א וַיִּשְׁמַ֤ע פַּשְׁחוּר֙ בֶּן־אִמֵּ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהֽוּא־פָקִ֥יד נָגִ֖יד בְּבֵ֣ית יְהוָ֑ה אֶֽת־יִרְמְיָ֔הוּ נִבָּ֖א אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ ב וַיַּכֶּ֣ה פַשְׁח֔וּר אֵ֖ת יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא וַיִּתֵּ֨ן אֹת֜וֹ עַל־הַמַּהְפֶּ֗כֶת אֲשֶׁ֨ר בְּשַׁ֤עַר בִּנְיָמִן֙ הָֽעֶלְי֔וֹן אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֥ית יְהוָֽה׃ ג וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֹּצֵ֥א פַשְׁח֛וּר אֶֽת־יִרְמְיָ֖הוּ מִן־הַמַּהְפָּ֑כֶת וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו יִרְמְיָ֗הוּ לֹ֤א פַשְׁחוּר֙ קָרָ֤א יְהוָה֙ שְׁמֶ֔ךָ כִּ֖י אִם־מָג֥וֹר מִסָּבִֽיב׃ ד כִּ֣י כֹ֣ה אָמַ֣ר יְהוָ֡ה הִנְנִי֩ נֹתֶנְךָ֨ לְמָג֜וֹר לְךָ֣ וּלְכָל־אֹהֲבֶ֗יךָ וְנָֽפְל֛וּ בְּחֶ֥רֶב אֹיְבֵיהֶ֖ם וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֑וֹת וְאֶת־כָּל־יְהוּדָ֗ה אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְהִגְלָ֥ם בָּבֶ֖לָה וְהִכָּ֥ם בֶּחָֽרֶב׃ ה וְנָתַתִּ֗י אֶת־כָּל־חֹ֙סֶן֙ הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְאֶת־כָּל־יְגִיעָ֖הּ וְאֶת־כָּל־יְקָרָ֑הּ וְאֵ֨ת כָּל־אוֹצְר֜וֹת מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְזָזוּם֙ וּלְקָח֔וּם וֶהֱבִיא֖וּם בָּבֶֽלָה׃ ו וְאַתָּ֣ה פַשְׁח֗וּר וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֔ךָ תֵּלְכ֖וּ בַּשֶּׁ֑בִי וּבָבֶ֣ל תָּב֗וֹא וְשָׁ֤ם תָּמוּת֙ וְשָׁ֣ם תִּקָּבֵ֔ר אַתָּה֙ וְכָל־אֹ֣הֲבֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נִבֵּ֥אתָ לָהֶ֖ם בַּשָּֽׁקֶר׃ ז פִּתִּיתַ֤נִי יְהוָה֙ וָֽאֶפָּ֔ת חֲזַקְתַּ֖נִי וַתּוּכָ֑ל הָיִ֤יתִי לִשְׂחוֹק֙ כָּל־הַיּ֔וֹם כֻּלֹּ֖ה לֹעֵ֥ג לִֽי׃ ח כִּֽי־מִדֵּ֤י אֲדַבֵּר֙ אֶזְעָ֔ק חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד אֶקְרָ֑א כִּֽי־הָיָ֨ה דְבַר־יְהוָ֥ה לִ֛י לְחֶרְפָּ֥ה וּלְקֶ֖לֶס כָּל־הַיּֽוֹם׃ ט וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל׃ י כִּ֣י שָׁמַ֜עְתִּי דִּבַּ֣ת רַבִּים֮ מָג֣וֹר מִסָּבִיב֒ הַגִּ֙ידוּ֙ וְנַגִּידֶ֔נּוּ כֹּ֚ל אֱנ֣וֹשׁ שְׁלוֹמִ֔י שֹׁמְרֵ֖י צַלְעִ֑י אוּלַ֤י יְפֻתֶּה֙ וְנ֣וּכְלָה ל֔וֹ וְנִקְחָ֥ה נִקְמָתֵ֖נוּ מִמֶּֽנּוּ׃ יא וַֽיהוָ֤ה אוֹתִי֙ כְּגִבּ֣וֹר עָרִ֔יץ עַל־כֵּ֛ן רֹדְפַ֥י יִכָּשְׁל֖וּ וְלֹ֣א יֻכָ֑לוּ בֹּ֤שׁוּ מְאֹד֙ כִּֽי־לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ כְּלִמַּ֥ת עוֹלָ֖ם לֹ֥א תִשָּׁכֵֽחַ׃ יב וַיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֹּחֵ֣ן צַדִּ֔יק רֹאֶ֥ה כְלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי׃ יג שִׁ֚ירוּ לַֽיהוָ֔ה הַֽלְל֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה כִּ֥י הִצִּ֛יל אֶת־נֶ֥פֶשׁ אֶבְי֖וֹן מִיַּ֥ד מְרֵעִֽים׃ יד אָר֣וּר הַיּ֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖דְתִּי בּ֑וֹ י֛וֹם אֲשֶׁר־יְלָדַ֥תְנִי אִמִּ֖י אַל־יְהִ֥י בָרֽוּךְ׃ טו אָר֣וּר הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר בִּשַּׂ֤ר אֶת־אָבִי֙ לֵאמֹ֔ר יֻֽלַּד־לְךָ֖ בֵּ֣ן זָכָ֑ר שַׂמֵּ֖חַ שִׂמֳּחָֽהוּ׃ טז וְהָיָה֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא כֶּֽעָרִ֛ים אֲשֶׁר־הָפַ֥ךְ יְהוָ֖ה וְלֹ֣א נִחָ֑ם וְשָׁמַ֤ע זְעָקָה֙ בַּבֹּ֔קֶר וּתְרוּעָ֖ה בְּעֵ֥ת צָהֳרָֽיִם׃ יז אֲשֶׁ֥ר לֹא־מוֹתְתַ֖נִי מֵרָ֑חֶם וַתְּהִי־לִ֤י אִמִּי֙ קִבְרִ֔י וְרַחְמָ֖הֿ הֲרַ֥ת עוֹלָֽם׃ יח לָ֤מָּה זֶּה֙ מֵרֶ֣חֶם יָצָ֔אתִי לִרְא֥וֹת עָמָ֖ל וְיָג֑וֹן וַיִּכְל֥וּ בְּבֹ֖שֶׁת יָמָֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ואז פשחור בן אמר הכהן שהיה פקיד ונגיד על כל הכהנים בבית השם, וכפי יונתן היה סגן הכהנים בשמעו את דברי ירמיהו, (ב) הכה אותו ועוד נתן אותו על המהפכת אשר בשער בנימין שהוא היה בית האסורים, והרב רבי דוד קמחי כתב בשם אביו שהיה המהפכת כלי עשוי משני עצים ועשוי בעיניהם בית צואר שמכניסים שם ראשי האסורים בצער גדול והיה אותו כלי מהפכת עומד בשער בנימין העליון שבבית השם כי היה בית המקדש מקצתו בחלק יהודה ובמקצתו בחלק בנימין, והיה פשחור זה מנביאי השקר מנבא בשם השם והיה אומר שהקב"ה קרא שמו פשחור, (ג) וממחרת אותו היום הוציא פשחור את ירמיהו מן המהפכת וירמיהו לא פחד ממנו אבל אמר לו בפרסום שהוא היה נביא שקר כי לא קרא השם את שמו פשחור כי אם מגור מסביב כאילו אמר אתה מנבא לבני יהודה בטחונות שקר הם אבל יהיה מגור ויראה ופחד לעצמו ולכל אוהביו, וכמו שיהיה להם מגור (ד) כן תבוא עליהם הצרה שיפלו בחרב אויביהם ועיני פשחור תראינה כל זה ויבוש משקרות נבואותיו, ועל ערי יהודה אמר ואת כל יהודה אתן ביד מלך בבל והגלם בבלה ויכם בחרב רוצה לומר שמהם ילכו בגלות לבבל ומהם יהרוג בחרב בלכידת הערים, (ה) ועל ירושלם בפרט אמר ונתתי את כל חוסן העיר הזאת שהם כלי המלחמה שהיו בידיהם ואת כל יגיעה רוצה לומר המעשה אומנים היגעים במלאכתם, ואת כל יקרה רוצה לומר העושר והכבוד אשר ביד הסוחרים, ואת כל אוצרות מלכי יהודה הכל אתן ביד אויביהם ובזזום והביאום בבלה, (ו) ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלך בשבי אל בבל ושם תמות ותקבר בארץ טמאה עם כל אוהביך אשר נבאת להם בשקר ושמעו לקולך, ולפי שפשחור הכה את ירמיהו ונתן אותו על המהפכת לכן צעק ירמיהו חמס מתוך צערו באומרו (ז) פתיתני ה' ואפת רוצה לומר הלא כה דברי בתחלת נבואתי שהייתי נשמט מלכת בשליחותך ואתה פתיתני בדברים כאדם המפתה את חבירו באמרך הנה נתתיך היום לעיר וגומר, ואני נפתיתי לדבריך לפי שהחזקתני והיית מחזק אותי באמרך אל תחת מפניהם אל תירא מהם ותוכל שיכולת לפתות אותי בדברים האלה ועתה הייתי שחוק כל היום כולו כלומר כל העם לועג לי, ולא היה מאמר הזה מירמיהו מגונה ובלתי ראוי כי כבר אמרו חכמים ז"ל (בבא בתרא טז, ב) אין אדם נתפס על צערו, וגם שאין המאמר ההוא בעצמו מגונה כאמרו היה תהיה לי כמו אכזב וגומר כי אין ספק שהיה ירמיהו נשמט מלכת בשליחות הנבואה ושהשם יתברך חזקהו ופתהו בדבריו עד שהלך ולכן לא האשימו השם ולא הוכיחו על הדברים האלה. והותרה בזה השאלה השישית:
פסוק ח:
ואומרו כי מדי אדבר אזעק חמס פירשו המפרשים בכל עת שאדבר דברי נבואה אני צועק ומרים קולי להוכיחם ואקרא חמס ושוד שיבא אליהם מהאויב, ויותר נכון לפרש כי מדי אדבר בכל עת שאדבר אליהם דבר נבואה אצטרך לצעוק חמס ושוד מהבזיונות והמכות שיעשו לי עליו כענין פשחור, שבעבור היותי מנבא בשם ה' מה שצוני הכני ואסרני והוצרכתי לצעוק חמס ושוד ממה שעשה לי וזהו אומרו עוד כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום, (ט) עד שמפני זה אמרתי פעמים רבות בלבי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו רוצה לומר לא אזכור עוד שם ה' על פי ולא אדבר נבואה בשמו אבל מה אעשה שהיה דבר ה' הרוח נבואיי כשיחול עלי היה בלבי כאש בוערת עצור האש ההוא בעצמותי וכלכל לא אוכל לעצור במלין, ואמר זה לחוזק ההתפעלות הגדול שיתפעל רוח הנביא בקבלו רוח הנבואיי, (י) ואומרו כי שמעתי דבת רבים פירש רש"י שיחזור למעלה לואומר לא אזכרנו, ואינו נכון מפני שכתוב ביניהם ותהי בלבי כאש בוערת, אבל הנכון בפירושו הוא כי שמעתי אף על פי ששמעתי דבת רבים ומגור מסביב רוצה לומר פשחור שהוא סביב אלי כי אותו קרא מגור כמו שנזכר למעלה שהולך סביב להכשילני, והם אומרים הגידו ונגידנו רוצה לומר הגידו והעידו עליו עדות שקר ונגידנו עליו וכל איש שלומי אשר חשבתי שהם אוהבי הם שומרי צלעי שומרים ומצפים מתי אהיה צולע ונכשל בשום דבר באמרם אולי יפותה לדברינו ונוכל' לו שידבר דבר שיהיה בעבורו חייב מיתה כי אז נקחה נקמתנו ממנו, (יא) הנה עם כל זה ה' הוא עמי כגבור עריץ ועל כן רודפי יכשלו ולא יוכלו רוצה לומר להרע לי. ורש"י פירש אולי יפותה לטעות כמונו ונוכלה לו להביאו לעבוד עבודה זרה, והם יבשו מאד בראותם שלא השכילו דרך נאות כנגדי ותהיה בשתם וכלימתם כלימת עולם שלא תשכח עוד, והמפרשים פירשו כי לא השכילו כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח, יד) רוצה לומר שלא יצליחו במעשיהם נגדו, (יב) ואתה ה' אלקי הבוחן צדיק ורואה כליות ולב ממני ומהם יהי רצון מלפניך שאראה נקמתך מהם רוצה לומר שבימי תבוא עת פקודתם באופן שנקמתך שתנקם מהם אראה אותם לעיני כי אליך גליתי את ריבי הריב שהיו מריבים עמי, ואז בעת הנקמה יראו צדיקים וישמחו ויאמרו (יג) שירו לה' הללו את ה' כי הציל את נפש אביון שהוא ירמיהו מיד המרעים האלה, ובעבור שבקש מהשי"ת לראות נקמה מהם נתחרט הנביא מתאותו ומדבריו על רעתם ולכן קלל את יומו באמרו (יד) ארור היום אשר יולדתי בו והוא מאמר מורגל לכל קשה יום כמ"ש איוב (איוב ג, ב, וראה בר"ר סד, ה; פס"ר פכ"ו) עם היות שאותו היום כבר עבר ולא תפול עליו קללה ולא ברכה, ובמדרש אמרו שירמיהו נולד ביום ט' באב, ואומרו ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך כתבו המפרשים שהוא כפל הענין במלות שונות, ויותר נכון לפרש שירמיהו קלל את יום ההריון וג"כ את יום הלידה ולפי שההריון יוחס לאב ולאם לכן אמר סתם ארור היום אשר יולדתי בו כי אותה לידה היא ההריון וכמ"ש אביך זה ילדך שהוא ההריון ואח"כ קלל יום הלידה ולכן יחסה לאמו בלבד וזהו יום אשר ילדתני אמי, (טו) וכן קלל את האיש אשר בשר לאביו לאמר יולד לך בן זכר לפי ששמח שמחהו ולמה ישמח בהיות סופו ליגון ועמל, וחכמים ז"ל אמרו שהיה יודע ירמיהו שפשחור היה אשר בשר את אביו ולכן קללו כי אין על המבשר חטאת כי הוא לא ידע מה ילד יום, (טז) אבל קללו מפני רשעתו באומרו והיה האיש ההוא כערים אשר הפך ה' שהם סדום ועמורה שהפכם השם ולא ניחם עליהם עוד כן יהיה האיש ההוא, וישמע צעקה בבקר ותרועה בעת הצהרים רוצה לומר שתתמיד הצרה בביתו כל היום, ובעבור שנתן ג' קללות אחד על ההריון ואחד על הלידה ואחד על המבשר נתן טעם לכ"א מהם ועל ההריון אמר (יז) אשר לא מותתני מרחם רוצה לומר שתפסד שכבת זרע בבטן ולא תעשה הולדה באופן שתהי לי אמי קברי ורחמה תהיה הרת עולם רוצה לומר הריון עולמי שלא יצלח ולא יגיע להולדה וזהו מורה שעל ההריון ידבר, (יח) וכנגד הלידה אמר למה זה מרחם יצאתי רוצה לומר יותר טוב היה שלא אצא חי מבטן אמי, וכנגד המבשר אמר לראות עמל ויגון ויכלו בבושת ימי רוצה לומר ולמה המבשר שימח את אבי בהיות סופי לעמל ויגון ובושת: