פסוק א:והנה המלך נרגז ובכה, והיה זה לפי שידע שאבשלום לא רצה ולא כוון להרגו, וראה שהיה טענה לאבשלום לעשות מה שעשה, (ג) ולכן בכה והתאבל כל כך עד שהיתה התשועה לאבל והתגנב העם, רוצה לומר שהיו מתחבאים ולא היו יכולין לבוא לפני המלך מיראתם ממנו על הריגת אבשלום. וחכמינו ז"ל אמרו בדרש (סוטה פרק א' דף י' ע"ב) שאמר דוד שמונה פעמים בני בני, להעלותו משבעה מדורות של גהינם ובשמיני הביאהו לגן עדן, ואמרו מי יתן מותי אני תחתיך, אחשוב שכוון דוד בו שהיה זה עונשו על דבר אוריה, כמו שכתוב (בסימן י"ב י') לא תסור חרב מביתך, והיה דוד אומר אם על עוני קרה זה כלו, מוטב היה שאמות אני בעוני אחרי אשר אנכי חטאתי ואנכי העויתי ולא ימות אבשלום בעוני:
פסוק ו:(ו-ז) וכאשר ראה יואב שהמלך התפעל והתעצב כל כך ולא חשש לתשעותם, הוכיחו עליו ואמר הובשת היום את פני כל עבדיך וגו', לאהבה את שונאיך וגו'. וקשה בפסוקים האלה אמרו ולשנוא את אוהביך, כי במה שעשה דוד בזה יורה היותו אוהב את אבשלום שונאו ולא יורה היותו שונא את אוהבו. וגם יקשה אמרו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, והנה הוא לא הגיד זה ולא אמר דברים יורו עליו. גם אמרו כי ידעתי כי לוא אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז יישר בעיניך אין לו הכרח בדבריו, כי דוד לא אמר זה, ואולי בהיות כלם מתים יבכה יותר? ואחשוב בפירושם שיואב אמר לדוד שאין ראוי אליו להתעצב מאד מג' צדדים. האחד מפאת עבדיו ששמו נפשם בכפם להצילו וראוי שיקבלם בסבר פנים יפות, וזהו הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום, רוצה לומר שמלטו אותו במלחמה. והצד השני מפאת בניו ובנותיו, כי בראותם אותו בוכה ומתחרט על מיתת אבשלום שמרד בו, יאמרו (מלאכי ג' ט"ו) מה בצע כי שמרנו משמרתו? ועתה אנחנו מאשרים זדים, אחרי שאבינו היה אוהב לאבשלום אשר מרד בו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. והצד השלישי מפאת נשיו ופלגשיו, רוצה לומר אשר נשארו בירושלים ששכב אותם לעיני כל ישראל, והאדם בטבעו יאהב הנקמה כל שכן בקלון כזה שישכבו את נשיו, ואם הוא לא הרגיש בו והיה דואג על נקמת האלקים אשר לקח מידי אבשלום יורה ששמח לבו במה שעשה לנשיו, ולזה אמר הובשת היום את פני כל עבדיך וגו' ונפש בניך ובנותיך ונפש נשיך ונפש פלגשיך שהם שלשת הבחינות אשר זכרתי. ולפי שהבנים והנשים היו משועבדים אליו בטבע ויסבלו את אשר יעשה אם טוב ואם רע אבל עבדיו ואנשיו לא יהיו כן, מפני זה חזר לפרש איך הוביש פני עבדיו ואמר שהובישם בשלשה פנים. הפן האחד לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך, רוצה לומר שדוד היה בוכה על אבשלום שונאו ויורה שאהבו, ולא רצה לראות עבדיו ויורה בזה שהיה שונא אוהביו אחרי שהסתיר פניו מהם וגומר. הפן השני כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, רוצה לומר במה שעשית בזה ולא חששת לאנשיך תורה שאינם נחשבים אצלך לכלום, ובזה הגדת כי אין לך שרים ועבדים לשתסבור אליהם פנים ותכבדם, ושכלם בעיניך אנשים פחותים אחרי שלא תחוש אליהם כלל. והפן השלישי כי ידעתי היום כי לו חי אבשלום וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך, וזה יראה לפי שבמלחמה בהכרח הוא שיהיה כת אחת נוצחת וכת אחת מנוצחת, ואחרי אשר אתה בוכה ומתאבל על שנצחנו והרגנו את אבשלום, יורה שחרה לך על שנצחנו ושהיית חפץ שיהיה הדבר בהפך, והוא שיהיה הוא חי ומנצח ונהיה כלנו מתים, כי אי אפשר שנהיה כלנו מנצחים, ואחד ממנו יפול בהכרח בחרב או אבשלום וסיעתו או אנחנו, ובזה תורה שהיית בוחר במיתתנו, (ח) ולכן יעצו שיקום וידבר על לב עבדיו דברים טובים על נצחון המלחמה, כי אם לא יעשה כן לא ילין איש עמו וילכו מעליו, ותהיה הרעה הזאת גדולה מכל הרעות משאול ומאבשלום ומהאויבים אשר קמו עליו מנעוריו:
פסוק ט:והנה דוד בחר בעצתו ויצא וישב בשער העיר להקביל פני עבדיו, ויודע הדבר ואשר היו מתחבאים באו לפניו וישתחוו לו אפים ארצה, כי יש שמחה לעם בראות את מלכם מסביר להם פנים, כמו שנאמר (משלי ט"ז ט"ז) באור פני מלך חיים, ואמר (ישעיה ל"ג י"ז) מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים:
פסוק י:הפרשה הכ"ב תספר איך הושיבו בני יהודה את דוד מלכם אל ירושלם לביתו, ומה שהתוכחו עליו בני ישראל ובני יהודה, וענין שבע בן בכרי ומיתת עמשא. תחלת הפרשה ויהי כל העם נדון, עד ויהי רעב בימי דוד וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק י:השאלה הראשונה באמרו למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אל ביתו ודבר כל ישראל בא אל המלך, ואין ספק שכאשר שלח דוד את צדוק ואביתר לדבר זה אל עם יהודה עדיין לא באו בני ישראל להשיבו אל ביתו, ואיך אם כן צוה דוד שיאמרו דבר בחילוף האמת? כי הם לא באו כי אם אחרי שעבר המלך מהגלגל עם כל בני יהודה וכמו שיזכור, וכב פירשו המפרשים להנצל מזה שבעוד שהיה דוד משים את הדברים האלה בפי צדוק ואביתר בא דבר ישראל אל המלך שישוב אל ביתו על ידי שלוחים וספרים ששלחו לו, והוא מאמר בטל שיכניס זה בין הדברים שהיה מצוה להם שיאמרו:
פסוק י:השאלה השנית מה ראה דוד לומר למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה אם חשב שהיו דברי מפיבושת באמת ובאמונה? כמו שיורה עליו ענינו שלא עשה את רגליו ולא עשה את שפמו ואת בגדיו לא כבס למן היום לכת המלך עד שובו לירושלם, אם כן למה נתן מנחלתו לציבא? ולמה הסיח ממנו את נחלתו על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? ואם חשב דוד שדברי פיו של מפיבושת היה און ומרמה, למה אם כן נתן לו כלום ולמה הסיר מציבא הנחלה שנתן לו? כי הוא אמר הנה לך כל אשר למפיבושת ועתה לקח ממנו מחצה לתתו לו:
פסוק י:השאלה השלישית למה התלוננו בני ישראל מיהודה על בואם אל המלך להעבירו את הירדן? ויקשה זה משלשה פנים. האחד שג"כ באו עם המלך החצי מעם ישראל ולמה לא היתה עמהם התלונה הזאת ג"כ? ובני יהודה בתשובתם איך לא אמרו ולמה זה לא תתרעמו על אחיכם בני ישראל שבאו ג"כ כמונו? הפן השני שלא היה בזה חטא, כי כל השבטים היו חייבים לעבור למלכם ולהביאו אל ביתו ואין בזה חטא. הפן השלישי מהקושי הוא שדוד שלח לקראם, וכבר קדם לו שליחות איש ישראל כמ"ש ודבר כל ישראל בא אל המלך, ויקשה א"כ למה בני יהודה בתשובתם לא אמרו המלך שלך בעדנו והוא קראנו ואין עלינו אשם? השאלה הרביעית היא באמרו ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל, ויראה שדברי איש ישראל היו קשים מדברי בני יהודה, כי הם אמרו בראשונה מדוע גנבוך אחינו, ואמרו עוד עשר ידות לי במלך וגם בדוד, והדברים האלה היו יותר קשים מדברי בני יהודה, שאמרו קרוב המלך אלי, וזה אין ספק בו שהיה דוד משבטם, האכל אכלנו מן המלך וגומר? וזה מאמר אמתי ונאות:
פסוק י:השאלה החמישית למה הרג יואב לעמשא בהיותו יושב לבטח עמו? והנה הם היו בני שתי אחיות אביגיל וצרויה, ועמשא היה כבר בשלוה עם דוד מלכם, ולמה בהאחזו בו לנשקו הכהו נפש בלי סבה כלל? וכמו שאמר בהאחזו בזקנו השלום אתה אחי, וזה קשר גדול:
פסוק י:השאלה הששית בדברי האשה החכמה שאמרה אל יואב מאבלה דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל אתה מבקש להמית עיר ואם וגו', ויראה שלא היה צורך בכל דבריה כ"א במה שאמרה לבד אנכי שלומי אמוני ישראל אתה מבקש וגו', ואמר בראשונה דבר ידברו שאול ישאלו אין לו ענין.
פסוק י:והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק י:ויהי כל העם וגו'. אמרו המפרשים שהיו כל העם נשפטים ומתוכחים זה עם זה להשיב את המלך, וכן תרגמו יונתן. ואני אחשוב בפירושו שהיה כל העם נדון ונשפט בכל שבטי ישראל, ר"ל שלא היה ביניהם איש יחלוק בדבר, כי כלם קבלו עליהם את הדין והיו מודים ואומרים המלך הצילנו מכף אויבינו וגו'. וכונת זה המאמר הוא, שעם היות שדוד ברח מפני אבשלום בנו, שאין ראוי ליחס זה אליו לפחד ולמורך לב, כי הוא פעמים רבות הצילם מכף אויביהם ומכף פלשתים בייחוד ולא ברח מהם בכל מלחמותיו, ועתה ברח מן הארץ מעל אבשלום, ר"ל בעבור אבשלום ברח כדי שלא יהיה לו מקום לחטוא נגדו וכדי שלא ילחם בו, ואם כן בריחתו היתה לשלמות טבעו ולא לרכות לבבו, (יא) ולא כן היה אבשלום אשר משחנו עלינו. כי היה רע מזלו ומת במלחמה הראשונה, וכל זה יורה על טוב הצלחת האב שבכל דרכיו היה מצליח והבן בכל אשר יפנה ירשיע, ומזה הולידו לאמר אלו לאלו למה אתם מחרישים להשיב את המלך? ובהיות כוונתם רצויה הודיעו הדבר לדוד מלכם ואם לא נזכר בכתוב, (יב) ולכן התעורר דוד לשלוח צדוק ואביתר לבני יהודה ולא לבני ישראל, והיו דבריהם למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אחרי שדבר כל ישראל כבר בא אל המלך להשיבו אל ביתו? (יג) כ"ש שאתם אחי עצמי ובשרי, והיה זה להיות דוד משבט יהודה, ולמה א"כ תהיו אחרונים משאר שבטי ישראל שכבר נתרצו אליו? ולפי זה יהיה אמרו ודבר כל ישראל בא אל המלך הוא מכלל דברי דוד שיאמרו זה לבני יהודה, ולזה נטה רש"י באמרו כל זה מדברי השליחות, והותרה עם זה השאלה הראשונה:
פסוק יד:ולפי שעמשא לא יטה את לב בני יהודה נגדו, שלח לאמר לו הלא עצמי ובשרי אתה, ר"ל שהיה בן אחותו, כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, ר"ל כה יעשה לי כמו שעשה לאבשלום וכה יוסיף לעשות רע מאשר עשה עמו, אם לא תהיה שר צבא לפני כל הימים תחת יואב, וידמה שהיה יודע דוד שיואב הרג את אבשלום ורצה להסירו מעל פניו, (טז) ובזה האופן הטה דוד לבב כל בני יהודה ושלחו לו שיבא אל ירושלם הוא וכל עבדיו ולא ירא דבר, (יז) ואז דוד בא אל הירדן ואנשי יהודה באו הגלגלה לקראתו להעבירו את הירדן ולהביאו ירושלם:
פסוק יז:וימהר שמעי וגו'. כאשר ראה שמעי שמת אבשלום והיה דוד שב אל ירושלם, חשב שידיח עליו את הרעה אשר דבר, ולכן בא לקראתו לשאול לו כפרה וסליחה, (יח) והביא עמו אלף איש מבנימן וציבא ובניו ועבדיו כדי שדוד יפחד מהענישו פן יהפכו לאויבים כל הבאים עמו, וגם כדי שיעמוד לו זכות ציבא והמנחה אשר הביא לדוד. ואמר שצלחו הירדן לפני המלך, ר"ל שעברו הירדן לפניו כעבדים לפני אדוניהם, ועוד הביאו ספינה קטנה להעביר בה הנשים והטף, וזהו (יט) ועברה אעברה להעביר בית המלך, או העברה היה שעשו חברת אנשים מהם להעביר בכתפיהם הנשים והקטנים פעם אחר פעם, לפי שלא היו יכולין להעביר ברגליהם. וכאשר עבר דוד הירדן מיד אחרי שעשה לו עבודת ההעברה, נפל שמעי לפני המלך, (כ) ואמר לו אל יחשוב לי אדוני עון, ר"ל שהייתי בקושרים ונטיתי אחרי אבשלום, ואל תזכור את אשר העוה עבדך וגומר, ר"ל בדברים אשר דבר נגדו, לפי שהוא היה מתחרט ומודה שחטא ועשה שלא כהוגן.
פסוק כא:ואמרו והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, רמז שהוא היה בא ראשונה מכל אנשי בית יוסף שנכללין בו בנימין אפרים ומנשה וכלם נקראים יוסף עם היותם מבני בנימן, ומאחר שהוא בא ראשונה ראוי שיסלח לו ויהיה שכר עבודתו זאת הסליחה והכפרה. ובמדרש תהלים (מזמור ג') אמרו, רבי שמואל בר נחמני עלה מבבל לארץ לשאול שלשה דברים, מצא ר' יהונתן שר הבירא אמר לו, מאי דכתיב (שופטים ה' ז') חדלו פרזון בישראל חדלו? א"ל העיירות הקטות חרבו בימי סיסרא, כיון שעמדה דבורה נעשו אמהות, כד"א (דברים ג' ה') לבד מערי הפרזי. ושוב אמר לו מאי דכתיב (דניאל ט' ט') לה' אלקינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו? היה לו לומר כי שמרנו משמרתו? א"ל ר' יהונתן יפה כתיב, בנוהג שבעולם פועל שהוא עושה עם בעל הבית באמונה ונותן לו שכרו מה טובה יש לו עליו? ואימתי מחזיק לו טובה?. בשעה שאינו עושה עמו באמונה ואינו מעכב לו שכרו, הוי כי מרדנו בו. ושוב אמר לו מאי דכתיב הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף? ושמעי בן הימיני הוה, א"ל ר' יהונתן מה הייתם אומרים בו בבבל? א"ל כך אנו אומרים כיון שבא שמעי אצל דוד א"ל, מה אחיו של יוסף גמלו אותו רעה והוא גמל עמהם טובה, כך אני גמלתיך רעה ואתה גמול עמי טובה כאשר עשה יוסף, אמר ליה ר' יהונתן יפה אמרתם, אבל שמע דבר מופלא, אמר שמעי לדוד כל ישראל גמלו אותך רעה ואני יותר מכלן, וכל ישראל יושבין ומקוין מה אתה עושה עמי, אם אתה מקבלני כל ישראל באין ומשלימין עמך, הוי הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, כד"א (עמוס ה' ט"ז) אולי יחנן ה' שארית יוסף, שכל ישראל נקראים יוסף. ובאמת צדקו דברי ר' יהונתן בדבר הזה כפי הפשט:
פסוק כב:וזכר הכתוב שאבישי בן צרויה אמר לדוד התחת זאת לא יומת שמעי, ר"ל התחת ההכנעה והעבודה הקטנה הזאת שעשה שמעי תכפר לו בעד חטאתו החמור ולא יומת? אחרי שקלל משיח ה' והוא עון פלילי, (כג) ודוד השיבו מה לי ולכם בני צרויה? ואפשר לפרשו כמו שפירשתיו למעלה, יאמר בדברים הרעים שעבר שמעי מה ההיזק אשר נמשך מהם לי או לכם שבעבורו תהיו לי היום לשטן? כי אתם משטינים אותי לעשות מה שיזיקני בעבור מה שלא הזיקני, האם ראוי שהיום יומת איש בישראל? כי אם אמיתהו יחשבו שכן אעשה לכל אשר היו אחרי אבשלום ולא יבואו אלי, ואולי יעשו רעה, וזהו הלא ידעתי כי היום אני מלך, כאלו עתה היתה התחלת מלכותי, ואין ראוי אם כן שאסכן עצמי, כי אולי לזה לא ימליכוני עליהם, (כד) ולכן נשבע דוד לשמעי שלא ימות בזה העון:
פסוק כה:ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך. ספר הכתוב שמפיבושת (וכנהו בן שאול כי הוא היה גדול היחס להיותו מלך, או יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול) ירד לקראת דוד בבואו לירושלם ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו, רוצה לומר שלא גלח שער זקנו ואת בגדיו לא כבס מן היום שיצא דוד מירושלם עד שובו, כי נתעצב עליו באמת ובתמים:
פסוק כו:ויהי כבוא דוד ירושלם יצא לקראת המלך, והמלך שאלו למה לא הלכת עמי מפיבושת? ר"ל כאשר הלכו שאר אוהבי, (כז) והוא השיב עבדי רמני, כי אמרתי לו שיחבוש לי החמור לרכוב עליה, כי להיותי פסח לא אוכל ללכת ברגלי, והעבד לא די שלא עשה מצותי, (כח) אבל גם רגל באדוני המלך, ר"ל לספר לו דברים שלא עלו על לבי. ואמרו ואדני המלך כמלאך האלקים וגו', הוא לומר אינני אומר זה בעבור הנחלה כי אינני חושש אותה למאומה אחרי שבא אדני המלך לשלום, ולכן עשה הטוב בעיניך, (כט) כי לא היה כל בית אבי כי אם אנשי מות, ואמר זה על מה שרדף שאול אחרי דוד, ולא די שלא הרגת אותי אבל גם נתת עבדך באוכלי שלחניך, ומה לי עוד צדקה, ר"ל לשאול בענין הנחלה ולזעוק למלך עליה? (ל) ודוד השיבו למה תדבר עוד דבריך? ר"ל דברים רבים, אמרתי וגזרתי שאתה וציבא שניכם תחלקו את השדה מחצה במחצה:
פסוק לא:ומפיבושת השיב גם את הכל יקח אחרי אשר בא וגומר, כיון שבא אדוני המלך אני כל כך שמח ונעלז שלא אחוש לנחלה ויקח הכל ציבא. ואמנם למה עשה זה דוד, הוא לפי שמצד אחד נראה לו הענין כדברי ציבא אחרי שלא הלך מפיבושת אליו, כי עם היות שרמהו עבדו בדבר האתון היה לו לבקש אתון אחר וללכת אחרי דוד, וכיון שלא יצא מירושלם כי אם בבוא דוד יורה שנטר לו איבה, ומצד אחר נכרים דברי מפיבושת, אחרי שלא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס, ומפני זה לקח דוד מיצוע בדבר שיחלקו שניהם מפיבשת וציבא את השדה, כ"ש שציבא ובניו היו עובדים את השדה כלו, ולכן לא היה בלתי ראוי שתהיה חציה שלו שכר עבודתו, ועם זה הותרה השאלה השנית. אמנם חז"ל במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאת (דף נ"ו ע"ב) אמרו אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאת בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואמר רב יהודה אמר רב אלמלא לא קבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו, והוא באמת מאמר אמתי:
פסוק לב:וברזלי הגלעדי וגו'. ספר הכתוב שברזלי הגלעדי ירד מעירו ללוות את המלך עד הירדן ולהפטר ממנו, (לג) והוא היה זקן מאד בן שמונים שנה וכלכל המלך בביתו בהיותו במחנים, (לד) והמלך רצה לגמלו טוב ואמר שיעבור עמו אל ירושלם ויכלכלהו שם, ולא אמר זה עליו בפרט כי אם שילך הוא וכל ביתו שמה ויתן לו מדי שנה בשנה די כלכלתו, והוא השיבו שאין ראוי להניעו ממקומו לשתי סבות:
פסוק לה:(לה-לו) האחת זקנתו שכבר אין כח בו לעמוד בהיכל המלך, וזה כי אם יחפוץ בו המלך, יהיה אם לקבל ממנו עצה או לעשות עמו חסד ואמת ולכלכלו ולענגו על שלחנו, ואם היה בוחר בו לקבל עצתו הנה הוא פעל בטל, כי לזקנתו לא ידע בין טוב לרע ולא יבדיל ביניהם, ולא יהיה אם כן בפיו טוב טעם ודעת, ואם יבחר בו לעשות עמו חסד ולענגו שם על שלחנו, הנה הוא ג"כ פעל בטל לזקנתו, וזהו אם יטעם עבדך וגו', הנה אם כן תכליתו לא היתה תועלת לא לדוד ולא לברזילי. ורז"ל אמרו (שבת פכ"ג דף קנ"ב ע"א) שברזילי היה שטוף בזמה ולכן קפצה בו זקנה: והטענה השנית שבעמל הדרך ימות מהרה לזקנתו קודם בואו לירושלם, (לז) וזהו כמעט יעבר לו עבדך את הירדן, רוצה לומר כמעט יעבור כי מיד ימות, ואם כן במקום שיחשוב לגמלו טובה יגמלהו רעה, וזהו ולמה יגמלני המלך הגמולה הזאת, כלומר גמולה רעה שימות בדרך? (לח) ולזה מוטב הוא שישב בביתו וימות בעירו ובנו כמהם יעבור עמו. והמפרשים פירשוהו כמעט יעבר עבדך, ר"ל אעבור עמך מעט מהירדן ואשוב מיד לשבת ולמות בעירי, ולמה יגמלני המלך הגמולה הזאת? ר"ל טובה הרבה על עבודה מעוטה שעבדתיך.
פסוק לט:והמלך השיבו שמה שהוא אומר שיעבור עמו כמהם בנו אין זה חדוש, כי בידוע הוא שאתו יעבור כמהם, אבל היה חפצו ורצונו לעשות חסד עם ברזלי עצמו מלבד מה שיעשה עם בניו, וזהו וכל אשר תבחר עלי אעשה לך:
פסוק מ:ואז נשק המלך לברזלי ויברכהו ושב לביתו, והמלך והעם עברו את הירדן וכל עם יהודה כמו שיבא:
פסוק מא:ויעבור המלך וגומר. זכר הכתוב שעבר המלך את הירדן ובא הגלגל וכל עם יהודה העבירוהו עם חצי ישראל, ר"ל קצת עם ישראל, כי החצי לא יאמר כאן על המחצה בדיוק, כאמרו (ישעיהו מ"ד י"ט) חציו שרפתי במו אש כי אם על קצתו, והנה שמעי ואלף איש אשר באו אתו היו קצת ישראל ואחרים מישראל שבאו אליו גם כן, אבל עכ"ז כבר נשארו רבים מישראל שלא באו עדין ובאו אחרי עברו הגלגלה:
פסוק מב:וכאשר מצאו וראו שבא המלך וכל יהודה עמו אמרו אל המלך מדוע גנבוך אחינו? ואני אחשוב שבני ישראל לא אמרו כלל לבני יהודה ולא הוכיחום על בואם אל המלך ועל העברתם אותו את הירדן, אבל אל המלך אמרו ודברו דברים, וזהו מדוע גנבוך אחינו בני יהודה. ואמרו ויעבירו את המלך אינו סיפור מה שקרה, כי זה כבר נזכר למעלה, אבל הוא מכלל דבריהם על בני יהודה שהעבירו את המלך ואת ביתו את הירדן. ואמרו וכל אנשי דוד עמו אפרשהו גם כן מכלל הדברים רוצה לומר מדוע גנבוך אחינו ויעבירוך וכל אנשי דוד, ר"ל עבדיו העומדים סביבו הם עמו, ר"ל עם איש יהודה שהם משבטו, ולכן הם עוזרים אותם ומליצים טוב עליהם לפני המלך. ועם היות שאמר וכל אנשי דוד, ולא אמר אנשי המלך, הם דברי הכותב, יספר עניניהם וכוונת הדברים עם שלא זכרו אותם בלשונם. והנה לא נתרעמו מאחיהם בני ישראל ונתרעמו מבני יהודה לבד, לפי שהם היו הרבים שבאו כל בני יהודה, ומבני ישראל היו מעטים. והיתה הגנבה הזאת שנתחכמו בסתר לבוא אליו ולהעבירו ולא קראום לבוא עמהם, והיה זה התנצלות למה לא באו להעבירו את הירדן, ואמרו שהיה זה לפי שאחיהם בני יהודה גנבוהו להעבירו בסתר ולא קראו אותם.
פסוק מג:ועם היות שבני ישראל לא היו מדברים לבני יהודה כי אם למלך, הנה בני יהודה לא הניחו למלך להשיבם דבר והם נדרשו להשיב למי שלא שאלם, ואמרו קרוב המלך אלי וגו', ואחשוב שהם כוונו בזה ארבעה דברים. האחד אמרם קרוב המלך אלי, ר"ל מן הדין הוא שנבוא אנחנו ראשונה לפי שיותר קרוב המלך אלי להיותו משבט יהודה. השני ולמה זה חרה לך על הדבר הזה? והוא מאמר קצר, יאמר למה חרה לכם על שבאנו אל המלך? הנה החרון הזה יורה שלא הייתם חפצים בביאתו ולא הייתם רוצים בהמלכתו, כי אלו הייתם בכוונה טובה לא הייתם צועקים על בואינו אל המלך. השלישי האכול אכלנו מן המלך? ר"ל האם נתן לנו מתנות שתהיה עיניכם רעה בשלנו? הרביעי אם נשאת נשא לנו? והוא אצלי מענין כפרה, כמו (במדבר ו' כ"ו) ישא ה' פניו אליך, (בראשית י"א כ"ו) ונשאתי לכל המקום, יאמר האם כפר לנו מה שעשינו נגדו בענין אבשלום? ובזה רמזו להיות בני ישראל יותר נוטים לאבשלום ושצריכים הם לכפרת המלך וסליחתו, מה שהם בני יהודה היו בלתי צריכים אליו:
פסוק מד:ועל זה ענו בני ישראל, אם למה שאמרו קרוב המלך אלי, השיבו הם עשר ידות לי במלך, לפי שהיו הם עשרה שבטים ובכל מלך היו לישראל עשר ידות בו וליהודה ובנימין שתי ידות. ולמה שאמרו אם נשאת נשא לנו? השיבו הם וגם בדוד, רוצה לומר אף על פי שהוא מבית יהודה ושבטו, אני רוצה בו ממך, ואם אני חטאתי מעט בדבר אבשלום אתה חטאת יותר, ואם כן גם בדוד אני יותר קרוב ממך, כי אתה חטאת יותר נגדו ולך תאות הסליחה והכפרה יותר ממני, כי היה משבטך כדברך. ולמה שאמרו האכול אכלנו מן המלך? ויורו שהם צריכים יותר למתנותיו, השיבו הם ולמה הקלתני? שזהו קלון וחרפה באמרך זה. ולמה שאמרו ולמה זה חרה לך על הדבר הזה? שרמז בו שישראל חרה אפם על ביאת בני יהודה אל המלך וביאת המלך אל ביתו, השיבו הם בדרך תמיהה ולא היה דברי ראשון להשיב את מלכי? רוצה לומר האם לא היה ראשונה דברי להשיב את מלכי? בלי ספק אני שלחתי ראשונה דברי להשיבו. ומה שאמר ויקש דבר איש יהודה מדבר איש ישראל, אינו על הדברים שזכר, כי אם על דברים אחרים שאמרו בני יהודה על זה שלא זכרם הכתוב שהרעו בני יהודה בדבריהם. ואפשר לפרש ויקש דבר יהודה מדבר איש ישראל, שהוא הודעת הכתוב שבענין אבשלום היה דבר בני יהודה יותר רע וקשה מענין בני ישראל נגד דוד, כי להיות ירושלם מבני יהודה ובנימין והלך אבשלום שמה לכן נמשכו הם אחרי אבשלום יותר, ומפני זה אחרי מותו הקשו ובאו לדוד באחרונה כמו שפירשתי, ולכן הודיע כאן הכתוב אמתת הענין כדי שנדע מי הם אשר חטאו יותר בדבריהם כפי רוע מעשיהם נגד המלך, ועם מה שפרשתי בזה יותרו השאלות השלישית ורביעית:
