרץ לשון חזק הוא? (פ' ויצא תשנ"ח) ור' תוספות השלם שאף שאפשר לפרשו גם כמשמעו - לשון פירצה והריסה כמו "פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד), כאן בא בלשון ברכה, כמו "כן ירבה וכן יפרוץ".
פסוק טו:
רש"י ד"ה עד אשר אם עשיתי, אם משמש בלשון כי. ע"כ. ומה מפורש עכשיו יותר? (פ' ויצא תשנ"ח) ור' דברי דוד שלשון "אם" בפסוק, אינה ספק אלא ודאי.
פסוק טו:
ור' תרגום אונקלוס שפשוט מתעלם מן התיבה "אם". (פ' ויצא תשס"ד)
פסוק טז:
"אכן יש ה'". קשה לי, מנין לו ליעקב אבינו הבטחון המוצק שאין זה אלא חלום, אבל זה גילוי קדושת מקום לכל הזמנים. ולא מצאתי הערה בנדון. (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק טז:
אונקלוס מתרגם "אית יקרא" או "שרי יקרא", אך גם יש גירסאות בלא תרגום התיבה "יש", וכבר עמד על זה ב"נתינה לגר". התעכבתי לשים לב להתעלמות מתרגמים ממלות מקרא: תרגום יונתן בן עוזיאל להלן (כט, י) אינו מתרגם "ואת צאן לבן אחי אמו", וראה שם. וראה גם אונקלוס למעלה (יט, יח). (פ' וישלח תש"ן)
פסוק טז:
ובאמת, למה אין יעקב תולה את גילוי השכינה שלו זכה כאן בעצמו, כלו' בנחיצות הגילוי - לבשר לו על השמירה וכו'. ומניין לו הרעיון על קדושת מקום גיאוגרפי שהוא לכאורה רעיון חדש. (פ' ויצא תשנ"ה)
פסוק טז:
ואפילו אם תאמר כרש"י (לעיל, יא ד"ה ויפגע במקום) שמדובר בהר המוריה, ותניח שעל קדושת הר המוריה ידעו במשפחת אברהם אבינו ע"ה, הרי עצם דרשה זו קשה שכן היא מצריכה קפיצת הדרך, ולא סתם כי אם אחורה, ראה רש"י להלן (יז ד"ה כי אם בית אלהים). (פ' ויצא תשנ"ה) ור' ר"ע ספורנו על אתר שהרגיש יעקב שמקום זה מוכן לנבואה כיון שראה המראה בלי שהתכוין לנבואה. ובפס' יא כתב: ויפגע במקום, קרה לו שהגיע אל מקום שלא כיון אליו.
פסוק יז:
רש"י ד"ה כי אם בית אלהים, ...ובית־אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף וכו'. וקשה לי שלמעלה (יב, ד"ה עלים וירדים) אמר, מלאכים שליווהו בארץ, אין יוצאים חוצה לארץ. ע"כ. וקשה, שהרי לפי דבריו עוד רחוקה הדרך לגבולה הצפוני של א"י, שהרי ראש הסולם מגיע רק עד בית־אל שהיא בגבול בנימין. (פ' ויצא תשמ"ח) ור' חזקוני על אתר שהסולם היה מסתובב ומלאכי חו"ל ירדו לחו"ל ולא נכנסו כלל לארץ. ור' מנחת יהודה להלן (לב, ג) שאף שהיה עדיין בארץ־ישראל, ירדו כבר מלאכי חו"ל להיות מוכנים לשמרו בצאתו מן הארץ ולא המתינו לו עד שיצא, לפי שכל הליכתו היתה בקפיצת הדרך.
פסוק יז:
שם. ...ולפי שאמרו. לשון קשה, והגירסאות השונות המובאות בחומש תורת חיים אינן מקלות כלל, ודומה שגם זה מן המקרים הרבים שבהם רש"י בוחר במדרש פלא כדי לפרש - עצם עניין קפיצת הדרך הוא שלא כדרך הטבע, ועל אכו"כ כשהדרך אינו קופצת "לקראת" ההלך כדי לקצר דרכו, אלא קופצת (ולא רק הדרך כי אם מיתחם שלם) אחריו כדי להשיגו. ועכ"פ יש מכאן ראיה נצחת נגד שיטת רמ"ה שהיא שלא כרש"י, ר' למעלה מה שכתבתי (כד, מב). (פ' ויצא תשס"א)
פסוק יז:
ועוד: דברי רש"י כאן "וקרא מוכיח וילך חרנה" (פס' י) וכו' סותרים את שפירש למעלה (פס' יא) "וילך חרנה - יצא ללכת לחרן", כדי לומר שעדיין לא הגיע לחרן. (פ' ויצא תשס"ד) ור' ספר הזכרון ששם פירש רש"י פשוטו של מקרא וכאן מדרשו.
פסוק יז:
שם. ...איהו לא יהיב ליביה... וקפצה לו הדרך. ע"כ. קשה לי שברגע שהרהר יעקב בדבר, קפצה לו הדרך, חרף התרעומת עליו הרמוזה כאן? (פ' ויצא תשנ"ח)
פסוק יז:
שם. ...והוא [דהיינו הר המוריה] השדה שהתפלל בו יצחק. ע"כ. ואין זה מסתבר, שהרי מן הסתם הביא עבד אברהם את רבקה ונערותיה לבית אברהם, דהיינו לבאר־שבע, וכלום הלך יצחק עד לירושלים כדי להתפלל? ואפילו תאמר שבאותו הזמן ישב יצחק בחברון, עדיין רב המרחק בשביל הליכה להתפלל. (פ' ויצא תשמ"ח) ור' רש"י ד"ה כמה בפסחים פח ע"א ובן יהוידע שם מבאר שאף־על־פי שלא היה בהר המוריה כיון לבו בתפילתו אל מקום המקדש.
פסוק יח:
"...ויצק שמן על ראשה". למעלה (יט, לג) מוצא רש"י שנחוץ להסביר, מניין היה להם לבנות לוט יין להשקות בו אביהן, ור' מכילתא פ' בשלח (שירה ב), ואלו כאן אין איש שואל, מניין לו להלך בורח זה שמן לצקת על ראש האבן. אתמהה. והנה מצאתי בבראשית רבה (סט, ח) "ויצק שמן על ראשה - שופע לו מן השמים כמלא פי הפך", ור' פי' מהרז"ו על אתר. (פ' ויצא תשנ"ד)
פסוק כ:
רש"י ד"ה ונתן לי לחם לאכול, ...והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר (תהלים לו, כה) וכו'. ולא ידעתי, מה ראיה מכאן, אולי אדרבא, שם הכתוב מעמיד זה מול זה צדיק וזרעו - צדיק בתור נעזב (אפשרי) וזרעו בתור מבקש לחם. (פ' ויצא תשנ"ה) ור' מצודת דוד שם שפי' מעולם לא ראיתי צדיק שנעזב כל כך עד שזרעו צריך לבקש לחם.
פסוק כא:
"ושבתי בשלום אל בית אבי". ביטוי זה מפי אדם בן ע"ז שנים, מראה על הקשר החזק אל בית יצחק ועל חשיבותו. (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק כא:
"והיה ה' לי לאלהים". דווקא אחרי שובי ארצה, שהרי הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה (כתובות קי ע"א).
פסוק כא:
ואלו תרגומו של אונקלוס קצת קשה: "ויהי מימרא דיהיב לי אלהא". בידוע שאונקלוס מתרגם לעתים קרובות את שם ה' ע"י "מימרא", אך כאן זה קשה, כי מה פירוש "מימרא דה' לי לאלהא"? ור' "נתינה לגר" המגיע למסקנה שיש כאן צירוף שני מקורות, אף כי מגיע למסקנה זו מטעמים אחרים. (פ' ויצא תשנ"ד, תשנ"ט)
פסוק כב:
"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים". זה עתה אמר לי ר' יהודה קיל שליט"א בשיחה טלפונית משהו על הפרדוקס המופלא הזה שיעקב הבורח, שעתידו כלל לא ברור, הוא נע ונד ובן בלי בית - אין לו דאגה אחרת מאשר להקים "בית אלהים". אכן מופלא. (פ' ויחי תשנ"ז)
פסוק כב:
ורק דרך אגב, שם העצם "אבן" כאן בלשון זכר, אך אין רש"י מונה אותו עם השמות שהם גם זכר וגם נקבה. (פ' ויחי תשנ"ז)
פסוק כב:
רש"י ד"ה והאבן הזאת, כך מפורש ו"ו זו וכו'. וברמב"ן (כא ד"ה והיה ה' לי לאלהים) וכן בדעת זקנים מבעלי התוספות לפס' כ, אינה תנאי, כדברי רש"י, אבל היא נדר, וכו'. ולכאורה יש כאן מחלוקת ביניהם. לפי רש"י הו"ו האחרונה ("והאבן") היא ו"ו הניגוד, כלו' כאן מתחיל הנדר, ואלו לפי רמב"ן הנדר מתחיל כבר ב"והיה ה' לי" וגו'. ולכאורה נוח יותר לקבל דברי רש"י, שדווקא הו"ו האחרונה היא הניגוד. (פ' ויצא תשמ"א)
פסוק כב:
ור' בפירושו של ר"ע מברטנורא יישוב לדעת רש"י, מהחשש שהקב"ה לא יקיים הבטחתו - שמא יגרום החטא. (פ' ויצא תש"ן)
פסוק כב:
"...וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". בשלמא אברהם אבינו ע"ה נתן מעשר למלכי צדק מלך שלם, לפי שזה היה כהן, ר' למעלה (יד, כ רש"י), אך יעקב למי יתן? ור' רשב"ם - "להקריב לפניך עולה", ותשובתו אינה שלמה, שהרי עולה אפשר להביא רק מן הבהמה הטהורה, ולא מן הטמאה, ולא מעבד ואמה ואף לא מכסף וזהב. ור' מה שכתבתי להלן (לב, יד). (פ' וישלח תשנ"ד, תשנ"ט) ור' העמק דבר ורד"צ הופמן על אתר.