א וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ב אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃ ג וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃ ד לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃ ו וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃ ז וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃ ח וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃ ט וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃ י וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ יא וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃ יב וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃ יג וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגֵּ֗ית אֶל־בַּת־שֶׁ֙בַע֙ אֵם־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ יד וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ טו וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃ טז וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃ יז וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃ יח וַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ יט וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ׃ כ וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃ כא וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃ כב וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃ כג וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ כד וְעַתָּ֗ה חַי־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי ויושיביני (וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙) עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ כה וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃ כו וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי־נָשָׂ֜אתָ אֶת־אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יְהֹוִה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃ כז וַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת־אֶבְיָתָ֔ר מִהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַֽיהוָ֑ה לְמַלֵּא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה׃ כח וְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַחֲרֵ֣י אֲדֹנִיָּ֔ה וְאַחֲרֵ֥י אַבְשָׁל֖וֹם לֹ֣א נָטָ֑ה וַיָּ֤נָס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ כט וַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע־בּֽוֹ׃ ל וַיָּבֹ֨א בְנָיָ֜הוּ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ צֵ֔א וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֣י פֹ֣ה אָמ֑וּת וַיָּ֨שֶׁב בְּנָיָ֤הוּ אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר יוֹאָ֖ב וְכֹ֥ה עָנָֽנִי׃ לא וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ עֲשֵׂה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר וּפְגַע־בּ֖וֹ וּקְבַרְתּ֑וֹ וַהֲסִירֹ֣תָ ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם אֲשֶׁר֙ שָׁפַ֣ךְ יוֹאָ֔ב מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי׃ לב וְהֵשִׁיב֩ יְהוָ֨ה אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃ לג וְשָׁ֤בוּ דְמֵיהֶם֙ בְּרֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וּבְרֹ֥אשׁ זַרְע֖וֹ לְעֹלָ֑ם וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְעוֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְהוָֽה׃ לד וַיַּ֗עַל בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיְמִתֵ֑הוּ וַיִּקָּבֵ֥ר בְּבֵית֖וֹ בַּמִּדְבָּֽר׃ לה וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל־הַצָּבָ֑א וְאֶת־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר׃ לו וַיִּשְׁלַ֤ח הַמֶּ֙לֶךְ֙ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֔י וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ בְּֽנֵה־לְךָ֥ בַ֙יִת֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם וְלֹֽא־תֵצֵ֥א מִשָּׁ֖ם אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃ לז וְהָיָ֣ה ׀ בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְעָֽבַרְתָּ֙ אֶת־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת דָּמְךָ֖ יִהְיֶ֥ה בְרֹאשֶֽׁךָ׃ לח וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְעִ֤י לַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֣וֹב הַדָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֧שֶׁב שִׁמְעִ֛י בִּירוּשָׁלִַ֖ם יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לט וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וַיִּבְרְח֤וּ שְׁנֵֽי־עֲבָדִים֙ לְשִׁמְעִ֔י אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּֽן־מַעֲכָ֖ה מֶ֣לֶךְ גַּ֑ת וַיַּגִּ֤ידוּ לְשִׁמְעִי֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה עֲבָדֶ֖יךָ בְּגַֽת׃ מ וַיָּ֣קָם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת־עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת׃ מא וַיֻּגַּ֖ד לִשְׁלֹמֹ֑ה כִּי־הָלַ֨ךְ שִׁמְעִ֧י מִירוּשָׁלִַ֛ם גַּ֖ת וַיָּשֹֽׁב׃ מב וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֗י וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲל֧וֹא הִשְׁבַּעְתִּ֣יךָ בַֽיהוָ֗ה וָאָעִ֤ד בְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְהָֽלַכְתָּ֙ אָ֣נֶה וָאָ֔נָה יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַתֹּ֧אמֶר אֵלַ֛י ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר שָׁמָֽעְתִּי׃ מג וּמַדּ֕וּעַ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֖ת שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶת־הַמִּצְוָ֖ה אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי עָלֶֽיךָ׃ מד וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב יְהוָ֛ה אֶת־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ׃ מה וְהַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בָּר֑וּךְ וְכִסֵּ֣א דָוִ֗ד יִהְיֶ֥ה נָכ֛וֹן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ מו וַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויקרבו ימי דוד וגומר. חז"ל התעוררו לחקור למה נאמר קריבה למות בדוד? ואמרו בפרק גיד הנשה, (אמר המגיה חפשתי בכל פרק גיד הנשה ולא מצאתי שום דבר מזה המדרש שם, אבל בב"ר ריש פר' צ"ז דף ק"ז ע"ד מצאתיו בביאור ודוק:) שכל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו, בועז עובד ישי מארבע מאות שנים היו, ודוד לא היה אלא בן שבעים שנה, לפיכך כתב בו קריבה, עמרם היה בן קל"ג שנים ומשה לא היה אלא בן מאה ועשרים שנה, לפיכך כתב בו קריבה, שנאמר (דברים ל"א י"ד) הן קרבו ימיך למות, אברהם היה מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים, יצחק מאה ושמונים שנה, יעקב לא היה אלא שבע שנים וארבעים ומאת שנה, לפיכך נאמר בו קריבה (בראשית מ"ז כ"ט) ויקרבו ימי ישראל למות. בזה דקדקו מלת קריבה שראוי שתאמר בערך אל זמן גדול ממנו, לא שהיה ההבדל בין שניהם עצום, כי לא יאמר שהבחור שימות בן שלשים שנה קרבו ימיו לימי הזקן שבא בגבורות שמונים שנה, אבל תאמר הקורבה כאשר יהיה ההפרש בלתי גדול כ"א שלא הגיעו לימי אבותיו. ועוד אמרו בפרק מי שמתו, (ברכות דף י"ח ע"א) ויקרבו ימי דוד למות, וכי ימים מתים? א"ר שמואל בר נחמני צדיקים שמתים ימיהם בטלים והם קיימים, וכן הוא אומר (תלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד וגומר, הא למדת שאפילו במיתתן מרוממים הקב"ה, וכן הוא אומר והחיים יודעים שימותו (קהלת ט' ה') אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, וכן הוא אומר (שמואל ב' כ"ג כ') ובניהו בן איש חי, וכי כולי עלמא בני מיתי ננהו? אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי. דקדקו בזה שזמן האדם וימיו כלים עם הגוף ונשמתו נשארת אחרי המות נצחית, ואז לא ישלוט עליה הזמן להיותו מספר התנועה אשר לגשם, והיא נפרדת מהגשמות ומשיגיה ולכן אין לה ימים. ועוד אמרו בבראשית רבא (ריש פר' צ"ו דף ק"ז ע"ד), ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן, אלא ימי דוד, לקיים מה שנאמר (קהלת ח' ח') אין שלטון ביום המות, ואף יעקב שנטה למות השפיל עצמו לפני יוסף, שנאמר (בראשית מ"ז כ"ט) אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים. העירו בזה שדוד בשעת מותו השפיל הכתוב מעלתו הגשמית במה שלא קראו מלך עולם, כפי מה שכתבתי למעלה אחרי אשר נמשח שלמה והומלך על ישראל כבר דוד לא היה מלך, כי אין מלכות חדא נוגעת בחברתה, ולזה קודם המשיחה אמר והמלך דוד זקן ויאמר המלך ויחי המלך דוד, ואחרי המלכת שלמה ומשיחתו לא נקרא עוד מלך, ואמר ויקרבו ימי דוד למות, ואמר וישכב דוד עם אבותיו. וכתב הרמב"ן בפירוש התורה בפסוק ויקרבו ימי ישראל למות וגומר, שהרגיש בעצמו אפיסת הכחות ויתרון החולשה, ואיננו חולה אבל ידע כי לא יאריך ימים, ולכן קרא לבנו יוסף וגומר וכן ויקרבו ימי דוד למות, ושם נאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, כי ידע בנפשו כן עכ"ל. ואין צורך לומר שהרגישו בעצמם יעקב ולא דוד אפיסת הכחות ויתרון החולשה ושלכן ראו לצוות לבניהם, כ"א שהיו חכמים ונבונים וראו שהיו זקנים מאד ושבאו ימי הפקודה ובאו ימי השלום, וחשבו שלא יחיו עוד ימים רבים ופחדו שמא יטרף דעתם, כמו שיקרה פעמים רבות לזקנים, ומפני זה היו מצווים את הבנים קדום חליים, וכאלו הכתוב יעיד על זה באמרו ויקרבו ימי דוד למות, שלא נחלש יותר ולא אפסו כחותיו אפיסה מורגשת, כי אם שקרבו ימיו למות ובחשבו שהיו ימי שנותיו שבעים שנה התעורר אל הצוואה, לא בעבור כאב או חולשה מתחדשת עליו. ולפי שאחרי המלכת שלמה התאמץ דוד אביו בהכינו הלויים ושאר הדברים הצריכים לבנין הבית כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א' כ"ג), וכמו שכתבתי, לכן אמר כאן ויקרבו ימי דוד למות, ר"ל שאחר שעשה שאר הדברים ההמה ראה שנתקרבו ימיו למות ויצו את שלמה בנו. ולמדנו מזה שאין ראוי לאדם שיצוה את בניו בהיותו חולה, כי בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בשעת פרידתה ולא יהיה שכלו מיושב עליו לצוות מה שצריך לצוותו, אבל בהיותו בריא אולם מימים והשנים אשר עברו עליו הם יעוררו אותו לעשות צוואתו, לא מתוך חולשה ואפיסת הכחות. והנה מנהג הצואה מהזקנים לפני מותם היה תמיד ממנהגי האבות הקדושים, כמו שמצינו ביצחק שרצה לברך את עשו לפני מותו, ויעקב גם כן שצוה את בניו בסוף ימיו, ומשה אדוננו שברך את ישראל בשעת מותו, ויהושע שהוכיח את ישראל קודם מותו. והסבה בזה אצלי הוא מפאת המת המצוה ומפאת החי המצווה. אם מפאת המת המצוה, לפי שבעת מותו ימצא עצמו זך השכל ובהיר התבונה, כי כמו שזכר החוקר (אריסטו) במאמר השלישי מספר הנפש, כל עוד שיחלשו הכחות הגופניים יתחזקו הכחות השכלי', להיות הכח הדברי בלתי מתערב בגוף, וכבר זכר זה גם כן הרב המורה בפרק נ"א חלק ג', ואמר שזהו מה שאחז"ל (ב"ב פ' א' י"ז ע"א) במשה ואהרן שמתו בנשיקה, ולהיות האבות הקדושים בזמן מיתתם יותר דבקים ביי' אלקיהם ונפשם צרורה בצרור החיים והאמת, היו בוחרים אותו העת לצוות עניניהם ולברך את מעשה ידיהם, לפי שבעת ההפרד היו בשלמות יותר גדול ממה שהיו בחיים, וכמו שאמר אליהו לאלישע (מלכים ב' י') אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן, כמו שאבאר בהגיעי לשם בע"ה. הלא תראה שרבקה כאשר ספרה ליעקב הדברים שאמר יצחק לעשו (בראשית כ"ז ד') בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, הוסיפה היא מאותו מאמר על צד הפי' ואמרה ואברכך לפני ה' לפני מותי, הנה הוסיפה ואמרה לפני ה', להעיר על אותו דבוק, שבעת ההוא נפשו לפני ה' תעמוד ובו תדבק, ולזה תהיה הברכה יותר עצמיית ומועילה והצוואה יותר שלמה ואמתית, הנה זה התועלת היא מצד המת המצוה. ואמנם מפאת החי המצווה, הוא לפי שהדברים אשר יצווה האדם את בנו מחמת מיתה הבן מחוייב כפי הדין יותר לעשותם, הלא תראה שבני יעקב כאשר מת אביהם אמרו אל יוסף (שם נ' י"ז) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא פשע אחיך וגומר, הנה אמרו לפני מותו, לחייבו ולהכריחו עוד בדבר, ומשתי אלה הבחינות צוה דוד את שלמה בנו לפני מותו. והעיד הכתוב בזה שדוד בשעת מותו לא צוה דבר את אדוניהו, כאלו לא היה בנו ולא יצא מחלציו, ולשלמה לבד צוה כל מה שצוה, כי הוא היה בנו אשר אהב ועליו תלה כל דברי צואתו:
פסוק ב:
ואמנם אמרו אנכי הולך בדרך כל הארץ וגומר, אפשר לפרשו אצלי באופנים מתחלפים. האחד הוא שיהיה אמרו אנכי הולך בדרך כל הארץ לנחם את שלמה בנו ולדבר על לבו שלא יתאבל יותר מדאי על מיתתו, לפי שאין ראוי לעשותו לא מפאת דוד, אחרי שהיה הולך בדרך כל הארץ, והיא המות שהיא טבעית באדם ודרך ישר לפניו עובר עליו על כל פנים בהיותו מורכב מהפכים ובעל הכחות הגשמיות אשר ישיגם הלחות וההפסק בהכרח, וכל שכן בהיות דוד בן שבעים שנה שהוא בפרט דרך כל הארץ שימות האדם בהגיעו לאותו גבול, ולכן מצד דוד ובחינתו לא היה ראוי שיהיה שלמה מתאבל מאד ולפי שלא יאמר שלמה שלא יהיה צערו וכאבו בעבור אביו כי אם בעבור עצמו שישאר יחידי באין משען ומשענה בסבת מיתתו, להשיב לזה אמר לו וחזקת והיית לאיש, ר"ל עד עתה היית נער ורך ועתה התחזק והיית לאיש שלם ולא תצטרך להנהגתי, כל שכן שיש לך עזר אחר יותר עליון ממני והוא מתמיד עדי עד, אחריו תלך ובו תדבק ועמו לא יחסר לך דבר, והוא העזר האלקי הנקנה והמושג באמצעות התורה והמצות, (ג) ועל זה אמר ושמרת את משמרת ה' אלקיך וגומר, ר"ל שישמור משמרת האלקים כעבד נאמן שומר אדוניו ללכת בדרכיו במדות האלקיות, כמו שדרשו חז"ל (סוטה י"ד ע"א) מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'. ומלבד המדות האלה אשר יגזרם השכל האנושי עוד צוהו לשמור חקותיו, והם המצות שלא נתגלו טעמיהם, ומצותיו, והם אשר נזכרו בתורה עם טעמיהם במה שבין אדם למקום, כתפילה ותשובה והאמונה ודומיהם, ומשפטיו, והם הדינין שבין אדם לחבירו, ועדותיו, הם המצות שטעמם להעיד על עדות הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, כגון שבת ומועדי ה' שהם כלם לזכרון נפלאותיו ודומיהם. ואמר ככתוב בתורת משה, לומר שלא יחשוב שלהיותו מלך יהיה פטור מהמצות ומקל בהם ויפעל מה שירצה כפי הרצון והיכולת המוחלט, אבל ישמור המצות כלם ככתוב בתורת משה לא יסור ממנה, וכמו שצוה עליו המלך, באמרו (דברים י"ז כ') ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, ואמר דוד משבח עצמו על זה (תלים י"ט י"ב) גם עבדך נזהר בהם וגומר. ונתן בשמירת המצות ב' תכליות, האחד אמרו למען תשכיל את כל אשר תעשה וגומר, והשני אמרו למען יקים השם וגומר, וענינם שהמצות יש בהם שני תועלות, אחד מעצם המצוה שהיא בעצמותה ומהותה תועיל מאד, ואחד מצד המצווה יתברך שיתן שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו. ועל התכלית הראשון שהוא בבחינת עצם המצוה, אמר למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם, ר"ל שבעשיית המצות יקנה חכמה ודעת וישכיל בשכל טוב כל אשר יעשה, כי התורה ילמדהו הדעות האמתיות והמדות המשובחות והמעשים הנאים כלם, ויהיה תשכיל מושך עצמו ואחר עמו, למען תשכיל את כל אשר תעשה ותשכיל את כל אשר תפנה שם, כלומר כל אשר תבקש שם בתורה תשכיל. ואפשר לפרש מלת שם, שהיא תהיה גזרת המאמר, יאמר למען תשכיל את כל אשר תעשה, ואל תחשוב שיש מדות שלא ימצאו ולא תוכל ללמדם בתורת האלקים אינו כן, כי כל אשר תפנה ותבקש תמצאהו שם לא יחסר כל בה ולא תצטרך לחכמה פילוסופית ולא לחקירה אחרת חוץ ממנה, הנה זהו התועלת המגיע מעצם המצוה ומהותה. עוד זכר התועלת אשר בה מפאת האלוה יתברך אשר צוה אותה, (ד) באמרו למען יקים השם את דברו וגומר, אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת וגומר. והבן אמרו אשר דבר עלי, והוא להעיד ששכר המצות אינו דבר נמשך מהן בטבע, כמו שחשבו קצת חכמי אומתנו, שאם היה הדבר כן היה השכר שוה ומתדמה בכל אחד שישמור אותם ואינו כן, כי היה השכר לדוד אם ישמרו בניו את התורה שימלכו תמיד על ישראל, והשכר הזה אינו מגיע לאיש אחר וגם לא למלך אחר ממלכי בית ישראל, שאעפ"י שיהיה שומר המצות לא יהיה לו המלכות ירושה לעד, כי היה זה השכר מיוחד לדוד ולזרעו, וזהו אמרו אשר דבר עלי וגומר, אם ישמרו בניך וגומר לא יכרת לך איש וגומר, ר"ל שאליו ולבניו בפרט היה זה. והנה בא בפסוק הזה מלת לאמר ב' פעמים, לפי שהכוונה בו היתה לאמר לא יכרת לך איש ועליו אמר בראשונה אשר דבר עלי לאמר, ולפי שארכו הדברים באמרו אם ישמרו בניך וגומר, הוצרך לומר פעם שנית לאמר לא יכרת לך איש וגומר. ונכללו בשכר הזה שני דברים, האחד שתמיד יהיה מזרעו יורש עצר ויצאו מלכים מחלציו, והשני שלא יכלה זרעו בנקבה כבנות צלפחד, אבל תמיד יהיה מזרעו בן זכר מולך על ישראל, וז"ש לא יכרת לך איש, ר"ל איש זכר ומעל כסא ישראל שימלוך עליו, זהו האופן הראשון בפירוש הפסוקים האלה: והאופן הב' מפירושם הוא, שדוד ראה לצוות את שלמה בנו על ענין יואב ושמעי כמו שיזכור, ולפי ששלמה היה נער ורך ומשוח מלך, חשש אולי ימשך אליו מזה תערומת עם העם או קטטה או מחלוקת עם יואב ועם שמעי, ולכן קודם שיצוה אותו עליהם הקדים להזהירו שיאמר לכל העם אנכי הולך בדרך כל הארץ, והמאמר הזה על שלמה אמרו לא על דוד כמו שפירשתי באופן הראשון מהפירוש, ויהיה לאמר במקום הזה לאמר לאחרים, וענינו שיאמר שלמה לכל אדם אני בהיותי מקיים צוואת אבי אשר צוני לפני מותו בענין יואב ושמעי אין עלי חטא ואשם הטוב הוא אם רע, כי אני הולך בדרך כל הארץ, שחייב הבן לקיים דברי אביו אשר יצוה מחמת מיתה. ואחר שצוהו על מה שיאמר לעם צוהו על שבינו ליואב ולשמעי, ועל זה אמר וחזקת והיית לאיש, ר"ל אם ימשך על מה שאני עתיד לצוותך מחלוקת ומריבה אל תירא מפניהם, אבל התחזק והיה לאיש, לא כנער בשנים ובפעולות. וצוהו עוד איך יתנהג עם הבורא יתברך באמרו ושמרת את משמרת השם אלקיך וגומר, רוצה לומר עם האנשים אמרתי שתתחזק, אבל עם האלוה יתברך לא תעשה כן, אבל ביראה ורתת תשמור מצותיו כלם, וגם רמז בזה כי בקיימו מה שיצווהו עליהם הנה ישתבח בעיני העם ויבורך מהם, שיאמרו שהוא הולך בדרך כל הארץ ומקיים מצות אביו ויעשה עם זה חוזק וגבורה רבה, ובזה גם כן ישמור את משמרת השם ויעשה מצותיו, ונתן לו אם כן בזה הנהגה וצווי במה שיהיה בינו לבין העם ובינו לבין יואב ושמעי ובינו למקום. ואפשר עוד אצלי לפרש אנכי הולך בדרך כל הארץ באופן שלישי, והוא שצוה דוד לשלמה שלא ידבר לעמו בתחלת מלכותו דברים קשים בגאה וגאון ודרך רע, לפי שהעם מתפעלים מאד מזדון המלכים ומדבריהם הרעים, כמו שתראה אחרי זה מה שקרה אל רחבעם, אבל ידבר אליהם תמיד רכות ושפת חלקות, באמור אליהם תמיד אנכי הולך בדרך כל הארץ, רוצה לומר איני רוצה להתנהג עמכם כמלך עם עבדיו כי אם כאנשים אחים ושוים, וזהו בדרך כל הארץ כרע כאח, ועם היות שיהיו רכים דבריו משמן, הנה צוהו שבמעשים לא יהיה כן, אבל יתחזק ויגבר כאדם שלם וכאיש חיל רב פעלים, באופן שיעשה תמיד פעולות המעלה, וזהו וחזקת והיית לאיש. ולפי שרכות הדברים וחוזק הפעולות ראוי שלא יהיה בקצוות כי אם באמצעי כפי המעלה, והוא היה נער ולא נסה ללכת באלה, אמר ושמרת את משמרת ה' אלקיך וגומר, וסוף הדברים למען תשכיל כל אשר תעשה וגו', ר"ל שישים עיניו בתורת השם ושם ימצא מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים, ומשם ילמד הדברים אשר ידבר והמעשים אשר יעשה. ולפי שהיה הלמוד הזה מרכות הדברים וגבורת המעשים והתחזקותם כלי להתמדת מלכותם, לזה אמר שהכלי לזה והמביא אליו בעצם ואמת הוא שמירת התורה, וזה שאמר למען יקים ה' את דברו אשר דבר וגומר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. והנה המפרשים פירשו הפסוקים באופנים אחרים, וכל דרך איש ישר בעיניו:
פסוק ה:
וגם אתה ידעת וגומר. הנה החכם רבי דוד קמחי הקשה בפסוק הזה מה היה הרבוי אשר יורה עליו מלת וגם? ואמר שהיה ענין יואב מכלל המצות אשר הזהירו שישמרם, כאלו אמר וגם זאת דרכי ה' וממצותיו לבער אנשי הרשע, והוא בלתי נכון בכתוב. ופירשו בתנחומא (סוף פרשת מסעי) אשר עשה לי שהראה הספר אשר שלח לו ביד אוריה. והחכם רבי לוי בן גרשם פירש אשר עשה לי, שהרג את אבשלום ואמר על זה דברים קשים אליו. והחכם ר' יוסף קמחי פירש, כי אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל הוא פירוש אשר עשה לי, כי מה שעשה לאבנר ולעמשא אחרי שבאו במצות דוד והבטחתו ושניהם היו הולכים בשליחותו, היה לדוד חרפה רבה, ולכן מה שעשה להם לדוד עשאו. ופירש וישם דמי מלחמה, דמי עשאל שהיה רודף לאבנר שם אותם כאלו היו דמי שלום שהיה אבנר הורג את עשאל בשלום. ופירש ובנעלו אשר ברגליו, שנפלו מתים לרגליו. וחכמים ז"ל (סנהדרין דף מ"ט ע"א ועיין שם רש"י) דרשוהו לענין אבנר שהרגו יואב בערמה, לפי ששאל אותו יבמה גדמת האיך חולצת? והיה שוחה ומראה לו ואז הכהו, שנאמר ויטהו אל תוך השער לדבר אתו בשלי, מלשון (יהושע ה' ט"ו) של נעליך, ולכן אמר דוד כאן ובנעלו אשר ברגליו. ועל דרך הפשט פירשו גם כן בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו ששם יואב חרבו מצומדת בחגורתו ופיה למטה כדי שתפול, שלא כדרך החוגרים, וכאשר ראה את עמשא שחה יואב לתקן נעלו אשר ברגליו ואז בשחותו נפל החרב מתערו לארץ ולקחו יואב משם, ולכן לא נשמר עמשא מן החרב שהיה ביד יואב. ופירשו ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום וגומר, שיבקש עליו להרגו באופן שלא ימות מיתת עצמו. ופירשו והנה עמך שמעי שהיה רבו ומלמדו תורה. והחכם ר' לוי בן גרשום פירש שהיה שמעי דירתו בירושלם ושלמה הוציאו משם והיה מוליכו עמו תמיד. והרד"ק פירש בו דרכים זרים, אלה הם דרכי המפרשים בפירוש הכתובים האלה. והנראה אלי בהם הוא, שאדוננו דוד לא צוה את שלמה שיהרוג את יואב ולא את שמעי על העונות הראשונים אשר הוא לא הרגם עליהם, ולא נתן אל בנו נער ורך משוח מלך עצה מסוכנת כזאת להמית אנשי חיל בתחלת מלכותו, אבל היה דעתו וכוונתו לספר לשלמה מה שעשה יואב ושמעי נגדו, כדי שישמר הוא מהם ולא ימשילם בביתו פן יגברו עליו ויעשו לו דומה מה שעשו נגדו, והיה תכלית הצוואה עצה ולמוד אליו שישמר מהם ושיענישם מכה רבה אם יחטאו אליו כמו שחטאו לדוד, עם היות שדוד לא הענישם על מה שעשו נגדו לפי שהוא נמנע מזה מפאת ההכרחי, ולכן אם יקרהו בימיו כמו שקרה לאביו לא יעשה כמעשיו ולא ילך בדרכיו לכפר בעד חטאתם, אבל יתחזק ויהיה לאיש בהענישו אותם. והתחיל בענין יואב ואמר וגם אתה ידעת וגומר, והיה רבוי וגם, לשלמה, ר"ל עם היותך נער ולא היית נולד עדיין בימים הראשונים ולא ראית דברי יואב, הנה גם אתה ידעת אותם כמוני, כי שמעת מפי מגידים כל מה שעשה. ואפשר לפרש גם כן רבוי וגם, על מעשה יואב, כי לפי שהיה חם לבו של שלמה בקרבו על יואב בעבור מה שנתקשר עם אדוניהו להמליכו, אמר לו דוד אביו כמו שידעת מה שעשה לך יואב ג"כ ידעת מה שעשה לי, ויהיה מה שעשה לי, הדברים כלם אשר עשה נגד דוד מהריגת אבשלום וענין אדוניהו ושאר הדברים עמל וכעס אשר עשה לו, וידעת ג"כ מה שעשה לשני שרי צבאו' ישראל, והיתה הידיעה אם כן מה שעשה יואב נגדך ומה שעשה נגדי ומה שעשה נגדם, ואין להקשות מוי"ו השמוש שיחסר בכתוב הזה, כי רבים ככה (שמות א' ב') ראובן שמעון לוי ויהודה, (חבקוק ג' י"א) שמש ירח עמד זבולה ודומיהם. והנה זכר במיתת האנשים ההם אשר הרג יואב שלשה פשעים גדולים שנכללו בהם. האחד שהרגם בחרב על לא חמס בכפם, והוא עון פלילי להרוג אנשים נקיים, ולזה אמר ויהרגם, כי זה פי' מה שאמר בכלל אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל. השני הערמה אשר עשה בהריגתם, כי לא הרגם ביד רמה כגבורים אשר מעולם, ולכן לא נשמרו ממנו כמו שנזכר שם, אבל שפך דמם בהיותם בשלום עמו, והוא דבר מגונה מאד בחק הגבורים, שהיה ראוי לו שיתרה בהם קודם שימיתם, וזהו וישם דמי מלחמה בשלום, ר"ל הדמים אשר לא היה ראוי שישפוך כי אם במלחמה שפך אותם בהיותם עמו בשלום. הפשע השלישי הוא, שבאותו פעל המגונה אשר עשה יואב התפאר והתהלל בו כאיש המתפאר בפעל נכבד ומעולה שעשה, והיה בזה אם כן מתהלל במתת שקר, ועל זה אמר ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, כי נתן יואב בידיו מאותם הדמים אשר שפך על חגורתו ועל נעלו, להראות העמים והשרים שהוא הרג את אבנר ואת עמשא ושחגורתו ונעליו מגוללו בדמים, וכדי בזיון וקצף שיעשה העול ויתפאר בו, והיה יותר טוב שיבוש ויכלם ממעשהו ואחרי ששפך את דמם יכסם בעפר ויאמר לא פעלתי און. והנה קרא דמי אבנר ועמשא דמי מלחמה, לפי שהיו הם הדמים שהיה ראוי שישפכו במלחמה ולא בשלום. ואולי קראם דמי מלחמה על דרך סגיא נהור, לפי שהרגם, ועל זה הדרך קרא משה אדוננו לדור המדבר (דברים ב' י"ד) אנשי המלחמה, לפי שהיו רכי הלבב ופחדו ממלחמת הארץ. ואפשר לפרש אשר עשה לי, על העבודה אשר עבד יואב את דוד כל ימיו, ואמר שעם כל זה יזכור מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל וגומר, שמכריע את כל מעשיו הטובים אשר עשה.
פסוק ו:
ואחרי שספר דוד כל המעשה הזה אשר עשה יואב נגדו, אמר לשלמה בנו ועשית בחכמתך, רוצה לומר אל תתנהג בעצתו ואל תחשוב שהוא חכם חרשים ושהיה שר צבאי ואתה נער ורך ושתצדק בהיותך נמשך אחריו, לא תעשה כן, אבל התחזק והיית לאיש ועשית הדברים כלם כחכמתך ולא כחכמתו, וכדי להשמר ממנו איעצך ויהי אלקים עמך שלא יהיה עמך בשלום, ולהיותו גם שב גם ישיש הרחק מעליו דרכך ולא תשב עמו בשלום אבל תגרשהו, ואז לא ימשול בך כאשר משל בי, ולפי זה לו צוה דוד את שלמה שיהרגהו כי אם שלא ישב עמו בשלום, וגם זה לא צוה עליו להענישו כי אם לתת עצה לשלמה שישמר ממנו, והותרה עם זה השאלה החמשית: והנוצרים פירשו שאולה הנזכר בכאן על הגיהנום ועולם העונש הנפשיי, ואמרו שצוה לשלמה שיהרוג את יואב ויענש על חטאיו אשר עשה בזה העולם, באופן שלהיותו נענש בעולם הזה לא יענש בעולם הבא, וזהו ולא תורד שיבתו בסבת השלום אשר לו בכאן לשאול תחתית, ומה שזכרתי אני הוא הנכון:
פסוק ז:
וסותר למה שצוה על יואב צוהו על בני ברזלי הגלעדי שיעשה עמהם חסד ויבטח בהם ויהיו באכלי שלחנו כדי לכבדם, כי כן קרבו אליו בברחו מפני אבשלום בנו. ואמר כן קרבו אלי, ר"ל בזה האופן עצמו קרבו אלי שהייתי אוכל על שלחן אביהם הזקן ובמה שהקריבו לפניו מאכל ומשתה, כמו שכתוב (שמו' ב' י"ז כ"א) משכב וספות וחטים ושעורים, ואם כן צוה שיבטח בהם ויקרבם אליו, כי הם הראויים לאהבתו, אחרי שבעת הצורך עשו עמו ברכה כדרך האוהבים האמתים ולא כיואב:
פסוק ח:
והנה עמך שמעי בן גרא וגומר. גם זה מכלל הצוואה, וענינו אצלי כי למה שראה דוד שהיה שלמה בנו אוהב לשמעי בן גרא והיה הולך עמו ויועצו והיה נוטה אחריו, לפי שהוא לא נטה אחרי אדוניהו, כמו שאמר ושמעי ורעי והגבורים אשר לדוד לא היו אחרי אדוניהו, חשש שמא יהיה שלמה נמשך אחרי עצתו ויהיה נוטה מאד אחריו וישימהו על ביתו, כמו שיקרה לנערים שימשכו אחרי מי שיסביר להם פנים, ולפי ששלמה לא היה מכיר את שמעי כפי מדותיו ולא היה יודע רוע תכונותיו, פחד דוד אביו אולי שמעי ירע אל שלמה בבטחו בו, ולזה צוהו עליו לא להענישו על מה שקללו כי אם להזהיר את שלמה שלא יטה אחריו, וזהו שאמר והנה עמך שמעי בן גרא וגומר, ר"ל הנה ראיתי אוהב ויועץ אותך שמעי בן גרא, וכמאמרם ז"ל (ברכות ח' ע"א) שהיה מלמדו תורה, אבל ידעתי בני ידעתי שאין ראוי לך שתבטח בו ואל תתחר במרעים, כי אני ידעתיו שעם היותו עמי בימים הראשו' בשלום ובמישור הוא קללני קללה נמרצת, ר"ל חזקה, והוא מגזרת (איוב ו' כ"ה) מה נמרצו אמרי יושר, וחז"ל (שבת פ' י"ב דף ק"ה ע"א) דרשו בו נוטריקון "נואף "מואבי "רשע "צורר "תועבה. ואמר שהיה זה ביום לכתו מחנים, והוא כאשר יצא דוד בורח מפני אבשלום שיצא שמעי לקראתו וקללו (שמו' ב' י"ו כ"ז) צא צא איש הדמים וגו' כמו שנזכר שם, וזכר שמלבד הפחיתות הזה הנה עוד עשה לו עלבון אחר גדול, והוא שירד לקראתו הירדן להכריחו שימחול לו על מה שקללו, וכמו שאמר לו שם (שם י"ט כ"א) והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף, ר"ל שאם לא ימחול לו יעשה שלא ישובו ישראל אליו וכמו שפירשתי שם, וא"כ מפחד דבריו על צד ההכרח כפי צורך השעה נשבע לו בה' אם ימתהו בחרב, ובזה התנצל דוד משלמה בנו למה לא הענישו על קללתו ואמר שהיה זה מפאת ההכרח. והיה תכלית הספור הזה לא להוליד ממנו ששלמה יהרוג עתה את שמעי על אותה קללה שקללו, כי אם ליעצו ולהזהירו שלא יבטח בו ולא יתחבר אליו, ובמה שאמר והנה עמך וגומר, ואמר והוא ירד לקראתי וגומר. רמז לו שני דברים, האחד שלא ילך עמו ולא יהיה בחברתו, והשני שלא יתן לו רשות להלוך מזן אל זן, כי עם היותו עתה עמו באהבה רבה הנה בעת הצורך ירע וירשיע עמו מאד, וכמו שאמר על כיוצא בזה בספר תהלים (תהלים ק"א ז') לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה דובר שקרים לא יכון לנגד עיני:
פסוק ט:
ואמנם אמרו ועתה תנקהו, ראוי שיפורש כפי זאת הכוונה, ואם יקרה לך עתה עמו כאשר קרה לי עמו אל תכפר בעד חטאתו כאשר עשיתי אני, אחרי אשר מפאת ההכרח עשיתיו ולא ברצוני ולא כפי הדין, אבל אתה אל תנקהו אם יחטא לך כאשר חטא לי, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו אם יחטא לך, באופן שאז תוריד שיבתו בדם שאולה, ר"ל עם היותו ישיש לא תהדר פני זקן כמוהו ולא תחמול עליו, אבל הורד שיבתו בדם לקבר. או יהיה פירוש כי איש חכם אתה ולא תצטרך ללמודו ולחכמת תורתו אשר בפיו. הנה אם כן לא צוה דוד לשלמה שיהרוג עתה את שמעי על מה שקללו בעבר, והותרה עם זה השאלה הששית: והנה נטיתי מדרכי המפרשים כלם בצואת דוד על יואב ושמעי מפאת הספקות אשר העירותי בשאלתו חמשית וששית מזאת הפרשה, ולמה שאעיר עוד בפרשה השנית כמו שאוכיח שם. ואמנם לדעתם שיאמרו שצוה דוד להרוג את שמעי, נראה לפי לפרש ועתה אל תנקהו מלשון (ישעיה ג' כ"ו) ונקתה לארץ תשב, שהוא לשון כריתה, יצוה אותו של ימיתהו עתה כי חכם הוא וידע לבקש תואנה באופן שאחרי כן יהרגהו על פי הדין, ויהיה הצווי הזה כדי שלא יעבור דוד על שבועתו, אבל מה שכתבתי ראשונה הוא היותר מתישב להנצל מהספקות. וראוי שתדע שעזרא בדברי הימים לא ספר דבר מהצואה הזאת ולא מהריגת אדוניהו ויואב ושמעי וגרוש אביתר, לפי שכמו שכתבתי בהקדמת ספר שמואל היה כוונת עזרא לספר בשבחיהם של דוד ושלמה כפי כוונת ספרו, ולכן לא זכר דבר מזה לפי שנדמה לו שלא היה בזה פעל מעלה:
פסוק י:
וישכב דוד עם אבותיו וגומר. זכר הכתוב שמיד אחר הצוואה (עוד מילתא בפומיה דדוד) מת ונקבר בעירו אשר לכד שהוא ציון, והוא על דרך מה שאמרה תורה (בראשית מ"ט ל"ג) ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו. והשכיבה עם האבות אצל המפרשים נאמרה על המיתה. והנראה אלי שלא אמר כאן וישכב דוד עם אבותיו להודיע מיתתו, כי אם להעיר על שנחה נפשו והיה חלקו בעולם הנשמות עם אבותיו שהיו צדיקים וטובים, ואמר שלא קרה לו מה שקרה לשאול שאחרי מותו נקבר עם אבותיו, לפי שנמחה מלכותו ונשאר הדיוט כמוהם, וכמו שכתבתי בסוף ספר שמואל, אבל דוד מאשר היה יתד המלכים ופנתם, לא נקבר בבית לחם עם אבותיו שהיו רועי צאן ונקבר בעירו ציון, כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ולכן הודיענו הכתוב בכאן שעם היות ששכב דוד עם אבותיו במנוחת הנפשות כאמרו (איוב ג' י"ח) קטן וגדול שם הוא, הנה קבורת גופו לא היה עם גופיהם, כי הוא נקבר בעיר דוד והם נקברו בבית לחם, והיה אם כן נפשו דבק עם נפשם, וגופו נפרד מגופם. וכבר פירשתי אני כדומה לזה ביעקב, שאמר אל יוסף בנו (בראשית מ"ז כ"ט) אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם וגומר, ואין נא שם לשון בקשה כי אם לשון עתה, יאמר יעקב אל יוסף לא תקברני עתה במצרים לחשבך שבזמן הגאולה תעלו עצמותי מזה אתכם, ואמר זה מנבא על מה שהיה כן הענין ביוסף עצמו, וצוה שלא יהיה הענין כן בגופו, וזהו אל נא תקברני במצרים, ר"ל לא תקברני עתה במצרים אחרי מותי, כי מאחר שאני אשכב עם אבותי, כלומר בעולם הנשמות שתהיה נפשי עם נפשותיהם ואהיה במחיצתם, ראוי הוא אם כן שהגוף עתה ישכב מיד עם גופם, וזהו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, בענין שיהיה גופו עם גופם כמו שנפשו תהיה עם נפשותיהם. הנה אם כן השכיבה עם האבות נאמר' על דבוק הנשמות והקבורה נאמרה על הגוף, ולכן זכר כאן בדוד שלא שכב' נפשו כמו ששכב גופו, כי היא שכבה עם אבותיו במחיצתם וגופו נפרד מהם ונקבר בציון שהיה עיר דוד. וכבר ספר יוסף ן' גוריון בספרים הקדמוניים שכתב לרומיי"ם, כי דוד המלך ע"ה צוה לעשות במקום קבורתו מחבוא גדול וטמן בו ממון הרבה בשיעור מופלג, ובנה עליו בנין בחכמה רבה באופן שלא יוכלו להוציאו משם אלא היודע צורת המלאכה, וכשבא אנט"יוכוס על ירושלם בזמן הבית השני הוציאו משם היהודים ממון רב לתת לו כדי שיעלה מעליהם, וכן המלך הורדוס הוציא משם ככרי זהב לצורך בנין הבית אשר בנה ליי' וכאשר ארכו הימים ומתו היודעים צורת הבנין ותכונתו לא יוכלו להוציא משם ממון עוד:
פסוק יא:
עוד זכר הימים אשר מלך דוד על ישראל שהיו כלם ארבעים שנה, כי בחברון מלך על יהודה לבד שבע שנים, ובירושלם מלך על כל ישראל ויהודה שלשים ושלש שנים, ועם היות שכבר נזכר בספר שמואל השנים האלה אשר מלך דוד, הנה היה זה שם בתחלת מלכותו, וכאן זכרו בסוף ימיו, ועל הדרך הזה נשנו השנים בכתוב פעמים הרבה, והנה שם נאמר (שמו' ב' ה' ד' ה') בן שלשים שנה דוד במלכו וארבעים שנה מלך, בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה, ולא נזכרו אם כן בכאן הששה חדשים שזכר עוד שם, אבל היה זה לפי שהכתוב לא ימנה כי אם השלמים, וכאמרם ז"ל (מדר' שמואל פרש' כ"ז) חשבון גדול בולע את המועט: ובמסכת ברכות [א"ה לא תמצא זה במסכת ברכות אבל במדרש שמואל פ' כ"ז ובירושלמי דר"ה כ"ו ע"ב תמצאנו] אמרו אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום לא עלו מן המנין. ובדרש (סנהדרין פי"א ק"ז ע"ב) אמרו שאותם ששה חדשים נצטרע על עון בת שבע ואוריה ולכן לא נמנן כאן בתוך שנותיו, אבל זה רחוק הוא ולא נגזר עליו כן:
פסוק יב:
ואמנם מה שאמר אחר זה ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד, הוא להודיע ששלמה ירש את כסא דוד אביו במעלה ובכבוד המלכתו, אבל לא היה טרוד הצרות כאביו אשר לא שלו ולא שקט ולא נח והלך מדחי אל דחי, אם נרדף משאול, ואם במלחמות אישבשת, ואם בברחו מפני אבשלום בנו, ואם במרד שבע בן בכרי, שכלם היו מערערים במלכותו, ושלמה לא היה כן כי היה מלכותו נכון מאד אין שטן ואין פגע רע, הנה אם כן ושלמה ישב על כסא דוד אביו הוא סוג כולל לשניהם, ואמרו ותכון מלכותו מאד הוא הבדל יבדילהו מאביו. ואמנם אם היו כל ימי שלמה בהשקט או לא, הנה יתבאר אחרי זה. ובדרש (שם כ' ע"ב) אמר ותכון מלכותו מאד, אף על העליונים, ירמוז בזה שמלבד כתר המלכות אשר זכה אליו הנה עוד זכה לכתר חכמה המיוחסת לנבדלים, ושהיה בחכמתו רוכב שמים ובגאותו שחקים. הנה בכאן חתם הספור כל עניני המלך דוד ומיתתו וקבורתו, ואיך שלמה בנו ירש את ארצו וישב על כסא מלכותו, ועליו נאמר (תלים כ"ה י"ג) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ:
פסוק יג:
פרשה שנית תספר הדברים אשר בהם היתה הממלכה נכונה ביד שלמה לבאר מה שאמר ותכון מלכותו מאד, וזה אם במה שהרג את אויביו אדוניהו ויואב ושמעי, ואם במה שקנה לו אוהב ורע את פרעה מלך מצרים במה שהתחתן עמו, ואם במה שנשלם בחכמה עליונה, ואם באהבתו את השם הגדול ית' ובגדולת המשרתים וכבוד ביתו וגודל מעלתו. תחלת הפרשה ויבא אדוניהו בן חגית וגו', עד וישלח חירם וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות:
פסוק יג:
השאלה הראשונה למה צוה שלמה להרוג את אדוניהו אחיו? והנה לא צוהו דוד אביו על זה, ואם נאמר שהרגו לפי שהתנשא לאמר אני אמלוך בחיי אביו, הנה כבר אמר לו אם יהיה לבן חיל לא יפול משערת ראשו ארצה, ואם הרגו לפי ששאל את אבישג כמו שיראה מפשט הכתוב וכמו שהסכימו עליו המפרשים כלם? יקשה מאד כי אבישג לא היתה אשת דוד ולא שכב עמה, וכמו שאמר והמלך לא ידעה, ואעפ"י שהיתה סוכנת ומשרתת את המלך לא היה ראוי שתמנע מפני זה מהנשא לאחר, והנה שרביטו של מלך הוא אסור להשתמש בו, אבל האסור הוא באותו שרות שהיה משתמש בו המלך ואבישג היתה משרתת את המלך בזקנותו, ולא היה זה אופן ההשתמשות שהיה מבקש ממנה אדוניהו כי אם להיות לו לאשה, וגם שנודה שהיתה אסורה לאדוניהו, הנה אחרי שלא שכב עמה עדיין והוא בקש משלמה בהכנעה רבה שיתנה לו לאשה, היה די לשלמה בשימנענה ממנו ולא יודה לו ולא ישמע אליו, לא שיהרגהו על השאלה בלבד, ומה היה ענין מאמרו ושאלי לו המלוכה וגו'? ואם אמרנו שחטא שלמה בזה איך לא הוכיחו הקב"ה עליו ולא נתיחס לו בכתוב עון בזה? השאלה השנית למה צוה שלמה להרוג את יואב בן צרויה? אם נאמר שהרגו לקיים מצות אביו, הנה דוד לא צוהו שישפוך דמו כי אם שלא יוריד שיבתו בשלום שאולה, והמאמר הזה יורה על הגרוש לא על המיתה, והיה לו לגרשו כמו שגרש את אביתר ואת שמעי, ואתה תראה גם כן שכאשר הרגו שלמה לא אמר שהיתה מיתתו מפאת צואת אביו אבל אמר והשיב ה' את דמו על ראשו וגומ', ולא זכר מהצואה כלל לפי שלא הרגו עליה? ואם נאמר שלא המיתו מצד הצואה, כי אם להיותו כפי הדין חייב מיתה על דמי אבנר ועמשא שהרגם בערמה, והתורה אמרה (שמות כ"א י"ד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, הנה יואב לא הרגם בעדים והתראה, ולכן כפי הדין לא היה חייב מיתה ולא הרגו דוד עליהם בעבור זה כמו שכתבתי שם, והיה אם כן בלתי ראוי לשלמה שיתעורר בתחלת מלכותו לבער הדם ההוא שלא היה מוטל עליו לבערו ולא נעשה בימיו, כ"ש שהכתוב מעיד שלא נהרג כי אם על שנטה אחרי אדוניהו, כמו שאמר והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו וגומר. ואין לומר גם כן שעל ענין אדוניהו הרגו שהיה עמו להמליכו בחיי דוד, כי אם שלמה כבר מחל לאדוניהו, כמו שאמר לא יפול משערת ראשו ארצה, איך נענש יואב עליו למה שיעצו בהיות שלא נענש אז החוטא עצמו? השאלה השלישית למה אמר שלמה לשמעי בנה לך בית בירושלם וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה וגו'? והנה היה עובר בזה על מצות אביו שצוהו והורדת את שיבתו בדם שאולה כפי דעת רבים, והוא לא הרגו אבל גרש אותו למבחר המקומו' שרתי במדינות ירושלם הבנויה, ומה העונש אשר יענישהו בזה? ואלו היו שמעי שומר מצות המלך בשבת בירושלם לא היה נהרג, ואם כן עשה שלמה הכל בהפך מה שצוהו אביו, כי הוא צוה לו שיגרש את יואב ויהרוג את שמעי והוא גרש שמעי והרג יואב, והוא מה שיורה שלא הרג את יואב כי אם לנקום ולנטור אותו על אשר היה אחרי אדוניהו, ולכן לא גרשו כמו שצוהו אביו אבל הרגו ובלי שום עלילה ותואנה כלל, ולשמעי לפי שלא היה עם אדוניהו והיה אוהב לשלמה הקל בענשו ולא הרגו כמו שצוה עליו אבל גרשו לירושלם, ומה שאמרו המפרשים שהיה זה תואנה כדי להרגו אינה טענה, כי למה יבקש תואנה לשמעי ולא ליואב, והכתוב אומר שישב שמעי שלש שנים בירושלם ואיך נתאחר שלמה כל אותו הזמן בהריגתו ולא בקש לו תואנה אחרת, והוא המורה שמעולם לא היה הורג אותו אלו לא היה יוצא מירושלם אשר זה אפשר אליו וקרוב לעשותו מבלי עמל כלל, והיה אם כן משוא פנים בדבר:
פסוק יג:
השאלה הרביעית במה שאמר ויתחתן שלמה את פרעה וגומ', והוא שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנאמר שחטא שלמה בהתחתנו עם פרעה מלך מצרים או לא חטא בזה כלל? ואם נאמר שחטא, יקשה אמרו אחריו ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וגו'? ואם עבר על התורה במה שבעל בת אל נכר, איך אמר אחריו שאהב את ה' ושהלך בחקות דוד אביו? ואיך אמר עוד רק בבמות הוא מזבח ומקטיר יורה שלא חטא בדבר אחר? ויותר היה ראוי שיאמר רק שלקח את בת פרעה לאשה שהוא יותר רע מהיותו מזבח ומקטיר בבמות בזמן שהיו מותרות בכל מקום, ואיך אחרי העון הפלילי הזה נראה השם אל שלמה בגבעון פעמים ודבר עמו ולא הוכיחו כלל על החטא הזה? גם יקשה אמרו אחרי זה ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלוקי ישראל וגומר, והיה ראוי שיאמר כי התחתן את פרעה ונשא את בתו. הנה מכל הצדדים האלה יראה הפסד דעת האומר ששלמה חטא בזה. ואם אמרנו שלא חטא, יקשה מאד מה שאמרה תורה (דברים ז' ג') ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי וגו', שאסרה החיתון לגוים בפירוש, ואמר' עוד שנית (שם כ"ג ח') לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה', וזה מורה שקודם הדור השלישי אסור להנשא למצרית ואסור להביאה בקהל ה'. וגם יקשה לזה שלישית מה שגנה הכתוב ענין שלמה, באמרו אחרי זה (בסי' י"א א', ב') והמלך שלמה אהב נשי' נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניו' צדוניות חתיות, מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלקיהם בהם דבק שלמה לאהבה וגו', וזה מורה שחטא מאד בלקחו את בת פרעה. ויקשה גם כן רביעית מה שכתו' בספר עזרא (עזר' ט' א' ב') על אשר נשאו בנות נכריות לכנעני החתי הפריזי היבוסי העמוני המואבי המצרי האמורי ולא נתכפר להם העון עד אשר הוציאו אותם והנולד מהם, ואיך אם כן נאמר שלא חטא שלמה. וקשה גם כן חמשית מה שאמר הנביא מלאכי על כדומה לזה (מלאכי ב' י"א), כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, הנה קרא זה חלול השם, ואמר (שם ב' י"ב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגומר. וחכמינו ז"ל אמרו בזה (יבמות ע"ו ע"א), כי לא תתחתן בם בגיותן נאמר, אבל אם נתגיירו מותרין. ומהם אמרו כי בגיותן לית להו חתנות, וכי לא תתחתן בם כי מתגיירי הוא, ושלמה עבר בלא תתחתן, והנה לדעת הראשון עם היות שיוסר ספק לא תתחתן בם, הנה לא הוסר ספק דור שלישי יבא להם בקהל ה' ולא הותר הספק אשר הערותי ממה שאמר הכתו' בשלמה ושאר הספקות אשר זכרתי כלם, ולדעת השני יקשה כל הספקות אשר העירותי למאן דאמר חטא:
פסוק יג:
השאלה החמשית במה שאמר ית' לשלמה בחלום הלילה בתשובת שאלתו הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, ויקשה זה מאד מפאת החכמים ומפאת הנביאים. אם מהחכמים, לפי שהוא דבר זר מאד ויוצא מההקש המושכל שלא ימצא בעת מהעתים חכם כשלמה, אחרי שהיה שלמות החכמה באישי האדם יתוסף למה שיתוסף תמיד, כי רוחב לב נבון אין חקר, ולכן אי אפשר שיוסר האפשרות הטבעי מכללות המין ושימנע בדור מהדורות שיחכם אדם יותר משלמה, כי הנה השם ית' לא ימנע טוב מבעליו, וכבר נתפרסמה חכמת אריסט"ו ורבוי ספריו בכל החכמות מכל בני קדם. ואם מהנביאים, לפי שאחרי היות החכמה תנאי עצמי והכרחי בנבואה ונקנת עמה, כמו שאמרו חז"ל במסכת נדרים (פ"ד ל"ח ע"א), מחוייב הוא שהשפע אשר ישים הנביא גדול בנבואה ישימהו גם כן גדול בחכמה, ואם נאמר שהיה שלמה גדול בחכמה מכל הנביאים, יתחייב שיהיה ג"כ גדול בנבואה מכלם, כיון שהחכמה נמשכת אחרי הנבואה, וכמו שאמר (תלים צ' י"ב) ונביא לבב חכמה. וכתב ה"ר דוד קמחי בהתר זה שהיתה חכמת שלמה המופלגת בטבעיות שלא קם כמוהו בהם, אבל באלקיות היו מדרגות הנביאים וכל שכן מדרגת משה רע"ה גדולה מאד ממדרגת שלמה, וגם כן כתב שהמעלה והיתרון הזה אשר לשלמה בחכמה הוא בערך שאר המלכים שהיו לפניו ולאחריו לבד, לא על אשר בני אדם כלם והנביאים, והוא מבואר היות דבריו בלתי מסכימים עם אמתת הכתובים. וה"ר לוי בן גרשום כתב שרמז בזה שתהיה חכמת שלמה גדולה מחכמת דוד שהוא המלך שהיה לפניו, ומחכמת המלך שבא אחריו, ושעם היות לשון הכתוב כולל, ראוי שיובן פרטי עם המלכים בלבד, וכאשר יובן כללי יהיה על כל אנשי דורו שהיו לפניו ולאחריו לא בכל הדורות, ולזה רשם באנשים רמוזים והם איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול שהיו בזמנו חכמים רשומים. והדעת הזה מכחיש פשטי הכתובים ואמתתם ומקטין מעלת חכמת שלמה המפורסמת. וחכמי הנוצרים אמרו שהיתה מעלת שלמה בקבוץ שלשת הדברים יחד, שהם חכמה ועושר וכבוד במדרגה עליונה שלא היה לפניו ולאחריו מלך ולא שום אדם שנתעלה בשלשתם יחד כמוהו, ועם היות שנמצא אדם חכם ממנו לא היה עשיר ונכבד כמוהו, ואם היו אלכסנדרו"ס מוקדון ויוליא"ו קיסר רומ"י גדולים משלמה בעושר וכבוד המלכות והשלטנות, הנה לא היתה להם עם זה החכמה באותה המדרגה שהיתה לשלמה. וגם זה בלתי נכון, לפי שמה שיעדו השם ית' בחכמה הוא בפני עצמו על כל אדם לפניו ולאחריו, ומה שיעדו בעושר והכבוד היה בפני עצמו גם כן מיוחד במלכים ובימיו בלבד לא לפניו ולאחריו כמו שאמר בחכמה, והאנשים האלה רצו לחבר ולקבץ הדברים הנבדלים בעצמם כפי סגנון הפסוקים:
פסוק יג:
השאלה הששית במה שאמר כאן ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים ובדברי הימים (דברי הימים ב' ט' כ"ה) נאמר תמורת זה ארבעת אלפים ארות סוסים, וחכמים ז"ל (סנהדרין פ"ב כ"א ע"ב) השתדלו לישב הכתובים האלה, ומהם אמרו ארבעים אלף ארות היו, ובכל אחת מהן ארבעת אלפים אצטבליאו"ת, ומהם אמרו ארבעים אלף אצטבליאו"ת היו ובכל אחת מהן ארבעת אלפים סוסים, ואל זה נמשכו רש"י ורבי דוד קמחי. אבל אצלי היו באמת שני הדעות האלה רחוקים מאד מדרך המושכל, לפי שיתחייב אליהם שהיו לשלמה תמיד מאה וששים אלף אלפים סוסים, וזה עם היות שלא ימנה מכת הנמנעות אשר להם טבע קיים, הנה הוא בלא ספק אפשר רחוק מאד קרוב לנמנע לא יסבלהו השכל האנושי בשום צד.
פסוק יג:
והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
פסוק יג:
ויבא אדוניהו בן חגית וגומר. ספר הכתוב שמיד אחת מות דוד ימים מעטים בא אדוניהו אל בת שבע אם שלמה, ולפי שהיה הוא שונא לה מתמול שלשום על ענין המלוכה נתבהלה כאשר ראתה אותו בביתה, ולזה אמרה לו השלום בואך, ר"ל אם היה ביאתו אצלה לשלום או להרע עמה? והוא השיבה שלום, כלומר שלא היה דעתו לחרחר ריב ומדון, כי אם לדבר שלום.
פסוק יד:
ואז על הבטחתו זאת אמר עוד אליה דבר לי אליך, והכוונה בזה המאמר היא שהיה לו דבר לדבר לה בסתר לא ישמעהו אדם. ואחרי שנתנה לו רשות לדבר, (טו) אמר לה את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם, ר"ל שהיה הוא ראוי למלכות משני צדדים, אם להיותו הגדול מאחיו, וזה כי לי היתה המלוכה, כלומר על פי הדין, ואם להיות רצון כל ישראל וכוונתם להמליכו, וזהו ועלי שמו כל ישראל פניהם, ועכ"ז ותהי לאחי כי מיי' היתה לו, ר"ל שלא הועילו רוב השנים וכוונת העם, לפי שהיה הרצון האלקי בהפך, (משלי י"ט כ"א) ורבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום.
פסוק יז:
ואחר הנחת ההקדמה הזאת בקש ממנה שתאמר לשלמה המלך שיתן לו את אבישג השונמית לאשה, ונתן הסבה למה יבקש זה מבת שבע, ואמר כי לא ישיב את פניך, ר"ל ששלמה יעשה שאלתה ובקשתה ולכן ראה לשאול זה על ידה: וראוי שנדע מה היה ענין זאת ההקדמה לענין השאלה? והנראה אלי הוא שאדוניהו חשש למה שנפל שלמה עליו אחרי כן, ר"ל שהיה אדוניהו שואל את אבישג להיותה קרובה למלכות ומתשמישי דוד אביו, וכאלו היה בזה מחזיק במלכות עובר ומתעבר על ריב לא לו כסיל שונה באולתו, ולהתיר הספק והחשש הזה הקדים שהיה כבר מתיאש מן המלכות ומודה ששלמה מן השמים המליכוהו, ושאחר שזהו כן לא יהיה ראוי שיפחד שלמה מענין אבישג אם תהיה אשה לאדוני', כיון שהוא מלך מיד האלקים.
פסוק יח:
והנה בת שבע לא הרגישה בדבר כראוי והשיבתו טוב אנכי אדבר עליך אל המלך, ר"ל טוב הדבר אשר דברת ולכן אנכי אבקש אותו, (יט) וכן עשתה שמיד באה אל המלך לביתו והוא קם לקראתה כבן יכבד אם ושב לשבת על כסאו מיד לכבוד המלכות ויצו לעבדיו לשום כסא לאמו לשבת לימינו. והנה בת שבע אם לתמימות לבה או על צד הצחות לראות מה ידבר שלמה ומה ישיב על תוכחתה, (כ) אמרה שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך, הנה הוסיפה מעצמה לומר שהיתה השאלה קטנה וזה לא אמר אדוניהו כן, כי יודע היה שהיתה שאלתו גדולה ולכן נצטרך להקדים אליה כל מה שהקדים, (כא) ולא נזכר בכתוב שספרה לו אמו כל הדברים אשר דבר אדוניה בהקדמת דבריו, כי אם לבד יותן את אבישג השונמית לאדוניהו אחיך לאשה, אולי כל הדברים כלם ספרה לו ולא העלימה ממנו דבר ואם לא נזכר בכתוב, כי כן דרך הספורים לקצר בכאן מה שנזכר במקום אחר. ואם נאמר שהשמיטה בת שבע הדברים ההם ולא אמרתם אל שלמה, הנה אם כן אמרה מה שלא נאמר לה במלת קטנה, ולא אמרה מה שנאמר לה בהקדמת השאלה, וכל זה יהיה אם לתמימותה ואם לכוונה טובה, לפי שלא יזכור שלמה עניני ההמלכה ולא יחם לבבו. אבל שלמה עכ"ז נתרעם מאד בשמעו שאלתה ובקשתה, (כב) ואמר בדרך לעג לאמו ולמה את שואלת את אבישג השונמית לאדוניהו? ושאלי לו את המלוכה, כי הוא אחי הגדול ממני, ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה. והנה הדברים האלה מורים שבת שבע אמרה לשלמה כל דברי אדוניהו, ולזה השיב שלמה עליהם בדבריו, כי באמרו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני, רמז למה שאמר לה אדוניהו את ידעת כי לי היתה המלוכה וגו', ר"ל אמת דבר אחי אשר דבר שלו תאות המלוכה להיותו גדול בשנים, ובאמרו ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה, רמז למה שאמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך, כאלו פירש שלמה שאביתר ויואב הם היו לבד אשר שמו פניהם עליו למלך ולא כל ישראל כמו שהוא היה אומר. והנה שלמה ראה שהיתה שאלת אדוניהו רעה, לפי שהיתה אבישג שוכבת בחיק דוד אביו והוא בחיקה והיו מתיחדים כאיש ואשתו, ומי מישראל היה יודע עם שכב עמה אם לא? כי מה שאמר הכתוב והמלך לא ידעה הוא מה שהעיד רוח הקדש אחרי כן, ולזה אחרי מות דוד לא הלכה ולא שבה אבישג אל בית אביה כנעוריה, והיתה תמיד ברשות שלמה, עד שמפני זה שאלה אדוניהו מאתו ולא שאל אותה לקרוביה או לה בפני עצמה, לפי שנשארה אבישג בכבוד המלכות כשאר המלכות ונקרא בשם אשת דוד, ואדניהו עצמו היה יודע זה ולכן הקדים הדברים אשר נזכרו בדבריו לבת שבע, כי היה הוא יודע שהיתה אבישג מתכשיטיו של דוד וכאשתו לכל דבר והיתה אסורה עליו, כי אשת המלך אסורה להדיוט, וגם בבחינת אשת אביו שהיה אסור עליו לגלות את ערותה, וכראות שלמה רוע השאלה הזאת, ושאדוניהו היה יודע גנות השאלה ופשעה והיה דעתו בזה לבקש תואנה בדבר המלכות ומכוון למרוד בו, וכי לא שאל את אבישג מפני יופיה ולא מפני כבוד משפחתה כי אם להיותה אשת מלך כדי שתהיה אליו עזר והכנה להתנשא פעם אחרת לומר אני אמלוך, חשב שלמה שבאמת אביתר ויואב היו באותה עצה עמו, ולזה אמר לבת שבע אמו בלעג שאם היתה כוספת שישתמש אדוניהו בעניני המלכות למה תבקש תואנות לזה? והיה יותר טוב שתשאל לו את המלוכה בעבור היותו אחיו הגדול, וזכר בזה אביתר ויואב בחשבו שהם יעצוהו לשאול זה, ולא אמר שתהיה המלוכה גם כן להם כי אם שתשאל בת שבע אותה לאדוניהו בעבורו ובעבורם, ויהיה למ"ד לאביתר וליואב למ"ד הסבה, כמו (בראשית י"ז ב') ולישמעאל שמעתיך, (דברים ל"ג י"ג) וליוסף אמר, ויהיה פירושו ושאלי לו את המלוכה בעבור שהוא אחי הגדול ממני, ובעבור אביתר הכהן ובעבור יואב בן צרויה שהם חפצים בהמלכתו ויועצים אותו עליו. ויונתן תרגם הלא בעצה הוו אביתר כהנא ויואב בר צרויה, נטה למה שפירשתי בכוונת המאמר, ולא כפירוש הכתוב על פשוטו ויושרו. וה"ר לוי בן גרשום פירש בו שתשאל את המלוכה לאדוניהו כי הוא הראוי אליה כפי שניו, וכן היה ראוי אביתר לכהונה ויואב שיהיה שר הצבא מזולתו, כי כל זה יעזור להשיב את המלוכה לאדוניהו:
פסוק כה:
והנה צוה שלמה את בניהו להרוג לאדוניהו אחיו, לא לבד על אשר שאל את אבישג לאשה כמו שחשבו המפרשים כלם, כי אם על אשר בחיי דוד אביו מרד במלכות ונמלך בחייו שלא במצותו והיה חולק על השכינה אשר צותה על יד נתן הנביא שימלוך שלמה על כסא דוד אביו והיה אם כן חייב מיתה בעבור היותו מורד וחולק על אביו ועל השכינה, והנה אדוניהו ידע שהיה מפני זה בן מות והלך כאשר נמשח שלמה אל אהל השם ואחז בקרנות המזבח לאמר ישבע לי כיום המלך שלמה אם ימית את עבדו בחרב, להיותו יודע את ענשו, אבל שלמה לא נשבע לו עליו ומבלי שבועה כלל בדבור פשוט כמו שפירשתי למעלה אמר אם יהיה לבן חיל לא יפול משערתו ארצה ואם רעה ימצא בו ומת, ר"ל שהיה מכפר בעד חטאתו בתנאי שלא ישוב עוד לכסלה, כי אם ימצא בו עוד רעה, ר"ל אם יעשה עוד דבר שיורה על היות עדיין המרד והמחשבה הרעה בלבו (כי היא הרעה אשר כוון אליה ושהיו מדברים בה שמה) תשאר הסליחה ההיא והכפרה מבוטלת למפרע ויהיה בן מות, לפי שבוטל התנאי ובוטלה הכפרה ונשאר המרד במקומו, ולפי שעתה בשאלו את אבישג לא היה שואל אותה כאשה מה כי אם כשואל אשת מלך, ולכן שאלה משלמה שהיתה מהדברים המיוחסים אליו כיושב על כסא דוד אביו, וכמו שהורה בדבריו שאמר לבת שבע שהיה שואל דבר מכתר המלכות, לכן ראה שלמה שעדיין אדוניהו היה חם לבו בקרבו על דבר המלוכה והיה ככלב שב על קיאו והרעה והמרד זרחה במצחו, ולכן על העון הזה ועל הפשע הקודם גם כן אשר מרד באביו ועל פי הדין ומפני תקונו של עולם שלא יהיה עוד אדוניהו לפוקה ולאבן נגף לפני בית ישראל צוה להרגו. הנה התבאר מזה שאדוניה היה בן מות על המרד הראשון ולא נתכפר לו כ"א בתנאי שלא ימצא בו רעה, ולפי שהוא בטל התנאי בשאלתו הרעה הזאת בוטלה הכפרה ונשאר חייב מיתה ונהרג על העון הראשון ההוא, והותרה בזה השאלה הראשונה:
פסוק כו:
ולאביתר הכהן וגומר. אחרי שהעניש שלמה את אדוניהו על מרדו הראשון ועל התואנה אשר היה מבקש עתה להחזיק באותו מרד עצמו, ראה להעניש גם כן אביתר ויואב שהיו העוזרים אותו ואשר יעצוהו למרוד באביו והמה ג"כ היו במורדי אור. והנה כל עוד שלא היה שלמה מעניש את אדוניה והיה עובר על פשעו, היה גם כן מוחל וסולח את אנשי עצתו, אבל כאשר באו ימי השלום וראה את אדוניהו מחזיק ברשעתו בעצתם, כאשר העניש אותו ראה להעניש אותם גם כן, ולהיות אביתר כהן גדול לא רצה להרגו פן יהיה ביתו כבית שאול על כהני השם אשר הרג בנוב, ומפני זה ראה לגרשו מפניו וצוהו שילך אל מקומו ואל ארצו, וזהו ענתות לך על שדיך, רוצה לומר איש ענתות לך על שדיך, והוא על דרך (תהלים ק"ט ד') ואני תפלה, כך פירשו המפרשים ואין צורך, כי שעור הכתוב הוא אביתר לך אל ענתות על שדיך, כי היו הכהנים ההם מעיר ענתות, כאמרו (ירמיה א' א') מן הכהנים אשר בענתות, וצוהו שילך אל עירו ענתות וישב על שדהו ולא ילך עוד בחצר המלך. ובאמרו על שדך, אין הכוונה שהיה לו שדה נחלה, כי הנה לא היו שדות לכהנים, אבל היה השדה המיוחד למרעה מקנהו. ובמה שאמר והיום הזה לא אמיתך וגומר, הודיעו שהיה כפי הדין בן מות, להיותו מכלל המורדים בהמלכת אדוניהו ובשאלת אבישג לאותו תכלית בעצמו, אבל בעבור שנשא ארון השם לפני דוד אביו והתענה עמו, והיה זה בברחו מפני שאול ומפני אבשלום בנו העביר על פשעו ולא שפך דמו:
פסוק כז:
והנה גרשהו עוד מהיות כהן לה', רוצה לומר מהיות כהן גדול, כי נמשח צדוק במקומו. והודיענו הכתוב שבזה נתקיים מה שנגזר על בית עלי בשילה, ואין הכוונה בזה המאמר שעשה שלמה לאביתר כל זה בעבור היותו מבני עלי, כ"א להגיד שבמה שעשה בזה בעבור ענין אדוניהו נתקיימה בזה הגזרה האלקית, כי היה אביתר מבני עלי, ונגזר עליו (שמואל א' ב' ל"ב) והבטת צר מעון בכל הטוב אשר וגומר, וזה מורה על שתתקיים הגזרה בזמן בנין הבית, והיה מכללה שיהיו בניו משוללים מן הכהונה הגדולה, כמו שאמר שם (שם ל"ו) ספחני נא אל אחת הכהונות וגומר, כי לא יהיה להם שום שררה ומנוי בכהונה. והבן אמרו וביום הזה לא אמיתך, והוא המורה אצלי שגרש שלמה את אביתר הכהן ושצוה עליו שלא יצא מענתות ואם יצא משם אנה ואנה יהיה דמו בראשו כמו שאמר לשמעי בן גרא, וזהו וביום הזה לא אמיתך, כלומר אבל אמיתך ביום אשר תצא משם, ולפי שהיה גרושו על אותו תנאי, הוצרך לפרש ענתות לך על שדך שהרשהו שיוכל לצאת מעיר ענתות על שדהו ולא עוד, ולפי ששמר מצותו כראוי לא נענש באותה מיתה, ומפני כן קצר הכתוב בספור הזה ולא ביאר ממנו עוד כמו שהאריך בביאור ענין שמעי מפני תכליתו:
פסוק כט:
וספר הכתוב שהשמועה באה עד יואב, ואינה ששמע מצות דוד שצוה להרגו כדברי רש"י ז"ל, כי אם ששמע שנהרג אדוניהו על ענין ההמלכה ועל שאלת אבישג השונמית, ולפי שיואב נטה אחרי אדוניהו, וזה אם בענין המלכתו ואם בשאלת אבישג, כי בשניהם נטה אחריו והיה הוא נכלל עמו בעונותיו ונכשל בהם, ראה בעצמו שהיה חייב מיתה כמוהו, ולכן נס אל אהל השם ויחזק בקרנות המזבח. והנה אמרו ואחרי אבשלום לא נטה, יראה שאין ענין לו, וחז"ל (סנהדרין פ"ו מ"ט ע"א) דרשו בקש לנטות ולא נטה, אמר עדיין לחלוחית של בית דוד קיימת, ר"ל שלא נמנע יואב מלנטות אחרי אבשלום כי אם ביראתו מגבורת דוד שהיה עדיין גבור ואיש מלחמה, ולכן עתה כשראה אותו זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו נטה אחרי אדוניהו. וה"ר דוד קמחי פירש בו שאלו היה נוטה אחרי אבשלום ולא אחרי אדוניהו לא היה בן מות, לפי שכל ישראל נטו אחרי אבשלום ודוד העביר על פשעם בכלל. וה"ר לוי בן גרשום פירש בו שהרגיש יואב בעצמו היותו חייב מיתה משני צדדים, האחד מצד שנטה אחרי אדוניהו להמליכו בחיי דוד אביו בלי מצותו שזה היה מרד גדול, והשני שאחרי אבשלום לא נטה להצילו מן המות, כמו שצוהו דוד (שמואל ב' י"ח ה') לאט לי לנער לאבשלום. וגם זה בלתי נכון הוא, כי שתי הנטיות שנזכרו בכתוב הם מטבע אחד. ויותר נכון לפרשו שיואב היה כל ימיו נוטה אחרי אדוניהו להמליכו תחת אביו, עד שמפני זה לא נטה אחרי אבשלום והרגו כשמצא מקום אליו כדי שימלוך אדוניהו שהיה אחריו בשנים, ויהיה אמרו ואחרי אבשלום לא נטה, מסובב מנטותו אחרי אדוניהו, כי כבר בימי אבשלום היה יואב נוטה אחרי אדוניהו, ועם היות שלא נזכר זה שם הנה הנביא ביארו הנה. והיותר נראה אצלי הוא, שהכתוב רצה להאשים את יואב על אשר נטה אחרי אדוניהו ומרד במלכו' דוד בהיותו כל ימיו עבד נאמן, וגם אחרי אבשלום לא נטה עם היותו הבן הגדול ושנטו כל ישראל אחריו, ולכן הוקשה מאד איך בסוף נעשה צדוקי? ואיך נטה אחרי אדוניהו שלא היו עמו כי אם מתי מעט? כאלו עונותיו פתוהו ויפת לעשות בזקנתו מה שלא עשה כל ימיו בהיות לאל ידו לעשות, גם כי מפנ"ז היתה משטמה רבה בלב שלמה עליו, באמרו הנה יואב היה שר הצבא ואחרי אבשלום לא נטה ומה ראה עתה על ככה ומה הגיע אליו לנטות אחרי אדוניהו? אין זה כי אם לשנאתו אותי ולכן החזיק ידו לקחת המלכות ממני. ואין ספק שיואב חכם היה ונתחרט מאשר סכל את ידיו במה שנטה אחרי אדוניהו, בהיות שלא נסה ללכת באלה, שאחרי אבשלום עם כל ישראל לא נטה, ובעמדו עומד מרעיד משתאה לעבר נבהל להווה ירא לעתיד, חשב בלבו שהיה בן מות כפי הדין, וששלמה אחר שלא חמל על אדוניהו אחיו לא יחמול ולא יכסה עליו, ולכן נס אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח שהיה אצל הארון אשר בירושלם, כי שם העלה דוד עולות ושלמים, ועשה זה בחשבו להמלט שמה. ואמרו ז"ל במסכת סנהדרין (צ"ל מכות י"ב ע"א:) אמר רב יהודה אמר רב, שתי טעיות טעה יואב, טעה שאין המזבח קולט אלא גגו והוא תפש בקרנותיו, טעה שלא היה קולט אלא מזבח עולמים והוא תפש בקרנות המזבח אשר בשילה, אמר אביי בהא נמי מיטעא טעה, שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה:
פסוק כט:
ושלמה צוה מיד אל בניהו בן יהוידע שיהרגהו. וידעת היום והשבות אל לבבך שלא היתה מיתת יואב מפני מה שצוה עליו דוד אל שלמה בנו לפני מותו, כי אם בעבור שמרד בדוד מלכו בהמליכו את אדוניהו בחייו מבלי מצותו, בהיותו שר הצבא וגם בהיותו יודע שדבר הנביא בשם ה' ששלמה ימלוך ושנשבע דוד לבת שבע להמליכו תחתיו, ועכ"ז התעורר יואב לחלוק על ה' ועל שלמה משיחו והסית והדיח את אדוניהו למרוד באביו, וגם היה מסיתו שנית לשאול את אבישג לאשה לבקש תואנה על דבר המלכות, ואמת כל זה עוד אצל שלמה מאשר נס אל אהל ה', כאיש אשר היה יודע בעצמו היותו יועץ בליעל בדבר הרע הזה ולכן צוה להרגו, כי עם היות שעד עתה לא הרגו היה מפני היותו מוחל וסולח לעון אדוניהו ואיך יעניש המחזיקים בבריתו? אבל כאשר באו ימי הפקודה ונענש אדוניהו על המרד הראשון והשני, ראה שלמה להעניש גם כן עמו המסיתים והמדיחים אותו בו אחרי שהמה עזרו לרעה. והסתכל ששלמה לא צוה את בניהו שיוציא את יואב מאהל השם ולא שיסירהו מקרנות המזבח אבל צוה לבד פגע בו, רוצה לומר בכל מקום אשר יהיה שם, והיה זה לפי שהמזבח ליואב לא היה קולט מהסבות שזכרתי כמו שאחז"ל (בסנהדרין) (צ"ל מכות שם.) או לפי שהיה בעון יואב חלול כבוד המלכות ומפני זה לא היה המזבח קולט אליו, כמו שגם כן לא תקלוט במה שיש בו חלול השם, (ל) אבל בניהו מעצמו אמר אל יואב כה אמר המלך צא, ואולי היה דעת בניהו וכוונתו כדי להביאו לפני שלמה להתנפל עליו ולבקש על עצמו באופן שיהמו מעיו לו ויכמרו רחמיו עליו ויגרשהו כאשר גרש את אביתר, אחרי היות שניהם, ר"ל יואב ואביתר שוים באותו חטא, והיה כל זה משלמות בניהו, כי לפי שידע שהיה עתיד להיות שר צבא בישראל במקום יואב, היה מבקש להצילו ולא הרגו מיד כמו שצוהו שלמה, פן יאמרו שהיה חפץ להרגו כדי לקחת כבודו ומעלתו, ולכן שלא יאמרו השומעים הרצחת וגם ירשת שררתו השתדל כל מה שאפשר להצילו. אמנם יואב לא האמין בדברי בניהו, וחשב ששלמה לא יחמול עליו ויהרגהו עכ"פ, לכן לא רצה לצאת משם ואמר לא כי פה אמות, ועשה זה להחטיא את שלמה שיצוהו להרגו שמה וידרוש השם את דמו וכבוד בית השם ומזבחו אחרי שצוה לשפוך את דמו במקדש השם, וחשב גם כן שבעבור זה תהיה מיתתו יותר מגונה בעיני העם. וחז"ל בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח ע"ב) נתנו טעמים אחרים בזה, מהם אמרו שהרוגי מלכות נכסיהם למלך, ולכן לא רצה לצאת כדי שלא יהיה נדון כהרוגי המלכות בעבור נכסיו, ושאמר על זה שלמה וכי לממונו אני צריך? עשה כאשר דבר ויהיה ממונו לבניו. ומהם אמרו (עיין תנחומא סוף פ' מסעי) הרוגי מלכות אינם נבקרים בקברי אבותיהם, אמר יואב מוטב שאמות פה ואקבר בקבורת אבותי, השיב שלמה פגע בו וקברתו, רוצה לומר בקבורת אבותיו. והנה אמרו כה דבר יואב וכה ענני, אינו כפל ענין במלות שונות הדבור והענייה כמו שחשבו המפרשים, אבל בניהו לדעתי השיב בדברי יואב שני דברים, האחד תשובתו שאמר לו, רוצה לומר איני רוצה לצאת מכאן, והשני שהוא עצמו גזר אומר ופה אמות, כאלו פיו ענה בו ששלמה לא יחמול עליו אבל ימיתהו על כל פנים ולא יהיה המזבח קולט אותו, ולכן אמר כה דבר יואב, על המיתה שחרץ משפטו, וכה ענני, ר"ל שלא יצא משם:
פסוק לא:
ואז שלמה אמר אל בניהו עשה כאשר דבר, ר"ל הנה אתה לא עשית כאשר דברתי במה שצויתיך פגע בו וחשבת להצילו ממות, אבל עתה שהוא בעצמו גזר משפטו אין ראוי שתשתדל יותר על חייו כי אם שתעשה כאשר דבר בהמיתך אותו שם לפני המזבח. ואמר וקברתו, להגיד שיקברוהו כפי כבודו וכבוד יעשה לו במותו אחרי שהיה שר צבא ישראל. והנה לא צוה כזה באדוניהו אחיו, כי היה בן מלך וידוע היה שיקבר בכבוד. וחז"ל (סנהדרין פ"ו מ"ח ע"ב) דרשו לא כי פה אמות, לא אקבל עלי שני עונשין, אם ירצה שלמה להמיתני יקבל על עצמו הקללות שקללני אביו על מיתת אבנר, ושלמה אמר אל בניהו עשה כאשר דבר ופגע בו ואני אקבל עלי הקללות, וז"ש רב יהודה משמיה דרב, כל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד, (שמואל ב' ג' כ"ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע. זב, מרחבעם, דכתיב (בסי' י"ב י"ח) והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה, וכתיב (ויקרא ט"ו ט') וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב. מצורע, מעוזיהו, דכתיב (דברי הימים ב' כ"ו י"ט) והצרעת זרחה במצחו. מחזיק בפלך, מאסא, דכתיב (מלכים א' ט"ו כ"ג) רק לעת זקנתו חלה את רגליו, אמר רב יהודה זהו שאחזו פוד"אגרה, אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן היכי דמי? אמר ליה כמחט בבשר החי. נופל בחרב, מיאשיהו, דכתיב (דברי הימים ב' ל"ה כ"ג) ויורו המורים למלך יאשיהו, אמר רב יהודה אמר רב מלמד שעשו כל גופו ככברה. וחסר לחם, מיכניה, דכתיב (מלכים ב' כ"ה ל') וארוחתו ארוחת תמיד מאת המלך. ויראה מדבריהם ז"ל שחשבו לשלמה עון על מיתת יואב, כי אחרי שלא נהרג בימי דוד על מיתת אבנר ועמשא לא היה ראוי שימות עתה, גם על ענין אדוניהו לא היה בן מות, ומפני זה אמרו שנתקיימו בזרעו של דוד כל הקללות אשר קלל את יואב. ואמרו ששלמה קבלם על עצמו לפי שהוא צוה להרוג את יואב, ואין ספק שהיה על ענין אדוניהו, ומה שאמר שלמה אל בניהו והסירות דמי חנם אשר שפך יואב וגומר, אין פירשו שהיה מצוה להרגו על זה, כי אם לדבר אל בניהו על לבו, כאלו אמר אל תחשוב שבמה שצויתיך להרוג את יואב באהל השם יחשב לך עון ותהיה רוצח ושופך דמים אינו כן, אבל יהיה לך על זה שכר טוב לפני השם, כי מלבד מה שנתחייב מיתה על ענין אדוניהו, הנה עוד תסיר דמי חנם אשר שפך יואב מעלי ומעל בית אבי, כי הוא הרג את אבנר ואת עמשא בערמה ולכן היה ראוי להרגו באותו מקום, כמו שאמרה תורה (שמות כ"א י"ד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, וכמו שאמרו במסכת סנהדרין אין המזבח קולט למי שנתחייב מיתה בב"ד. הנה אם כן לא הביא שלמה הנה ענין אבנר ועמשא להיותו התכלית העצמיי במיתת יואב עתה כי אם להגיד שהיה סבה מאת השם לגלגל עליו גמולו, לפי שכבר היה בידו עון אחר יחוייב עליו שיהרג אצל המזבח, והיה אם כן ענין אדוניהו תכלית ראשון ודמי אבנר ועמשא תכלית שני שזכר כדי לתת היתר לבניהו להרגו אצל המזבח. והנה אמר מעלי ומעל בית אבי, לפי שעונש יואב לא היה מוטל על ב"ד לפי שלא הרג את אבנר ואת עמשא בעדים והתראה, אבל היה מוטל על המלך להענישו מבלתם כפי צורך השעה, ולכן במנעו ממנו העונש היה הדם ההוא על בית דוד אביו מצד שהוא מלך, ועתה שנהרג יואב עם היותו בעצם וראשונה על ענין אדוניהו הוסרו אותם הדמים מעל זרע דוד ושבו על ראש יואב:
פסוק לב:
והנה אמר ואבי דוד לא ידע, לפי שהיו אנשים רבים מגמגמים שלא הרג יואב את אבנר כי אם במצות דוד, עד שבעבור זה נתעצב דוד מאד, כמו שאמר שם (שמואל ב' ג' ל"ז) וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר וגומר:
פסוק לג:
ואמנם למה אמר שלמה שנית ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו וגומר, אחרי שכבר אמר והשיב השם את דמו על ראשו, המפרשים לא נתעסקו בביאורו, והנראה אלי הוא, שדוד קלל את יואב ואת זרעו על מיתת אבנר כמו שזכרתי, ואין ספק שג"כ קללהו על מות עמשא ואם לא נזכר, ולפי שבמותו אמר שלמה והשיב ה' דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים וגומר, אמר עוד שמלבד זה העונש שיקבל יואב במיתתו ושפיכת דמו הנה עוד ישובו דמיהם בראשו ובראש זרעו עד עולם באותם הקללות שקללו דוד, וכאלו אמר שלא תהיה שפיכת דמו כפרת עונותיו כי על כל פנים יחולו הקללות על זרעו, והיה זה לפי שנהרג בעצם וראשונה על ענין אדוניהו, ולכן נשארו במקומם הקללות שהיו בעבור אבנר ועמשא. ולפי שעדיין נשאר האשם על דוד למה לא הרגו עליהם בחייו, לכן התפלל שלמה אל האלקים עליו ואמר ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו שלום, ואין לך שתאמר שזה שאמר שלמה ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו שלום מכחיש למה שאחז"ל שקבל שלמה על עצמו הקללות שקלל דוד את יואב, לפי שאין כוונתם ששלמה רצה בהם ושקבל אותם מדעתו ורצונו, כי אם שבעשותו פעל הריגת יואב אצל מזבח ה' באותו פעל נתחייבו על זרעו של שלמה אותם הקללות כלם, ולפי שדוד בצואתו לא צוה על הריגת יואב כ"א על גרושו כמו שפירשתי בפסוקים, ושלמה עצמו הרגו על ענין אדוניהו, לכן אמרו ששלמה קבל הקללות על עצמו לפי שהוא צוה על הריגת יואב בביאור, ולא אמרו על דוד שקבל אותם לפי שלא צוה על הריגתו. ואמנם ענין הקללות ההמה בזרע יואב ובזרע שלמה ראוי שיפורש במקום הזה. וראשונה מה ראה דוד להעניש את יואב ולקללו באותם החמשה קללות זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם? והנה נופל בחרב הוא מדה כנגד מדה על מה שהרג את אבנר בחרב, אבל שאר החליים והצרות יראה שאין להם יחס בענינו, וחז"ל (עי' ילקוט שמואל ריש רמז קמ"ב ועיין מזה ג"כ דף קמ"ב ע"ד) אמרו בזה שבחמשה דברים אדם זוכה לבניו, בנוי שנאמר והדרך על בניהם, בכח, שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו, בעושר, שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, בחכמה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם, בשנים, שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ודוד קלל את בני יואב בכלם, זב כנגד הכח, מצורע כנגד הנוי, שנאמר ושפח ה' קדקוד בנו' ציון וגומר, כי תחת יופי, זה הדור וזה כעור, מחזיק בפלך כנגד החכם, כי המחזיק בפלך הוא הטפש, ונופל בחרב כנגד השנים, זה מאריך ימים וזה מקצר ימים, וחסר לחם כנגד העושר. ובאמת יש טעם בטעם הזה אשר נתנו, כי הנה הזב הוא בחולשת הכח ביציאת הלחות תמיד ממנו, והצרעת מסיר הנוי ויופי הפנים בהשחתת התבנית הטבעי הטוב, ומחזיק בפלך אמרו על הטפש בדרך השאלה ומליצת השיר, לפי שהטפש אינו מחזיק דעתו ודבריו על משענת השכל הישר כי אם על משענת קנה רצוץ הדמיון ועץ יבש שהוא הפלך, ונופל בחרב וחסר לחם הם כפי פשוטם, וכאלו קלל דוד את זרע יואב שלא יזכה באחד מחמשת הדברים האלה שהאדם זוכה לבניו. וה"ר לוי בן גרשום כת' שקללם באלה החמשה קללות, לפי שכל המקולל בהם כאלו מת ובטל מן העולם, ולזה הביא בהם המצורע שהוא כמת, כמו שאמר (במדבר י"ב י"ב) אל נא תהי כמת, ומבואר הוא חולשת טעמו בזה. ואני אחשוב כפי הפשט שדוד קלל את זרע יואב בקללות האלה להיותם מתיחסות אל עון אביהם המרצח. אם זב, מפני שיואב כאשר הרג את אבנר הטיף והזה מדמו על רגליו ועל בגדיו כדי להתהלל בהריגתו, וכמו שאמר דוד בספר זה ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ולכן קללו שלא יכרת מביתו זב, שיצא דם ממנו ויוטף על נעלו ובגדיו, כמו שהוא עשה מדמי אבנר. ואם מצורע, לפי שיואב נתכוון להרוג את אבנר מפחדו שהתחבר לדוד אם יבא אליו ויאהבהו, ובקנאתו לזה הרגו כדי להרחיקו ולהפרידו מדוד, ולכן קלל את זרעו שלא יכרת ממנו מצורע שבדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולא יתחברו בני אדם אליו. ואם מחזיק בפלך, לפי שיואב עשה זה כבוטח בגבורתו ולהיות חרב גאותו ולא היה מסיר החרב מידו, לכן קלל את זרעו שיהיה מחזיק בפלך, כלומר שלא יקחו בידם חרב ולא יבטחו עליו ולא יחזיקו כ"א על משענת קנה רצוץ ועל עץ יבש שהוא הפלך. ואם נופל בחרב, לפי שיואב במה שהרג את אבנר בקש לנקום נקמת עשאל אחיו שהרגו אבנר בחרב, לכן קללו שיהיה מזרעו תמיד נופל בחרב כמו שנפל עשאל, מצורף להיותו מכוון בזה מדה כנגד מדה שאחרי שהרג את אבנר בערמה יהרגו גם כן את בניו. ואם חסר לחם, לפי שיואב כוון גם כן בהרגו את אבנר מפחדו שאבנר יעשה שלום בארץ ובאפס המלחמה לא ירויח יואב ולא יתעשר בשלל אויביו כמו שהיה בזמן המלחמה, כמו שאמר בספור מיתת אבנר (שמואל ב' ג' כ"ב) ויואב בא מהגדוד ושלל רב עמם וגומר, לכן קללו שאחרי שהיה חפץ במלחמה כדי להעשיר את בניו ואת זרעו, יהיה מענשו שיהו בני ביתו וכל זרעו חסרי לחם. הנה אם כן היו הקללות האלה ליואב וזרעו מתיחסות ונערכות כפי חטאתו אשר חטא בהריגת אבנר, עם היות שבפרק נגמר הדין אחז"ל שדוד קלל את יואב שלא כדין (סנהדרין דף מ"ח ע"ב), ולכן נתקיימו הקללות ההם כולם בזרעו של דוד, אמנם שלמה אמרו שקבלם על עצמו, רוצה לומר שנתחייבו לו הקללות ההם על אשר צוה להרוג את יואב אצל מזבח ה', לפי שאחרי אשר לא שמר למזבח ה' ומשכן מקדשו הכבוד הראוי, היה מן הדין שזרעו של שלמה יהיה מגורש מבית ה' כזב וכמצורע שמפני טומאתו לא יובא בית ה', כי אעפ"י שיואב הרג את אבנר בערמה לא היה בימי שלמה ולכן לא היה מוטל עליו לבערו, וגם לא המיתו עתה כי אם על ענין אדוניה ומזה הצד לא היה ראוי שיהרג במקדש ה'. ולפי ששלמה עשה זה מפאת יכלתו המוחלט כפי שבט המלכות אשר בידו, לכן יהיה זרעו מחזיק בפלך במקום שבט המלכות ויהיה נופל בחרב כאשר נפל יואב. וכמו שנשארו בני יואב אחרי מותו עם עני ודל וחסר לחם, ככה יהיה זרע שלמה חסר לחם כיון שהרגו על ענין אדוניה שלא היה בן מות עליו כפי הדין. הנה אם כן הקללות ההם התחייבו לזרע שלמה בבחינות מתחלפות מאשר התחייבו לזרע יואב. הנה כל זה אשר פירשתי בענין שלמה הוא כפי שרשי חז"ל, ואמנם כפי פשט הכתובים כבר זכרתי דעתי וכל דרך איש ישר בעיניו:
פסוק לד:
וספר הכתוב שבניהו הלך לקיים מצות שלמה ועלה אל אהל השם, ואמר ויעל, לפי שהיה האהל בהר ציון אשר שם הארון והמזבח לפניו ועלה שם בניהו והרג את יואב ויקבר בביתו במדבר, כלומר בביתו שהיה במדבר שהיה צאנו רועה שמה כך פירש הרב דוד קמחי. וחכמים ז"ל אמרו (מדרש שמואל סוף פרשה כ"ה) וכי במדבר היה יואב קבור? אלא כיון שנהרג נעשו ישראל כמדבר. וה"ר לוי בן גרשום פירש שנקבר במדבר חוץ מהיישוב. שהוא היה הבית הראוי לו, כי לא תאות לאיש כמוהו שיהיה מדיני, כיון שהיה הורג האנשים בערמה, כי אם שיהיה מדברי. והנכון אצלי הוא מה שאמרו גם כן חכמים ז"ל (סנהדרין סוף מ"ט ע"א) שהיה ביתו הפקר לעניים כמדבר. וענין זה אצלי הוא, שיואב עשה בית אכסניא במדבר להכניס שם אורחים ועניים מרודים יביא בית, ולהיות הבית ההוא בית צדקה נקבר שם כדי שההולכים ובאים יתפללו על נפשו, אחרי אשר הכין לפניהם שם מטה ושלחן וכסא ומנורה. ואפשר עוד לומר שהיה בית יואב חוץ לחומה ואחרי שנהרג הוליכוהו שם, ולפי שלא נחשוב שנקבר בתוך הבית, אמר הכתוב במדבר, רוצה לומר אצל ביתו לצד המדבר. ואמנם מי הרגו ומי קברו, הכתוב אומר שבניהו הוא הרג את אדוניהו ואת יואב, וכן יאמר אחרי זה שהרג את שמעי, וכתבו המפרשים שעם היותו כהן והיה לו אסור להטמא למתים היה פוגע בהם ומסלק ידיו מהם קודם שימותו. ומהם אמרו שבמקום מצוה היה מותר לכהן להטמא למתים ולעשות מצות המלך, וכל זה איננו שוה לי. ולכן אחשוב שלא היה בניהו הורג את האנשים האלה בידיו, אבל היה מצוה את שליח ב"ד שיהרגם או אנשיו ההולכים לפניו, ולפי שהיו מתים במצותו ייחס הכתוב אליו מיתתם, כי הוא שר הצבא ואדם גדול ולא היה שליח ב"ד שיעשה המיתות בידיו, והנה שלמה היה אומר לך ופגע בו והכתוב מעיד ויפגע בו, להגיד שנתן לו צוואה שיהרגהו ושהוא הרגו, אבל היה על ידי אמצעי איזה שיהיה, וכמוהו (בסימן ו' י"ד) ויבן שלמה את הבית, ורבים אחרים, והעד המורה על זה הוא ששלמה צוה את בניהו בענין יואב פגע בו וקברתו, וידוע שהכהן לא יקבור את המת בידיו אבל היה מצוה לקברו, כמו שאמר בפעל ויקבר בביתו, וכן היה המיתה גם כן על ידי אחרים, אבל למה שהפגיעה היתה לפניו והקבורה צוה שיעשו אותה בלתו, ייחס הכתוב בפעל אליו הפגיעה ולא הקבורה באמרו ויפגע בו וימיתהו ויקבר בביתו במדבר. ולפי שהיה יואב שר צבא דוד כאשר הרגו שלמה נתן אותה שררה אל בניהו, וכן מנה את צדוק לכהן גדול תחת אביתר, ובו נתקיים מאמר איש האלקים אשר אמר לעלי (שמואל א' ב' ל"ה) והקמותי לי כהן נאמן כאשר כלבבי וכנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים וגומר, ושלמה היה המשיח אשר הלך צדוק לפניו תמיד. הנה עם מה שפירשתי בענין יואב הותרה השאלה השנית:
פסוק לו:
וישלח המלך וגומר. לפי ששלמה הרג את אדוניהו אחיו ואת יואב שר הצבא וגרש את אביתר על אשר היו אחרי אדוניהו עם היותם עבדים נאמנים אל דוד, חשש אולי יאשימוהו בני ישראל בהיותו שונא את אוהבי אביו יואב ואביתר אשר הרגם בחרב, ושהיה אוהב את שונאו שמעי בן גרא אשר קללו שהיה עמו תמיד, וכדי בזיון וקצף שיהיה שלמה שונא את אוהבי אביו ואוהב את אויביו, לכן התעורר אחרי שהרג את יואב לגרש את שמעי, לא לבקש תואנה להמיתו בעבור צוואת דוד כמו שחשבו המפרשים, כי אם להסירו מעל ימינו בעבור מה שהודיעו אביו שהיה איש קשה ורע מעללים ולפי שאביו רמז לו בדבריו שלא יוליכהו עמו, כמו שאמר והנה עמך, ושלא יתן לו רשות לצאת אנה ואנה בכל שבטי ישראל פן יהיה לו למוקש, כמו שאמר והוא ירד לקראתי הירדן וגומר, ולכן שלמה צוהו שלא ילך עמו וגם לא ישוטט בכל הארץ אבל ישב בירושלם תמיד:
פסוק לז:
והודיעו שאם יעבור פיו ולא יקיים מצותו יומת, כי כן היה הדין, כמו שאמר (יהושע א' י"ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת. ולהיות כוונת שלמה לבד להסיר את שמעי מחברתו, לא שלחו למקום רחוק ולארץ מאפליה כי אם לירושלם, וכדי שישב שם בטח ואין מחריד צוהו בנה לך בית בירושלם, ואמר זה לפי ששמעי לא היה משם כי אם מבחורים והושיבו בירושלם הבנויה עיר ואם בישראל ולא יחסר כל בה, וצוהו שלא יצא משם אנה ואנה פן ילך מזן אל זן להסית ולהדיח ישראל נגדו, כי היה תכלית כוונתו להשמר עצמו מרשעת לבבו ושישראל ישמעו ויראו וידעו שעם היות שמעי אוהב את שלמה ושלא נטה אחרי אדוניהו, הנה לא נמנע מלגרשו ומהסירו מחברתו להיותו איש רע ואיש תוככים, וכאלו היה המלך שלמה שונא כל איש רע בטבעו בין שיהיה אוהבו או שונאו, להסכימו עם דעת אביו ולקיים דבריו:
פסוק לח:
והנה שמעי קבל הגזרה בספר פנים יפות, ואמר טוב הדבר כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך, ר"ל הדבר הזה הוא נאות מצד עצמו שתושיבני בירושלם פה אשב כי אויתיה וזהו טוב הדבר. ועוד אמר שהוא ראוי מפאת המצוה שצוהו המלך, וזהו כאשר דבר אדוני המלך כן יעשה עבדך, ומה שיורה שלא עשה שלמה זה לבקש תואנה להמיתו הוא, ששמעי בנה ביתו בירושלם וישב שם ג' שנים ולא בקש שלמה עליו תואנה אחרת, לפי שלא היה מכוון כי אם להרחיקו ממנו לבד, ואלו ישב שם שמעי כל ימיו בירושלם לא היה שלמה הורג אותו ולא לבקש תואנה אחרת להתעלל עליו:
פסוק לט:
אך אמנם קרה מקרהו שברחו שני עבדיו אל אכיש מלך גת והלך שמעי שם להביאם אליו, בבזותו את דבר המלך ומצותו, (מא-מב) ויוגד הדבר לשלמה ויקראהו לפניו והוכיחו עליו לומר הלא השבעתיך ביי' ואעד בך, ר"ל הלא צויתיך בדרך שבועה ובפני עדים שלא תצא מירוש' ולמה עברת מצותי בהיותך חייב מיתה עליה? והשבועה עם היות שלא זכרה הכתוב הנה מהדברים האלה ידענו שהשביעו. ורד"ק כתב בשם אביו ז"ל כי מצות המלך היא שבועה, שנאמר (קהלת ח' ב') אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים. והנה שמעי לא כחש השבועה אבל אמר טוב הדבר שמעתי, ר"ל טוב היה הדבר לשבתי בירושלם ואנכי שמעתיו ואין לי עוד פה להשיב, (מג) ואז הוכיחו ומדוע לא שמרת את שבועת ה' ואת המצוה אשר צויתי? ר"ל איני חושש על היות הדבר טוב ומועיל אליך כי על זה אם תעזבהו אינך ראוי לעונש מיתה, אבל אני חושש על שבועת האלקים אשר עברת ועל מצותי אשר לא שמרת.
פסוק מד:
ולפי ששמעי שתק ולא השיב לשלמה כלל, דבר שלמה עוד ואמר ואתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבך אשר עשית לדוד אבי, ואין הכוונה שהיה רוצה להרגו על מה שעשה לדוד אביו, כ"א להודיעו ולומר לו איך סכלת בדבר הזה? באמת עונותיך הכשילוך והרעה שעשית לדוד אבי היא הכשילך לעבור שבועת ה' ומצות המלך כדי שתתחייב מיתה עליה, והיה זה סבה אלקית לשתקבל ענשך על עונות הראשונים, וזהו והשיב ה' את רעתך בראשך, כלומר עם היות שדוד אבי לא השיב רעתך בראשך, הנה הקב"ה לא העביר על פשעך והאריך אפיה וגבי דיליה והוא אשר הענישך:
פסוק מה:
ואמר שבהעניש אותו עם היותו אוהבו יהיה המלך שלמה ברוך, כי יבורך מבני אדם על אשר לא נשא פנים לאהבתו, ולפי שבאמת לא המיתו על ענין דוד אביו יהיה כסא דוד נכון לפני ה' עד עולם, לפי שלא עבר על השבועה אשר נשבע לשמעי שלא ימיתהו, ובשמרו את השבועה ואת החסד יהיה כסאו נכון. והנה אמר הכתוב אחרי מות שמעי והממלכה נכונה ביד שלמה להודיע שעם היות סכנה עצומה למלכים בתחלת מלכותם אם ימיתו השרים והסגנים, הנה לא היה שלמה כן שכאשר הרג את אדוניהו ואת יואב ואת שמעי אז היתה ממלכתו נכונה וקיימת, כי הודו כלם במעשיו וברכוהו. הנה התבאר ממה שאמרתי שדוד המלך ע"ה לא צוה את שלמה בנו שיהרוג את שמעי על הקללה אשר קללו, כי אם שלא יתחבר אליו וירחיקהו מביתו ומעצתו, ושכן עשה שלמה בהושיבו אותו בירושלם וגזרו עליו שלא יצא משם אנה ואנה, ומאשר לא שמר שבועת השם ומצות המלך נהרג, ולזה לא זכר ולא טען על עצמו שמעי שבועת דוד אשר נשבע שלא ימות, לפי שהיה יודע שלא היה נהרג על הקללה כי אם על שעבר מצות המלך שלמה, ולא זכר שלמה עתה מה שעשה שמעי לאביו כי אם להודיעו שכל זה מאת השם היתה מסבה, אחרי שבהיותו חכם חרשים הוכה בסנורים ולא שמר מצות המלך, ועם זה הותרה השאלה השלישית: