א וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ ב וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל־אַבְשָׁלֹֽם׃ ג וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכָל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־בְּנֽוֹ׃ ד וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר יִתְגַּנֵּ֗ב הָעָם֙ הַנִּכְלָמִ֔ים בְּנוּסָ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃ ה וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ ו וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּאמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ הַיּ֜וֹם אֶת־פְּנֵ֣י כָל־עֲבָדֶ֗יךָ הַֽמְמַלְּטִ֤ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַיּ֔וֹם וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְנֶ֣פֶשׁ נָשֶׁ֔יךָ וְנֶ֖פֶשׁ פִּלַגְשֶֽׁיךָ׃ ז לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י ׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם כִּ֣י אֵ֤ין לְךָ֙ שָׂרִ֣ים וַעֲבָדִ֔ים כִּ֣י ׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י לא (ל֣וּ) אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃ ח וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ כִּי֩ בַיהוָ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתִּי כִּי־אֵינְךָ֣ יוֹצֵ֗א אִם־יָלִ֨ין אִ֤ישׁ אִתְּךָ֙ הַלַּ֔יְלָה וְרָעָ֧ה לְךָ֣ זֹ֗את מִכָּל־הָרָעָה֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אָה עָלֶ֔יךָ מִנְּעֻרֶ֖יךָ עַד־עָֽתָּה׃ ט וַיָּ֥קָם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכָל־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה הַמֶּ֙לֶךְ֙ יוֹשֵׁ֣ב בַּשַּׁ֔עַר וַיָּבֹ֤א כָל־הָעָם֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְיִשְׂרָאֵ֔ל נָ֖ס אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו׃ י וַיְהִ֤י כָל־הָעָם֙ נָד֔וֹן בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמֶּ֜לֶךְ הִצִּילָ֣נוּ ׀ מִכַּ֣ף אֹיְבֵ֗ינוּ וְה֤וּא מִלְּטָ֙נוּ֙ מִכַּ֣ף פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַתָּ֛ה בָּרַ֥ח מִן־הָאָ֖רֶץ מֵעַ֥ל אַבְשָׁלֽוֹם׃ יא וְאַבְשָׁלוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר מָשַׁ֣חְנוּ עָלֵ֔ינוּ מֵ֖ת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְעַתָּ֗ה לָמָ֥ה אַתֶּ֛ם מַחֲרִשִׁ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ יב וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁ֠לַח אֶל־צָד֨וֹק וְאֶל־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒ דַּבְּר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֤י יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר לָ֤מָּה תִֽהְיוּ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּית֑וֹ וּדְבַר֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֥א אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ יג אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִהְי֛וּ אַחֲרֹנִ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ יד וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־לֹ֠א שַׂר־צָבָ֞א תִּהְיֶ֧ה לְפָנַ֛י כָּל־הַיָּמִ֖ים תַּ֥חַת יוֹאָֽב׃ טו וַיַּ֛ט אֶת־לְבַ֥ב כָּל־אִישׁ־יְהוּדָ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ שׁ֥וּב אַתָּ֖ה וְכָל־עֲבָדֶֽיךָ׃ טז וַיָּ֣שָׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וִיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה לָלֶ֙כֶת֙ לִקְרַ֣את הַמֶּ֔לֶךְ לְהַעֲבִ֥יר אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ יז וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּֽחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙ עִם־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃ יח וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יט וְעָבְרָ֣ה הָעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב בעינו (בְּעֵינָ֑יו) וְשִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֗א נָפַל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ בְּעָבְר֖וֹ בַּיַּרְדֵּֽן׃ כ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֺן֒ וְאַל־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר הֶעֱוָ֣ה עַבְדְּךָ֔ בַּיּ֕וֹם אֲשֶׁר־יָׄצָ֥ׄאׄ אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מִירֽוּשָׁלִָ֑ם לָשׂ֥וּם הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־לִבּֽוֹ׃ כא כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּֽה־בָ֣אתִי הַיּ֗וֹם רִאשׁוֹן֙ לְכָל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לָרֶ֕דֶת לִקְרַ֖את אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כב וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ כג וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּי־תִֽהְיוּ־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי־מֶ֥לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ כד וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ׃ כה וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹא־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ כו וַיְהִ֛י כִּי־בָ֥א יְרוּשָׁלִַ֖ם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה לֹא־הָלַ֥כְתָּ עִמִּ֖י מְפִיבֹֽשֶׁת׃ כז וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּֽי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃ כח וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים וַעֲשֵׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ כט כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵׁי־מָ֙וֶת֙ לַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֙שֶׁת֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ ל וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת־הַשָּׂדֶֽה׃ לא וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֙שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶך בְּשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ לב וּבַרְזִלַּי֙ הַגִּלְעָדִ֔י יָרַ֖ד מֵרֹגְלִ֑ים וַיַּעֲבֹ֤ר אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיַּרְדֵּ֔ן לְשַׁלְּח֖וֹ אֶת־בירדן (הַיַּרְדֵּֽן׃) לג וּבַרְזִלַּי֙ זָקֵ֣ן מְאֹ֔ד בֶּן־שְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה וְהֽוּא־כִלְכַּ֤ל אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּשִׁיבָת֣וֹ בְמַחֲנַ֔יִם כִּֽי־אִ֛ישׁ גָּד֥וֹל ה֖וּא מְאֹֽד׃ לד וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּ֑י אַתָּה֙ עֲבֹ֣ר אִתִּ֔י וְכִלְכַּלְתִּ֥י אֹתְךָ֛ עִמָּדִ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם׃ לה וַיֹּ֥אמֶר בַּרְזִלַּ֖י אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כַּמָּ֗ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י כִּי־אֶעֱלֶ֥ה אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ יְרוּשָׁלִָֽם׃ לו בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָה֩ אָנֹכִ֨י הַיּ֜וֹם הַאֵדַ֣ע ׀ בֵּין־ט֣וֹב לְרָ֗ע אִם־יִטְעַ֤ם עַבְדְּךָ֙ אֶת־אֲשֶׁ֤ר אֹכַל֙ וְאֶת־אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁתֶּ֔ה אִם־אֶשְׁמַ֣ע ע֔וֹד בְּק֖וֹל שָׁרִ֣ים וְשָׁר֑וֹת וְלָמָּה֩ יִֽהְיֶ֨ה עַבְדְּךָ֥ עוֹד֙ לְמַשָּׂ֔א אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּֽלֶךְ׃ לז כִּמְעַ֞ט יַעֲבֹ֧ר עַבְדְּךָ֛ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וְלָ֙מָּה֙ יִגְמְלֵ֣נִי הַמֶּ֔לֶךְ הַגְּמוּלָ֖ה הַזֹּֽאת׃ לח יָֽשָׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ וְאָמֻ֣ת בְּעִירִ֔י עִ֛ם קֶ֥בֶר אָבִ֖י וְאִמִּ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ עַבְדְּךָ֣ כִמְהָ֗ם יַֽעֲבֹר֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲשֵׂה־ל֕וֹ אֵ֥ת אֲשֶׁר־ט֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ לט וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ אִתִּי֙ יַעֲבֹ֣ר כִּמְהָ֔ם וַאֲנִי֙ אֶעֱשֶׂה־לּ֔וֹ אֶת־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תִּבְחַ֥ר עָלַ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃ מ וַיַּעֲבֹ֧ר כָּל־הָעָ֛ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן וְהַמֶּ֣לֶךְ עָבָ֑ר וַיִּשַּׁ֨ק הַמֶּ֤לֶךְ לְבַרְזִלַּי֙ וַיְבָ֣רֲכֵ֔הוּ וַיָּ֖שָׁב לִמְקֹמֽוֹ׃ מא וַיַּעֲבֹ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַגִּלְגָּ֔לָה וְכִמְהָ֖ן עָבַ֣ר עִמּ֑וֹ וְכָל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ ויעברו (הֶעֱבִ֣ירוּ) אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ וְגַ֕ם חֲצִ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃ מב וְהִנֵּ֛ה כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־הַמֶּ֡לֶךְ מַדּוּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּעֲבִ֨רוּ אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וְכָל־אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ׃ מג וַיַּעַן֩ כָּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־קָר֤וֹב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶאָכ֤וֹל אָכַ֙לְנוּ֙ מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ׃ מד וַיַּ֣עַן אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֩ אֶת־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶֽשֶׂר־יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּלֶךְ֮ וְגַם־בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֙וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹא־הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת־מַלְכִּ֑י וַיִּ֙קֶשׁ֙ דְּבַר־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מראות הצובאות

אלשיך

פסוק כ:
ויאמר אל המלך אל יחשב כו'. ואמ' מן הראוי הוא כי להיותי אני מבית שאול שנפשי מרה לי על אבדן ביתו ואין אדם נתפס על צערו שאל יחשב לי אדני עון כ"א כגדר שוגג ואם לא תעשה כ' כי אם שתחשיבהו לעון אין כל הזמנים שוים כ"א ואל תזכור את אשר העוה עבדך ביום אשר יצא אדני המלך מירושלים כי אותו היום הוא מה שראוי לשום המלך אל לבו ולא עיני כלומר כי להיות ביום ההוא תועלת גדולה היה לו בהעותי כי זכות מה שסבל עוני עמדה לו לינצל באופן שראוי בל יזכר עוני כ"א ישים אל לבו היום ההוא כי טובה היתה לו ע"י כן ואלו הייתי אומר לא חטאתי אין ראוי למחול אך הוא כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון כו' ארז"ל והוא נכון מאד שאמר הנה כל ישראל אשר עם אבשלום מרדו בך והם מחוייבים מיתה אם תקבל אותי שבאתי ראשון יבאו גם הם באומרם כי כאשר מחלת לי תמחול להם ואם לאו לא יצא לך ותאבד מלכותך ויען אבישי כו' אמר התחת זאת האם בשביל טענה זאת שאמר לא יומת שמעי כי קלל משיח ה' אשר לא קללו כל שאר ישראל והלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אז אמר דוד מה לי ולכם כו' לומר לא חטאו לו ולכם כי אם לי בלבד ואם תאמרו כי על שלי אתם מקנאי' לפקד עונו אין זאת עשות מצוה כי אם אדרבה דעו כי תהיו לי היום למה שהוא היום לשטן כי בראות כל ישראל שהיו עם אבשלום שאני ממית את זה על מרדו והם מרדו יתפקרו כולם ותאבד מלכותי כי אין כל הזמנים שוים וז"א היום לשטן וזהו היום יומת איש בישראל כלומר כי נפיק מינה חורבה מחמת ישר' כמדובר וכל זה הוא בהודות עליכם שחייב מיתה על מרדו במלכות אך יש בחינה לומר כי היום אני מלך על ישראל ולא ביום ההוא כי אז הייתי כהדיוט שהוסר ממני המלכות ואם כן כיון שהייתי כהדיוט אינו בן מות ועם שאינה טענה מספקת אמר כן להשתיקם. ועיקר הטעם הוא כמאמרם ז"ל כי עשה על כי ידע דוד ברוח הקדש שהיה עתיד שמעי עדיין להוליד מי שיצא ממנו מרדכי לגאול את ישראל בגלות מדי ועל כן ויאמר המלך אל שמעי לא תמות ועל כן האריך לו עד שהוליד ויצו את שלמה בנו אל ינקהו כאשר עשה וכן אחשוב נרמז במאמרו כי אומר שמעי לא תמות עם הכולל עולה במ"ק כמו שעולה להוציא מרדכי שהוא ל"ז:
פסוק ל:
ויאמר לו המלך למה כו'. אמר למה תדבר עוד דבריך כלומר האם הוא שאחזור בי מאשר נתתי השדה לציבא זה אי אפשר כי כבר אמרתי וזהו אומרו אמרתי כי דבר מלך קשה להשיב אך מה שהועלת הוא על החצי כי אתה וציבא תחלקו את השדה ויאמר מפיבושת אל המלך גם כו' ארז"ל שאמר שחרה לו על שבא בשלום ואחר רעת בואו לשלום לא היה חושש על אבדן גם השדה כלו ושהיה כביכול כמתלונן על מי שהביאו לשלום ובזה יתיישב יתיר אומרו אל המלך כי מי לא ידע כי אל המלך היה מדב' אך יכוין אל המלך הידוע הוא מלכו של עולם:
פסוק מב:
והנה כל איש ישראל כו'. ראוי לשום לב מי אמר וכל אנשי דוד עמו כי אם כל ישראל אמרו אל המלך לא יתכן קראוהו דוד בפניו ולא אמרו וכל אנשי המלך עמו. ב' אומרו ויען כל איש ישראל ובפסוק שאחר זה אומר ויען איש ישראל את איש יהודה ולא נאמר כל. ג' אומרו האכול אכלנו מה היא אכילה זו ולמה הוכפל. ד' אומרו אם נשאת נשא לבו כי מלבד הכפל לא היה לומר נשאת לשון נקבה. ה' אומרו וגם בדוד אני ממך כי איך יתכן תהיה קורבה יתירה לישראל עם דוד יותר מאיש יהודה אך הנה איש ישראל בראותם כי גם מיהודה היו עם אבשלום כאשר היו משאר ישראל ועתה עשו עצמם כאנשי שלומו יותר מישראל וקדמו ויעבירו את המלך על כן נתרעמו ויאמרו כי אחר שהם הרבים היה ראוי יחלקו להם בני יהודה כבוד להיות ראשונים ועל כן אמרו מדוע גנבוך אחינו כו' ויעבירו את המלך ואת ביתו עד כה דברו כל איש ישראל ומפני שלא בלבד את המלך ואת ביתו העבירו כי אם גם את כל אנשי דוד שהיו אתו בברחו לז"א כותב הספר שלא בלבד את המלך וביתו העבירו כי אם גם כל אנשי דוד עמו העבירו.
פסוק מג:
ויען כל איש יהודה אל איש ישראל הוא שר צבאם כי קרוב המלך אלי כי מיהודה הוא ומחמת קורבה בלבד היה לא לבלתי היותכם שלמים וכן רבים ממנו ולמה חרה לך אם הוא מחמת הנאה שהאכילנו המלך משאת מאת פניו וזהו האכול כלומר אם הוא מחמת אכול האם אכלנו מן המלך בתמיהה ואם הוא שבהקבילכ' וצאתכם לקראתו להביאו הביתה עולה על רוחכ' שתהיו כחתן היוצא לקראת כלה להביאה אל ביתה כי החתן הוא העיקר ומביאה כן תחשבו עצמכם עיקר והיתה מעלה וגדולה לכם וזהו אם נשאת שהיא ככלה הנשאת מחתנה שיוצא לקראתה להביאה אצלו לא כן הוא כי אם נשא כי כחתן הנשא מכלתה הוא לנו כאלו אנו שיצאנו לקראתו נחשבנו ככלה היוצאת לקראת תתן להביאו אל ביתו באופן כי דוד הוא העיקר ואינו מעלה למקבילים פניו כי הוא העיקר ואל ביתו מביאים אותו הטפלים אליו וצריכים להשפעתו ככלה אל החתן וזהו אומרו נשאת לשון נקבה ונשא לשון זכר.
פסוק מד:
ויען איש ישראל הוא עמשא בן יתר אשר מינה אבשלום לשר צבא על כללות ישראל ויאמר איש יהודה הוא יואב עשר ידות לי במלך שהוא על עשרת השבטי' כי מולך הוא על כולם וזהו מפאת מציאות היותו מלך גם שלא היה דוד וגם בבחינת דוד שהוא מיהודה הנה אני עמשא בן יתר מצדי אני יש לי קורבה יותר ממך כי מלבד שכמוני כמוך בני אחיותיו אנו אני בן איש שעמד בפרץ נגד הפוסלים אותו מלבא בקהל כמשז"ל למה נקרא שם אבי עמשא יתרא הישמעאלי על שחגר חרבו כישמעאל ואמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומדוע הקלותני ולא כאשר חשבת שהיה על כבודי כחתן היוצא לקראת כלה כי אם שאתה הקלותני שלא החשבתני להשיב את מלכי כלומר כי אינו רק טפל אליו כי הוא מלכי ואיני כי אם ככלה המביאה את החתן אל ביתו ועם כל זה כ"כ קשו דברי איש יהודה שדברו בקושי עד שמצא מקום איש בליעל לומר אין לנו חלק בדוד כו' אחר שאיש יהודה כי המלך קרוב אליו ולא לשאר ישראל ויאמר דוד אל אבישי עתה ירע לנו שבע בן בכרי מן אבשלום אתה קח כלומר עשה אתה מה שלא פשה עמשא ורדף אחריו פן מצא לו ערים בצורות ולא יהיה כאבשלום שיצא מתוך העיר אל מקום נגלה נגד עינינו שעל ידי כן הומת וינצלו כל ישראל אך זה יושגב תוך ערים בצורות ולא יצא כי אם ישראל ילחמו והוא יהיה נאצל מעינינו ויפלו מישראל מפה ומפה והוא יעמוד חי וזהו והציל עינינו ויואב ואבישי רדף אחרי שבע בן בכרי ויעבור בכל שבטי ישראל ויקהלו אף מישראל אחריו עם כל איש יהודה וקרי ויקהלו וכתיב ויקלהו שהוא האותיות הפנימיות מהופכות לרמוז כי גם שמשבטי ישראל היו נקהלים עם שבט יהודה שעם יואב פנימיות לבם היה מהופך כי לא היה עם דוד כי אם עם שבע בן בכרי אך היו ממתינים לראות מי ינצח להיות עמו וכראות' כי מת גבורם החשו ויהיו עם המלך דוד כבראשונה: