פסוק א:וסוס ורכב. רוצה לומר: הרבה סוס ורכב, כראוי לל״ב מלכים:
פסוק ד:כדברך. כאשר דברת כן הוא, כי חשב שכל שאלת בן הדד היה להיות הכל תחת ממשלתו, ולהטיל עליהם המס ושעבוד, ולעשר כספו וזהבו, ולכן הודה לו (ה) כי שלחתי וכו׳ לי תתן. רצה לומר: לבבי לא כן ידמה, כי מה ששלחתי אליך וכו׳, הכוונה ההיא אשר תתן אותם לי:
פסוק ו:כי אם כעת מחר. רצה לומר: כי כשלא תתן בעצמך, ואם אהיה מוכרח לשלח עבדי אליך כעת הזאת למחרת, לחפש את אשר בביתך לקחת בעל כרחך, הנה דע לך שהמה יקחו כל מחמד עיניך, מלבד הכסף והזהב:
פסוק ז:כי רעה זה מבקש. אין דעתו על השלום כי אם במלחמה, כי שואל דברים שאי אפשר למלאותם:
פסוק ז:ולא מנעתי ממני. רצה לומר: וכי לא אמנע ממנו בתמיה:
פסוק ט:כל אשר וכו׳ בראשונה. רצה לומר: דבר המובן בשאלה הראשונה, שנהיה תחת ממשלתך:
פסוק ט:והדבר הזה. מה שאתה שואל עתה, לתת לך הכל:
פסוק י:כה יעשון וכו׳. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, ורבים כמוהו במקרא:
פסוק י:אם ישפוק. אם העפר אשר בשומרון יהיה די לכל העם אשר אתי, אם יקח כל אחד ממנו מלא אגרופו:
פסוק יא:דברו. אמרו אל בן הדד:
פסוק יא:אל יתהלל וכו׳. רצה לומר: החוגר חרבו לרדת למלחמה, אין לו להתהלל כאשר יתהלל הפותח ומתיר חגורת חרבו, בשובו מן המלחמה בנצחון, וכאומר עדיין אין לו להתהלל, כי מי יודע מי ינצח במלחמה:
פסוק יב:בסכות. מפני החמה עשו להם סוכות:
פסוק יב:שימו. הזמינו מלחמה על העיר:
פסוק יג:נביא אחד. אמרו רבותינו ז״ל (סדר עולם, ראה סנהדרין פט ב וברש״י שם ד״ה חבריה דמיכה) שהוא מיכיהו בן ימלה:
פסוק יג:הראית. רצה לומר: האם אתה נותן לב לגודל רבוי העם, ועם כל זאת הנני נותנו בידך:
פסוק יד:במי. מי הם אשר יצאו בראש למלחמה, לשימסרו בידם:
פסוק יד:בנערי שרי המדינות. משרתי שרי המדינות שבארץ ישראל והמה מתי מספר, ואינם מלומדי מלחמה, וזהו בכדי שיהיה הנס עוד יותר גדול להפליא:
פסוק יד:מי יאסור המלחמה. ראש המלחמה נקרא אוסר, על כי מעמיד הוא את אנשי המלחמה, וקושר אותם באזהרות בעניני המלחמה, וכן (דברי הימים ב יג ג): ויאסור אביה את המלחמה:
פסוק טו:ואחריהם. רצה לומר: ללכת אחריהם, כי נערי שרי המדינות הלכו בראש כדבר ה׳:
פסוק טו:כל בני ישראל. רצה לומר: לא היה עוד ביניהם אנשי מלחמה, או שהמה היו הכשרים בכל בני ישראל, וכמו שנאמר למעלה (יט יח): והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכו׳:
פסוק טז:שתה שכור. שתה עד שנשתכר מרוב היין:
פסוק טז:עוזר אותו. שהיה כל אחד עוזר לו:
פסוק יז:וישלח בן הדד. לדעת מה נעשה בהיותם צרים על העיר:
פסוק יח:אם לשלום וכו׳. רצה לומר: בין כך ובין כך תפשום, והפוך המלות ליופי המליצה או, חיים הוא ענין זריזות, וכן (שמואל ב כג כ): בן איש חי, וכה אמר להם, אם תראו שהם יצאו לשלום להמסר עצמם לשבי, וזהו בהיותם יוצאים בעצלות ובשפלות ידים, ובהיות כן אין ראוי ונכון לתופשם, לזאת תפשום חיים, רצה לומר: בזריזות רב, טרם יאמרו הם שיצאו לשלום ואם תראו שיצאו למלחמה, כי יצאו חיים, רצה לומר: מזורזים, ביד רמה כמשפט יוצאי מלחמה, אזי תפשום לבד, ואין צורך אל הזירוז:
פסוק יט:ואלה יצאו. ואלה הם אשר יצאו, נערי שרי המדינות, והחיל, הם שבעת האלפים:
פסוק כ:איש אישו. כל איש מהם הרג את הבא למולו לתפשו חיים:
פסוק כ:ופרשים. גם פרשים נמלטו עמו:
פסוק כב:לך התחזק. רצה לומר: הכן עצמך למלחמה:
פסוק כב:לתשובת השנה. לעת תשוב השמש, לצאת מהנקודה היוצאה עתה ממנה:
פסוק כב:עולה עליך. למלחמה:
פסוק כג:אלהי הרים אלהיהם. אלהי ישראל מושל בהרים לבד [ ויתכן שחשבו כזאת, על אשר נתן התורה לישראל על ההר ]:
פסוק כג:אם לא. רוצה לומר: אז תראה אם לא נחזק מהם, כי הדבר ברור אשר נחזק במישור:
פסוק כד:ואת הדבר וכו׳. לשיהיה עוד סבה לנצח אותם:
פסוק כד:הסר המלכים. לבל יאסרו הם המלחמה, כי על כי מלכים הם, יקרה נפשם בעיניהם, ואינם מכניסים עצמם בסכנה, לרדת בעומק המלחמה למען יקנו כבוד על ידי הנצחון, כי מכובדים הם מצד המלוכה, אבל הפחות אין נפשם יקרה בעיניהם כל כך ומפני הכבוד יסתכנו לרדת בעומק המלחמה:
פסוק כה:כחיל הנופל. ואין מהצורך להרבות יותר מבראשונה:
פסוק כו:ויפקוד. לראות אם נתמלא כשיעור חיל הנופל:
פסוק כז:התפקדו וכלכלו. מאז התפקדו במלחמה הראשונה, והיו כולם קיימים, לא נפקד מהם איש:
פסוק כז:כשני חשיפי עזים. נערי שרי המדינות, לבד ושבעת האלפים לבד:
פסוק כז:מלאו וכו׳. אמר דרך גוזמא לרוב העם:
פסוק כח:ויאמר. כפל מלת ויאמר, כי אמר לו פעם ב׳, לחזק לבבו:
פסוק ל:חדר בחדר. חדר לפנים מחדר, להסתיר עצמו:
פסוק לא:מלכי חסד. להתחסד עם אויביה:
פסוק לא:נשימה נא שקים וכו׳. להראות הכנעה ללכת כשבויי מלחמה, לבושי שקים והחבלים בראשיהם, מוכנים לתלותם בהם:
פסוק לב:העודנו חי. וכי הוא עדיין חי ולא הומת במלחמה, כי מעתה לבו לא יפחד, כי חביב הוא לי כאח, ולא יעשה לו מאומה רע:
פסוק לג:והאנשים. עבדי בן הדד:
פסוק לג:ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. רוצה לומר: בשמעם שאמר אחי הוא, היו מחזיקים הדבור לניחוש וסימן טוב, ולזה מהרו והחליטו הדבור היוצא ממנו, וחזרו ואמרו גם המה אחיך בן הדד:
פסוק לד:ויאמר. בן הדד אל אחאב:
פסוק לד:וחוצות. בעיר המלוכה דמשק, תעשה לך שווקים, כאילו היתה עירך:
פסוק לד:ואני בברית. זה מדברי אחאב שהשיב ואמר לו, כאשר תכרות לי ברית על זה, אז אשלחך לנפשך (לה) מבני הנביאים. הוא מיכיהו בן ימלה (סנהדרין פט ב):
פסוק לד:בדבר ה׳. בשליחתו של ה׳:
פסוק לד:הכיני נא. הוא למשל על אחאב, שנצטוה להרוג את בן הדד:
פסוק לח:ויעמוד למלך. עמד על הדרך, להמתין עד יעבור המלך:
פסוק לח:ויתחפש באפר. שינה עצמו בלבוש אפר אחר, לשומו ממעל לעיניו, וזהו בכדי שלא יכירו המלך, על ידי לבוש האפר אשר לו:
פסוק לט:והוא צעק. כאלו קובל על המכות אשר הוכה ממי שהפקיד בידו האיש:
פסוק לט:אם הפקד יפקד. אם יברח ויהיה נחסר, כמו (במדבר לא מט): ולא נפקד ממנו איש:
פסוק לט:תשקול. לידי תשקול, לפרוע בעדו:
פסוק מ:עושה הנה והנה. עשיתי מלאכתי, ומתעסק כאן וכאן:
פסוק מ:כן משפטך. או נפש, או ככר כסף, כי כן חרצת וגזרת על עצמך:
פסוק מב:את איש חרמי. שלחת מידך את בן הדד, אשר לכדתי אותו כמו הצודה את הדג בחרמו, על כי לא היה לו מקום לנוס:
פסוק מב:והיתה נפשך. דומה לשומר האיש, על שהניחו לברוח, יותן נפשו תחתיו, ועם כי כבר עשה משל על זה, בדבר הממאן להכותו בדבר ה׳, כי כמו שהכה האריה את הממאן להכותו, כן יומת אחאב על אשר מיאן להמית את בן הדד, מכל מקום עשה שוב משל, בכדי שאחאב בעצמו יפסוק הדין, ויאמר כן משפטך אתה חרצת, כאילו פסק אחאב גם על עצמו, על כי היותו דומה לו:
פסוק מג:על ביתו. אל ביתו, והוא מקום מלונו, מחוץ לאפקה מקום המלחמה, ומשם בא אל שומרון: