א וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן׃ ב וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־נָב֣וֹת ׀ לֵאמֹר֩ ׀ תְּנָה־לִּ֨י אֶֽת־כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי־לִ֣י לְגַן־יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה׃ ג וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ׃ ד וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבוֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹֽא־אָ֥כַל לָֽחֶם׃ ה וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם׃ ו וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃ ז וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃ ח וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣ח הספרים (סְפָרִ֗ים) אֶל־הַזְקֵנִ֤ים וְאֶל־הַֽחֹרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעִיר֔וֹ הַיֹּשְׁבִ֖ים אֶת־נָבֽוֹת׃ ט וַתִּכְתֹּ֥ב בַּסְּפָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהוֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ י וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ נֶגְדּוֹ֒ וִיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת׃ יא וַיַּעֲשׂוּ֩ אַנְשֵׁ֨י עִיר֜וֹ הַזְּקֵנִ֣ים וְהַחֹרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּעִיר֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁלְחָ֥ה אֲלֵיהֶ֖ם אִיזָ֑בֶל כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בַּסְּפָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלְחָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ יב קָרְא֖וּ צ֑וֹם וְהֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ יג וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת׃ יד וַֽיִּשְׁלְח֖וּ אֶל־אִיזֶ֣בֶל לֵאמֹ֑ר סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹֽת׃ טו וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם ׀ נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת׃ טז וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ׃ יז וַיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃ יח ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר־יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ׃ יט וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה׃ כ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַ֚עַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ כא הִנְנִ֨י מבי (מֵבִ֤יא) אֵלֶ֙יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִעַרְתִּ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ כב וְנָתַתִּ֣י אֶת־בֵּיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן־אֲחִיָּ֑ה אֶל־הַכַּ֙עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וְגַ֨ם־לְאִיזֶ֔בֶל דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הַכְּלָבִ֛ים יֹאכְל֥וּ אֶת־אִיזֶ֖בֶל בְּחֵ֥ל יִזְרְעֶֽאל׃ כד הַמֵּ֤ת לְאַחְאָב֙ בָּעִ֔יר יֹאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם׃ כה רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ׃ כו וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כז וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם־שַׂ֥ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט׃ כח וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃ כט הֲ‍ֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי (אָבִ֤יא) הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי אחר הדברים וגומר. כוונת הספו' להודיע שעם היות שראה אחאב את מעשה ה' כי נורא הוא אשר עשה עמו להפליא במלחמות בן הדד, לא נמנע מחטוא בענין נבות היזרעאלי, כי הסכים על הריגתו בעצת אשתו כדי לירש את כרמו, וגם כוון שנית בזה להודיע שאחאב חמל על בן הדד כמו שחמל שאול על אגג מלך עמלק, ובזה היה מהרשע, לפי שרחמי רשעים אכזרי, ולא חמל על נבות היזרעאלי מבני ישראל שהרגו לגזול את כרמו, ובזה היה מוסיף על חטאתו פשע שהרג את הצדיק ומלט את האויב הרשע, ועל כדומה לזה אמר דוד (תלים ז' כ') אם גמלתי שולמי רע, ר"ל שהיה גומל רע לאשר היה בשלום עמו, ואחלצה צוררי ריקם, ואם חלץ הצר הצורר ריקם בלי סבה, יהיה מהעונש על זה שירדוף אויב נפשו וישג וירמוס לארץ חייו וכבודו לעפר ישכן סלה, וכל זה נתקיים באחאב. ולכוון אל קשר הספורים האלה וייחסם אמר כאן אחר הדברים האלה. וזכר שהיה לנבות כרם אחד ביזרעאל אצל היכל המלך שהיה גם כן ביזרעאל, (ב) וששאל המלך מנבות שיתן לו את כרמו לעשות בו גן ירק סמוך להיכלו, כמו שעושים המלכים פרדסים בבתיה', ושיתן לו המלך כרם אחד טוב ממנו, ואם לא ירצה כרם וירצה למכרו יתן לו כסף מחירו, (ג) ושהשיבו נבות חלילה לי' מיי' מתתי את נחלת אבותי לך, ואחשוב שהיתה כוונתו שאחרי שהתורה צותה (ויקרא כ"ה כ"ג) שהארץ לא תמכר לצמיתות ותמיד יהיה כל חלק מהארץ ביד יורשיה, כמו שבא בחלוקת הארץ לבית אבותם, שמפני זה יהיה עון פלילי בתתו את כרמו לא במחיר כסף ולא בחליפין כרם אחר, אחרי שהיה נחלת אבותיו מזמן חלוקת הארץ, וז"ש חלילה לי מיי', לפי שנבות חשב שיי' אסר זה והיה רע בעיניו להיותו נחלת אבותיו:
פסוק ד:
וזכר הכתוב שאחאב בא אל ביתו סר וזעף, כי לא רצה לקחת את הכרם בחזקה וסר מזה, והיה זעף על אשר לא נעשה בזה כרצונו, והיה זעף גם כן על הדברים אשר דבר אליו נבות שלא יתן את נחלת אבותיו, וכאלו העיר בזה שהמלכות שהיה בידו לא היה כראוי אחרי שלא היה נחלת אבותיו:
פסוק ז:
ואשתו הוכיחתו על אשר לא היה מבקש עלילה ללקחו או יגזלהו ממנו בחזקה, ואמר' בדרך תמיהה עתה תעש' מלוכה בישראל? ר"ל התצליח למלוכה אחרי שאין לך לב וגבורה לעשות רצונך בדבר קטון כזה? קום אכול לחם וייטב לבך כי אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.
פסוק ח:
(ח-ט) ואין ספק שמיד הגידה לו מה שהיה בלבה לעשות, שכתבה ספרים בשם אחאב אל הזקנים ואל החורים, שהם השרים, לאמר שיקראו צום, ר"ל קבוץ שמתקבצים שם לעצה, כמו ביום הצום שבירמיה (ירמיה' ל"ו ו'), או יהיה מלשון תענית, שיצומו יום אחד ויתפללו על דבר מה, לפי שאז ביום התענית מפשפשין במעשיהם ואם יש מעוו' מתקנין אותו, ושיושיבו את נבות בראש העם, כי היה אדם נכבד, (י) ויושיבו שני אנשי בני בליעל נגדו, כי אם לא יהיה כן לא ישבעו לשקר ולא יענו בו שקר וכזב, ושהם יעידו שבירך נבות אלקים ומלך ויסקלוהו מיד, כי באמרם שבירך אלקים יד כל העם תהיה בו להמיתו, ובאמרם שבירך וקלל את המלך יהיה ממונו ונכסיו למלך להיותו מהרוגי מלכות. ואין ספק שהזקנים והחורים הם לבדם היו היודעים זה הסוד, כי בטחה בהם איזבל שיעשו אותו כרצונה ורצון אחאב, שאם היו יודעים העם כלו מהתחבולה הזאת לא היו מסכימים בהריגת נבות:
פסוק טו:
(טו-טז) וכאשר נעשה זה אמרה איזבל אל אחאב קום רש את כרם נבות כי כבר מת, והוא ירד שמה לרשתו. והנה לא לקח אחאב את כרם נבות בחזקה ממשפטי המלוכה, לפי שמה שנאמר בפרשת המלך כבר נחלקו חז"ל במסכת סנהדרין (פ"ב כ' ע"ב), וזה דעת ר' יוסי שכל האמור בפרשת מלך המלך מותר בו, ורבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיימם ולהבהילם, ולדעת רבי יוסי לא היה המלך רשאי לקחת הכרמים והשדות כי אם פירותיהם למאכל עבדיו כשיצטרכו אליו בהיותם הולכים למלחמה, ולזה לא אמר בתיכם, כ"א השדות והכרמים שהיו להם פירות, ואני בפירושי לספר שמואל פרשה רביעית כתבתי שכפי פשט הכתובים ואמתתם האמת כר' יהודה, שלא נאמרה אותה פרשה כי אם לאיימ' ולהבהיל', לפי שהתורה לא זכרה דבר מזה במשפט המלך כשצות' על הקמתו, שהוא היה המקום הנאות והראוי אליו, אבל בהפך שאמרה (דברים י"ז כ') לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, והוא ממה שיורה שהמלך כפי הדין וכפי התורה לא היה רשאי באותם דברים שזכר הנביא שמואל, ואם המצוה ההיא לא באה בתורת משה לא היה אפשר שיצוה הנביא שמואל עליה? וכאמרם ז"ל (שבת פי"ב דף ק"ד ע"א) אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אבל מאמר יתברך והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם היה לפי שהם שאלו מלך לשפטם, לכן הודיעם ית' שהמלך אשר יקיימו עליהם לא יעשה משפט וצדקה, והמשפט שיעשה הלא הוא שיגזול בתיהם ושדותיהם וכל אשר להם בניהם ועבדיהם כפי מה שיעלה על רוחו ולא דבר אחר, ומפני זה לא לקח אחאב את כרם נבות לפי שלא היה רשאי לעשותו, והותרה השאל' השלישית:
פסוק יז:
(יז-יח) וזכר הכתוב שבא' הנבוא' אל אליהו שירד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשמרון, רוצה לומר שהיה מושבו בשמרון, לא שתמיד לא יזוז משם אלא לפי שמשם היה מולך על ישראל ועשה את כל הרעות והחמסים האלה, (יט) ושיאמר אליו כה אמר השם הרצחת וגם ירשת, וה"א הרצחת היא אצלי ה"א השאלה, כאלו ישאלהו הרצחת אתה את נבות כאויב וירשת אותו כבן יכבד אב שיורש אותו להיותו בנו העובד אותו? והנה המאמר הזה דרך שאלה לראות תשובת אחאב אם יודה בהריגת נבות, ולזה נפסק הדבור הראשון ובאהו דבור אחר, ודברת אליו כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים וגומר, רוצה לומר ואחרי שיודה בפשע אשר עשה ושהוא היה בהריגתו שלא כדין אמור אליו שבעבור מה שלקקו הכלבים את דמו ילקקו דמך ג"כ, ולכן באו בזה שני דבורים, לפי שהראשון דרך שאלה, והשני הוא מה שישבהו אחרי תשובתו. והנה אליהו במצאו אותו אין ספק שדבר אליו מה שצוהו הש"י, ר"ל הרצחת וגם ירשת, (כ) ועל זה השיבו אחאב המצאתני אויבי, ר"ל המצאתני חייב והורג נפש בדבר הזה אויבי, כאלו אמר שלא היה הוא בהריגת נבות ולא ידע ממנו דבר כי אם איזבל, ולכן הוא להיותו אויבו היה חושד אותו במה שלא עשה, ולכן אמר אליהו מצאתי וידעתי האמת שהיא עשתה הדבר בעצתך ובדעתך. ואמרו יען התמכרך לעשות הרע בעיני השם, פירושו יען אשר התנכרת כדי לעשות הרע כי התמכרך מגזרת (מלכים ב' י"ב ו', ח') איש מאת מכרו, מאת מכירכם, והתמכרך ענינו עשית עצמך כאלו לא הכרת ולא ידעת דבר, יאמר שאחאב היה מכיר ויודע האמת שאיזבל הרגה את נבות בתחבולה, והיה אחאב מתנכר ועושה עצמו כאילו לא היה מכיר ולא היה יודע האמת מזה, וזהו התמכרך על דרך (בראשית מ"ב ו') ויתנכר אליהם, (כא) הנה בעבור זה לא ישאר לך משתין בקיר ועצור ועזוב, והלשונות האלה כבר פירשתי אותם בקללת ירבעם (סי' י"ד י'), שפירוש משתין בקיר הם הבנים הזכרים שהם משתינים בקיר. ועצו' הוא היורש עצר המלכו', ועזוב הוא אשר אין לו עוצר ולא ממשלה:
פסוק כב:
ואמר עוד שיעשה ביתו כבית ירבעם וכבית בעשא, בעבור הכעס אשר הכעיס את השם.
פסוק כג:
ולפי שאיזבל היא היתה במעל הזה, אמר שהכלבים יאכלו את דמה בחלק יזרעאל, שהוא היה המקום שנהרג בו נבות, והנה לא אמר כזה לאחאב לפי שידע הנביא שהיא צותה להרוג את נבות בעצם וראשונה, אבל היתה הקללה אשר זכר לאחאב, (כה) לפי שלא היה ירבעם ולא בעשא כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני השם בפתוי והסתת אשתו, כי הוא הרע מהם והכעיס השם בלכתו אחרי הגלולים, לא כירבעם שהיה כוונתו לשמים עם היותו עושה העגלים, (כו) כי הנה אחאב היה כאמורי עצמו בענין הע"ז, וכל זה היה מאמר אליהו בקללתו. הנה התבאר מזה שכל מה שאמר השם יתברך לאליהו דבר לאחאב, ועוד הוסיף עליהם כפי ענין דבריו מה שראוי:
פסוק כז:
וזכר הכתוב שאחאב התפעל מדברי אליהו ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק וילך לאט, ר"ל שהיה הולך בתוך ביתו לאט אחת הנה ואחת הנה, כאדם המתאבל דואג וחושב מחשבות לדעת מה יעשה. וכבר אמרו חז"ל (ב"ר סוף פר' פ"ד צ"ד ע"ד), אמר ר' אבהו לפי שתפש אבינו יעקב את השק לפיכך לא זז מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, אחאב וישם שק במתניו, יהורם (מלכי' ב' ו') והנה השק על בשרו, מרדכי (אסתר ד' א') וילבש שק ואפר. העירו בזה שהיתה תשובתם וצעקתם של כל אלה שלמה כצעקת יעקב ושקם כשקו. ובפרקי רבי אליעזר (פר' מ"ג) אמרו, ששלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות ארבעים בכל יום שלש פעמים, ובצום ותענית ותחנונים ותפלה היה משכים ומעריב לפני המקום ונתרצה לו, להודיעך כח התשובה.
פסוק כח:
(כח-כט) והשם יתברך יען לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, אמר לאליהו הראית כי נכנע אחאב מלפני, ר"ל שלא שב מפחד העונש כי אם מגדולת האדון ה' צבאות, לכן יאריך אליו אפו ולא יהיה הרעה הגזורה בימיו כי אם בימי בנו: