א וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֮ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי׃ ב וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ ג לֵ֣ךְ מִזֶּ֔ה וּפָנִ֥יתָ לְּךָ֖ קֵ֑דְמָה וְנִסְתַּרְתָּ֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ ד וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃ ה וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ ו וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִיאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃ ז וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ׃ ח וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ ט ק֣וּם לֵ֤ךְ צָרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃ י וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ צָרְפַ֗תָה וַיָּבֹא֙ אֶל־פֶּ֣תַח הָעִ֔יר וְהִנֵּֽה־שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה מְקֹשֶׁ֣שֶׁת עֵצִ֑ים וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר קְחִי־נָ֨א לִ֧י מְעַט־מַ֛יִם בַּכְּלִ֖י וְאֶשְׁתֶּֽה׃ יא וַתֵּ֖לֶךְ לָקַ֑חַת וַיִּקְרָ֤א אֵלֶ֙יהָ֙ וַיֹּאמַ֔ר לִֽקְחִי־נָ֥א לִ֛י פַּת־לֶ֖חֶם בְּיָדֵֽךְ׃ יב וַתֹּ֗אמֶר חַי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣אתְ לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה׃ יד כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־(תֵּת־)יְהוָ֛ה גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ טו וַתֵּ֥לֶךְ וַתַּעֲשֶׂ֖ה כִּדְבַ֣ר אֵלִיָּ֑הוּ וַתֹּ֧אכַל הוא־והיא (הִֽיא־)(וָה֛וּא) וּבֵיתָ֖הּ יָמִֽים׃ טז כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א כָלָ֔תָה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א חָסֵ֑ר כִּדְבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּיַ֥ד אֵלִיָּֽהוּ׃ יז וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃ יח וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֺנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי׃ יט וַיֹּ֥אמֶר אֵלֶ֖יהָ תְּנִֽי־לִ֣י אֶת־בְּנֵ֑ךְ וַיִּקָּחֵ֣הוּ מֵחֵיקָ֗הּ וַֽיַּעֲלֵ֙הוּ֙ אֶל־הָעֲלִיָּ֗ה אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב שָׁ֔ם וַיַּשְׁכִּבֵ֖הוּ עַל־מִטָּתֽוֹ׃ כ וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י הֲ֠גַם עַל־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת־בְּנָֽהּ׃ כא וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י תָּ֥שָׁב נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ׃ כב וַיִּשְׁמַ֥ע יְהוָ֖ה בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אֵלִיָּ֜הוּ אֶת־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּרִדֵ֤הוּ מִן־הָעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ׃ כד וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר־יְהוָ֥ה בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
ויאמר אליהו וכו׳. אמרו רבותינו ז״ל (ירושלמי סנהדרין י ב): כאשר מתו בני חיאל בית האלי, הלכו אחאב ואליהו לנחמו, ואמר אליהו לחיאל שמתו בניו בדבר קללת יהושע, והשיב אחאב ומדוע לא יקוים קללת משה רבו, שאמר (דברים יא טז):
פסוק א:
ועבדתם אלהים אחרים וכו׳ ועצר את השמים. והלא כולם עובדי כוכבים, ואין הגשמים נעצרים מיד קפץ אליהו ונשבע שיעצר טל ומטר:
פסוק א:
חי ה׳. הוא ענין שבועה, לומר כשם שה׳ חי וכו׳:
פסוק א:
אשר עמדתי לפניו. אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפלה:
פסוק א:
כי אם לפי דברי. כי אם לשעור הזמן שאדבר [ בתחלה ] (בתפלה) שיהיה:
פסוק ג:
לך מזה. שלא יהרגך אחאב:
פסוק ג:
קדמה. למזרח:
פסוק ג:
בנחל כרית. אצל הנחל העומד למזרח הירדן:
פסוק ד:
והיה מהנחל. רצה לומר: והיה לרוות צמאונך, כי מהנחל תשתה:
פסוק ד:
ואת העורבים וכו׳. בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו, ואיך לא יחמול הוא על ישראל:
פסוק ד:
צויתי. רצה לומר: נתתי בלבם:
פסוק ו:
ובשר. ועל כי ה׳ אמר לו לאכלו, ידע שבשר כשר הוא:
פסוק ט:
צרפתה. שם עיר בארץ צידון:
פסוק ט:
הנה צויתי. רצה לומר: זמנתי שם אשה אלמנה לכלכלך:
פסוק י:
קחי נא לי. קחי מביתך והביאי לי:
פסוק יב:
מלא כף קמח. יש לי בכד, קמח שעור מלא הכף:
פסוק יב:
שנים עצים. לאפות בו:
פסוק יב:
ומתנו. ואחרי זה נמות ברעב, כי אין לי עוד מאומה:
פסוק יג:
אל תיראי. כי לא תמותו ברעב:
פסוק יג:
עשי כדברך. ללוש הקמח ולעשות עוגות:
פסוק יג:
משם. מהקמח ההוא:
פסוק יג:
והוצאת לי. להאכילני מקודם ואחרי זה תעשי לך ולבנך:
פסוק יד:
לא תכלה. מלשפוך הקמח:
פסוק יד:
עד יום וכו׳. כי אז אין צורך אל הנס:
פסוק טז:
לא חסר. השמן שבצפחת:
פסוק יז:
עד אשר וכו׳. רוצה לומר: כל כך חזקה עליו החולי, עד שמת מחולי זה:
פסוק יח:
מה לי ולך. רוצה לומר: מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע באת אלי להזכיר את עוני, כי עד לא באת הנה, הייתי נחשבת לצדקת מול אנשי מקומי אבל למולך אני רשעה, ונזכרה עוני, ועל ידי זה מת בני, וחשבה כאשר תתרעם על הנביא, יעתיר לה׳ בעבור בנה:
פסוק כ:
הגם על האלמנה. רצה לומר: לא די שהרעות לי ללכת נע ונד משוטט בארץ, על שהעצרתי את המטר, ובי גם על האלמנה יחרה לך על אשר הכניסה אותי בביתה, והרעות לה להמית את בנה בעבור זה, וכי כל כך גדלה אשמתי, עד שלא אמצא מי יכניס אותי:
פסוק כא:
ויתמודד. רוצה לומר: שם פיו על פיו, ועיניו על עיניו וכו׳, כמה שעשה אלישע בבן השונמית, וכאילו מדד עצמו למדת הילד, ולהשפיע החיות מאיבריו אל אברי הילד:
פסוק כא:
על קרבו. אל קרבו:
פסוק כד:
עתה זה ידעתי. אף כי מאז קראתו איש האלהים, מכל מקום היתה מסופקת בלבה, כי חשבה אולי מפי נביא שמע מה שאמר לה, כד הקמח לא תכלה וכו׳:
פסוק כד:
ודבר ה׳ בפיך אמת. רוצה לומר: אמת הדבר שגם בראשונה היה דבר ה׳ בפיך, אשר דבר בך ולא שמעת מפי נביא זולתך, כאשר חשבתי מאז: