א וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃ ב וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם׃ ד וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃ ה אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃ ו וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃ ז וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ ח וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ ט וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ י וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ יא וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֙רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ יב וַיַּעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃ יג וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ יד וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃ טו וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃ טז וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יז כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃ יח וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃ יט וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃ כ וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃ כא וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃ כב וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃ כג וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף׃ כד וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃ כו וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ב:
ויחנטו. עי' ראב"ע ואוה"ח. ועי' תוס' יו"ט פ"ד מ"ט מפסחים מ"ש בענין חנטה דהוא הוצאת אברים פנימים וממלא בבשמים ומשיחות מבית וחוץ יותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד כמ"ש האברבנאל ע"ש. ועי' במשניות דפוס ווילנא בלקוטים שם מה שהאריכו בזה. ועי' יערות דבש ח"ב דרוש ז' שהק' על גמ' תענית ה' דיעקב לא מת ומק' וכי בכדי חנטו חנטיי' ע"ש ולמה לא הק' מקבורה ורק על חניטה, וגם מה מתרץ מקרא אני דורש הא הקו' במקומה עומדת, ויובן דידעי מצרים דכל זמן שהגוף קיים הנפש דבק וכשנתעכל הבשר ונרקב הנפש תשוב למקום מוכן שלה. ומצרים דרשו אל המתים להגיד להם עתידות וחשבו. כשירקב הגוף יתפרד הנפש ולא יהי' להם בנקל לדרוש אל המתים וחנטו. ושבעים יום ימשחו בשמן ומניחים אותו בארץ וחול, ואח"כ יבשוהו בחמה ונתקשה כעצם ועוד היום קיימים ונקרא מומי"א. וע"י שהגוף קיים אף נפש דבוק בגוף, והביא מעשה שהובא בספינה אלפים חנוטים ובבואם לאמצע הים הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש והפכו הספינה לים ואחד ניצל עפ"י נס ובא לספרד ויספר זה. ויוסף ושבטים הניחו לחנוט ליעקב כי גם הם בקשו שיהי' נפש יעקב דבק בגופו ובכל צרתם לו צר, ועי' בב"ח דפ"ו דבני עכבריי' לא שבקו למקבר לר"א, וזה"פ יעקב לא מת כי הנפש תמיד אצלינו. ופריך וכי בכדי חנטו כו' והלא יעקב ל"צ לזה שבלא"ה נפשו קשור אצלינו הואיל ולא מת, וע"ז השיב דח"ש לא מת ולא נפסק החיבור לאו בכל זמנים שווים אם ישראל טובים אף יעקב משתתף עמהם אבל אם הם רעים אז נפרד יעקב עש"ה. וע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שלו דביעקב חנטו גם הבני מעיים, שדרך פי הטבור הכניסו שמן אפרסמון ע"ש. ובמשנה למלך בפי"ד מהל' אבל בנידן המומי"א, ולענין איסור סחורה בפ"ר ממ"א, וע"ע בהגהות חשק שלמה על משניות ווילנא בפ"ב מ"א דאבילות באריכות. ועי' לעיל (מ"ט ל"ג):
וע"ע באור החיים על הקו' הא יעקב לא מת דאפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט. והרה"צ ר' נחומטשע טווערסקי שליט"א מזלאטיפאליע הדר כעת בווארשא אמר לי, שגדולי רוסיא תמהו על האוה"ח הק' שכ' זה על יוסף שלא ידע מסוד זה, ואמר בשם גדול א' דאין השכינה שורה רק מתוך שמחה כמ"ש בשבת ד"ל ע"ב ויוסף היה באבילות לכן לא ידע מסוד זה, אבל אח"כ ידע:
פסוק ג:
ויבכו עי' תרגום יונתן דגזירת רעב הי' מ"ב שנה ובזכות יעקב הי' רק ב'. ועי' ס' כנסת ישראל, דה"ט מדכפל בר"פ מקץ תיבת שבע שש פעמים באמירת פרעה ליוסף:
פסוק ה:
אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת. וק' דמה שייך זה להשבועה, וראיתי לפי מ"ש לעיל (מ"ט ל"ג ונ' ב') הא דנתנבאה רבקה שימותו שניהם ביום א' ויעקב מת מקודם אך נשמתו לא נסתלקה במצרים רק בשעת קבורה ואז נהרג עשו ע"י חושים, ובכתובות קי"א ובמד"ר כשראה עולא דמוליכין ארונות לא"י אמר ותבואו ותטמאו את אדמתי, ואינו דומה קולטתו מחיים או לאח"מ, וחשש יעקב שמא יחששו בניו על זה. אמר הנה אנכי מת בקברי בארץ כנען. ר"ל הסתלקות רוחי ונשמתי יהי' שם ועד שאבוא לשם איננו נחשב למת. ועי' בווי העמודים פרק כ"ג וביע"ד. ועי' לקמן (נ' כ"ד):
פסוק ה:
כריתי עי' רש"י ומה שכתבתי לעיל (מ"ט כ'):
פסוק ו:
כאשר השביעך. ערש"י, ובסוטה ל"ו ב', ובתד"ה איתשיל, ובעיון יעקב, וענף יוסף על ע"י בזה, ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' קי"ח:
פסוק י:
גורן האטד. ערש"י ועי' יפה מראה על אגדות ירושלמי מהיפ"ת בפ"א סי' י"ז מסוטה:
פסוק י:
ויעש לאביו אבל שבעת ימים, עי' בחו"ק ד"כ ע"א דיליף אבילות שבעה מעמום, ועי' בתד"ה מה דמפ' ויחי אין ראי' דהתם קודם קבורה, ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מ"ת, ובשאלתות דר' אחאי סי' ל"ה יליף מכאן, ודחי ודילמא שאני יעקב משום דהוי חשוב עבדי לי' מילתא יתירה אלא מפ' דעמום, וע"ש בשאילת שלום, דעל תי' הירושלמי ק' דכמה דינים ילפינן מקודם מ"ת, נותנין לבתולה י"ב חדש מרבקה בכתובות נ"ז ב', ואין מערבין שמחה בשמחה מלבן מלא שבוע זאת, עתו"ס מו"ק ח' ב' ד"ה לפי משם ירו' (ופי' רצוף אהבה שם), הרי דירו' עצמו יליף מקודם מ"ת, ובזבחים ק"ח ב' דאינו חייב משום העלאת חוץ עד שיעלה לראש המזבח מקרא ויבן נח מזבח, ושהה י' שנים ולא ילדה ביבמות ס"ד א' מאברהם מקץ עשר שנים, ומותר לשנות מפני שלום מבני יעקב אביך צוה כו' כדאיתא ביבמות ס"ה ב'. וי"ל בדוחק דדוקא היכי דאיכא למילף מאחר מ"ת, אבל היכי דליכא למילף ממק"א ילפי' מקודם מ"ת ולכן ל"ה השאילתות תירוצו, וגם בתי' התוס' לא בחר עפמ"ש בנזיר ס"ה א', ה"ד תפוסה א"ק ונשאתני ממצרים וע"ש בברטנורא ומפו', ונתבאר משם דיעקב נקבר במצרים קודם שנשאוהו לא"י, ומ"ש התי"ט בשם הרמב"ם דאסמכתא הוא דלא נמצא בפסוק שנקבר תחלה במצרים, אבל השאילתות תי' היטב דשאני יעקב דהי' חשוב, ובס' לוית חן תי' דהא דא"ל מקודם מ"ת רק באבילות לפמ"ש הטו"ז יו"ד סי' שצ"ז דבספק אבילות אין להחמיר דאתא לידי קולא שנוהג בשבת ומבטל בת"ת כל ז"י. א"כ דוקא אבלות אין למדין שלא הי' אז עדיין שבת ותורה ואינו מבטל כלום, אבל שאר דברים למדין מקודם מ"ת עש"ה:
ועשו"ת חתים יו"ד סי' שמ"ו אות ח'. ובאה"ע ח"ב סי' קכ"ה, ובתו"מ שהקשו לו ג"כ סתירת תוס' מד"ח לד"כ, ותי' לפמ"ש רמב"ן בנים אתם לכן לא תתגודדו. כי בן ההולך אצל אביו אין לצער עליו ובהקדמתו לתורת אדם כ' מ"מ אין ראוי שלא לצער כלל אלא ג' לבכי ז' לאבל כו', וא"ש דז' ימי משתה ילפי' מק"ו דב"נ אינו מצווה על פ"ו ואפ"ה שמח ולא עירב שמחה בשמחה ק"ו לאחר מ"ת שנצטוו על פ"ו, אך באבילות י"ל קודם מ"ת לא נקראו בנים יש להתאבל, אבל לאחר ח"ת סד"א שלא להתאבל כלל ע"ש, וא"ש בזה מ"ש ויראו כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו כו', דבראותם שיעשה אבל ז"י חשבו אלו אנו חשובים כבני אלקים ועבדיו, ל"ה מתאבל כ"כ, אע"כ דקודם מ"ת אין לו דין בני אלקים ועבדיו, ע"כ ויראו כי מת אביהם פי' שהתאבל עליו אמרו לו ישטמינו, וישלחו לו אביך צוה עבדי אלקי אביך דיעקב ס"ל שגם עכשיו אנחנו בנים למקום:
וע"ע בשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"א סי' א' בזה, ובמהדורא רביעאה ח"א סי' מ"ח הקשה עוד דמלא יעשה כן במקומנו ילפי' דאין לקדש בתו הקטנה קודם הגדולה, עי' אה"ע סי' ל"ז ואולי מה שהי' מנהג נכון קודם מ"ת פשיטא דיליף דגם לאחר מ"ת ראוי לעשות כן רק דבר חקה אין למדין מקודם מ"ת, וא"ש גם קו' הח"ס, והביא עוד מדרש וירא פנ"ז דאיוב מעולי גולה הי' וישראלי הי' ומדרשו בטבריה לפיכך למד ממנו דיני קריעה וברכת אבלים, נראה דטעם א"ל מקודם ח"ת לפי שהי' להם דיני ב"נ וניתנה תורה ונתחדשה הלכה, וא"כ היכי דמסתבר לומדין מקודם מ"ת, וערמב"ן ויצא (כ"ט כ"ז), וביפ"ת ובפ' ויחי סי' ז'. ובמ"ר ויחי הובא ג"כ כהירושלמי, וביפ"ת כ' דדוקא מה שכ' בדרך צווי הוא דיליף מקודם מ"ת אבל לא מ"ש בדרך ספור, ובשו"מ שם האריך הרבה בזה, וע"ע בהגהות מהר"צ חיות נזיר ט"ו, דמ"ש רש"י אלא רבנן תקנו שבעה דסמכי אקרא צע"ג דלא נמצא כן בשום מקום, ובירושלמי ומדרש ויחי רצו ללמוד משם ודחי דא"ל מקודם מ"ת, וכ"ה ברמב"ם בפ"א ה"א מאבל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ועיקר ענין אבילות תקנות מ"ר כמ"ש בירושלמי כתובות פ"ק וברמב"ם שם, רק הכ"מ לא התעורר דהוציא זה מירושלמי, וע"ע בשו"ת מים רבים או"ח סי' מ"ד, ושו"ת כתב סופר יו"ד סי' קפ"ח, ולעיל בפ' ויצא (כ"ט כ"ז) ובפ' וישלח (ל"ה י') מענין אין למדין מדברי אגדה, ובכל"ח הביא פשט על פוס' דאבל הי' קודם קבורה לפמ"ש בתענית דיעקב לא מת דמיתה הוא על אפיסת הכח אמנם אי מכחות נשארו לדורות אינו נקרא חיתה וכח יעקב נשאר לבניו ומשו"ה אחר הקבורה ל"ש אבילות, ועשו אבילות כיון דלעיני העם מת, והא דלא מת כיון דתתן אמת ליעקב ואמת א"א להתבטל וליפסד דמה שנפסד ומת אינו אמת כמ"ש המפו' דלכן חותמו של ה' אמת. ול"ש ביעקב מיתה, ומשו"ה צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד שצורה שלו אמת, ועמ"ש בזה בפ' ויצא (כ"ט כ"א) בשם הגאון הקדוש מסאכאטשוב ז"ל:
פסוק יג:
וישאו אותו כ' באבן שועיב בשם רמב"ן שלא לישא הנפטר אלא בכתף כמ"ש וישאו אותו כי הנצרך לשאת אותו בסוסים הוא עונש כמ"ש (מלכים ב' י"ד) וישאו אותו על הסוסים, ועי' ציוני מהר"נ שזה דעת הרמב"ם פ"ד ה"ב מאבל, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קע"ה שלא ראה דברי הא"ש הנ"ל, ועשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' צ"ב:
פסוק טו:
ויראו. רש"י שפסקו לאכול על שלחנו, עי' בס' המצות שורש ב' וברמב"ן שם אי יש חיוב לכבד אחיו הגדול אף לאחר מיתת אביו, ועי' פתחי תשובה יו"ד סי' ר"מ סקי"ח ומ"ש לעיל (ויגש מ"ו א' ויחי מ"ט. ה') ולרמב"ן דרק בחיי אב שפיר הושיבם על שלחנו משום כבוד אב, ומשמת אב בטל חיוב כבודם אין ראוי להושיבם על שלחן מלכים, דעי"ז המלך יתבזה, וצריך שיהי' אימתו עליהם. וגם לרמב"ם י"ל משניתן בכורה ליוסף הרי הוא האח הגדול ולא הם, והעיר בזה בח"ס עה"ת, ועמ"ש בפ' בשלח (י"ג י"ט) בשם בית יצחק, ועי' בספר עולת חידש מחו"ז הג"ר סיני ספיר מברעזין ז"ל סיון דרוש י"ח, אריכות מכל הפרשה:
פסוק טו:
לו ישטמנו. ערש"י ראב"ע ואוה"ח ומ"ש בפ' חיי שרה (כ"ד ל"ט) ובס' ארצות השלום דרוש ז' כ' באשר זכרו את גודל הרפה אשר עשו לו וחשבו כי עוד השנאה כבושה בלבו אמנם יכלכלם מסבת הנקמה, כעצת החכם אם רעב שונאך האכילהו לחם, וזה הי' בלבם חצי חות ובחרו יותר שינקום מהם בפועל ממש בשבי או יסורים כמו שעשו לו, וע"ז אמרו לו והלואי שישטמנו יוסף בפרהסיא והשב ישב לנו כמו שגמלנו לו בפועל לא רע המלובש תחת מכסה הרחמים והטוב עש"ה, ועמ"ש בפ' חיי שרה (כ"ד ל"ט) ובס' לקוטי בשמים כ' דקשה עוד מ"ש יוסף בפכ"א אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, הלא האחים לא הזכירו כלל טפם. ורק בראותם שמתנהג עמהם ברחמים חשבו שלהם לא ירצה להשיב גמולם שהם גדולים ממני, אבל אחרי מותם ישפוך חמתו על בניהם, וזה לו ישטמנו רק אותנו, וא"ל יוסף אל תיראו כו' גם לטפכם לא יעשה להם רעה:
וידוע דכשאיש שונא לחבירו בלבו השנאה גוברת, אך כאשר הוציא לחוץ וכבר התקוטט עם חבירו אז חמתו שככה, כהפשט ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, משונאי אני יכול לשמור עצמי אבל לא מאוהבי ובלבו הוא שונאי אתה ה' תהי' לי בעוזרי והבאתי לעיל בפ' בראשית (ד' ח') וכ' לא תשנא את אחיך בלבבך רק הוכח תוכיח אולי יתברר האמת עם מי, וז"ש לו ישטמנו בגלוי וכנ"ל:
ועי' במד"ר ובעה"ת ובעה"ט כשחזרו מלקבור אביהם עבר יוסף על הבור ובירך ברוך שעשה לי נס אמרו עדיין זוכר, וק' אמאי לא הזכיר אם בירך בהליכתו, ואין לומר כיון דלא נקבר אביו פטור ממצות, ז"א פי' ביו"ד ברמ"א סי' שמ"א סי' ג' דנושאים מהלך ב' ימים מחויבים במצות וכאן הי' מהלך רב, וי"ל בהליכתו לא הלכו בדרך שהי' הבור, ועי' במעבר יבק שאין לילך בחזרה באותו דרך, אמנם ק' מה שאמרו עדיין הוא זוכר הא הוא מחויב לברך, וי"ל שכ' שם דפעמים מקצת דרך מותר לילך באותו דרך, וי"ל דבירך בהליכתו ולא אמרו עדיין זוכר דהא מחויב לברך, אבל בחזירתו י"ל דלא הי' עוד ל' יום מהליכתו ול"ה מחויב לברך, ולא ברך בשם כמבואר בבעה"ט, וכיון דלא הי' מחויב לברך, ואפ"ה בירך אמרו עדיין זוכר. ועי' בהקדמת שו"ת מהר"מ פדוואה דבר נחמד להלכה ע"ש:
פסוק טז:
אביך צוה. ערש"י ומהרש"א יבמות ס"ה ב' בשם ירושלמי ועמ"ש בפ' תשא (ל"ב כ"ז) בשם שו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' כ"ט באריכות בענין מותר לשנות מפני השלום:
פסוק יז:
כה כו' בס' נח"ק הביא דמי ששמו יוסף עלול שיתקנאו בו, יוסף בגי' קנאה וז"ש ויצוו אל יוסף לאמר פי' שמו לאמר כי שמא גרם, והוא השיב התחת אלקים אני, כי יוסף גימ' "דבקים" וזה התחת אלקים אני, ואני דבק בו כשמי שגופי ונפשי יחדיו ידובקו לעבוד בוראי, ואתי' "דבקים" ומפקא "מקנאה":
פסוק יט:
התחת אלקים אני. והוא ל' תמיה ובריח דודאים על הגדה מזקיני הגאון מלאסק ז"ל בפסקא דן אנכי, כ' דאיש המכוון לעשות לחבירו רעה ונמשך מזה טובה כשירצה לשלם לו גמול לא ישלם לו רעה גדולה מזה באופן שימשך לו טובה, רק שזה א"א ביד אדם לעשות ולכן אמר יוסף התחת אלקים אני לעשות רעה ויוצמח מזה טובה, ומצינו שעל רעה כזו שיצא ממנה טובה לשלם גמול טוב וכמ"ש בחובת הלבבות פ"ז משער הכניעה בחסיד א' ששלח מזמרת הארץ לאיש א' שביישו ואמר כי אתה נתת לי מזכותיך ע"ש, הרי ששלם גמול לאיש שחשב לעשות לו רעה והי' לו מזה טובה ע"ש דרוש נעים, וכן מצאתי בס' משפט צדק על תהלים אות ק"צ שכ' ג"כ זה שלא יוכל לקיים זה לעשות רעה שיוצמח טובה, וכ"מ בס' עשרה למאה דרוש ו', וא"ש בהלל שבא לעיר ושמע קול צוחה אמר מובטח אני שאין זה בביתי, ויפלא על עניו כמותו שיתפאר עצמו בזה, אבל הענין שהי' רגיל על כל צרה שיאמר גם זה לטובה, ולא הי' צועק שהאמין שיהי' לו טובה, והרגיל גם בני ביתו לזה, ולכן הי' מובטח שאין זה בביתו דשם לא צווחין, ומעשה בצדיק א' עני גדול והי' תמיד שמח, ופ"א בא אליו חסיד א' בבכי שברך היום ברכה לבטלה שעשה לי כל צרכי וכבר עבר היום ואני וב"ב עדיין בתענית. וא"ל אל תבכה לא ברכת לבטלה שבודאי ה' יודע את צרכך שלא יהי' לך היום לאכול, וישמח העני וקיבל עליו שלא לבכות עוד ע"ש דברים מתוקים, ובאמת הדברים מבוארים בבעה"ט בקיצור ע"ש ותמצא:
ובס' פרח לבנון כ' עפ"ד המדרש ויתנכלו אותו להמיתו מלמד ששיסו בו הכלבים וקיי"ל שיסה הכלב פטור מדיני אדם וחייב בד"ש בב"ק דנ"ו, וז"ש אל תיראו מצדי יש לכם מחילה וכפרה אבל התחת אלקים אני דאתם חייבים בד"ש, ואין הדבר בכחי למחול, ועמ"ש בזה בפרדס דוד. ובס' פתחי שערים על שבת קנ"ב. דכל מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין ועי' מהרש"א דעיקר מה שהוא חלקו מאב תלוי אם י"ב קנאה, ובזה י"ל התחת כו' והעליתם את עצמותי מה שייכות יש זה לזה, וי"ל דאמר יעקב ואני נתתי שכם א' ופרש"י לקבורה כדכ' ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י קברו בשכם. אמנם זה תלוי אם יש קנאה בלבו על אחיו אז עצמותיו מרקיבין שוב לא הי' צריך לקבורה שנית וא"א להעלות לארץ, א"כ ע"י שבשרוהו יעקב עליית עצמותיו לא"י הוי כאומר לו שישא את פשע אחיו, ול"ה לו קנאה בלבו עליהם. ושפיר שייך סמיכות הפסוקים אל תראו ול"ה לי קנאה עליהם וידע אשר לא ירקבו העצמות לכן צוה קודם מותו אנא שא נא ובמדרש היכן אלא שגדול השלום פ"ש, ולהנ"ל יובן דשפיר צוה כשאומר ואני נתתי כו' לקבורה ע"כ מוכרח שלא לקנאות והוכרח למחול החטא:
פסוק כ:
ואתם חשבתם עלי רפה ואלקים חשבה לטובה. עי' באוה"ח, ה"ז דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין ופטור אף בד"ש, ועי' בערבי נחל דמצינו פעמים נענש על מחשבה רעה דהשי"ת יודע מחשבות ונחשב לעבירה כמו בע"ז, משא"כ בין אדם לחבירו אפי' יחשוב לרעה כל שעי"ז בא טובה אינו מזיק מחשבתו אחר שעי"ז אין מגיע היזק לחבירו. ובס' אהל יעקב כ' אתם חשבתם עלי רעה כלומר רק עלי, ואלקים חשבה לטובה להחיות עם רב, ולעומת גודל הטובה שעשיתם החיוב שלא ישאר עוד שביב מכתם הרעה אשר חשבתם ע"ש ע"פ משל:
ונודע תמיהת העולם על אוה"ח דהרי בנתכוון לאכול חזיר ועלה בידו טלה דצריך כפרה וילפי' מאשה הפרם וה' יסלח לה בנזיר כ"ג א', ואיך כ' האוה"ח דפטור אף מד"ש, ועי' בירושלמי נזיר פ"ד ה"ג, ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ח' חידש דדוקא בנתכוון לעבירה ופשה רשות חייב בד"ש וגם מכות מרדות, אבל אם עשה מצוה פטור לגמרי וא"צ כפרה, וה"ה כשנתכוון להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור אף מד"ש. ובזה נכונים דברי הלבוש יו"ד סי' קנ"ז במי שהעלה בלבו טינא תוכל אשתו לבוא אליו להטעותו באופן שיהי' סבור שבא על ערוה ושרי, ותמוה דהרי צריך כפרה שנתכוון לאיסור והיא עוברת לפ"ע ומכשילתו, ולהנ"ל ניחא כיון דהוא עושה מצוה פ"ו א"צ כפרה ע"ש מה שתי' עוד, והק' דהא עברו על לאו דגונב נפש מאחיו, ובס' ברכת שמואל כ' דמדין הי' פטורין והביא רמב"ם שכ' דמ"ש בגמ' גונב בנו פטור וילפינן מונמצא בידו בסנהדרין פ"ה ה"ה בגונב אחיו פטור (ועי' במנ"ח מצוה ל"ו). וא"ש וירא את העגלות (מ"ה כ"ז) זה דין עגלה ערופה שפירש לו בכוונה דגונב בנו פטור מונמצא בידו, ובעגלה ערופה דרשו כמו כן עיר שרובה נכרים פטור מדכ' כי ומצא, עתו"ס סנהדרין פ"ו א' ד"ה ונמצא כשהזכיר לו דין ע"ע רמז לו דין גונב נפש אחיו פטור ותחי רוח יעקב. איברא דברמב"ם איתא אחיו הקטן, י"ל כוונתו דוקא שלא בא לכלל גדלות ויוסף כבר הי' גדול שהי' בן י"ז שנים, וי"ל דאין כוונת הר"ם דלא בא לכלל גדלות אלא שהי' קטן וצעיר לימים מאחיו שעל כן מצוי בידו כחו דכ' את אחיכם הקטן ובנימין כבר גדול הי', אך הכוונה צעיר מאחיו:
אמנם תמוה מפייטן למוסף יוה"כ גבי עשרה הרוגי מלכות שהרג אותם המלך הרשע מדוע לא אמרו לו בתשובת שאלת דגנב אחיו הקטן פטור מונמצא בידו, ונראה דבש"ס דידן ממעט גונב בנו מונמצא בידו, וי"ל כרמב"ם דה"ה אחיו דמצוי בידו קרינן בי', אולם בירושלמי ילפינן מוגנב נפש מאחיו (תצא כ"ד ז') פרט לבנו א"כ לירושלמי ודאי גונב אחיו חייב, א"כ י"ל דהפייטן ע"פ ירושלמי כמ"ש תוס' חגיגה י"ג א' ד"ה ורגלי, וי"ל שרמב"ם שכ' גונב אחיו פטור ואין דרכו להביא דין מעצמו, יליף מדלא ממעט בש"ם דידן דבנו פטור ממקרא דאחיו, ע"כ מוכח דלש"ס דידן גם גונב אחיו פטור מונמצא בידו ע"ש ועי' בתשובות מהרי"ט צהלין סי' קס"ה שנסתפק בכוונת הרמב"ם בגונב אחיו הקטן פטור אי נקט דוקא קטן ע"ש:
ובאמת אין כאן תימה כלל על האוה"ח דבגמ' בנתכוון לאכול חזיר ואכל טלה עכ"פ הי' מחשבתו לעשות איסור אבל השבטים לא הי' במחשבתם כלל לעשות איסור אדרבה במחשבתם הי' שעושים מצוה כמ"ש במדרש שדנו את יוסף ע"פ דין תורה שחייב מיתה, וגם כשמכרוהו דנו שחייב להיות נמכר לעבד, ומד"ר וישב לכו ונמכרנו לישמעאלים אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם, כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה לכו ונמכרנו לישמעאלים, ועי' אוה"ח וישב (ל"ז י"ח) שהאחים דנו בו דין עד זומם בשביל שהעיד עליהם שקר, וב"נ נהרג ע"פ ע"א ובלא עדים ובלא התראה ועל עדות קרובים, וכ' שם בפירוש שחשבו שיופטרו מעונש אף בדיני שמים ע"ש, ועי' בספורנו שדנו שחייב מיתה כדין הבא להרגך השכם והרגו ע"ש, הגע בעצמך אם ב"ד הוציאו פסק דין על א' שח"מ וטעו בדין וכשרצו להשקותו כוס מות להמיתו נתנו לו כוס יין האם נימא בזה שב"ד חייבים על מחשבתם שאין כאן מחשבה רעה ולא מעשה רעה, וזה כוונת האוה"ח ה"ז דומה למתכוון להשקות כוס מות פירוש שבדעת המשקה הי' שזה חייב מיתה ע"פ תורה ופטור שפיר אף בד"ש, ואין להקשות שנמצא במדרש וזהר שנענשו השבטים על מכירת יוסף, הא לא הי' כלל להם חטא, אך י"ל דה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולעיני העולם הי' נחשב לחטא דסברו דמחשבתם הי' לרעה אבל באמת ל"ה חטא כלל:
והנה במשנה נזיר כ"ג בעברה בנזירות ולא ידעה שכבר הפר לה בעל חייבת מכות מרדות, ועי' בתוספתא פ"ג דנזיר דסובר ר' יהודה בנזיר ששתה יין ואח"כ הלך לחכם והתיר לו חייב מכות מרדות, וברמב"ם פי"ב הי"ח מנדרים פסק כר"י במשנה נזיר דחייבת מכות מרדות. ובפ"ד הי"ח משבועות כ' דאם עבר ואח"כ נשאל הר"ז פטור מחלקות ולא כ' דחייב מרדות כמ"ש בתוספתא, ולכאורה י"ל דבהפרה רק מיגז גייז, ועברה עכ"פ איסור קצת אבל חכם עוקר נדר למפרע ול"ה כלל נדר ומשו"ה פטור אף ממרדות, אך ז"א דהרי אפי' אחר הקמת הבעל יכול החכם להתיר לה הנדר כמ"ש ביו"ד סי' רל"ד סעיף כ"ג. וא"כ גם באשה שנדרה בנזיר הי' בידה לשאול על נזירתה *) ואעפ"כ ס"ל לר"מ דלוקית מ"מ אע"ג דבאמת כבר הפר לה הבעל ול"ה כלל איסור במעשה, א"כ מכ"ש בנודר בנזיר ועבר ואח"כ נשאל בודאי צריך להיות לוקה מרדות כיון שהי' מעשה איסור ג"כ אלא דאח"כ נעקר למפרע, והעיר בזה בכל"ח:
ובחידושי הרי"מ חו"מ סי' ל"ד סק"ז הביא התוספתא והתפלא על הפוסקים שלא הביאו דבריו, ותי' בזה קו' מהרש"א גיטין דל"ג דנזיר ישאל בודאי כדי לפטור ממלקות ולהתוספתא אינו ודאי דסו"ס ילקה מרדות. ובספרי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על גיטין בסוגיא דנודרת פלפלתי בזה התוספתא ע"ש דבר נכון, ועי' ג"כ בישועות ישראל סי' ל"ד סוסק"ז שנסתפק בזה, וכ"ז נעלם מהבית יצחק ולא הביא התוספתא:
ובגוף הדבר אי אזלינן בתר מחשבתו או מעשה מבואר במנחות דס"ד א', בטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים אי אזלינן בתר מחשבתו יש פלוגתא שם, ובכל"ח האריך בפלפול, וכ' דאע"ג דפליגי אי אזלי' בתר מחשבתו ז"ד בעבירה בין אדם למקום כיון דלהשי"ת אין נפק"מ אי מחשבה או מעשה שהכל גלוי לפניו, ואע"פ שאין הקב"ה מצרף מחשבה גרידא מ"מ כשעושה אותה בפועל הוי עבירה גמורה, ושפיר י"ל דאזלי' בתר מחשבתו ואפי' למ"ד דאזלי' בתר מעשה היינו שיהי' חיוב גמור אבל עכ"פ צריך כפרה, אבל בעבירה בין אדם לחבירו שעיקר האיסור שהרע לחבירו כ"ע מודים דאם המעשה טוב ועוד נצמח מזה טובה לחבירו אזלי' בתר מעשה, ואע"ג וגם מחשבה איסור וכ' לא תשנא את אחיך בלבבך, מ"מ כשעשה איזה מעשה רע לחבירו ונתגלה שזה מעשה טובה וגם חבירו מודה שאם הי' יודע תחלת מעשה זו הי' מקבל בלב שלם אין עליו עונש אף בד"ש דאדרבה חבירו מחזיק לו טובה שנצמח מזה ישועה אין לו עונש על המחשבה, וע"ש עוד שחידש דפלוגתא דמנחות ל"ש רק במיתה, אבל במלקות קיי"ל דצריך שיהי' דומה ללאו דחסימה, ולכן לאו הנל"ע וכיו"ב פטור דגזה"כ אם אינה דומה לחסימה פטור, לכן היכא דנתגלה אח"כ דמעשה הי' בהיתר נהי דמחשבתו הי' באיסור ל"ד לחסימה דשם גם הפעולה הי' באיסור ולכן ל"ש בו מלקות ור"י לשיטתי' דאין לוקין על להנל"ע דלא דמי ללאוי דחסימה במכות י"ג ב', ואע"ג דר"י ס"ל לאו שאב"מ לוקה מ"מ דאית בי' מעשה ואי אזלי' בתר מעשה הוי היתר עדיף טפי, וע"ע בירחון אהל מועד שנה א' סי' ל"ד ושנה ב' סי' קל"ו בזה, אבל כל דבריו שם כבר דשו בו רבים:
פסוק כג:
על ברכי יוסף. עי' תרגום יונתן גזירינון יוסף ועי' במפרש די"ל שיוסף הי' הסנדק וז"פ על ברכי יוסף הי' נימולין. ועי' ברמ"א יו"ד סי' רס"ה סי"א שלא ליתן ב' ילדים לסנדק אחד, וע"ש בהגהות יד שאול דמתרגום כאן משמע דאין קפידא, וע"כ דבאבי' או זקנו לא איכפת ויכול להיות בהרבה בנים, ולפענ"ד דהנוב"י מ"ק יו"ד סי' פ"ו כ' הטעם דהוי כמו דנותן מתנותיו לאחד, והק' ממכירי כהונה, וי"ל דעכ"פ במי שאינו מכירו י"ל דאסור ליתן, ולפי"ז לפמ"ש החכם צבי סי' ע' דקרוב חשוב יותר ממכירי כהונה א"כ ודאי לא איכפת לן בחשוב כמו מכירי כהונה דשרי, ומתרגום אין ראי' דיש שם ב' פירושים:
פסוק כד:
פקוד יפקוד. עי' בעה"ט יפקוד ל' חסרון ופקוד שהוא ק"ץ שנה יחסר מן ד' מאות ולא ישאר רק ר"י, ולכאו"ק מה שייכות להא דוהעליתם את עצמותי מזה, וי"ל דלכאו"ק איך צוה יוסף לישא ארונו לא"י הא אסור להביא מת מחו"ל לא"י וכמ"ש בכתובות קי"א דעולא קרי עליהם ותבואו ותטמאו את אדמתי, ועמש"ל בזה (נ' ה'), וראיתי לפרש כיון דאז עדיין לא נתקדשה א"י, אבל אי אמרי' דא"י מוחזקת מאבותינו א"כ הוי כבר א"י מקודשת מימי אברהם הדק"ל, והנה הגזירה הי' ת' שנה והי' רק ר"י ורק הגלות התחילה מלידת יצחק, וזה שייך רק אי א"י אינה מוחזקת מאבותינו, ויצחק הי' בארץ לא לו ונחשב לגרות אבל אי א"י מוחזקת ויצחק הי' בארצו לא נוכל לחשוב גלות מיצחק, וזה ההמשך דיוסף ירא שלא ישאו ארונו לא"י משום הנ"ל ותבואו ותטמאו את אדמתי, ואפשר דיחשבו דא"י מוחזקת ויש בה קדושה לכן הקדים "פקוד" יפקוד כבעה"ט ולא יהי' רק ר"י במצרים וע"כ דגלות נחשבה מיצחק, וראיה דאין א"י מוחזקת ואין בה קדושה ול"ש החשש ותבואו כו', וע"ע בכת"א ויע"ד, ח"ב דרוש ז':
פסוק כה:
וישבע עי' ביו"ד סי' רל"ו סעיף ו' בשנים שנשבעו זל"ז לעשות דבר אחד לחבירו ועבר א' על השבועה השני פטור מלעשות, ועי' בטו"ז סקי"ג בזה ובנקה"כ, ועשו"ת בית יעקב סי' קי"א והובא שם בגליון מהרש"א דהביא ראי' מסוטה י"ג א' על חשה דהתעסק בקבורת יוסף חכם לב יקח מצות, משמע דעבירה לא הי' למשה אלו לא הי' מתעסק בקבורת עצמות יוסף, ועי' בתורת משה להח"ס בענין הלכה:
פסוק כו:
וימת יוסף. הרבה פעמים נזכר כאן יוסף בא להודיענו שנפטר בשם יוסף, ואף שהי' מלך פ' שנה לא נשתקע ממנו שם העברי, דפרעה שינה שמו לצפנת פענח דידע דעתידים ישראל ליגאל משום זכות שלא שינו שמם לכן שינה שמו כדי שיראו ישראל וילמדו ממנו לשנות שמם לשם נכרי אבל יוסף הבין כוונתו ולא שינה, ועמש"ל בפ' מקץ (מ"א מ"ה) ובשו"ת אורי וישעי ח"א סי' קי"א:
ובסנהדרין ק"ו א'. איתא ג' מטמוניות הטמין יוסף, א' נתגלה בימי קרח, ב' בימי אנטונינוס, ג' יתגלה לעתיד, והכוונה בזה דג' למודים מוסריים אנו למדים מחיי יוסף, א', שמי שנבחר להיות מורם מעם לשוא יעמלו שונאיו ומתנגדיו בתחבולות שונות, כי אם ה' צוה יקום עצתו, כמו שהיה הגזירה שיוסף ימלוך ואחיו ישתחוו לו, אף שנשלך לבור ונמכר, המליך בהם, והמטמון הזה נאמרה ונשנית בימי קרח שחלק על משה ואהרן וחפץ להוריד אותם מגדולתם, והכל היה לאפס כי אם ה' ויהי, הוא צוה ויעמוד, ב', למדים מחיי יוסף שההבדל בעניני אמונה ודת אינו מפריד בין הדבקים, וגם אנשים מאמונות שונות או שני עממים יכולים להיות באהבה וריעות ושוא ידברו שונאי ישראל כי ההבדל בין הדתות גורם לשנאה לישראל, דרואים דיוסף לא עזב צדקתו ובכל זאת עמד בברית אהבה עם פרעה ושריו וחכמיו, והמטמון הזה חזר ונשנית בימי אנטונינוס שרבי היה אוהב לו אהבה רבה ונאמנה אף שהיו משתי אמונות, ולימוד השלישי, ששנאת אחים לא לעולם תעמוד, ובא יבא זמן שיהי' סוף לשנאתם, יען שאחים הם ודם אחד בעורקיהם, והוכחה על זה יוסף ואחיו שהם רצו להרגו והשנאה היה גדול כל כך, והסוף היה שעשו שלום ואחדות אות הוא גם לנו אף כי יש שנאה בין אחים ומפלגות שונות נתרבו ובפרט בימי מלחמות התבל, אך לא לעולם תעמוד וזאת יתגלה לעתיד לבא דיסיר קנאת איש מאחיו, ויבא אהבה לכל הנברא בצלם אלקים, אכי"ר: