פסוק א:ויאמר נבות כו'. ראוי לשים לב מה ענין או' חלילה לי מה' כי למה ימנעהו ה' ואם הוא על מקרא שכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות יכול למוכרה עד שנת היובל או יאמר בפירוש עד ששים או שבעים שנה ואינה יוצאה ביובל כי לא נאסר כי אם במוכר סתם או מוכר לצמיתות. ועוד שלא היה לו לתלות על היות המכירה לו כי באומרו לך יורה כי להיות אליו היה ממאן שאם לא כן לשחוק ממלת לך ואם הכונה היתה למה שהוא רשע ולא היה רוצה לתת נחלת צדיקים לאיש רשע לא היה לו להבזות את המלך בפניו כי מי לנו גדול מאליהו ורץ לפני מרכבת אחאב מן הכרמל עד יזרעאל והיה לו לחוש פן יעשה רעה כאשר עשה ולא יאות לצדיק לתת לפני עור מכשול. ועוד באו' ויבא אחאב סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי שנראה כי שני דברים היו אחד אשר דבר כו' והשנית ויאמר לא אתן כו' והלא לא היה כי אם דבר א'. ועוד שנוים נכרים ששינה בספרו את אשתו:
פסוק א:אמנם הנה חלקו תנאים ואמוראים אם כל האמור בפרשת המלך כגון שדותיכם וכרמיכם יקח אם הוא מותר או שלא אמרו אלא כדי לאיימם וכתבו התוס' שאפי' למאן דאמר שהמלך מותר בכל היינו לעבדיו אבל לא לעצמו עוד תרצו תרוץ אחר דלא נאמר אלא במלך המולך על ישראל ויהודה. עוד תי' אחר דנחלת אבות שאני.
פסוק ב:עוד תרצו לפי ששאל הכרם לעשות בו ע"א דכתיב והיה לי לגן ירק כמו המתקדשים והמטהרים אל הגנות. ונבא אל הענין והוא כי הנה כוונת נבות היתה לומר הנה למכו' למלך למספ' שני תבואות או לזמן אין ראוי כי אם לצמיתות.
פסוק ג:ואם כן לעשות מה שאמרת חלילה לי מה'. ואפשר כיון עוד באומרו לי לומר כי גם בכסף אסור למכור מאחוזתו אם לא מחמת עניות שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו אך לא למי שיש לו וזה יאמר חלילה לי כי עשיר אני ואם להיותך מלך ונאמר שדותיכם יקח הנה היא נחלת אבותי והוא התירוץ הג' שהזכרנו ועוד להיות לך שכולל שלשת התירוצים הראשון והשני באופן שלא כיון נבות לחרפו אך אחאב חשב התירוץ הרביעי שהוא מפני שיעשנו ע"א ודקדק או מה' ואומר חלילה לי כלומר חולין הוא לי כלומר כי צדיק אני מהיו' שונא ע"א מתת את נחלת אבותי לך שאתה עובד ע"א ועל כן כעס על שני דברים א' על מציאות העדר המכירה שנית והיא הגדולה מזאת על שחירפו שאמר שה' מונעו מלתת אותו כי שנאו על עובדו ע"א ועל כן חלק הדבור לשנים ומהשנית שהיא תחלת דבור נבות עשה עיקר ובה החל הכתוב באו' על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי שהוא אומר חלילה לי מה' שזו היא היותר גדולה וגם על מציאות העדר המכירה וזהו ויאמר לא אתן כו' ועל כן וישכב על מטתו שלא יוכל לעמו' על רגליו ויסב פניו אל הקיר לבל ידברו לו לפייסו ולא אכל לחם ותבא אליו אשתו מה זה רוחך סרה שעל כן היה לך לאכול לחם להשיב רוחך כדרך המלכי' שעושים תקונים להשיב רוחה וכעסם ואת' רוחך סרה ואינך אוכל לחם לתקן ומפני הכבוד הסתיר ממנה או' חלילה לי מה' שהיה זה לו חרפה גדולה מאד כי בוש מלגלות את אשתו חרפתו זאת ולא אמר כי אם הדבר השני שהוא מציאו' מיאונו מלתת לו את כרמו ולבל תאמר לו אם עשה כך למען היות נחלת אבותיו גם שעזו' היה אינו כדאי לכל הקצף הזה על כן על בחינה זו לא אמר לו או' את נחלת אבותי כי אם לא אתן לך את כרמי בעבור הרעימה שתתפעל על הדבר ולא תאשימהו על ריבוי כעסו ותאמר אליו ע"י זה אדרבה עתה תעשה מלוכה כי במה שנעשה לזה ייראוך כמלך מה שלא עשית עד כה שהתנהגת ברחמנות ורפיון על כן לא החשיבוך כמלך על כן קום אכול וייטב לבך ואז כתבה בשם המלך כו' וקראו צום על צרות הדור למען יראה כי הבאים להעיד עליו לא משנאה כי אם להציל את נפשם כלומר מה לכם תבקשו עבירות לבער והלא זה שבראש העם ברך אלהים ומלך כי על כן ישבנו נגדו לראות אם יבוש ממנו ששמענו דבריו הרעים ולמען יירשנו המלך היתה העצה לומר ששיתף המלך למען יהיו נכסיו למלכו' ע"כ ירד לרשתו:
