א וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃ ב וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ ג וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ ד אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ ה וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ ו וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃ ז וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃ ח וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃ ט אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ י כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃ יא וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃ יב וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃ יג וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃ יד וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃ טו וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃ טז וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ יז וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃ יח וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃ יט וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ כ וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃ כא וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃ כב וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃ כג וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃ כד וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃ כה וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃ כו וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃ כז וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃ כח וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּ וישתחו (וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃) כט וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃ ל וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃ לא וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃ לב וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ לג וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃ לד וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
למה התווכחו כל כך הרבה זמן ולא שלחו קבוצת עבדים נאמנים לקנות שבר במצרים. אם עבד אברהם היה נאמן לענין שידוכין, לא היה להם נאמן לענין כספים? (פ' מקץ תשס"ג)
פסוק א:
פשוט, משום שהיה צריך להחזיר את שמעון. (פ' מקץ תשס"ג) ור' מש"כ למעלה (מב, ג).
פסוק ב:
רש"י ד"ה כאשר כלו, כד שציאו. והמתרגם כד ספיקו - טועה, וכו'. ואמנם כך מתרגם אונקלוס, ויונתן בן עוזיאל מתרגם: פסקו, וזה היינו הך. ודברי רש"י לא רק שאינם משכנעים, שהרי פשוטו של מקרא כלל אינו צריך ביאור (הם גמרו לאכול מה שהיה להם), מה הרווח בתרגום המוצע, ומי מתרגם כך? והרי זו שאלה לר' רפאל בנימין פוזן.
פסוק ב:
והרי תשובתו: כד ספיקו למיכל. כן גירסת התאג' וכן ברוב הנוסחאות. ברם רש"י ז"ל כתב בד"ה כאשר כלו: "כד שציאו". והמתרגם "כד ספיקו" טועה. "כאשר כלו הגמלים לשתת" (לעיל כד, כב) מתורגם "כד ספיקו" כששתו די ספוקם הוא גמר שתיתם. אבל זה "כאשר כלו לאכל" - כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן "כד שציאו".
פסוק ב:
לעיל (כד, יט) נתבאר כי שורש כ.ל.ה הבא בהוראת כילוי ואפיסה מתורגם בשורש ש.צ.י ואלו לשון "ספק" משמעו הקבוע הוא סיפוק צרכי הגוף (ומשמש בהוראה חיובית בלבד כגון בהגדה "ספק צרכנו במדבר" ועיי"ש לשונות נוספים במשנה).
פסוק ב:
היות וכוונת הכתוב אצלנו אינה לציין כי אכלו די מחסורם אלא את ההפך - כי לא נשאר להם דבר - יש לקיים את נוסחת רש"י אשר היא פשוטו של מקרא.
פסוק ב:
אבל במרפא לשון יצא לקיים גירסת התאג' וכתב:
פסוק ב:
ורשי ז"ל כתב שתרגומו "כד שציאו", והמתרגם "כד ספיקו" טועה, ומפני זה נהגו בתימן כדבריו. ובתמותם המירו תורתם. שהרי במלכים א' (א, מא) "וישמע אדניהו וכל הקראים אשר אתו והם כלו לאכל" ת"י "ואינון ספיקו למיכל". ונוסחה זו כן היא בכל המקומות והיא עומדת לעדות ברורה על נוסחא זו שהיא עיקר (ר"ל על "כד ספיקו" שבפסוקנו). ותימה גדול על רש"י ז"ל שלא ראה ת"י".
פסוק ב:
ובמחילת כבודו אין משם כל ראיה נגד רש"י שהרי הכתוב במלכים בא להדגיש כי בעוד הם מטיבים את לבם בסעודה (והיינו "כלו לאכל" - "ספיקו למיכל" כשבאו על סיפוקם) אז - "וישמע יואב את קול השופר... ויחרדו ויקמו כל הקראים". נמצא כי "כלו לאכל" שבמלכים ענינו אכן כי אכלו די מחסורם, ברם אצלנו שנאמר "כלו לאכל את השבר", בא לציין שלא נשאר דבר, כי האוכל אפס שכן הם "כלו" אותו. ואין הנדון דומה לראיה.
פסוק ג:
"ויאמר אליו יהודה וגו'". הצעת ראובן נדחתה. שמעון אסור בידי יוסף, ואם כן זה אפוא תורו של לוי להיות הדובר המציע, וייתכן שמאז מעשה שכם הוא הועמד בצל, אך יש מקום להרהר, אימתי חזר אל מעמדו הראוי, וכפי שבא לביטוי בברכת משה רבנו ע"ה בפ' וזאת הברכה. (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק ג:
רש"י ד"ה לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם, לא תראוני בלא אחיכם אתכם. ואונקלוס תרגם: אלהין כד אחוכון עמכון, יישב הדבר על אופנו, ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא. ע"כ. דרישתו של רש"י לתרגום מדוייק הוא מפליא. כל ההבדל הוא בתרגום מלת "בלתי", אם "בלא" אם "אלהין", כלו' אלא. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק ד:
"...ונשברה לך אכל". למעלה (מב, ב) אומר יעקב "...ושברו לנו משם". אחר כך (ז) האחים אומרים בסתם "לשבר אכל", וכן הוא בפס' י שם. ושוב אומר יעקב (מג, ב) "שבו שברו לנו מעט אוכל", על רקע זה קשה להבין פשרו של לשון "לך" שבכאן. (פ' מקץ תשנ"ד) ור' דעת מקרא שאמר יהודה "לך", כמטיל אחריות לכלל המעשה על אביו או נתכוון לומר: מחובתך כאב לרחם על עוללינו וטפנו, כרחם אב על בנים.
פסוק ז:
"ויאמרו שאול שאל האיש" וגו'. ושאלה ממן שת', והרי לא מסופר על כך קודם. התשובה היחידה שהיתה לי, היתה "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ראש השנה פ"ג הל"ה). וזו מדה י"ז משלושים ושתיים מדות שהאגדה נדרשת: דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר.
פסוק ז:
רש"י ד"ה לנו ולמולדתנו, למשפחותינו. ע"כ. אבל למעלה (יב, א) אין רש"י מסביר מלה זו! (פ' מקץ תש"ן)
פסוק ז:
והמשך דברי רש"י קשה - אפילו עניני עריסותינו גלה לנו. ע"כ. אם כן מה היה צריך לספר לו, כשהוא ידע הכל על אודות המשפחה? (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק ז:
לא כי אלא משאלותיו השתמע שיודע פרטים אפי' על עריסותינו. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק ז:
רש"י ד"ה כי יאמר. דומה שבמקומות רבים, שבהם רש"י מבאר תיבת "כי", הוא מאריך ביותר, ודווקא בלשון מסורבל שקשה להבין, באיזה משמע מבין הארבעה רש"י בוחר במקום הנדון. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק ז:
שם. ...שהרי "כי" זה כמו אם, כמו עד אם דברתי דברי (כד, לג). ולא ידעתי, למה צריך לומר זאת, והרי ענינו הוא לפרש כי - אשר, וזה אחד מד' פירושי המלה, גם בלי העקיפין של אם. (פ' מקץ תשס"ח)
פסוק ח:
"גם אנחנו גם אתה גם טפנו". הסדר תמוה, שכן לפי נימוסי דרך ארץ וכיבוד אב היה לכאורה צריך להקדים את האב, אחר את הטף ורק לבסוף אנחנו. ואולי עולה סדר זה בקנה אחד עם דברי הגמרא (בבא מציעא סב ע"א) על שנים שהלכו במדבר ויש לאחד מהם מים די לו ולא לחברו, ושם ההכרעה - חייך קודמים. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק יא:
"...ויקחו מזמרת הארץ... לאיש מנחה". נראה שיעקב אבינו נשאר נאמן לשיטתו להיאבק בכל הדרכים - דורון, תפילה ומלחמה. הרי כאן דורון, אחר כך תפילה (פס' יד ורש"י שם ד"ה ואל שדי), ומלחמה באמת לא שייכת במקרה זה, שאין הוא יכול להילחם בממלכה גדולה כמצרים. (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק יא:
רש"י ד"ה נכאת, שעוה. ע"כ. השוה למעלה (לז, כה) ור' שפתי חכמים (אות ג).
פסוק יב:
רש"י ד"ה וכסף משנה, פי שנים כראשון. ד"ה קחו בידכם, לשבור אוכל, שמא הוקר השער. וקשה לי, והרי לא מן "קחו בידכם" נדרש - שמא הוקר השער, אלא מן "וכסף משנה", כי הכסף שהושב להם מוזכר בסיפא. ודומה שהיה ראוי לסמן כאן ד"ה אחד בלבד, דהיינו "וכסף משנה", ולראות את ההמשך, עד "השער", כפירוש, ואז הכל בא על מקומו, אך מה לעשות וגם בדפו"ר אינו מסומן כך. אך ראיתי עתה, שאמנם כך סידר ידידי ר' יוסף שמואל פוגל ז"ל ברש"י שם בחומש עם פירושו של רש"ר הירש.
פסוק יב:
אך קשה לי עדיין בפשט הכתוב שהמלים "תשיבו בידכם" מיותרות הן, שיכול היה לכתוב במקומן "קחו בידכם" ודי בזה, ואין דורש ייתור־לשון זה. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק יב:
אך קשה מזה הוא שלכאורה "כסף משנה" לקחו כדי להחזיר מה שהושם באמתחותיהם, ולא שמא הוקר השער, שהרי מקרא מפורש מכריז ואומר, "אולי משגה הוא", ולכן הוצרכו לקחת "כסף משנה". ור' להלן (מג, כב). (פ' מקץ תשנ"ט) ור' להלן (מד, ח) שם אומרים במפורש "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו".
פסוק יד:
רש"י ד"ה ואל שדי, ...צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה וכו'. באשר לסדר, כתוב בחומש תורת חיים הע' 75: בדפו"ר: "צרת לבן אחר צרת עשו, צרת רחל אחר צרת דינה". ונראה כגרסה זו, כי צרת עשו היא מה שהיתה לו בשעת הברכות והוכרח יעקב לברוח ממנו, והנה היתה צרת לבן אחר צרת עשו. וצרת רחל היינו שתקש בלדתה ומתה בדרך. וזאת היתה אחר צרת דינה. ועיין במשכיל לדוד שהעיר על נוסח הדפוס: "ומה שכתב צרת רחל צרת דינה, אע"ג דצרת דינה קדמה, אפשר לומר שצרת רחל אלימא ליה טפי". ולנוסחת דפו"ר ממילא ניחא. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק יד:
רמב"ן ד"ה ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. דברי רמב"ן שהכוונה לשמעון וכי יעקב "לא הזכירנו בשמו" משום ש"לא היה רצוי לאביו בעבור דבר שכם" מאד קשים. לא רק משום שצריך להבחין אפוא בינו ובין לוי, אלא גם ובעיקר משום שקודם אמנם נאמר בפי יעקב "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו" (מב, לו) והוא בהקשר דומה. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק יד:
ודברי "העמק דבר" על אתר אינם מיישבים את הקושי שבדברי רמב"ן. (פ' מקץ תשנ"ח)
פסוק טו:
"ומשנה כסף לקחו בידם". למעלה (יב) הבחין רש"י יפה בין הכסף שהושם בשקיהם ובין הכסף שאולי נחוץ בשל עלית המחירים. ועל כן קשה שכאן אין הכתוב מזכיר לקיחת הכסף שהוחזר להם, ואת כל היתר מפרט בשנייה. (פ' מקץ תשמ"ט) ור' נזר הקדש שכאן הזכיר הכתוב רק מה שלקחו באותה שעה מאביהם, אבל הכסף המושב עדיין היה בידיהם.
פסוק טו:
"...לקחו בידם ואת בנימן". איזכור שם בנימין רק אחר המנחה ומשנה הכסף (והכסף?) קצת תמוה, שהרי כאן לא שייך לומר אחרון אחרון חביב. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק טו:
אין כאן פס' שלא תיזכר בו התיבה "איש" או "אנשים" לפחות פעם אחת, והרי זה יוצר אוירה של מתח אלים. (פ' מקץ תשנ"ב)
פסוק טז:
"וטבח טבח והכן". לפי חז"ל והמפרשים המיחסים לאבות האומה שמירה על תרי"ג מצוות, כיצד סמכו על שחיטתו של מצרי? וגם יש מקום לשאול, אימתי חל איסור גיד הנשה - "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (לב, לג) - אם מיד ואם אחר מתן תורה. ואולי יש קצת רמז אצל רשב"ם על אתר - "לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הק' שלא מת", משם משמע, אולי, כאפשרות השנייה. (פ' מקץ תשס"ב) ור' חולין צא ע"א: ואמר רבי יוסי ברבי חנינא מאי דכתיב "וטבוח טבח והכן"? פרע להן בית השחיטה (רש"י - שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל, לפי שבני יעקב שומרי מצוות היו, דאף־על־פי שלא ניתנה תורה, מקובלין היו מאבותיהם). "והכן" - טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח. ור' מהרש"א שם. ובמשנה חולין פ"ז מ"ו נחלקו ר' יהודה וחכמים אם נאסר גיד הנשה כבר מזמן בני יעקב או שרק בהר סיני נאסר גיד הנשה, אלא שנכתב במקומו. ור' משך חכמה על אתר.
פסוק יח:
"...ולקחת אתנו לעבדים ואת חמרינו". לשאלה, מה חשוב גורל החמורים כשהם עצמם נלקחים לעבדים, משיב רמב"ן על אתר: כי ידאגו על חמוריהם לאמר הנה יקחו גם את חמורינו עם אמתחותיהם, ולא נוכל לשלוח לבתינו בר וימותו כולם ברעב. (פ' מקץ תשנ"ב)
פסוק יח:
ור' גם חזקוני שכתב: אם לא היו מביאים רק [אלא] אותנו לבד היינו אומרים רק לדבר אתנו אנחנו מובאים, אבל מאחר שגם חמורינו מובאים עמנו לבית, אין זה אלא להביא עלינו עלילה. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק יט:
רשב"ם ד"ה וידברו אליו פתח הבית, קודם שנכנסו. ע"כ. גם כיום, אחר שנים כה רבות, אינני יכול להשתחרר מן המחשבה שקטע זה בפירושו של רשב"ם הצילני מידיהם של נאצים ימ"ש ביום שריפת בית־הכנסת בט"ו במר חשון תרצ"ט (ט' בנובמבר 1938), ומעשה שהיה כך היה. משראינו, שהנאצים מחריבים את פנים בית־הכנסת, הלכנו איש איש הביתה (ואיני יכול להיזכר, למה לא הלכתי עם אבא הי"ד). משהתקרבתי למאפיה שבפינת ליביגשטרסה ולנדוורשטרסה (שמות הרחובות), בא אלי אדם מבוגר והזמין אותי באדיבות רבה להיכנס למאפיה, ומכיוון שדיבר באדיבות, הלכתי אחריו. הוא עלה לפני את שלוש המדרגות שהובילו למאפיה, ואז שמתי־לב שבפנים הדלפק פנוי לגמרי ומאחוריו עומדים שלושה שוליות בבגדי אופים וממתינים, ורק אז הבזיקה המחשבה שהם מתכוונים להרע לי - נזכרתי בתיאורו הדרמטי של ר' אליעזר ורהפטיג ז"ל "מורה הרליגיון" שלנו שהסביר יפה, למה לא נכנסו בני יעקב לבית יוסף. ושאלתי אפוא, גם אני באדיבות, ובכן מה אתה רוצה שאעשה כאן, ואז תפס אותי הגוי ורצה להכניס אותי בכוח. דחפתי אותו בכל כוחי וידיו החליקו ממעיל הגשם החלק שלי והוא נפל אחרונית וחסם ע"י כך את הדלת בפני הצעירים, ואני רצתי - הייתי אצן טוב - ונעלמתי בביתם של משפ' קצובר, כדי להינצל וכדי להניח תפילין של חברי אברהם שמשום מה לא בא לביהכ"נ בבוקר זה. קשה לדעת, מה היה קורה, אם לא הייתי נזכר באותה השניה בביאורו החי של ר' אליעזר ורהפטיג ז"ל.
פסוק יט:
ואלו היום קשה לי, למה רש"י מעיר את הערתו "הבאה אחר הבאה, לפי שהיו דוחפים אותו" וכו' שבפס' כד (ד"ה ויבא האיש) רק כאן ולא כרשב"ם כבר לפס' יט, והרי כוונתם שניהם זהה, הם ביקשו לא להתפש בתוך הבית, מקום שקשה להיאבק ולהשתחרר, מאשר בחוץ.
פסוק יט:
אגב, רק עכשו אני חושב שייתכן שהייתי צריך לחזור למקום הזה שקרוב אליו עברנו אשתקד בביקורנו בדרמשטט, ולברך "שעשה לי נס במקום הזה", ואז לא מצאתי כל עניין להתקרב לשם. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק כ:
"ירד ירדנו בתחלה לשבר אכל". ולא ידעתי מה משמעות "בתחילה" שבכאן. (פ' מקץ תשנ"ו) ור' משך חכמה על אתר.
פסוק כא:
"...כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחתנו והנה כסף איש בפי אמתחתו" וגו'. והלא לא כך היה המעשה, אלא האחד - לפי רש"י (מב, כז) היה זה לוי - פתח שקו במלון, ואלו האחרים פתחום רק כשהגיעו לבית יעקב. (שם, לה). ואמנם אפשר לומר שלא רצו להיכנס לפרטים בתיאור זה בשעת טענתם שרוצים להחזיר הכסף, ועם זאת צ"ע. (פ' מקץ תשמ"ט) ורבי יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) פירש ששינו מפני השלום, כי היה יכול האיש להשיבם: ולמה לא חזר מיד לכאן להשיב את כספו? ולכן אמרו שכולם מצאו את כספיהם שם.
פסוק כג:
"ויאמר [הממונה על בית יוסף]... אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון" וגו'. אולי פס' זה הביא את חז"ל לומר ש"האיש" המוזכר למעלה (יז) הוא מנשה. ראה בדעת זקנים שם, שהרי אמנם קשה לומר כן, ראה חישוביהם הכרונולוגיים שם. (פ' מקץ תשנ"ד)
פסוק כג:
עכ"פ אין כאן שקר, שהרי באמת הכסף הגיע אליו, אלא שהחזירו. (פ' מקץ תשס"ד)
פסוק כד:
"ויתן מים ורחצו רגליהם ויתן מספוא לחמריהם". כאן רחיצת הרגלים בתוך הבית, ולא כמו אצל אברהם בפ' וירא, שהרי לא נחשדו בע"ז כמו שם. ותחילה האביס את הבהמות, לפני שיתן אוכל לאנשים. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק כד:
ואולי לא משום שכך צריך לנהוג המארח, אלא משום שהיו צריכים להמתין לבוא יוסף, הם - ולא חמוריהם. (פ' מקץ תשנ"ז)
פסוק כו:
רש"י ד"ה הביתה, מפרוזדור לטרקלין. ע"כ. ולא ידעתי מה בא ללמדנו. (פ' מקץ תשנ"ב) ור' נחלת יעקב שהיה קשה לו לרש"י מהיכן הביאו לפרעה את המנחה הלא כבר היו בביתו.
פסוק כז:
דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה השלום אביכם הזקן וגו'. הוא היה שואל מיצחק זקנו, והם השיבו לו מיעקב וכו'. וקשה לי, כלום דברו קודם לכן אי פעם על אודות יצחק ששאל יוסף עליו עכשו? (פ' מקץ תשמ"ח)
פסוק כז:
"השלו' אביכם... שלו' לעבדך" וגו'. נראה מכאן שאפשר לשאול לשלו' מישהו ולשאול את שלומו. אבל אולי אפשר לומר "את" רק אחר הקדמה כמו כאן "וישאל להם לשלו'". וראוי לבדוק ביתר המקומות. (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק כח:
לא מצאתי עדיין ביאור נאות לתוספת "אבי", אימתי באה אחר המילה "עבדך" ואימתי לא. וה"ה באשר להבדל בין "אבי" ו"אבינו", והרי הפסוקים: (מג, כח) "לעבדך לאבינו". (מד, כב) "לעזב את אביו, ועזב את אביו". (כד) "אל עבדך אבי". (כה) "ויאמר אבינו". (כז) "ויאמר עבדך אבי". (ל) "בבאי אל עבדך אבי". (לא) "את שיבת עבדך אבינו". (לב) "...מעם אבי... וחטאתי לאבי". (לד) "כי איך אעלה אל אבי... אשר ימצא את אבי". (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק כט:
"וישא עיניו וירא את בנימין אחיו". קשה לי, והרי כבר כתוב למעלה (טז) שראהו, ומה חידוש יש בראיה זו שבכאן? (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק כט:
ויתרה מזו, אפי' כאן לא ראהו אלא אחר שנכנס לשיחה עם האחים, וקשה להבין מה נשיאת העין הנחוצה לראות אדם אחד בתוך קבוצה של אחד עשר. (פ' מקץ תשנ"ט) ור' רד"ק שכתב: כי היו בערבוביא לפניו ונשא עיניו אל בנימין.
פסוק ל:
רש"י ד"ה כי נכמרו רחמיו, ...גרא, שנתגייר באכסניא וכו'. והנה במקורו של רש"י (סוטה לו ע"ב) נאמר "שגר באכסניות" ורש"י שם מבאר (ד"ה באכסניא) בארץ נכריה. וקצת קשה מנין השינוי המטעה שבגירסתנו ברש"י. והנה בדפו"ר זה אינו. פשוט. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק ל:
"ויבך שמה". כשטעה הקורא בשבת, וקרא: "שם", שמתי לראשונה לב שלכאורה כך צ"ל והה"א היא אולי הארכה בסוף פסוק אך לא תמיד כך. (פ' מקץ תש"ס)
פסוק לב:
"...כי תועבה הוא למצרים". ואין הכתוב מפרש מיהי "היא" זו, וראה רש"י שהיא האכילה עם העבריים. ושם מפנה רש"י לתרגום אונקלוס המטעים את סיבת הריחוק: ארי בעירא דמצראי דחלין ליה, עבראי אכלין (הרי הבהמות שהמצרים עובדים להם, העבריים אוכלים אותם). (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק לד:
"וישא משאת מאת פניו". משום מה אין רש"י אומר כאן - וישא הנושא, ומקרא קצר הוא זה, אע"פ שהדבר מתבקש גם כאן. (פ' מקץ תשמ"ז)
פסוק לד:
רש"י ד"ה חמש ידות, חלקו עם אחיו, ומשאת יוסף ואסנת ומנשה ואפרים (בראשית רבה צב, ה). ע"כ. המדרש מבאר כיצד הגיעו לבנימין חמש ידות, שכן לא נאמר "ולבנימין נתן חמש ידות", אלא "וישא" ואחר־כך "ותרב". משמע שבתחילה קיבל בנימין כשאר אחיו, ולבסוף נעשה חלקו רב. כיצד? מבאר היפה תואר: יוסף גילה לאשתו ובניו שזהו אחיו בן אמו ועל־כן משנתן מנתו לבנימין, נתנה גם אסנת אשתו מנתה לבנימין וכן עשו גם מנשה ואפרים בניהם, נמצא שהיו בידו חמש מנות.
פסוק לד:
על הנאמר להלן (מה, כב) שואלת הגמ' (מגילה טז ע"א): "אפשר, דבר שנצטער אותו צדיק, יכשל בו? דאמר רבא בר מחסיא... אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים" וכו' - קשה לי, למה אינה שואלת את שאלתה כבר כאן, כי הרי כבר כאן שינה יוסף את בנימין לטובה? (פ' ויגש תשל"ג)
פסוק לד:
וראה דברים נחמדים לגמ' מגילה ב"תורה תמימה" להלן (מה, כב אותיות ו-ז). (פ' מקץ תש"ן)
פסוק לד:
בהיותנו בגני טל בשבת חנוכה שאלתי את הילדים, מדוע אין הגמ' שואלת "וכי אפשר דבר שנצטער וכו' דווקא להלן (מה, כב) ולא כאן, שהרי כבר כאן הפלה יוסף את בנימין לטובה, ואריאל שי' השיב מניה וביה שעדיין יוסף לא הכיר עצמו לאחיו, וממילא אין להפליה זו החשיבות שיש לה להלן. ואגב, מיד שאל על הגמ' את קושית הגר"א כמובא בתורה תמימה שם (אות ז) שסוף סוף הטיל קנאה בין האחים. ור' שם מה שתירץ.
פסוק לד:
לעניין ההעדפה כולה ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" להלן (מח, כב). (פ' ויחי תשמ"ז)