פסוק א:הפרשה השמינית תספר מה שיעד אליהו הנביא מעצירת הגשמים, ומה שקרהו עליו בהיותו מתחבא בנחל כרית ואחר כן בצרפת בבית האשה האלמנה, והנסיון אשר עשה עם נביאי הבעל בהר הכרמל, ואיך ברח אחר כך מיראת איזבל אשת אחאב אל הר האלקים חורבה והמראה אשר ראה שם, ואיך משח לאלישע תחתיו לנביא. תחלת הפרשה ויאמר אליהו הנביא וגומר, עד ובן הדד מלך ארם קבץ וגומר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש השאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה מה ראה אליהו בהר הכרמל לעשות נסיון האלהות בהורדת האש מן השמים על המזבחות בהיות ההקרבה בבמות אשר לא כדת? והיה יותר ראוי שיעשה הבחינה והנסיון ההוא בשאר הנסים והנפלאות אשר היה אפשרי לעשות מבלי עון ופשע, כמו שעשה משה נסיון נבואתו ובחינתה בנס המטה והשתנות המים לדם ושאר נסי מצרים (שמות ז' וח'), וכמו שעשה ישעיה באותות אשר נתן לאחז (ישעיה ז' ול"ח) ולחזקיהו, ולמה בחר אליהו לעשות הבחינה בדבר האש בהיותו דבר אסור מן התורה ההקרבה בבמות? השאלה השנית מה ראו נביאי הבעל להכנס בבחינה ההיא? והלא הם היו יודעים שלא היה יכולת בבעל להוריד אש מן השמים ושהבחינה הזאת לא היה בה דחייה אבל בפני כל העם יודע ויתגלה האמת בפרסום, ואחרי שהיה בזה סכנה עצומה אליהם ותגלה רעתם בקהל, איך הודו בו? ולמה לא בקשו תואנה לברוח ממנה? וגם יש לשאול למה התל בהם אליהו בעת הצהרים ולא קודם לזה? ואמר אליהם קראו בקול גדול כי אלקים הוא כי שיח וכי שיג לו וגומר, ובזה היה מודה לדבריהם:
פסוק א:השאלה השלישית לאליהו אם היה שעשה הבחינה הזאת בעבור שם כבוד מלכותו יתברך ולהגדלת שמו, מדוע הרבה בתפלות השם אלקי אברהם וגומר ענני ה' ענני וגומר? ואם היה שעשה כל זה בדבר ה' כמו שאמר ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, איך היה ירא אם השם יתברך לא יקים דברו ולא יענהו? והנה כל הנביאים שעשו נסים ונפלאות בדבר השם ויעדו עליהם ראשונה, כאשר בא זמן הקיום והיציאה לפעל לא היו מתפללים לשם יתברך שיקים דבריהם, כי בידוע היה שלא ישוב מדבריו ולא איש אל ויכזב. ולמה בנה המזבח מי"ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב? ומה ענין אמרו אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך? ואיך יוחס הענין ההוא לאותו ספור? השאלה הרביעית במראת אליהו בהר חורב, מה היה הצורך באותה מרא' מראיית הרוח והרעש והכבוד? כי הנה לענין קנאתו לשם ית' לא היה מתיחס אותה מראה ולא להבטיחו מאיזבל, ומה שכתב ה"ר דוד קמחי שהיה זה לגמול לו המעשה הטוב שעשה בהר הכרמל הוא בריר חלמות, שלא היה מבקש גמול אליהו כי אם שלא תמיתהו איזבל ושינקום השם נקמתו. ויקשה גם כן שאלתו יתברך אותו מה לך פה אליהו שני פעמים, בהיותו יתברך ידוע צורך בואו? ואם היה שהשיבו עליו למה שנה לשאלו על זה? ויקשה גם כן מאמר אליהו שתי פעמים קנא קנאתי והיה די באחד מהם:
פסוק א:השאלה החמשית אם היה שהשרישנו התורה האלקית (דברים ל"ד י') שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזה אם במעלת הנבואה, כמו שאמר (שם) אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ואם במעלת הנסים אשר עשה כמו שאמר לכל האותות והמופתים וגומר, שיעיד שלא עשה נביא אחר כמותם, איך מצאנו באליהו שעשה דוגמת הנסים אשר עשה משה ויותר מהמה נסים אחרים שהוא לא עשה? אם משה עשה קריעת ים סוף, הנה אליהו קרע את הירדן וכן קרעו אלישע אחרי כן באדרת אליהו. אם משה אמר (במדבר ט"ז כ"ט) אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו', הנה אליהו גם כן אמר איש אלקים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך. אם על ידי משה ירד ליום המלואים אש על המזבח (ויקרא ט' כ"ד), הנה אליהו גם כן הוריד בהר הכרמל אש אלקים על המזבח. אם משה עמד בהר ארבעים יום לחם לא אכל (שמו' ל"ד כ"ח), הנה גם באליהו כתו' וילך בכח האכיל' ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. אם משה עמד בנקרת הצור ויעבור ה' על פניו וראה את הכבוד האלקי הנה אליהו גם כן ישב במערה שהיא עצמה נקרת הצור אשר עמד בו משה, כמו שת"י והנה ה' עובר בלשון ויעבור ה' על פניו, וראה הכבוד וילט פניו באדרתו, דומה למה שנאמר במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים. הנה מכל הצדדים האלה ומדברים אחרים דומים אליהם נראה שנסי משה ונפלאותיו לא נתעלו על נסי אליהו, כל שכן שמצאנו באליהו שעשה נסים אחרים שלא עשאם משה, אם בתחיית בן הצרפית, ועם בעלותו בסערה השמימה שהוא נס אלקי מהעדר המית' והנצחיות בגוף ונפש כמו שבא בו הקבלה האמתית, וכבר העירו חז"ל בפסיקתא רבה על הדמוים שהיו בין משה ואליהו, וכמו שאזכור, וראוי שנתיר הספק המתילד מזה בחק אדוננו משה עליו השלום:
פסוק א:השאלה הששית במה שצוה יתברך אל אליהו שילך דמשק וימשח שם את חזאל למלך על ארם ואת יהוא למלך על ישראל ואת אלישע לנביא, ואמר והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע, ולפי זה היה ראוי שאליהו ימשח שלשתם, ושימלוך חזאל קודם יהוא ויהוא קודם אלישע, והדבר היה בהפך כמו שיורה עליו הספור אחר זה, כי הנה אליהו לא משח את חזאל ולא את יהוא ולא מצינו שצוה על משיחתם, ויהוא היה קודם לחזאל כי בימי יהוא הרע חזאל לישראל, ואיך נתקיים אם כן והיה הנמלט מקרב חזאל ימית יהוא? ואלישע היה קודם אל יהוא ואיך נתקיים אם כן והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע? אף כי אלישע לא המית אנשים כל כך כי אם הנערים אשר קלסו בו, ואיך נאמר שהיה זה שנמלט מחרב חזאל ויהוא? והמפרשים אמרו שלפי שאלישע משח אותם והיה תלמיד אליהו תלה הכתוב אליו משיחתם, או יוחסו אליו לפי שמה שבקש אליהו היא סבת משיחתם, ושהקדימה אשר בכתוב אינה כי אם כפי גודל הנקמה, חזאל ראשונ' ואחריו יהוא ואחריו אלישע, ודבריהם בזה אין להם שחר:
פסוק א:והנני מפרש הכתובים באופן יותרו כל הספקות כלם:
פסוק א:ויאמר אליהו התשבי וגומר. קשור הפרשה הזאת עם ספור הפרשה הקודמת מבואר, כי אליהו בקנאתו ליי' אלקים שהיו בני ישראל עובדים ע"ז גזר עליהם עוצר הגשמים, לפי שהתורה אמרה (דברים י"א ט"ז) וסרתם ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ועשה זה לראות אם מתוך הצרה ישובו בתשובה ויפחדו אל ה' ואל טובו. וידמה שאליהו היה מדבר עם אחאב והיה מתרה בו שישים אל לבו ענין חיאל בית האלי שעבר על דברי השם יתברך וקויימו בו הקללות אשר אמר יהושע, והיה אליהו אומר לאחאב ירא את ה' פן יחרה אפו עליך כאשר עשה על חיאל בית האלי, ולפי שאחאב היה בוזה דבריו ואומר ידו של הקב"ה לא נגעה בו מקרה הוא היה לו לחיאל, והיה מביא ראיה מהיות כל ישראל עובדי ע"ז ולא היה עצירת גשמים כמו שיעדה התורה, מפני זה השיב אליהו אל אחאב ואמר לו חי' ה' אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אחז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"י כ"ח ע"ב ובבלי שם דף קי"ג ע"א) שכאשר מתו בני חיאל בית האלי הלכו אחאב ואליהו לנחמו, ואמר לו אליהו שבעון שבנה יריחה מתו בניו כדבר ה', ואחאב השיבו מי גדול משה או יהושע? אמר לו אליהו משה שהיה רבו של יהושע, אמר לו אחאב דברי הרב לא נתקיימו ודברי התלמיד נתקיימו? והלא אמר משה ועבדתם אלקים אחרים ועצר את השמים, והלא כל ישראל עובדי ע"ז הם ואין השמים נעצרים? קפץ אליהו ונשבע חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. הנה העירו על קשור הפרשיות קרוב למה שכתבתי מדרך הפשט. והנה אליהו לא זכר הכתוב את שבטו, אבל אמר בלבד שהיה מתושבי גלעד, ונחלקו בו חז"ל בב"ר (סוף פר' ע"א דף פ"א ע"ב), מהם אמרו שהיה משבט בנימן, ומהם אמרו משבטו של גד, ואמרו שפעם אחד היו חולקים בזה ושנראה אליהם ובא ועמד לפניהם, ואמר למה אתם חולקים עלי? אני מן בני בניה של רחל. ומהם (ילקוט ריש פ' פינחס) אמרו שאליהו הוא פנחס. והנה הביאם אל זה מה שראו ביניהם מההתיחסו', כי הנה נזכר בתורה (במדבר כ"ה י"ב) שנתן האל ית' אל פנחס את בריתו שלום, ופירש הנביא (מלאכי ב' ה') שהשלום ההוא יובן על החיים הארוכים כמו שאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום, והנה מצאנו שהיה כהן בימי פלגש בגבעה (שופטים כ' כ"ח), ובימי דוד מצאנו כתוב (דברי הימים א' ט' כ') ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ויי' עמו, עד שיש מי שחשב שהוא היה המלאך שנראה אל גדעון ואל יפתח, ושהיה נושא אותו רוח אלקים כמו שהיה באליהו, ואולי שלזה אמר אליהו בזאת הפרשה רב עתה ה' קח את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי, רוצה לומר שלא יחיה כל כך מהשנים כי אם בחיים הנהוגים. ומצאנו עוד שלא מת בעת אשר לוקח מעל ראש אלישע, וזה כי אחרי כן ימים רבים בא מכתב מאליהו אל יהורם בן יהושפט, כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"א י"ב), ואין לנו שנאמר כי כתב אליהו קודם שלוקח, לפי שנכתבו בו דברים שלא היה ראוי לכתבם קודם היותם, והם מה שגנהו על שלא הלך בדרכי אבותיו הטובים והלך בדרכי מלכי ישראל והרג את אחיו בית אביו הטובים ממנו, ויעדו על העונש הנפלא שישגהו כמו שנזכר שם, ומי הוא זה ואיזהו שהיה הכתב בידו וחכה עד אשר יבא הזמן או יארעו הדברים ההם לתת אותו? אין הדבר יוצא מדרך פשוטו שהיה כתב זה דבר לשעתו ושלחו אליהו אל יהורם בדרך פלא כשאר מופתיו. ולפי שמצאו זה האורך הנפלא מהחיים לפנחס ולאליהו גם כן, ומצאנו בשניהם נשיאת רוח ה' אותם והקנאה על דבר כבוד שמו ויתר הדברים, אמרו שאליהו הוא פנחס, ושלזה לא גלה הכתוב דבר ממשפחתו ובית אביו כי אם היותו מתושבי גלעד, לפי שנתישב שמה בימי' ההם. והנה אמרו חי ה' אלקי ישראל, הוא דרך שבועה, כאומר אולי חשבת אחאב שיי' שהיה בימים הראשונים אלקי ישראל ומשגיח בהם מת ובוטל מן העולם, ר"ל בלתי משגיח בשפלים ומסתיר פנים מהם, אינו כן, כי הוא חי וקיים ומשגיח תמיד אף בעת רשעתם כדי להענישם. ואמר אשר עמדתי לפניו, ר"ל אשר ניבא מלפניו וקבל ממנו יתברך רוח נבואה והוא על דרך מאמר הנביא (ירמיה כ"ג י"ח) כי מי עמד בסוד ה' וגומר. וחז"ל אמרו במדרש (מדר' שמואל פרש' ח'), וכי לפני השכינה הוא עומד? אלא כל זמן שהוא עומד לפני אחיה השילוני כאלו עומד לפני השכינה. והתבונן שאליהו לא נסתפק עם עצירת הגשמים בלבד כי אם גם כן בעצירת הטל, לפי שהטל לא יחסר אפילו בזמן היובש, ורצה למנוע מהם כל הלחות בין רב למעט, וחז"ל (בירושלמי דברכות פ"ה ט' ע"א) למה שראו שאמר השם יתברך לאליהו ואתנה מטר על פני האדמה ולא זכר הטל, אמרו על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו, ולדעת רבנן על הטל ועל המטר נשמע לו. וכפי הפשט כן יראה מן הכתובים, עם היות שכאשר פקד ה' את עמו זכר את המטר שהיה העקר ולא זכר הטל להיותו נמשך אחריו ואמנם אמר אליהו כי אם לפני דברי, ומצינו שלא בא המטר לפי דברו, כי האל יתברך אמר לו תחלה לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, להעיר שלא יבוא המטר בדרך הטבע כאשר היה בא עד הנה אבל יבא כאשר יתפלל אליהו עליו, וכן היה שהש"י צוהו שיבא אל אחאב, לפי שהוא היה רוצה לתת מטר בארץ, וכאלו צוהו שיראה לאחאב באופן שיחלה פניו על הגשם, והוא יתפלל עליו ויבוא להתקיים מאמרו אחר שבא המטר על פי דברו ותפלתו כמו שאבאר. והנה אליהו לא קרב הזמן והגביל העת אבל אמר השנים האלה, כדי לראות אם ישובו בתשובה ובאותו שנה שישובו יבא המטר, ולפי שאליהו עשה זה בלי צווי אלקי ובלי רשות כי אם מרצונו ובחירתו לקנאו את קנאת ה', (ג) ולכן באהו הדבור לך מזה ופנית קדמה וגומר, ר"ל אחרי שעשית זה ראוי שתשתדל לקיימו, ויהיה זה כשתחבא במקום נסתר שלא ימצאוך אנשי אחאב, ולכן שלחו ראשונה לאותו נחל כרית וישב שם שנה תמימה עד שיבש הנחל:
פסוק ו:ולפי שלא ידע אדם ממנו דבר היה מצוה העורבים לכלכלו, והם עופות טמאים שחורים ששם השם יתברך בלבם שיביאו לאותו מקום לחם ובשר שתי פעמים בכל יום. ואין לשאול מאין היה יודע אליהו שהיה הבשר ההוא כשר, כי אחרי שצוהו האל יתברך שיאכל מה שיביאו לו אותם העורבים לא היה אליו בזה חטא, ולפי שעה יתכן לעבור על מצות התורה באמצעות הנבואה, עם שכבר היה אפשר שסבב השם יתברך להאכילו על ידי העורבים דבר טהור וכשר. וחז"ל אמרו בפרק הכל שוחטין (חולין ה' ע"א) שמשלחנו של אחאב היו מביאין לו. ובתנחומא (פרשת מסעי) אמרו שמשלחנו של יהושפט היו מביאים לו. ויש מהם ז"ל שאמרו שהיו העורבים אנשים סוחרים נקראים בשם עורבים, שהם היו יודעים ענין אליהו ומעמדו ונותנין לו מזון בכל יום, והוא על דרך (יחזקאל כ"ז כ"ז) עורבי מערבך:
פסוק ט:ואחרי שלא היה יכול אליהו לשבת בנחל להעדר המים, באהו דבור שני שילך צרפתה אשר לצידון וישב שם שהנה זימן שם אשה אלמנה לכלכלו, ואין פירושו שצוה השם יתברך לאשה האלמנה שתכלכל את אליהו, וגם לא היה לה ממה יכלכלהו, כי הוא בנס כד הקמח וצפחת השמן כלכל אותה ואת בנה, אבל ענינו שהקדוש ברוך הוא זמן שמה אשה אלמנה שלא יהיה לה בעל ולא טפול אחר כי אם ילד אחד, והיא תסתירהו בביתה ועל ידה תהיה מזונו וכלכלתו וכן היה כמו שנזכר. וחכמינו זכרונם לברכה (פ' ר' אליעזר ריש פ' ל"ג) אמרו שהאלמנה הזאת היתה אמו של יונה, והאלקי' אנה לידו הדבר הזה, לפי שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וכדי שתהיה ההטבה הזאת סבת להצלת האשה ובנה מזלעפות הרעב ותחיית בנה מהמות:
פסוק יא:(יא-יב) וזכר הכתוב ששאל אליהו ממנה לחם, ושהיא השיבתו חי השם אלקיך אם יש לי מעוג, ונראה במה שאמרה אלקיך, שהכירתו כי איש אלקים הוא, ומעוג הוא כל דבר עוגה קטנה או גדולה, כי אז היה דעתה ללוש מעט הקמח אשר היה לה בכד ומעט השמן שהיה בצפחת לאכלו עם בנה ואחרי כן בהכרח ימותו ברעב, כי לא היה לה עוד דבר.
פסוק יג:והשיבה אליהו אל תראי בואי עשי כדברך וגומר, והיתה כוונתו להשיב על מה שאמרה באחרונה ואכלנוהו ומתנו, ר"ל אל תראי שאחרי אכילת הקמח אשר אתך עתה תמו', כי לא יהיה כן, ולזה בואי עשי כדברך ללוש הקמח ולעשותו עוגות. וצוה אותה שתעשה לו בראשונה עוגה קטנה מפני היותו רעב וצמא מן הדרך, וגם לפי שמפני כלכלתו יביא השם יתברך הברכה בקמח ובשמן ההוא, ואם תעשה לה ולבנה בראשונה יכלה הקמח והשמן ולא ישאר דבר תחול עליו שם הברכה האלקית. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ילקו' בשם תנא דבי אליהו) שהיה אליהו פנחס, ולהיותו כהן צוה שתוציא לו החלה בראשונה מן העיסה:
פסוק יד:ויעדה הנביא שכד הקמח לא תכלה, והיה ראוי שיאמר קמח הכד לא תכלה, כי הקמח היינו צריכים שלא תכלה לא הכד, אבל לפי שבהעדר הקמח תמנע הכד מהיות כד הקמח אמר כד הקמח לא תכלה, כי תמיד יהיה כד הקמח לפי שתמצאו שם קמח, וכן צפחת השמן, עד שיתן השם מטר בארץ ולא יצטרכו עוד לאותו נס. והנה אמר כי כה אמר השם אלקי ישראל, בהיות שלא מצאנו דבור שיבא אליו על זה, לפי שכאשר אמר לו יתברך הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכך הודיעו אופן הכלכלה והנס שיעשה בזה, עם היותה עניה סוערה ובביתה אין לחם ואין שמלה. והנה נעשה הנס הזה בשנשתנה תמיד האויר אשר בכד ובצפחת אל קמח ושמן כההפך המטה לנחש, ובסדר עולם כתוב שהתמיד הנס הזה שנה תמימה. ואמר לא חסר בלשון זכר ששב אל השמן, ולמעלה אמר לא תחסר ששב אל הצפחת, והענין אחד:
פסוק יז:וספר הכתוב שאחרי זה חלה בן האשה ושהיה חליו כל כך חזק שמת, וזהו אמרו עד אשר לא נותרה בו נשמה. והנה הרב המורה הביא הפסוק הזה בחלק הראשון מפרק מ"א מספרו, וחשבו רבים מהמעיינים שיסבור הרב שקרה לנער חולי העלוף ולא נרגשה נשימתו ושלא מת בהחלט, ושהוא כמו מה שנאמר בדניאל (דניאל י' י"ז) ונשמה לא נשארה בי, אבל זה הוא שבוש מבואר בהבנת דברי הרב, כי דעתו הוא שאחרי שהכתוב הקדים לאמר ויהי חליו חזק מאד עד אשר וגומר, מורה שמת בהחלט ושבאה אליו המיתה אחרי כבדות החולי וקשיו, ואין כן מה שנאמר בדניאל, כי לא זכר הכתוב בו חולי אבל זכר ענין המראה שראה, ואין זה ממה שיביא המות עם היות שיביא העלוף, אמנם בן הצרפתית מאשר קדם בו זכרון בחולי, ידענו שהמיתה הנזכרת אחריו היא מוחלטת:
פסוק יח:ואמנם למה נתרעמה הצרפית על אליהו באמרה מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי וגומר, הוא לפי שחשבה שבהתלוננה נגדו יעתר אל אלוה וירצהו, וכאלו אמרה לו באת אלי להזכיר את עוני, רצה לומר כי לפי שלא עבדתיך כראוי נחשב לי לעון, וזה היה סבת מיתת הילד. ויש מפרשים כי להיות אליהו עמה בבית חשבה שנזכר עונה, לפי שלא היתה צדקת כמוהו.
פסוק כ:וספר הכתוב שהתרעם אליהו לפני יתברך על זה, באמרו הגם אל האלמנה אשר אני מתגורר וגומר, ופירשו המפרשים שירבה מלת וגם על עצירת הגשמים, רצה לומר כמו שפקדת על ישראל עונם פקדת גם כן על האלמנה הזאת עונה להמית את בנה, בהיותי מתגורר (שהוא מגזרת גר) ומתלונן בביתה כגר כאורח נטה ללון. ולי נראה שאמר הגם על האלמנה, לרבות בני חיאל בית האלי שמתו בעון אביהם כמו שנזכר למעלה, ועליו אמר כמו שעשית לחיאל אשר הרשיע לעשות עשית לאלמנה הזאת שהטיבה לעשות עמי שאני מתגורר עמה? הנה אם כן יהיה כצדיק כרשע, וזהו להמית את בנה, שהרבוי ההוא היה במיתת הבנים לא בדבר אחר:
פסוק כא:ויתמודד על הילד, רצה לומר שנשתטח עליו, כמו שעשה אלישע לבן השונמית, כאלו ירצה בזה שתבא הרוח מאיברי הנביא ורוחו אל הילד לשיתן לו מחייו, ולכן היתה תפלתו תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, כי להיות הלב מקור החיים ושרשם, יתפלל שתשוב שמה הנפש הכוללת הכחות כלם, לפי שמשם תתפשט בכל הגוף. ועל קרבו, הוא כמו אל קרבו, וכמוהו (שמו' א' א' י') ותתפלל על ה':
פסוק כד:והנה הכירה האשה בגודל הנס ואמרה עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר השם בפיך אמת, ופירשו המפרשים שקודם תחיית הילד חשבה האלמנה שמה שאמר אליהו כד הקמח לא תכלה, היה ששמעו מפני נביא אחר, ועתה כשראתה ענין הילד ידעה שהוא עצמו הנביא ואין זה נכון. והנראה אלי בזה הוא שחשבה שהיה נביא אמנם לא חשבה שהיה לו כל כך שפע שיוכל להחיות את המת, ולזה אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה, ר"ל עתה בעבור זה הילד שהחיית ידעתי כי אתה איש אלקים, כי לא אמרה כי איש האלקים אתה כמו שקראתו למעלה איש האלקים, אבל אמרה כי איש אלקים אתה, ר"ל שאתה איש ואלקים קדושים. ואין להפלא משתקראהו אלקים, כי כן אמר דוד (תלים פ"ב ז') אני אמרתי אלקים אתם, האמנם קודם לזה הייתי יודע שאתה נביא אמת ממה שעשית בכד הקמח, וזהו ודבר ה' בפיך אמת. הנה אם כן אמרה שעתה השיגה היותו איש אלקים עם מה שכבר ידעה שדבר השם אשר בפיהו היה אמת, כי הוא היה נביא נאמן ליי':
