פרשנים על הפרק
📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל39 פסוקים📜
רש"ירש״י34 פסוקים📜
רד"קרד"ק58 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג29 פסוקים📜
אברבנאלאברבנאל17 פסוקים📜
מראות הצובאותאלשיך19 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי34 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר59 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר28 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם23 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ39 פסוקיםמאמרים על הפרק
אברבנאל
אברבנאל
פסוק א:
ואלה דברי דוד האחרונים וגו'. אמרו בפרק ואלו מגלחין (מ"ק ט"ז ע"ב), אחרונים מכלל דאיכא ראשונים מאן ננהו? והסכימו שהשירה היא הדברים הראשונים, וכן אמרו בספרי (ריש פרשת אלה הדברים) אלה דברי דוד, אלה הדברים אשר דבר משה, מה אלה דברי נבואה ותוכחה, כך אלה דברי נבואה ותוכחה, שנאמר ובליעל כקוץ מונד כלהם. ויונתן תרגם אלין פתגמי דוד דאתנבי לסוף עלמא ליומי נחמתא דעתידין למיתי, ותרגם לי דבר צור ישראל, אמר אלהא דישראל עלי ממליל תוקפא דישראל דשליט בבני אינשא קושטא דאן אמר למנאה לי מלכא הוא משיח' דעתיד ליקום וישלוט בדחלת' דיי', וכן תרגם וכאור בקר יזרח שמש, טוביהון צדיקיא עבדתין, ותרגם ובליעל כקוץ מונד כלהם, רשיעיא עבדי חטאה. הנה הבין יונתן בן עוזיאל שהיה כל זה נבואה גמורה, ושבאה לו באחרית חלדו ושלא היתה על עניניו כי אם על מלך המשיח ועל הדור העתיד ההוא, וכן פירש רש"י אלה דברי דוד האחרונים זו נבואת דוד שבאה אחרי השירה הקודמת, אבל שאר המזמורים אינם נקראים דברים, הסכים עם המתרגם בהיות המאמרים האלה נבואה גמורה, וכאלו היתה השירה שבח על מה שעבר, והדברים האלה הגדת מה שיהיה בעתיד. ורלב"ג ורד"ק ז"ל שניהם כתבו שהם דברי שבח והודאה לאל ית' על שהקימו למלך, ואמרו שקראם אחרונים להיותם אחרי השירות והמזמורים שאמר בספר תהלים ואחרי השירה שקדמה. ושתי הדעות האלה בלתי מתישבים אצלי. אם דעת המתרגם ורש"י שהיו אלה הדברים נבואה גמורה, יקשה למה לא אמר הכתוב בהם הלשון הנהוג בנבואות, וידבר ה' אל דוד לאמר, או הדבר אשר היה אל דוד, או בדומה מהלשונות האלה? והנה לא העיד הכתוב שהיה זה נבואה ולא שדבר השם לדוד, כי אם שהוא מעצמו דבר הדברים האלה. וכבר כתב הרב המורה בפמ"ה חלק ב' שלא היה דוד מכלל הנביאים, ופירש רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני שאמרו להודיע שהגיע למדרגה מרוח הקדש לא נבואה גמורה. ואם דעת רלב"ג ורד"ק יקשה גם כן כי אם היו המאמרים האלה דברי שיר, למה אם כן לא קראה הכתוב שירה, כמו שקרא הקודמת, או מזמור או שם אחר ממיני שמות השירים? ויקשה גם כן למה לא כתב דוד בס"ת עם שאר המזמורים השיר והשבח הזה, כמו שהביא שמה השירה הנזכרת? ומפני זה חשבתי אני שדוד בזקנתו סדר ספר תהלים להנהגת המתבודדים בתפלותיהם כמו שאמרתי, ואחרי השלמתו כתב מי היה המסדר אותו הספר ומי הוא אשר קבץ וחבר המזמורים ההם, והיה זה כמו שיעשו המחברים ספר או ספרים שאחרי כלותם אותם יכתבו שם המחבר אותו הספר ומדרגתו וזמן חבורו, וכן עשה דוד המלך ע"ה בזה שביאר מי היה המחבר ספר תהלים, ואמר שהוא האיש אשר התחברו בו שני השלמיות גופני ונפשיי, ר"ל שלמות המלכות ומדרגתו שהוא גופני, והיותו מלכות נבחר מאת השם ית' ולא כשאר המלכים הנמלכים בידי אדם, וזהו שאמר נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב, ר"ל שבהיותו בן ישי לא רכא ולא בר רכא הוקם במעלה עליונה לא מפאת עצמו וגבורתו ולא מבני האדם כי אם משיח אלקי יעקב, וגם כן שלמות אחר נפשיי, והוא היותו נעים זמירות ישראל שחבר כל זמירותיו ושיריו שישוררו במקדש. ולפי שלא יחשב חושב שחברם ברוח חכמה ובינה כשאר המשוררים איש ואיש כלשונו, זכר שלא היו כן זמירותיו כי אם בשפע אלקי נשפע עליו מאת ה' ובמדרגת רוח הקדש, וזהו שאמר ונעים זמירות ישראל רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. והבן המאמר הזה, כי כאן נרמז ההבדל אשר בין הנבואה האמתית ומדרגת רוח הקדש, והוא שהנבואה שפע שופע מאת השם ית' יחול על השכל האנושי ועל הכח המדמה יחד, אמנם המדרגה הנזכרת מרוח הקדש הוא שפע יחול על לשון האדם ושכלו לדבר דברים עצומים בענין השיר והחכמה, לא לראות צורות נוראות ולא להשיג השגות אלהיות כי אם לענין שלמות הדבור בענין החכמה והשיר, (ב) ולהעיר על זה אמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, ואין הכוונה שדבר אליו האלקים כמו שהיה מדבר לשאר הנביאים, כי אם שרוח הקודש היה מלוה אותו לדבר ומלתו וכחו האלקי היה על לשונו לדבר צחות, וכן פירשו הרב המורה בפמ"ה ח"ב הנזכר. הנה אם כן זכר השלמות המדומה שהוא המלכות וביאר שהיה מאתו ית', וזכר הנפשיי שהוא היותו משורר ושהיה זה גם כן ברוח אלקי. ולפי שהדברים האלה היו אחרונים אחרי ספר תהלים לא הושמו בתוכו, כי אינם חלק ממנו, כי הספר ההוא הוא חבור השירים הצריכים לכל מתבודד מתדבק באלקיו, והדברים האלה הם זכרון שמו ומדרגתו, ולהיותם דברים שנאמרו אחרי חתימת הספר לא באו בו והושמו בכאן, והנה אם כן קראם אחרונים בערך אל ספר תהלים, והם גם כן אחרונים לזקנתו, לפי שאחרי זה לא חל עליו שפע רוח הקדש עוד, ואמנם דברי צואתו לבנו שלמה יראה שלא היו ברוח הקדש כי אם בדרך עצה אינושיית, כי אלה היו דברי דוד האחרונים באותו רוח ושפע אלקי. וכבר כתב הרב המורה בפמ"ה ח"ב הנזכר, שאי אפשר מבלתי שיפסק הרוח הנבואיי מהנביאים זמן מה קודם מותם, וכן יהיה הענין ברוח הקדש, ולכן נפסק מדוד ימים קוד' מותו ואפשר לפרש הפסוקים האלה אשר זכרתי יחד על מעל' המלכות לבד, שזכר דוד מדרגתו אשר היה בראשונה ומדרגתו שעלה אליה אחרי כן, ולזה אמר נאם דוד בן ישי, וזו היא המדרגה אשר היה בה בראשונה, ואמנם המדרגה אשר זכה אליה באחרונה היה אמרו ונאם הגבר הוקם על, והגיד שהיתה מעלתו אם מפאת השם ית', וזהו אמרו משיח אלקי יעקב כי הוא בחר בו ומשחו למלך, ואם מפאת ישראל אשר היו חפצים בהמלכתו, וזהו ונעים זמירות ישראל, רוצה לומר שהיו בני ישראל והנשים המחוללות מזמרים כולם תושבחות דוד וגבורותיו, כאמרו (שמואל א' י"ח ז') הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, ועל השירים והתשבחות ההם שהיו אומרים עליו אמר ונעים זמירות ישראל, שהוא היה הנעים והמשובח בזמירות ישראל ושיריהם, ויהיה אחרי זה התחלת הדברים רוח ה' דבר בי וגו', וזה גם כן פירוש נאה אצלי, אבל מה שכתבתי בו ראשונה הוא היותר נכון וישר כפי כוונת הפסוקים:
פסוק ג:
אמר אלקי ישראל לי וגו'. חכמינו ז"ל בפרק אלו מגלחין (מ"ק ט"ו ע"ב) דרשו הפסוק הראשון הזה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה, הוי צדיק מושל יראת אלקים. והמפרשים פירשו שהצדיק יהיה מושל עם יראת אלקים, וכאלו אמר שהמושל באדם ראוי שיתחברו בו שני תנאים, האחד שיהיה צדי' וישר, השני שיהיה מושל עם יראת האלקים ולא יסור מן התורה ימין ושמאל, כי זה הוא המושל באמת וכפי הרצון האלקי. ובין לדעת המדרש ובין לדעת המפרשים יחסר בכתוב בי"ת המשרתית, ויהיה אומרו יראת אלקים כמו ביראת אלקים. והנראה לי בזה הוא שהכתוב כפשוטו לא יחסר כל בו, יאמר שאמר אלקי ישראל מאמר אחד רשום, ועל דוד ובעבורו דבר אותו המאמר צור ישראל שהוא האל ית', והמאמר הרשום הוא מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים, ר"ל כאשר יהיה המושל באדם צדיק הנה בלי ספק מושל יראת אלקים תמשול בארץ, לפי שבהיות המלך צדיק צדקות אהב, כל עם ילכו בדרכיו ותמשול בקרב הארץ יראת האלקים וצדקתו, וכאלו בהיות המושל צדיק אינו הוא המושל, כי אם יראת האלקים היא היא אשר תמשול בקרב הארץ, ולא כן בהיותו מושל מקשיב על שפת שקר שכל משרתיו ועמו יהיו רשעים בהכרח, ואל תקשה על זה הפירוש מאשר אמר מושל יראת אלקים בלשון זכר, והיה ראוי לומר תמשול בלשון נקבה, כי גם מצאנו שיאמר ביראה לשון זכר, כמו (תהלים נ"ה ו') יראה ורעד יבא בי, ולזה פעמים תבא היראה בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה:
פסוק ד:
וכאור בקר יזרח שמש וגו', פירש רש"י ז"ל מנוגה וממטר דשא הארץ, מנוגה הבא מן המטר על דשא מהארץ, ר"ל כאשר המטר יורד על הארץ מלאה דשאים והחמה זורח עליהם הוא מבהיק, ושיעורו יותר מנוגה הבא ממטר של דשא הארץ, ולפי דעתי יאמר הכתוב שממשלת הצדיק יהיה כאור הבקר אשר יזרח השמש ויתוסף האור תמיד, ויהיה הבקר ההוא לא עבות ולא עננים מונעים מעבור ניצוץ השמש על הארץ, וזהו מנוגה וממטר, רוצה לומר שלא יהיה הבקר עבות פעמים נוגה ופעמים מטר להצמיח דשא הארץ:
פסוק ה:
ואמרו כי לא כן ביתי וגו', פירושו שעם היות האדם המושל הצדיק מלכותו יצמח ויתוסף כאור השמש מעט מעט, פעמים יושב בחשך ופעמים ה' אור לו, הנה מלכותו של דוד לא יהיה כן כי ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמורה, ר"ל מסודרת תמידית לא תהיה כאור הבקר שתתחיל אחר החשך ויתוסף בצמיחה, וזהו כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח, ר"ל שכל ישעו וכל חפצו של דוד הוא שלא יצמח מלכותו, כי הצמיחה תבא אחרי ההפסד, ולכן היה ישעו וחפצו כי לא יצמיח מלכותו, אבל ישב ביתו תמיד באופן שוה ערוכה ושמורה, ויהיה אם כן כח המאמר הזה הנה המושל הצדיק עם כל צדקתו יהיה ביתו כאור בוקר יזרח ויצמח השמש, ולא כן ביתי כי היה בית נצחי ומלכות מתמיד כמו שידעו האל ית' עליו:
פסוק ו:
אבל האיש הבליעל לא יהיה ביתו נצחי כבית דוד, ולא יצמח ויזרח גם כן כבית שאר הצדיקים, כי היו הרשעים כלהם, לא כדשא הארץ כי אם כקוץ מונד שיניד אותו האדם וישליכהו כל מוצאו להיותו מכאיב לכל בשר, ולכן לא יהיה מלכות' ערוכה בכל ושמורה כמלכות בית דוד, ולא צומחת וזורחת כמושל הצדיק שימשול בימיו יראת האלקים, אבל כל אדם לא יקחו הקוצים ההם לרשעם, (ז) ואם יצטרך ליגע בהם במקום מולדתם, ימלא האדם מפחדם ברזל ועץ חנית לכרותם או שרוף ישרפו אותם בשבת, ר"ל במקום מושבם לבל יגעו בהם, כך הרשעים ישתדל האדם לכלותם בעצמו בחרב ובחנית, או יתפלל עליהם לשם יתברך שיכלו ויספו במקומ' ומושבם כמו הקוצים. וחז"ל דרשו במדרש שמואל, (פרשה כ"ט ועיין רש"י) בשבת הקב"ה על כסא דין. דבר אחר בשבת זו סנהדרין גדולה. וי"ת דאתגלאה בי דינא רבא למיתב על כרוסיה דינא למידן ית' עלמא, הסכים לדרשא הראשונה. הנה התבאר מזה שבח המאמרים האלה הוא לבד לרשום דוד בשמו ומעלותיו המדומה והנפשיית האלקיית, ושיהיה זה אחרי סיום ספר תהלים, להודיע מי עשאו מה שמו ומה שם אביו ומדרגתו במעלה ומדרגת הספר שהיה ברוח הקדש ובשפע אלקי, ואין הדברים האלה אם כן נבואה גמורה שיודיעהו האל יתברך מה שיהיה באחרית הימים, ואינם גם כן שירות ותושבחות, ולכן לא הושמו בספר תהלים אשר יוחד למתפללים ולמתבודדים, ונקראו אחרונים בערך תהלים ובערך רוח הקדש אשר נוססה בו, כי היו שאר הדברים אשר דבר אחרי זה אינם מאותו השפע ורוח אלקי הקדוש ולא היו מתיחסים לספר תהלים, ולכן נקראו אחרונים מהבחינות האלה. ואפשר לפרש הכתובים האלה באופן אחר, יאמר מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים, ולצדקתו וישרו יזכה בהתמדת מלכותו שיהיה כאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות כי אם בהיר וזך, והוא משל לבית דוד, וכמו שאמר (תהלים פ"ט ל"ז) וכסאו כשמש נגדי. ואחרי שהשלים זה המאמר אמר עוד מאמר אחר, והוא מנוגה ממטר דשא מארץ כי לא כן ביתי עם אל, רוצה לומר הנה דשא הארץ תצטרך הויתו לשני דברים והם נוגה השמש שהוא הפועל הגדול בהויות, והמטר שהוא חלק חומרו, וזהו מנוגה ממטר דשא מארץ, ר"ל יתהווה ויצמח דשא מן הארץ בשני הפועלים האלה, אבל לא כן ביתי עם אל שיצמח כדשא הארץ והוא יפסד גם כן במהרה, כמאמר הנביא (ישעי' מ' ז') יבש חציר נבל ציץ, לפי שברית עולמי שם לי ערוכה בכל ושמורה, כלומר שיהיה מלכותו נצחיי מתמיד, ולא יהיה כדשא שבין לילה היה ובין לילה אבד, וזהו כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח, ר"ל שלא יהיה צומח כדשא שזכר, אבל יתמיד ביתו בהמלכה ובמעלה בלי שנוי. ואמנם הבליעל רמז לשאול או לכל שאר אויביו, הנה לא די שלא תהיה מעלתם ערוכה בכל ושמורה תמידית כבית דוד שזכר, אבל גם לא יהיו כדשא הבלתי מתמיד לפי שיועיל הכל וגם שיפסד בנחת ובשלוה ויהיו האנשים שמחים בו, והם לא יהיו כן, כי יהיו כקוץ מונד כלהם, רוצה לומר כקוץ שיסירוהו האנשים וירחיקו אותו מהם לרשעתו, כי לא ביד יקחו אותו כמו שיקחו את הדשא, ואיש יגע בהם על צד ההכרח ימלא ברזל ועץ חנית לכרתו מפחדם ממנו לרוב רשעו, והוא משל לרשעים שיפחדו האנשים מהשחתתם, גם לא יהיו כדשא שיועיל למאכל האדם והבהמה, כי הקוצים ההם שרוף ישרפו אותם בשבת, ר"ל בשבת האדם בבית לא יועילו כי אם לשרפה, וגם זה משל לרשעים שיהיה תכליתם רע בעולם הזה ובעולם הבא ויהיו נידונים לשרפה בגיהנם. הנה אם כן בזה זכר דוד שמו ושם אביו ומעלתו ומדרגת דבריו אשר דבר בספר תהלים שהיו ברוח הקדש, ובזה העיר גם כן על הזמן אשר חברו שהיה באחרית ימיו, ולכן אמר אלה דברי דוד האחרונים, ועם זה הותרה השאלה השלישית:
פסוק ח:
אלה שמות הגבורים אשר לדוד. בעניני הפסוקים האלה אשר זכר כאן מגבורי דוד ומה שנזכר מזה בדברי הימים מצאתי בספור הזה חלופים עצומים ממה שזכר כאן למה שזכר שם, והמפרשים לא התעוררו כ"א למעט מהם, וגם בו לא דברו כראוי כפי מחשבתי, והנני מעיר על החלופים ההם: הראשון ששם בדברי הימים באו שלשה פרשיות בספורי שמות הגבורים אשר לדוד. הראשונה היא (דברי הימים א' י"א י') אלה ראשי הגבורים אשר לדוד המתחזקי' עמו במלכותו עם כל ישראל להמליכו וגו', ואלה מספר הגבורים אשר לדוד וגו' ושם הביא הגבורים הנזכרים כאן. הפרשה השנית היא שם (י"ב א') ואלה הבאים אל דוד אל צקלג וגומר בגבורים עוזרי המלחמה וגומר. הפרשה השלישית (שם שם כ"ג) ואלה מספר ראשי החלוץ לצבא באו על דוד חברונה להסב מלכות שאול אליו וגומר. ויקשה אם כן אם היו כל הנזכרים באותם שלשה הפרשיות גבורי דוד, למה לא זכרם הנביא כלם כאן וזכר לבד הנזכרים בפרשה הראשונה? והיה ראוי שיזכור גם כן האחרים שבשתי הפרשיות האחרות, אחרי היותם כלם גבורים אשר לדוד: החלוף השני הוא שמאותם הגבורים הנזכרים בפרשה הראשונה בדברי הימים זכר כאן קצתם ועזב גם כן קצתם, ומאשר זכר כאן הביא שם קצתם והשמיט קצתם, וביאור זה שכאן זכר בראשונה עדינו העצני יושב בשבת תחכמני ואחריו אלעזר בן דודו ואחריו שמה בן אגה, ואחריהם זכר השלשה גבורים אשר בקעו במחנה פלשתים וישאבו מים להביא אל דוד ולא זכר שמותם, ואחרי כן זכר אבישי בן צרויה ובניהו בן יהוידע, ואחרי כן זכר שלשים הגבורים אשר נקבו בשמות, ובדברי הימים זכר עדינו ואלעזר בן דודו ולא זכר שמה בן אגה, ומהשלשים גבורים הנזכרים כאן לא הביא שמה אליקא החרדי צלמון האחחי שמה ההררי אלפלט בן אחסבי אליעם בן אחיתופל פערי הארבי, ובאו שם במקום השלשים הגבורים האלה ארבעים ושש גבורים, ומהם ארבעה ועשרים מהנזכרים כאן, ועוד זכר שנים ועשרים שלא זכר בכאן כלל והוא זר מאד, למה לא נזכרו אותם הגבורים כלם בכאן? ולמה נתוספו שם מצד ונגרעו מצד? החלוף השלישי שכאן נזכרה הגבורה אשר נעשה בחלקת העדשים ויחסה אל שמה בן אגה, ובדברי הימים הביא הגבורה ההיא ויחסה אל אלעזר בן דודו והוא זר מאד, וישאר לדעת אם האמת כפי הנזכר כאן או כפי הנזכר שם? וגם יקשה שכאן אמר שהיתה חלקה מלאה עדשים, ושם אמר מלאה שעורים, כאן אמר ויתיצב בתוך החלקה ויצילה, רצה לומר ששמה לבדו עשה הגבורה הזאת ושם בדברי הימים אמר ואחריו אלעזר בן דודו האחוחי הוא בשלשה גבורים הוא היה עם דוד בפס דמים והפלשתים נאספו שם למלחמה ותהי חלקת השדה מלאה שעורים ויתיצבו בתוך החלקה ויצילה ויכו את פלשתים, הנה דוד אם כן עשה הגבורה הזאת בעצם וראשונה ושאר הגבורים עזרוהו בה. והנה חז"ל (ב"ק ס' ע"ב) וגם המפרשים התעוררו מחלוף השעורים והעדשים, ולמה שאמר שם ויתיצבו ויצילוה ויכו בלשון רבים וכאן אמר על שמה ויתיצב ויצל ויך בלשון יחיד, ולא התעוררו אל עיקר החלוף שזכרתי: החלוף הרביעי במה שקרא כאן הגבור הראשון עדינו העצני, ותארו שהיה יושב בשבת תחכמוני, וספר גבורתו על שמונה מאות חלל, ושם בדברי הימים קראו ישבעם בן חכמוני, הנה לא הסכים השם שזכר כאן למה שזכר שם, והתואר שתארו כאן יושב בשבת תחכמוני עשאו שמה שם העצם באמרו בן חכמוני. גם אמר כאן על שמונה מאות חלל, ושם אמר על שלש מאות חלל, והיא סתירה גדולה, ומה שכתב רד"ק ששתי מלחמות היו (להתיר זה הספק) אין לו ממש, כי אלו היה כן היה זכרו כאן לגבורה רבה, שפעם אחת הכה והרג שמונה מאות חלל ופעם אחת שלש מאות: החלוף החמישי במה שאמר כאן באבישי בן צרויה מן השלשה הכי נכבד, ובדברי הימים אמר מן השלשה בשנים הכי נכבד, וגם זו סתירה מבוארת, כי אם הוא לא היה נכבד אם לא מהשנים, לא יצדק אם כן שהיה נכבד מן השלשה, וגם אל החלוף הזה העירו המפרשים: החלוף הששי בשנוי השמות והמלות שבאו בגבורים האלה שם וכאן, אם בבניהו בן יהוידע אמר כאן איש מראה, ואמר שם איש מדה חמש באמה וגומר, כאן קרא גבור אחד שמה, ובדברי הימים קראו שמות, כאן אמר חלץ הפלטי, ובדברי הימים חלץ הפלוני, כאן אמר מבני החושתי, ובדברי הימים אמר סבכי החושתי והוא היה שמו האמיתיי, כאן אמר חלב בן בענה, ובד"ה אמר חלד, כאן אמר הדי מנחלי געש, ובד"ה אמר חורי, כאן אמר אבי עלבון, ושם בד"ה אמר אביאל בן עלבון, כאן אמר בני ישן יהונתן, ובד"ה אמר יהונתן בן שגא, כאן אמר באל"ף אחיאם, ובד"ה אמר אחיעם בעין, כאן אמר יגאל בן נתן, ובד"ה אמר יואל אחי נתן: החלוף השביעי הוא אמרו בכאן בסוף הגבורים כל שלשים ושבעה, ובפרטן לא תמצא כי אם שלשים, ובדברי הימים הביא מ"ו. ואמנם למה אמר כאן שלשים ושבעה, כתב רש"י ושאר שחסרו שמא בניו של ישן שלשה או ארבעה היו. וקשה לדעתו למה זכר אם כן אחד מבני ישן ולא זכר האחרי'? ורד"ק כתב שהם השלש' הראשונים, עדינו העצני ואלעזר בן דודו ושמא בן אגה, והשלשה גבורים שבקעו וישאבו מים ויבאו אל דוד, ובניהו בן יהוידע שלא היה ממנינם, והשלשים שזכר באחרונה, והיו אם כן שלשים ושבעה. וגם זה איננו שוה לי, כי שלשת הגבורים אשר הלכו לשאוב מים לדוד היו מכלל השלשים, כמ"ש וירדו שלשה מהשלשים ראש וגומר, וגם כן בניהו בן יהוידע היה ממנין השלשה שהלכו לשאוב מים לדוד, כמו שאמר ולו שם בשלשה הגבורים, ואם נאמר שאינו ממנינם למה שנזכר מפני עצמו, נצטרך גם כן לומר שאבישי בן צרויה שנזכר בפני עצמו גם כן שאינו ממנינם, ויעלו אז כולם לשמונה ושלשים, ויקשה הפסוק הזה אם כן במקומו כאן ובמה שזכר בדברי הימים? והנראה אלי בהיתר זה הוא שבדברי הימים בא הספור הזה סמוך להמלכת דוד להודיע שאלה היו הממליכים אותו, ולכן היתה התחלת הפרשיות אלה ראשי הגבורים אשר לדוד המתחזקים עמו במלכותו עם כל ישראל להמליכו בדבר ה' על ישראל, ולזה זכר ראשונה מספר הגבורים אשר לדוד, ואח"כ בפרש' השנית זכר הכתוב הבאים אל דוד אל צקלג וגומר, והמה בגבורים עוזרי מלחמה וגומר להיותם גם כן עוזרים בממלכתו, ואחרי זה בפרשה השלישית זכר מספר ראשי החלוץ לצבא באו על דוד חברונה להסב מלכות שאול אליו כדבר ה' וגומר ובסוף הפרשיות אמר כל אלה אנשי מלחמה עורכי מערכה בלבב שלם באו חברונה להמליך את דוד וגומר, ולהיות זה הדרוש שמה מהמלכת דוד הוצרך להזכירם כולם, אבל כאן בספר שמואל בא הספור הזה בסוף הספר אחרי דברי השירה והדברים האחרונים, להודיע הגבורים אשר היו לדוד שעזרוהו בהצלחותיו ומלחמותיו אשר עליהם נתן השירה והתושבחות אשר קדמו, לא לספר הגבורים אשר באו להמליכו ולא הבאים אליו לצקלג כי אם המתמידים במלחמה ופועלי ישועות בקרב הארץ, ומפני זה לא היה ראוי להביא בכאן הגבורים אשר באו אליו לצקלג עם היותם עוזרים אותו במלחמה אשר עשה שם עם האומות ולא הבאים להמליכו, כי לא היתה זאת כוונת הנביא הנה, כי אלה לא עשו גבורות רשומות ולא מתמידים עמו, ונסתפק בזכרו הגבורים היותר רשומים אשר היו מתמידים עמו במלחמותיו וכפי חלוף הכוונות לא ישאר אצלי בזה קושיא כלל. ואל החלוף השני אומר שהנביא זכר כאן הגבורים היותר עצמיים אשר לדוד היושבים ראשונה במלכות, והקדימם כפי קדימת מעלתם, עדינו בראשונה ואלעזר אחריו, ושמה ושלשה אשר שאבו המים, אבישי בניהו ושאר הגבורים, ובדברי הימים נזכרו אלה כולם קצתם בפירוש וקצתם ברמז וקצם בשינוי שמות, כי היו שמות מחולפים לקצתם, ואין ספק ששמה בן אגה לא נזכר בדברי הימים כי אם ברמז, אולי שמו נשמט בכח הדבור, או נסמך על מה שפורש כאן, ונרמז באמרו שם ואחריו אלעזר בן דודו האחוחי הוא בשלשת הגבורים הוא היה עם דוד בפס דמים וגו' ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה וגו', הנה במה שאמר הוא בשלשת הגבורים יובן על אלעזר בן דודו, ובמה שאמר עוד הוא היה עם דוד בפס דמים, רמז לשמה בן אגה (ואם לא ביארו) שהיה עם דוד באפס דמים, וכאשר קרא זה על שניהם, ר"ל על אלעזר ועל שמה, אמר ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה ויכו וגומר, עם היות שכאן ייחסו לשמה לבד להיותו העיקר בזה, וכך דרך הכתוב לפרש במקום אחד מה שלא נתפרש במקום אחר ולקצר בכאן מה שכבר נתבאר במקום אחר, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה. ואמנם שלשים הגבורים אשר נזכרו כאן הם השלשים הראשונים אשר נזכרו בדברי הימים, וכמו שהיה כאן הראשון שבהם עשהאל והאחרון אוריה החתי, כן התחיל שם בעשהאל וחתם באוריה החתי, וזכר אחריו לבד זבד בן אחלי ואמר שעדינה בן שיזא הראובני ראש לראובני ועליו שלשים, ר"ל שהיה ממונה על אלה השלשים. הנה התבאר שהשלשים אשר בכאן נזכרו גם כן שם, עם היות שמהם נתחלפו בשמות אם באות אחת או שתים מהם או בשם כולו, לפי שהיו להם שני שמות. האמנם שם בדברי הימים הוסיף עליהם גבורים אחרים, והיתה הסבה בזה לפי ששם אמר וגבורי החיילות עשאל וגומר, ולפי שהיה דעתו לספר גבורי החיילים, ר"ל שרי החיילים והממוני' עליהם, ספר בתוכם אנשים שעם היותם בלתי גבורים בעצמם היה ראוי למנותם בבחינת היותם ראשי החיילי', אבל בכאן שלא היה דעת הנביא למנות כי אם הגבורים בעצמם לא זכר שאר ראשי החיילים לפי שלא היו גבורים. ואל החלוף השלישי אומר שענין החלקה לא יוחסה בדברי הימים אל אלעזר בן דודו כי אם אל שמה בן אגה, עם היות שלא נזכר שם בפירוש כי אם ברמז, באמרו הוא היה עם דוד וגומר, ומה שאמר ויתיצבו ויצילוה ויכו אינו חוזר לדוד כי אם לשמה ואלעזר, ששניהם עשו הגבורה הזאת עם היות שמה בן אגה העיקר בה ולכן יוחסה אליו כאן. ואמנם חלוף מה שאמר כאן עדשים ואמר שם שעורים אינו ממה שיקשה, כי ידמה שהיו שמה שניהם ועדשים היו בחלקה ראשונה כמו שזכר כאן, והביאו שמה גם כן עומרים מהשעורים להצילם ולכן זכר שם שעורים. ובמדרש שמואל (ריש פר' כ') ר' יעקב דכפר חנן אומר, עדשים היו, אלא שהיו גבוהי' כשעורים, ר' לוי אומר אלו פלשתים שהיו גבוהים כשעורים, ר' שמואל בר נחמני אומר שתי שדות היו, אחת של עדשים ואחת של שעורים ושנה אחת היתה, ורבנן אמרי שדה אחת היה ושתי שני' היו. והנה ייחסו זה לענין החלה והעומר ואין לנו צורך בזכרון מאמרם עוד. ואל החלוף הרביעי אומר שכאן זכר הנביא השם העצמיי שהיה עדינו העצני, ואמרו יושב בשבת תחכמוני הוא תואר חכמתו כפי האמת, ובדברי הימים קראו ישבעם שהיה גם כן שמו, ולהתמדתו בחכמה קראו בן חכמוני, כמו (בראשית לז, ג) בן זקונים, ואולי היה אביו גם כן חכם, וכבר אמרתי שגלה שם מה שלא נזכר כאן. ולנו גם כן שנאמר שהיה זה מקום מושבו ודירתו, כמו (שמואל א יו, א) בית הלחמי, ולהיותו מכונה גם כן אל מקומו אמר גם כן בדברי הימים ישבעם בן חכמוני, רוצה לומר יושב בתוך העם הנקרא חכמוני, כי התחלת היחס אב יהיה או מקום, כמו שזכר ההגיוני (רוצה לומר מלומד בחכמת ההגיון), והנה שם קראו בשם שלא קראו הנה, כי היה תמיד הכוונה בדברי הימים לזכור כל אדם בשם אחר אם היה אצלו מלבד מה שזכר הנביא כאן. וכבר התעורר רד"ק לומר שאולי היה שם אביו תחכמוני, ויותר מובחר אצלי שיהיה שם מקום, ושלזה כוון אמרו יושב בשבת תחכמוני, כלומר היושב במקום תחכמוני, אבל כפי האמת הוא תואר חכמתו. ואמנם מה שאמר כאן שמונה מאות חלל, ובדברי הימים אמר שלש מאות חלל, שני הפסוקים האלה אצלי מתישבים, כי כאן אמר הנביא שהיה יושב בשבת תחכמוני, רוצה לומר בישיבת החכמה והעיון, כי עם היותו ראש השלישי גבור ואיש מלחמה ומתעסק במלחמות לא היה מונע ממנו עיון החכמה, ולזה זכר דבר רשום מאד יורה על אהבתו החכמה, והוא שבהיותו יוצא ממלחמה ערוכה וחזקה אשר הוא הכה בה שמונה מאות חלל היה בא לבית המדרש ויכניע שכלו לעיון, וזה אמרו יושב בשבת תחכמוני על שמונה מאות חלל, רוצה לומר שהיה מישב דעתו בעיון על הכתו שמונה מאות חלל שהרג בפעם אחד ביום מלחמה אחת ובבואו ממנה היה יושב בשבת תחכמוני. אמנם בדברי הימים לא דבר מזה, כי אם להודיע גבורתו שהוא היה עורר את חניתו על שלש מאות חלל, רוצה לומר שאחרי הרגו בידו שלש מאות חלל היה עורר את חניתו ומניעו כאנשים השוחקים בכדור בלי עייפות וחולשה כלל. ועם היותו שזה עצמו הרג שמונה מאות חלל כמו שנזכר כאן בפעם אחת, רוצה לומר ביום אחד שהיא גבורה רבה, הנה עוד תזכר ותורשם גבורתו בדבר שני, והוא בהיותו עורר את חניתו על שלש מאות חלל כאלו לא עשה עדיין כלום לא יעף ולא יגע. הנה אם כן שני הפסוקים מתישבים, לפי שהם מודיעים דברים מתחלפים, כי בדברי הימים זכר מגבורתו, וכאן ספר מחכמתו, ולזה לא אמר כאן והוא עורר את חניתו, ובפירוש הפסוקים ארחיב עוד הביאור בזה. ולחלוף החמשי שאמר באבישי מן השלשה הכי נכבד, ובדברי הימים אמר מן השלשה בשנים הכי נכבד, התרו ממה שיקל, כי להיות אבישי אחד מהשלשה, אמר כאן מן השלשה הכי נכבד, רוצה לומר הוא הנכבד מהם והוא המובחר והגבור שבשלשתם, אבל עזרא בדברי הימים חשש שיראה מזה שיהיה אם כן נכבד מעצמו אחרי היותו הוא אחד מהשלשה, ולזה פירש ואמר מן השלשה בשנים הכי נכבד, כלומר שהוא היה נכבד יותר מהשנים כי הוא השלישי היה שר אליהם. ולחלוף הששי כבר כתבתי שהחלוף בשמות ובדברים האלה היה לתכלית הביאור, ולהיות לגבורים ההם שני שמות ושנזכר כאן שם אחד מהם ראה להזכיר שם השם האחר, כי בבניהו אמר כאן איש מראה, רוצה לומר איש מופלג שיתבהל האדם בראותו, וישתדלו האנשים לראות דבר זר כמותו, לכן פירש שם איש מדה חמש באמה שהיה גדול עצום, וזה פירוש המראה שזכר. וכן בשמות האנשים אשר החליף היה להודיע שהיו גם כן אליהם שמות אחרים ממה שזכר כאן, או משונים ממה שנזכרו כאן, ובפירוש הפסוקים אשיב אל החלוף השביעי האחרון, ואחרי הקדימי היתר החלופים האלה אפרש הפסוקים אשר בכאן:
פסוק ח:
אלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו'. אחשוב שהיה ממנהג המלך דוד להביא תמיד עמו שלשה גבורים לא יפרדו ממנו לשמרו מפני אויב פן יבא במלחמה ויכהו, ומלבד אלה היו לו גבורים אחרים פקידי העם וממונים על החיילים, ולזה אמר ראשונה אלה שמות הגבורים אשר לדוד, רוצה לומר המיוחדים לשמירתו. ואמר שהראשון מהם היה שמו אצלם עדינו העצני, והיה שלם בכחות הנפשיות ושלם בכחות הגופניות, כי הוא היה יושב בשבת תחכמוני, רוצה לומר בישיבת החכמה והעיון עם היותו ראש השלישי, כלומר ראש הגבורים והשר שלהם, ועם היותו עסוק במלחמה לא היה מונע עצמו מהתעסק בלמוד התורה ועיונה, ולזה אמר על שמונה מאות חלל, ולא אמר הוא היה עורר את חניתו על שמונה מאות חלל, כמו שאמר למטה באבישי, כי לא היה הכוונה בכאן לשבחו בגבורה לבד, כי אם לשבחו גם כן בעיון ובחכמה, ולכן אמר שהיה יושב בשבת תחכמוני עם היותו ראש השלשי עדינו העצני, והיה עושה זה על שמונה מאות חלל, ירצה על היותו הורג בידיו שמונה מאות חלל לא היה תש כחו במלחמה, אבל בבואו משם היה יושב בשבת תחכמוני. וחכמינו ז"ל דרשו זה על דוד עליו השלום, וכן תרגמו יונתן, אלה שמות הגבורים אשר לדוד, שהוא דוד היה יושב בשבת תחכמוני, כלומר בישיבה הראויה לחכמה, כמו שאמרו (פרקי אבות פרק ו' מ"ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, ולכן אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ז ע"ב) בשם ר' אבהו, שהיה דוד יושב בשעה שהיה עוסק בתורה על גבי קרקע. ודרשו ראש השלישי, ראש לשלשה אבות, ועדינו העצני, שכשהיה עוסק בתורה היה עושה עצמו כתולעת, העצני כשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. וגם דרשו שמות הגבורים שמות גבורתיו של דוד. ועוד דרשוהו במדרש תנחומא (סוף פרשת מסעי) על יואב, יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי וגו', אבל אין הכתוב יוצא מידי פשוטו. ומלת שלישי פירשוהו מלשון גדולה, כמו (מלכים ב' ו' ב') השליש אשר למלך, (שמות י"ד ז') ושלישים על כלו, ואמר שלישי בלשון יחיד, כמו (מלכים ב' י"א ד') ולכרי ולרצים, שהוא כמו ולכרים. אבל אמרו וירדו שלשה מהשלשים ראש, אחשוב שהוא כפשוטו ולא כדברי המפרשים, ששלשים הוא כמו גדולים וגבורים וכמו שאפרש:
פסוק ט:
והגבור השני מהשלשה האלה השומרים למלך היה אלעזר בן דודו וכך היה שמו, והוסיף לפרש ביחוסו בן האחוחי, וזה לא היה כעדינו העצני במעלה ושלימות אבל היה אחריו, והוא בשלשה הגבורים עם דוד, רוצה לומר שהיה אחד מהשלשה גבורים שהיו עם בחרפם בפלשתים, וזה יורה שבא דוד ושלשת גבוריו ואמרו לנגד פלשתים חרופים להתפאר עליהם שלא יעצרו כח להלחם בם, כמו שהיה אומר גלית לנגד ישראל. ולא גלה הכתוב מתי היה זה, אבל הודיע כאן שעלו איש ישראל, רוצה לומר שנסו מפני פלשתים, (י) והוא אלעזר בן דודו הנזכר, קם ויך בפלשתים עד כי יגעה ידו אל החרב, רוצה לומר מרוב התנועה והכאות שהכה בהם, או מרוב הדם דבקה ידו בחרב וסר ממנה כח ההתפשטות, ונעשתה על ידו תשועה גדולה ביום ההוא, וישראל בראותם זה שבו אחרי אלעזר אך לפשט, רוצה לומר לפשט החללים לבד לא להכות בהם:
פסוק יא:
והגבור השלישי אשר היה אחרי השנים הנזכרים במעלה, היה שמא בן אגא הררי, וזכר מגבורותיו שנאספו הפלשתים לחיה, וכתב רד"ק עיר פרזות שנקרא חיה, ואינו כן, אבל הוא כדברי רלב"ג, שאמר שרוצה לומר שנאספו פלשתים לקחת המחיה מן השדה. ובדברי הימים (דברי הימים א' י"א) זכר שקרה זה במקום הנקרא אפס דמים, והיתה שם חלקת השדה מלאה עדשים, ונס העם מפני פלשתים, (יב) והגבור הזה התיצב בתוך החלקה ויצילה, שלא הציתוה פלשתים באש ולא גזלו המחיה, וגם הכה בהם מכה רבה ויעש השם תשועה בישראל. והנה הגבורות האלה ייחסם הכתוב אל שלשת הגבורים האלה, לפי שהם היו העיקר באותם המעשים, ואולי עזרם דוד גם כן לזה, או היה אחד מהם עוזר לאחר, ולכן בדברי הימים אמר ויתיצבו בתוך החלקה ויצילו ויכו בלשון רבים, רומז לדוד שהיה עמו בזה או לאלעזר בן דודו שעזרו בדבר כמו שכתבתי:
פסוק יג:
וירדו שלשה מהשלשים וגו'. התימה למה לא זכר הכתוב בזה המאורע שמותיהם, ואמר לבד שהיו שלשה מהשלושים ראש? ואם נאמר שפירושו שהיו אלה השלשה מן השלשים שיזכור אחרי כן, יקשה אם כן למה לא נקבו בשמות? ואם הם השלשה גבורים הנזכרים למעלה עדינו ואלעזר ושמה, יקשה אמרו שלשה מהשלשים ראש? וגם יקשה אמרו אחר כך באבישי ובניה בן יהוידע ולו שם בשלשה? והיותר מתישב כפי הפשט הוא שזכר הכתוב המעשה המעולה הזה אשר עשו שלשה גבורים שהיו ראש לשלשים אשר יזכור, ואחרי שזכר המעשים זכר שמותם ואמר שהיה הראשון מהם אבישי והשני בניהו, ולא זכר שם השלישי מהם אולי היה יואב או שמעי בן גרא או אחד מהגבורים החטאים בנפשותם, ולכן לא זכרו הנביא לבל ישא את שמו על שפתיו, ושלשת הגבורים האלה היו ראשים לשלשים הגבורים שיזכור, וזהו שאמר וירדו שלשה מהשלשים ראש ויבאו אל קציר אל דוד וגו'. ואחשוב שהיו הפלשתים באים להשחית התבואות ולקצור אותם קודם זמנם להרעיב את ישראל, כמו שהוא דרך הלוחמים באויביהם, ודוד הלך לקראתם להציל את התבואה, והיה זמן הקציר והיו ישראל יראים מאד מהפלשתים שיתפשטו בארץ וישבו אותם בהיותם קוצרים בשדה, ולזה בא דוד להגן בעדם ולהצילם, וזהו אמרו אל קציר, ולא נדחק לפרשו בעת הקציר כדברי המפרשים. וזכר הכתוב שירדו שלשה הגבורים שהיו ראש לשלשים שיזכור ובאו אל דוד אל הקציר, שהיה דוד מגין הקוצרים להציל התבואה, וחית פלשתים (שהם מחניהם, על דרך (תהלים ס"ח י"א) חיתך ישבו בה, שהוא כמו עדתך) היה חונה בעמק רפאים, (יד) ודוד היה במצודה, וחשב רד"ק כשהיה דוד בורח מפני שאול ונמלט אל מערת עדולם קרה זה, ועל המקום ההוא אמר שם (שמואל א' כ"ב ל') כל ימי היות דוד במצודה, ואינו כן לדעתי, כי זה היה אחרי המלכת דוד על ישראל כמו שאמר שם (בסימן ה' י"ז) וישמעו פלשתים כי מלכו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד וישמע דוד וירד אל המצודה ופלשתים באו וינטשו בעמק רפאים, ולזה אמר כאן וחית פלשתים חונה בעמק רפאים ודוד אז במצודה וגו', (טו) ובאותו זמן היה שהתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער, וכתב רד"ק שדוד התאוה אותם ואחרי שהביאו אותם אליו נתחרט, לפי ששמו עצמם בסכנה גדולה ולכן לא רצה לשתותם, והפירוש הזה אינו נאות אצלי, כי איך ישאל דוד מים מאותו מקום בדעתו שאי אפשר שתייתם כי אם בהכנס גבוריו באותה סכנה, ואולי ימותו בה והוא לא ישתה ממנו. אבל דעתי הוא שהיה זה מימיו דבור הלציי ויאמר על צד הצחות, להיותו זמן הקיץ והיו המים קרים וערבים, כאומר מי יתנני כירחי קדם שהייתי שותה מים מבור בית לחם, ואמר זה לפי שנולד שם והיו ערבים אצלו, ולא אמר זה לצוואה שילכו בעדם ולא לתכלית מעשה ושיסתכן אדם לעשותו:
פסוק טז:
ואז שלשת הגבורים למלאת חפצו הלכו בלי דעת המלך ובקעו במחנה פלשתים וילכו אל הבאר ההוא וישאבו מים וישאו ויבואו אל דוד. והנה רשם שלשה גבורות עצומות נתחברו בפעל המופלא הזה. האחד שעם היותם שלשה גבורים לבדם המה בקעו כל מחנה פלשתים ונכנסו בו מתחלתו ועד סופו ולא מנעם איש מהליכתם שמה, ולא הלכו מתנכרים כי אם בגבורה עצומה בהיותם נלחמים בכל הדרך, וזהו ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים, ששלשה המה לבד בקעו כל אותו המחנה. השנית שאחרי הגיעם לבאר עצרו כח לשאוב ולהוציא המים מן הבאר, והוא תימה איך לא הרגום שם האויבים בהיותם מתעסקים בהשאבת המים? השלישית שהביאו המים ביד רמה אל דוד, והיה ראוי שבהיותם נלחמים עם האויבים בעת חזרתם ישפכו המים, והמה עם כל מלחמתם לא שפכו המים מידם, וזהו וישאו אותם ויבאו אל דוד. וזכר הכתוב שלא אבה לשתותם ויסך אותם להשם, (יז) ויאמר חלילה לי מהשם מעשותי זאת הדם האנשים ההלכים בנפשותם וגו', וראוי שנדע הסבה בזה, והיה ראוי שיקבלם דוד בסבר פנים יפות וישתה מידם, כי היותר משמח לאדם הוא בתת לפעולתו התכלית הנכסף והמכוון, והנראה אלי שדוד המלך עליו השלום ראה בחכמתו שהתכליות ראוי שיהיו מתיחסים אל מה שקודם אליהם וההשתדלות שיהיה נערך כפי התכלית המקווה, וכמו שאמר הברדשי, היחשב פועל חכם יעשה כלים עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחד? והוא מדברי הרב המורה בחלק שלשה. וכבר כתב הפלוסוף שהחכים הטבע לעשות האברים העצביים מהם בעלי עור אחד ומהם בעלי שתי עורות כפי תכלית בריאתם, כי השדיינים להיות הכוונה בהם לשמור הרוח והדם אשר עמו, והיה ראוי ליזהר מאד בשמירתם כפי מעלתם היו מפני זה בעלי שתי עורות, כי כפי מעלת האצור בתוכם תהיה השמירה בו, אמנם העורקים להיות שמירתם לבד הדם, נסתפק הטבע בעור אחד מהם. ולפי שהחריצות וההשתדלות הזה אשר עשו שלשת הגבורים האלה היה נמרץ, לא היה ראוי שינתן לו כי אם תכלית מעולה והוא הגדול שבתכליות שאפשר לנסך אותם להשם, ולכן אמר חלילה לי השם מעשותי זאת, רוצה לומר חלילה לי שתהיה שתייתי המים שהוא תכלית פחות מתיחס להשתדלות מעולה כזה, לפי שהם לא היו כבר מים אבל היו דם האנשים ההולכים בנפשותם, ולזה אין ראוי כי אם שישפכו להשם, שהעבודה האלקית הוא התכלית המעולה שבכל התכליות. וכתב רד"ק שהניסוך הנזכר כאן היה ששפך המים ארצה לשם השם כי לא היה שם מזבח, ואין צורך, כי לא אמר שנסך אותם להשם שם, אבל אמר שהסכים דוד לנסך אותם להשם במקום הראוי אליו, וידמה שהוליכו משם המים ההם אל מזבח השם ושם נסכום. והנה חכמינו ז"ל דרשו (בבא קמא פרק ו' ס' ע"ב) זה על דברי תורה, וחברו שני העניינים האלה באחד, אמרו הלכה הוצרך דוד לשאול מהסנהדרין שהיו בבית לחם אשר בשער, כמו (דברים כ"ה ז') השערה אל הזקנים, וההלכה שהוצרך לשאול מהם היה דבר חלקת השדה המלא עדשים ושעורים, אם היה לו רשות לשלוח אש בגדישים בעבור שישרפו שם הפשלתים שהיו טמונים בהם? ושלחו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ומהם אמרו כי הגדישים של שעו' היו של ישראל וגדישי העדשים היו של פלשתים, ושאל אם היה לו רשות לתת השעורין לפני הבהמות שהיו עמו לאכול וישלם חלופם לבעל השעורים גדישי העדשים? ושלחו לו (יחזקאל ל"ג ט"ו) חבול ישיב רשע גזלה ישלם, אף על פי שישלם נקרא רשע, אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ופירשו ויתיצב בתוך החלקה ויצילה, שלא הניח דוד לשרוף את הגדישים וגם לא להאכילם לבהמותיו, ולא אבה לשתותם, שלא אמר הלכה זה בשם שלשה אלה. והדברים האלה רחוקים והפשט יתישב על פשוטו? (יח) ואבישי אחי יואב וגומר. ספר שאחד מהשלשה הגבורים הנזכרים אשר בקעו במחנה פלשתים לשאוב המים לדוד היה אבישי בן צרויה אחי יואב, כי הוא היה ראש השלשה האלה, והיה מגבורתו שהיה מעורר את חניתו על שלש מאות חלל, רוצה לומר שאחרי הרגו שלש מאות חללים במלחמה בפעם אחד היה מעורר את חניתו כאלו לא עשה כלום לא יעף ולא יגע.
פסוק יט:
ואמרו ולו שם בשלשה מן השלשה הכי נכבד וגו' ועד השלשה לא בא, פירושו אצל המפרשים שהיה לו שם גבורה מהם, ואמרו מן השלשה הכי נכבד הוא כפל ענין במלות שונות, שהוא כמו לו שם בשלשה ושניהם אחד בכוונה. ואין כן דעתי, אלא שאבישי היה לו שם בשלשה נודע בשם שהיה אחד מהם, וכן יאמר גם כן בבניהו, ואמר זה למעט את השלישי שלא נודע בשם ולא ידענו מי היה, וזהו ולו שם בשלשה, רוצה לומר שבשלשה הנזכרים האלה זה נרשם בשם אבישי, כי נודע בשם שהוא היה מהם וגם היה הנכבד מהם ויהי להם לשר, כי אבישי היה השר והגדול שבשלשתם, אבל עם כל זה לא בא למעלת השלשה הראשונים עדינו ואלעזר ושמה, ולפי זה אמרו ולו שם בשלשה מן השלשה הכי נכבד, אמר על השלשה ששאבו המים, ואמרו ועד השלשה לא בא רמז לשלשה הראשונים, ולפי זה הפירוש לא יהיה בפסוקים כפל:
פסוק כ:
וכן ספר שהיה השני מן השלשה הנזכרים האלה בניהו בן יהוידע שהיה בן איש חי רב פעלים, רוצה לומר אדם מעולה וגבור חיל וגדול הפעולות, כאלו היה הגבורה ירושה לו, והיה מקבצאל (יהושע ט"ו ל"א) בגורלו של יהודה. וספר ממנו שלשה גבורות עצומות. האחת שהכה את שני אריאל מואב, ופירשו בו שהרג שני גבורים ממואב שהיו אריות בגבורתם, ולזה קראם אריאל, מלה מורכבת ארי ואל, וכן תרגם יונתן ית תרין רברבי מואב. ורלב"ג כתב שאריאל הוא מגדל, ולזה נקרא בית המקדש אריאל, (ישעיה כ"ט א') הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד, וענינו שהמגדל והמבצר הוא ארי חזק, ואל יאמר על החוזק, כמו (תהילים ל"ו ז') כהררי אל, ולזה נקרא אריאל, ואולי היו באותם המגדלים דמות אריות חקוקים, והודיע שבניהו הכה שני מגדלים ממואב וכבשם בגבורתו. הגבורה השנית שהכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, והתחברו בזה שלשה דברים, האחד הלחמו עם האריה הגבור שבחיות, השני היות המלחמה בתוך הבור שלא היה מקום לבניהו להתרחק ממנו, ולצרות המקום היתה הסכנה יותר עצומה, השלישי שהיה ביום השלג שהיו ידיו ורגליו בקור עצום ולא יוכל להלחם לתגבורת הקור מפאת הזמן והמקום שהיו שם, והקור הוא מונע הפעולות החיוניות, כמו שבא בטבעיות:
פסוק כא:
והגבורה השלישית שזכר מבניהו, הוא שהכה איש מצרי שהיה ממראה וצורה נפלאה ופרצוף, כמו שזכר בדברי הימים (דברי הימים א' י"א כ"ג), והיה ביד המצרי חנית וירד עליו בניהו בשבט אחד קטן ובכח גבורתו לקח החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו, ועם היות בניהו כהן היה הורג את אויבי השם ולא היה זה אצלו טומאה, כמו שמצינו זה בפנחס (במדבר כ"ה ז'):
פסוק כב:
ושלשת הגבורות האלה עשה בניהו בן יהוידע, ולו שם בשלשה הגבורים מן השלשים נכבד, רוצה לומר שבשלשה הגבורים השניים נודע ונרשם בשם בניהו בן יהוידע שהיה אחד מהם, והוא היה נכבד מכל השלשים גבורים שיזכור אחרי זה, אבל לא הגיע אל מעלת השלשה הראשונים אשר זכר. והנה אמר בשנים האלה ולו שם, להעיר שלאלה השנים היה שם בשלשה מלבד שאר הגבורות שזכר בהם, ולשלישי מהם לא היה שם ולא נודע שמו, אם לקוטן מעלתו או אולי נזדמן להתחבר עם השנים שזכר באותו הפעל המשובח, ולפי שלא עשה גבורה אחרת לא נזכר שמו בזה, כי נסמך על השנים שהם היו המניעים היותר עצמיים באותו מעשה, ואולי היה השלישי עדינא בן שיזא הראובני. ונטיתי לזה לפי שכאן אמר שהיו אלה השלשה ראש לשלשים, וזכר שאבישי ובניהו היו מהשלשה, ובדברי הימים אמר (שם) עדינא בן שיזא הראובני ראש לראובני ועליו שלשים, ומאשר אמר ועליו שלשים יורה שהוא היה מהשלשה האלה שהיו ראשים לשלשים:
פסוק כג:
ואמרו וישימהו דוד אל משמעתו, ירצה שמאשר יקר בעיניו בניהו בן יהוידע שם אותו על משמעתו, רוצה לומר להיות פקיד על אנשי משמעתו, כמו שאמר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי: וחכמינו ז"ל (ברכות פרק ג' י"ח ע"ב) דרשו ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים, אטו בני עלמא בני מתי ננהו? אלא שהיה צדיק גמור והצדיקים אפילו במיתתן נקראים חיים. מקבצאל, שרבה פעלים וקבץ לתורה. הוא הכה את שני אריאל, שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. ואריאל שם בית המקדש שנאמר (ישעיה כ"ט כ') הוי אריאל אריאל וגו':
פסוק כד:
עשהאל אחי יואב וגומר. כבר כתבתי שמהגבורים אשר זכר בכאן השלשה גבורים הראשונים היו שומרים לראש דוד ולא היה להם מנוי אחר כי אם היותם שומרים לראשו, והוא אמרו הגבורים אשר לדוד, ושאר הגבורים אשר יזכור אינם כי אם שרי החיילים והם הממונים על העם שרי אלפים ושרי מאות, ולכן אמר בדברי הימים (דברי הימים א' י"א כ"ו) גבורי החיילים. האמנם אותם שרי החיילים היו נפקדים תחת שלשה ראשים שהיו הם השרים העליונים הממונים עליהם, והם אשר שאבו המים לדוד. ולפי שהגבורים היו שלשים היותר מובחרים מכלם, ואחריהם היו אחרים למטה מהם, לכן אמר עשהאל אחי יואב בשלשים. ואחשוב שנזכרו כאן כפי מעלתם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, והיה הראשון שבהם עשהאל, והאחרון שבהם היה אוריה החתי, שניהם מתים על ידי חרב והם כלם שלשים, וזהו פרטן. עשהאל אחד, אלחן בן דודו מבית לחם שנים, שמה החרודי שלשה, אליקא החרודי ארבעה, וחלץ הפלטי חמשה, ועירא בן עקש התקועי ששה, ואביעזר הענתותי שבעה, ומבני החושתי שהוא סבכי החושתי שמונה, וצלמון האחחי תשעה, ומהרי הנטופתי עשרה, חלב בן בענה הנטופתי י"א, ואתי בן ריבי מגבעת בנימין י"ב, ובניהו פרעתני י"ג, והדי מנחלי געש י"ד, ואביעלבון הערבתי ט"ו, ועזמות הברחומי ט"ז, ואליחבא השעלבוני י"ז, ובני ישן יהונתן י"ח, והוא על דרך (בראשית מ"ו כ"ג) ובני דן חושים, ושמה ההררי י"ט, ואחיאם בן שרר האררי כ', ואליפלט בן אחסבי בן המעכתי כ"א, ואליעם בן אחיתופל הגלוני כ"ב, וחצרי הכרמלי כ"ג, ופערי הארבי כ"ד, ויגאל בן נתן מצבה בני הגדי כ"ה, וצלק העמוני כ"ו, ונחרי הבארתי כ"ז, ששני אלה צלק ונחרי היו נושאי כלי יואב, ועירא היתרי כ"ח, וגרב היתרי כ"ט, ואוריה החתי שלשים. וכל אלה נזכרים בדברי הימים, אם לא שקצתם זכר שמה באלה השמות עצמם, ובקצתם שינה השמות באותיות, ובקצתם זכר שמות אחרים שהיו להם. ואמנם אמרו כל שלשים ושבעה עם היותם שלשים לבד, כתבו המפרשים כמו שזכרתי, שהיו שלשה הראשונים ושלשה מביאי המים אשר אבישי היה מכללם, ועוד בניהו שלא היה מהם כי שמהו דוד אל משמעתו ולא היה עם שאר הגבורים. ולפי דבריהם אלה לא פירש אם כן הכתוב בשם רק אחד משלשת הגבורים שהביאו המים, שהוא אבישי, ולא זכר שמות השנים האחרים והוא זר מאד. ורש"י כתב שבבני ישן נכללו כל החסרים וגם זה זר מאד, כי הכתוב פרט בבני ישן יהונתן, ואם היו לו בענין הזה בנים אחרים יזכרם הכתוב? ואני אחשוב שהיו בזה המנין השלשים האלה שזכר, והשלשה שזכר שהיו ראשים עליהם אשר הלכו להביא המים לדוד, והשלשה הראשונים שהיו גבורי דוד עדינו ואלעזר ושמה, ויואב שהיה על כלם (להיותו שר הצבא) יעלו כלם לשלשים ושבעה, ולזה אמר למעלה אבישי אחי יואב, להזכירו אצלם להיותו השר הכולל על כל הצבא והיותו נכלל במנין הזה. והמפרשים אמרו שלא זכר יואב להיותו שר הצבא ואין ראוי שימנה בכלל שאר הגבורים, ואשר כתבתי אני יותר נכון אצלי, והותרו עם זה השאלות חמשית וששית. והעולה מזה שהיו גבורי דוד כמוהו בכל השלמיות, ושנחה על כלם רוח השם רוח חכמה ותבונה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת השם: