פסוק א:וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ כבר בגן עדן. אולם מכיוון שהלידה התרחשה לאחר הגירוש, מובא כאן הסיפור כולו. וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן, וַתֹּאמֶר: קָנִיתִי, קיבלתי, יש לי אִישׁ אֶת, עם ה'. נוכח הלידה האנושית הראשונה התפעלה חוה: "ראו! אני יצרתי איש, ברייה חדשה שלא היתה בעולם, עם ה'. לבדי אינני יכולה ליצור אותו, אך לה' ולי יש קניין משותף בדמות החדשה". מאז ועד היום משתאות נשים שיולדות, ולא רק הן, מול פלא יצירת האדם כחוה.
פסוק ב:וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו, אֶת זה שנקרא הָבֶל. בניגוד לקין — שנקרא על שם הקניין, לשמו של הבל לא ניתן הסבר מראש. רבים פירשו שהבל נקרא על שם סופו — שלא נשאר ממנו דבר, כהבל. אפשר לראות בשמו גם משמעות חיובית יותר, של הבל ורוח, כלומר, בילד שנולד עתה התגלה דבר מה רוחני. כך נוגע הסיפור ביסודות הקיום האנושי: הילד הראשון גורר התפעלות מעצם הלידה, ואילו השני — שאף הוא ילד, אך איננו זהה לאחיו — מגלה את פלא השונוּת והמִגוון, הטבועה ברוח האנושית. גם פלא זה נוטה להתכהות ברבות השנים, אך עבור אדם וחוה, העובדה שמאותם אב ואם יצאו ילדים שונים בתכלית — מפליאה. אין אנו יודעים במה היו שונים בלידתם. ההבדל ביניהם יבוא בהמשך לידי ביטוי מוחשי: וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, הבל רעה את הצאן, חלב אותן וגזז את צמרן, אך את בשרן לא אכל. וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.
פסוק ג:וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, אולי שנים לאחר מכן, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. בניגוד לתיאוריות שונות, עולה מכאן שהקרבת קרבנות היא מעשה ראשוני ובסיסי, ואין מקורה בתרבות זרה. כבר בראשית האנושות חשו בני האדם בצורך להביא לה' מתנה. מאוחר יותר כינו את מנחתם 'קרבן עולה' — כלומר שריפת הקרבן לכבודו של ה'. אין זה מס, ואפילו לא חובה. מקבל המתנה כלל אינו זקוק לה, אבל באמצעותה מביע הנותן את יחסו ואת רגשותיו כלפי המקבל.
פסוק ד:וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא קרבן לה' מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, מהחלק הטוב והמשובח שבצאנו, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, ה' פנה אל הבל ואל מנחתו, אך אין הכתוב מפרש כיצד התבטא הדבר. ייתכן שהתגלה אל הבל באמצעות אש היורדת מן השמים, בדומה להתגלויות אחרות, ואולי ניכר שמנחתו של הבל התקבלה מתוך שרוחו התרוממה או שחווה חוויה אקסטטית.
פסוק ה:וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד. שני האחים היו, מן הסתם, קרובים זה לזה בגיל ובתכונות אחרות, ועל כן העדפת האח האחד חורה לאחיו. וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ביטוי זה עבר בתרגום שאילה גם לשפות אחרות, שכן הוא תיאור מובהק ופשוט להתנהגותו של אדם מבויש, מבוזה וכועס — משפיל פרצופו לארץ.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? אכן, בחרתי בהבל, אבל מדוע אתה כועס? אמנם לא זכית לעדיפות, אך לא פגעתי בך, ומדוע אתה בזוי ומבויש. ה' מוכיח את קין על הקנאה המביאה את האדם לא פעם לרוגז שאינו מוצדק.
פסוק ז:הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב — שְׂאֵת, אם תיטיב מעשיך ותנהג כראוי — תתרומם ותתנשא. ייתכן שמלים אלו רומזות שמנחתו של קין לא הובאה בלב שלם, או שלא באה מן המובחר, כמו שדרשו חכמים. וְאִם לֹא תֵיטִיב —עליך לזכור כי לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. מעבר לעצם קיומו של הרע, קיים גם החטא — שהוא כניסת הרע לעולם באמצעות האדם. בביטוי הציורי הזה החטא לובש צורה של יצור חי האורב ליד הפתח ומנסה להיכנס; מאחורי פסוק זה מונחת התפיסה שכאשר האדם מיטיב והולך — הוא מונע מן החטאת למשול בו. כאשר אין הוא מיטיב — גם אם אינו מרע בפועל — החטא רובץ לפתחו. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, בניגוד לתפיסה הרווחת, שהאדם משתוקק לחטא, כאן החטא, (המואנש), הוא המשתוקק לחבור אל האדם. וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. ביטוי זה פורש לא כציווי, אלא כמשפט חיווי המתייחס לפוטנציאל האנושי. כלומר, אינך כפוף לחטא, שכן אתה מסוגל למשול בו. עליו לזכור כי החטא נוכח תמיד, והוא משתוקק להיבנות ולהתעצם לא רק מכוחו אלא באמצעות חיבור עמך. כל עוד אתה הוא המושל בו, ואינך מניח לו לכבוש אותך או להתאחד עמך — קיומך נשמר.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו. הכתוב אינו מפרש מה אמר קין להבל. ייתכן שהציע לו לטייל; אולי הטיח בו דברים קשים, ושמא סיפר לו את דבריו של ה'. מכל מקום, היה ביניהם משא ומתן כלשהו, שכנראה מתוכו הוחרף ההבדל ביניהם. וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, כאשר הזדמן להם להיות לבדם, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. מתוך כעסו הגובר של קין, התנפל על הבל והרג אותו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי, היכן הֶבֶל אָחִיךָ? בדומה לשאלה שנשאל אדם, אַיֶּכָּה, אף כאן פנה ה' אל החוטא בשאלה בעקבות חטאו. גם לשאלה זו אפשר היה לענות תשובות שונות. קין היה יכול להישבר ולבכות ולהודות שעשה מעשה נורא, אך הוא ניסה להיתמם — וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי. מניין לי לדעת היכן נמצא הבל. איננו יודעים מה עשה קין להבל לאחר הריגתו. האם השליך אותו? האם קבר אותו? האם נמנע מלגעת בו? ושמא דבריו אלו כנים, שכן זהו המוות האנושי הראשון. תשובתו של קין, שאין הוא יודע היכן אחיו המת, רלבנטית לשאלה המעסיקה את בני האדם בכל עת — מה קורה למתים? עם זאת, המשך דבריו מעיד על הכחשה ועל ניסיון התחמקות: הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?!
פסוק י:וַיֹּאמֶר ה' לקין: מֶה עָשִׂיתָ?! חשוֹב, נסה להיזכר במעשיך. אל תצטדק. אל תתחמק, כאותם אנשים — וביניהם גם פושעים — המתרצים מעשיהם: "קרה מקרה, אירע דבר, התפרצתי, אבדו עשתונותי". קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. הרצח כשלעצמו זועק את זעקת החיים שלא התממשו. הדם שנשפך צועק לא רק על הכאב או על העוול, אלא גם על עצם חסרון החיים.
פסוק יא:וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה, קללתך תבוא מִן הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. בניגוד למסופר במדרשים שונים על דמם של נרצחים שאינו נבלע וממשיך לתסוס, כאן האדמה בולעת את הדם, ומקבלת אותו, כביכול. משום כך אף היא נכרכת בקללתו של קין:
פסוק יב:כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה — לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ. האדמה מקוללת בגללך; היא תחדל מלהיות מקור של חיים עבורך, אלא נָע, חסר שקט, חרד וָנָד, נודד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. נגזר עליך לנדוד בעולם ולהסתפק במה שתמצא באשר תלך. אינך מגורש מן האדמה עצמה, אלא מתנובתה, מפריה. בחיים האצורים בה אין לך עוד חלק.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה': גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. ייתכן שקין הבין את חטאו, אבל לא יכול היה לשאת אותו, מפני שלעוונו אין כפרה והוא מקולל. ואולם נראה שהמלה עֲוֹנִי, המתפרשת לרוב כחטאי — משמעה כאן שונה. כמו במקומות רבים אחרים, מציינות המלים 'עוון', 'חטא' או 'פשע' גם את העונש. לפי פירוש זה אומר קין: "האחריות והעונש שהטלת עלי כבדים מנשוא". פירוש זה משתלב עם ההמשך —
פסוק יד:הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. האדמה אינה רוצה בי עוד, ואני חש כאילו הארץ בוערת תחת רגלי. על כן אינני יכול להתיישב במקום אחד. וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר, איך אוכל לשאת פני אליך?! קין הוזהר על כך שהחטא רובץ לפתחו, וכעת, לאחר שאִפשר לחטא למשול בו, עד כדי כך שהרג את אחיו, התבייש ולא היה מסוגל לשאת את פניו ולפנות לאלוקים. וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. מעתה אני חשוף לכל פגעי העולם; אינני מוצא ביטחון על פני האדמה, אינני יכול לחסות גם בך, ואינני מוגן מפני יצורים חיים אחרים. קין מבטא את בדידותו של הרוצח, החש שהעולם כולו מנוכר לו ושונא אותו.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר לוֹ ה': לָכֵן, אמנם חטאת והרשעת, אבל אינך נענש במוות מידי. כדי שתוכל להמשיך חיים כלשהם, תזכה בהגנה מסוימת — כָּל הֹרֵג קַיִן — שִׁבְעָתַיִם, פי שבע או יותר יֻקָּם, תהיה הנקמה ממנו. וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת, סימן, שמשמעו הגנה לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ. קין קיבל חסות אשר תאפשר לו לסבול את עונשו.
פסוק טז:וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד. קין ניסה להתיישב בארצות שונות, וכל ארץ הקיאה אותו אל נדודיו, או שזהו שם ארץ השוכנת בקִדְמַת עֵדֶן. לפי ההבנה הראשונה זוהי הדגשה נוספת למצבו הרעוע של קין, המצוי מחוץ לגן עדן. קין הוא דור שני לגירוש, והוא מגורש בעצמו.
פסוק יז:וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד ילד שנקרא חֲנוֹךְ. וַיְהִי קין בֹּנֶה עִיר. קין לא היה רק הבן המקולל, אלא גם הבן היצירתי, והדבר בולט אף אצל צאצאיו. וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ, חֲנוֹךְ. שם זה מורה על החניכה, ההתחלה. העיר נקראה כך, משום שבה החלה הבנייה. שם זה יכול לרמז גם על כך שקין למד והתחנך. קין בנה עיר משום שרצה להתקשר אל מקום ולהיקבע בו. אולם בהיותו רדוף על ידי קללת התנועה המתמדת, נבצר ממנו לחיות בעיר. על כן המבנה הלשוני הוא בֹּנֶה עִיר, כלומר, הוא לא בנה עיר בעבר, כמלאכה שהסתיימה; קין מגיע לעיר, מניח בה אבן או שתיים — ושוב בורח. וכך, במשך הזמן, תוך כדי נדודיו מארץ נוד ובחזרה, נבנית אט אט העיר.
פסוק יח:וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת הילד שנקרא עִירָד, וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל, וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל, וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ.
פסוק יט:וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים. ייתכן שזה היה המקרה הראשון של פוליגמיה. מסתבר שבתחילה לכל איש היתה אשה אחת בלבד. אולי הדבר לא נבע מצו מוחלט, אלא מאינטואיציה בסיסית. מכל מקום, בלקיחת שתי נשים פרץ למך את הגבולות הקיימים. ניתן לראות גם בכך את הרצון של משפחת קין לגדול וליצור, אך אפשר לייחס את נישואיו של למך לשתי נשים לתשוקתו ליותר מאשה אחת או לכך שנשא את האשה השנייה לאחר שהראשונה לא ילדה לו בנים. שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה.
פסוק כ:וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. גם יבל מתחיל סיפור חדש. ייתכן שהוא מנסה להשלים את סיפורו של הבל. אפילו שמותיהם דומים זה לזה. הבל היה אמנם רועה צאן, אך לא השאיר אחריו צאצאים; הבל — כשמו — התפוגג מן העולם. משום כך לא נוצרה תרבות של מרעה צאן. קין, לעומת זאת, ניסה לבנות חקלאות יציבה, ומן הסתם בניו אחריו היו חקלאים. קין ניסה לבנות עיר — מקום מושב קבוע. והנה מתוך בניו של קין קם מי שחזר אל רעיית הצאן, ויצר ממנה תרבות — אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. יבל עיצב את אורח החיים של הנוודים, יושבי האוהל שהם גם בעלי המקנה.
פסוק כא:וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, ואף הוא היה איש יצירתי, כפי שמצוי אצל בני קין — הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב, המוסיקאי הראשון, היוצר את כלי הנגינה הראשונים.
פסוק כב:וְצִלָּה גַם הִיא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, אם השמות יבל ויובל מזכירים את הבל, הרי ששמו של תובל קין מערב את שמו של הבל עם שם אחיו, אבי המשפחה. לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל. הוא הראשון שהחל להשתמש במתכת בעולם. עד אז התבססו בני האדם על החומרים הפשוטים ביותר המצויים בטבע. המצאתו המהפכנית של תובל קין היתה הפקת נחושת וברזל מן האדמה. היו שגינו את תובל קין, מפני שהוא שהביא לעולם גם את הנשק, אבל פסוקים אלו אינם מזכירים כלל את הנשק, אלא את עצם היצירה. וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו, וזוהי השירה הראשונה במקרא, העשויה בתבנית התקבולת בין שני אברים, הרווחת בשירה המקראית: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. המקרא אינו מספר על הרקע לדבריו של למך. מדרש אחד אומר שלמך הוא שהרג בשגגה את קין, וכך הוא מתוודה: אִישׁ הָרַגְתִּי. יש מן המפרשים האומרים שלמך אינו מביע חרטה אלא מתפאר במעלליו, כאומר: "מי שיפצע אותי או יחבול בי — אהרוג אותו". ייתכן שלמך מתוודה לפני נשיו שאף הוא נכשל בהריגה כלשהי, לאו דווקא בהריגת קין, ואמנם הוא חטא, אך עשה זאת בשגגה.
פסוק כד:על כן, כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, אם ה' חס על קין ומבטיח לו שיוקם שבעתיים, אז לֶמֶךְ, שלא הרג בזדון — שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה, מגיעה לו חסות גדולה פי כמה וכמה מזו של קין.
פסוק כה:וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת, שָׂם, נתן לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת, במקום הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. מהמשך ההיסטוריה עולה ששת הוא תשתית העולם. ממנו יצאה האנושות, והוא היה אבי המין האנושי.
פסוק כו:וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ, שהוא כינוי אחר לאדם, אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'. מלים אלו זכו לשתי פרשנויות סותרות: האחת — בזמן אנוש התחילו בני האדם ליצור תפילה או פולחן מסודרים. קודם לכן הקריבו קין והבל מתוך התעוררות ספונטנית ללא מקדש או תבנית ממוסדת. רק בדורו של אנוש, כשהחברה האנושית גדלה, נוצרו מבנה ובסיס מאורגנים לקריאה בשם ה'. והשנייה — הוּחַל מלשון חולין, חילול, כלומר שבזמן אנוש חיללו את שם ה' והתפתחה עבודה זרה. עובדי האלילים האמינו בתחילה כי אף שאלוקים הוא אחד, יש מקום לנשא ולכבד גם גילויים וכוחות חלקיים שלו, שלאחדים מהם יש עצמה, יופי או תכונות מרשימות אחרות. מכאן קצרה הדרך להאלהתם ככוחות עצמאיים נפרדים. בקריאה לכוחות ולעצמים שונים בשם ה', בין שהיא אירעה בשלב אחד ובין שמדובר בתהליך ניווני שראשיתו בדור אנוש, נעוצים שורשיה של העבודה הזרה.
