פסוק א:וַיְהִי דְבַר־ה' אֶל־יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי, אחד הנביאים שלא ידוע עליהם דבר מלבד שמם, עַל־בַּעְשָׁא לֵאמֹר׃
פסוק ב:יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן־הֶעָפָר, שהרי קודם היית אדם פשוט וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד, שליט עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. ואף על פי כן – וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם, וַתַּחֲטִא אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיסֵנִי בְּחַטֹּאתָם,
פסוק ג:הִנְנִי מַבְעִיר, מבער, משמיד אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי בֵיתוֹ, וְנָתַתִּי אֶת־בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט. משפחתך תִּכלה ותושמד, כשם שעשית אתה לו.
פסוק ד:את הַמֵּת לְבַעְשָׁא בָּעִיר – יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת לוֹ בַּשָּׂדֶה, ששם אין כלבים – יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם, העופות הטורפים.
פסוק ה:וְיֶתֶר דִּבְרֵי בַעְשָׁא וַאֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ, שכן היה איש מלחמה, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ו:וַיִּשְׁכַּב בַּעְשָׁא עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּתִרְצָה. וַיִּמְלֹךְ אֵלָה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק ז:וְגַם, ועדיין בְּיַד יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר־ה' הָיָה אֶל־בַּעְשָׁא וְאֶל־בֵּיתוֹ, וְעַל כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־עָשָׂה בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו, לִהְיוֹת ביתו כְּבֵית יָרָבְעָם, וְעַל אֲשֶׁר־הִכָּה אֹתוֹ, את בנו של ירבעם. בעשא בגד במלכו ורצח אותו. אילו הביא עמו תמורה בהנהגת העם ובמצבו הרוחני, היה הדבר מצדיק פעולה זו. כיוון שהמשיך בדרכי ירבעם, שאת בנו רצח, ולא חולל שום שינוי, נחשב לו מעשה המרידה שלו לחטא. נבואת הפורענות הזאת ריחפה על בית בעשא כאשר עלה אלה לשלטון.
פסוק ח:בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ אֵלָה בֶן־בַּעְשָׁא עַל־יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם.
פסוק ט:וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי. בחיי בעשא, שהיה איש צבא מוצלח, לא התעורר מרד, אבל כשעלה בנו למלוכה התארגן נגדו מרי בראשות זמרי, השַׂר המופקד על מַחֲצִית יחידות הָרָכֶב, הכוח המקביל לגדודי הטנקים של ימינו, שהייתה לו פונקציה צבאית דומה. זמרי היה אפוא מפקד בדרגה גבוהה. וְהוּא – אלה, היה אז בְתִרְצָה, שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בבֵיתו של אַרְצָא, אֲשֶׁר עַל־הַבַּיִת, פקיד שהיה ממונה על בית המלך שבְּתִרְצָה.
פסוק י:וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו.
פסוק יא:וַיְהִי בְמָלְכוֹ, כְּשִׁבְתּוֹ עַל־כִּסְאוֹ, הִכָּה אֶת־כָּל־בֵּית בַּעְשָׁא. מלכי ישראל הקפידו לחסל את בית המלוכה הקודם. לֹא־הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר, בן משפחה זכר, וְלא השאיר את גֹאֲלָיו, קרובי משפחתו, וְאף לא את רֵעֵהוּ, אוהביו.
פסוק יב:וַיַּשְׁמֵד זִמְרִי אֵת כָּל־בֵּית בַּעְשָׁא, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־בַּעְשָׁא בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא. אף הוא, כבעשא, לא עשה זאת מתוך הרצון לציית לנבואה אלא מסיבות פוליטיות, אבל במעשיו התממשו דברי הנביא בדיוק. בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא.
פסוק יג:אֶל, על כָּל־חַטֹּאות בַּעְשָׁא וְחַטֹּאות אֵלָה בְנוֹ אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל, לְהַכְעִיס אֶת־ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם, בהליכה אחרי דברים שאין בהם ממש, באמונות תפלות ולא בעבודה בעלת משקל וערך.
פסוק יד:וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֵלָה וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק טו:בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בלבד בְּתִרְצָה, העיר שבה מרד. מכאן שגם אלָה לא מלך שנתיים שלמות, שהרי הוא עלה לשלטון בשנתו העשרים ושש של אסא. וְרוב הָעָם היו חֹנִים באותו זמן עַל־גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים. הניסיון לכבוש את גבתון, שאולי נחשבה מפגע לאומי, נמשך עוד מימי נדב בן ירבעם.
פסוק טז:וַיִּשְׁמַע הָעָם, אנשי הצבא הַחֹנִים שם לֵאמֹר: קָשַׁר זִמְרִי, וְגַם הִכָּה אֶת־הַמֶּלֶךְ. וַיַּמְלִכוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־עָמְרִי, שַׂר־צָבָא, שכנראה פיקד על המחנה שליד גבתון, עַל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. במינוי מפקדם למלך חשבו כי הם מבטאים את רצון הצבא. לזמרי המורד, לעומת זאת, לא הייתה תשתית תומכת.
פסוק יז:וַיַּעֲלֶה עָמְרִי וְכָל־יִשְׂרָאֵל, אנשי הצבא שצרו על הפלשתים עִמּוֹ מִגִּבְּתוֹן, וַיָּצֻרוּ עַל־תִּרְצָה, שבה ישב המלך החדש.
פסוק יח:וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי־נִלְכְּדָה הָעִיר, הוא הבין שאין לו סיכוי לעמוד בפני צבא עמרי, וַיָּבֹא אֶל־אַרְמוֹן בֵּית־הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת־בֵּית־המֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת. הוא התאבד כדי לסיים את חייו באופן דרמטי ומרשים.
פסוק יט:בכך הוא נענש עַל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל. מלבד עצם המרד, בימיו הקצרים לא ביטא זמרי כל כוונה לסטות מדרכו של ירבעם.
פסוק כ:וְיֶתֶר דִּבְרֵי זִמְרִי וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. בהמשך הספר ישמש זמרי משל ודוגמא למורד שכל הצלחתו הייתה בהריגת המלך הקודם.
פסוק כא:אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי: חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן־גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ, וְהַחֲצִי השני אַחֲרֵי עָמְרִי.
פסוק כב:המחלוקת על השלטון גרמה למלחמה בין הצדדים. וַיֶּחֱזַק הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי, הם התגברו וניצחו אֶת־הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן־גִּינַת. וַיָּמָת תִּבְנִי, כנראה בתוך המלחמה. וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי על ישראל.
פסוק כג:בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל־יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. המלחמה בין תומכיו של עמרי לתומכי תבני ארכה כארבע שנים. מן ההמשך עולה ששנות מלכותו של עמרי התחילו להימנות עוד קודם שניצח את תבני, ומתוכָן בְּתִרְצָה, עיר הבירה, מָלַךְ שֵׁשׁ־שָׁנִים.
פסוק כד:עד כה המשיכו המלכים את מסורת ירבעם ומשלו זה אחר זה באותו מקום. עמרי החליט לבטא את מלכותו גם בהקמת בירה חדשה: וַיִּקֶן אֶת־הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף. וַיִּבֶן עמרי אֶת־הָהָר, וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה – עַל שֶׁם־שֶׁמֶר, אֲדֹנֵי הָהָר קודם לכן – שֹׁמְרוֹן. מפעלו של עמרי נחל הצלחה גדולה, והעיר שומרון עמדה על תלהּ שנים רבות. עמרי היה איש עז וחזק הן בתור שר צבא והן בתור מלך. אולי התיימר לבנות מלכות שתתחרה בגודלה במלכות שלמה, ולכן בנה גם קשרי חוץ.
פסוק כה:וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיָּרַע יותר מִכֹּל אֲשֶׁר היו לְפָנָיו.
פסוק כו:וַיֵּלֶךְ בְּכָל־דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל, לְהַכְעִיס אֶת־ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם.
פסוק כז:וְיֶתֶר דִּבְרֵי עָמְרִי אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק כח:וַיִּשְׁכַּב עָמְרִי עִם־אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן. וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
פסוק כט:וְאַחְאָב בֶּן־עָמְרִי מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן־עָמְרִי עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן, שנעשתה עיר הבירה הרשמית, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.
פסוק ל:וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן־עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' יותר מִכֹּל אֲשֶׁר עשו המלכים לְפָנָיו.
פסוק לא:וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט. קלים היו בעיניו חטאי ירבעם, והוא הוסיף עליהם – וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים. נישואין עם בת מלך חשוב השוכן סמוך לגבול ישראל מעידים על כך שאחאב לא הסתפק באחיזה בממלכתו, אלא ניסה לבסס גם את יחסי החוץ שלה. אולם יחסי החוץ הללו השפיעו על המתרחש בתוך המדינה: וַיֵּלֶךְ אחאב וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. אשתו דבקה בבעל, ועם נישואיו אלה הביא אחאב לארץ את פולחן העבודה הזרה הזה. ירבעם בן נבט הציג בשעתו את כל מעשיו כחלק מדת ישראל. גם ההולכים בעקבותיו ראו עצמם פלג לגיטימי בעם העובד לאלוקי ישראל. אמנם הם חגגו במקום ובזמן אחר, אך בעיקרו של דבר הרגישו שייכים לעם ולערכיו. אחאב, לעומתם, אימץ לא רק מנהגים חדשים אלא פולחן המכוון לאל זר.
פסוק לב:וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בתוך בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן. הוא לא ראה בעבודת הבעל פולחן עראי וצדדי, אלא בנה בעבורו 'מקדש' קטן בתוך עיר הבירה.
פסוק לג:וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת־הָאֲשֵׁרָה, וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת את הרע ולְהַכְעִיס אֶת־ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.
פסוק לד:בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי, שמבית-אל אֶת־יְרִיחֹה, העיר יריחו בקצה גבולה של ממלכת ישראל. ומזמנו של יהושע היא נשארה חרבה. יהושע גזר שהעיר לא תיבנה עוד לעולם, וקילל את מי שיבנה אותה במות כל בניו. חרף הקללה עשה זאת חיאל עתה, והקללה התקיימה בו: בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ. כשהוא ייסד את העיר מת אבירם בנו הבכור, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ. כשגמרו לבנות את חומת העיר מת צעיר בניו כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן.
