פסוק א:בַּחודש השְּׁבִיעִי, תשרי, בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ, כחודש לאחר התחלת הבניין, הָיָה דְּבַר־ה' בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
פסוק ב:אֱמָר־נָא אֶל־זְרֻבָּבֶל בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל־יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶל־שְׁאֵרִית הָעָם לֵאמֹר׃
פסוק ג:מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר מירושלים שלפני החורבן, אֲשֶׁר רָאָה אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן. היו עוד אנשים שבעודם צעירים מאוד ראו את הבית הראשון וחזרו ארצה כבני שבעים ומעלה. וּמָה, כיצד אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה – הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. הבית שאתם בונים כעת נראה לכם קטן ועלוב בהשוואה לבית המקדש הראשון.
פסוק ד:וְעַתָּה חֲזַק, התחזק זְרֻבָּבֶל, נְאֻם־ה', וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל־עַם הָאָרֶץ, נְאֻם־ה', וַעֲשׂוּ, התחזקו והשלימו את הבניין, כִּי־אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
פסוק ה:אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, הברית עדיין קיימת, וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם. לכן אַל־תִּירָאוּ.
פסוק ו:כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עוֹד התרחשות אַחַת, עוד מְעַט הִיא באה, או: מעט זמן היא תארך – וַאֲנִי מַרְעִישׁ, מחריד, מזעזע אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־הַיָּם וְאֶת־הֶחָרָבָה, היבשה. יתרחשו מהפכות עולמיות.
פסוק ז:וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם, וּלבסוף בָאוּ, יביאו חֶמְדַּת, אוצרות כָּל־הַגּוֹיִם למקדש, וּמִלֵּאתִי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד, אָמַר ה' צְבָאוֹת.
פסוק ח:לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, ולכן ראוי להביאם לבית ה'.
פסוק ט:גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה, הָאַחֲרוֹן, הבית השני, מִן־הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם. נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
פסוק י:בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, הוא חודש כסלו, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ, הָיָה דְּבַר־ה' בְּיַד־חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
פסוק יא:כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: שְׁאַל־נָא אֶת־הַכֹּהֲנִים דבר תּוֹרָה, שכן הכהנים אמורים לשמר את הידע בדבר החוק וההלכה, לֵאמֹר:
פסוק יב:הֵן יִשָּׂא־אִישׁ, אם אדם נושא בְּשַׂר־קֹדֶשׁ בִּכְנַף, בשולי בִּגְדוֹ. באותו הזמן התעטפו אנשים בבגדים שהיו מעין טליתות, ובקלות היו יכולים להרים את שולי הבגד ולשאת בו דבר. וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל־הַלֶּחֶם וְאֶל־הַנָּזִיד, תבשיל, בעיקר של ירקות, וְאֶל־הַיַּיִן וְאֶל־שֶׁמֶן וְאֶל, או אל כָּל־מַאֲכָל – הֲיִקְדָּשׁ? האם המאכל ייעשה קדוש על ידי נגיעה בלבד בבשר הקודש? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: לֹא. הקדושה אינה עוברת מדבר לדבר במגע.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר חַגַּי: אִם־יִגַּע טְמֵא־נֶפֶשׁ, מי שבא במגע עם מת, בְּכָל־אֵלֶּה – בלחם, בנזיד, ביין ובשמן – הֲיִטְמָא? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ: יִטְמָא, מפני שדבר טמא מטמא גם אחרים.
פסוק יד:הקדושה איננה מתפשטת מעצמה על ידי מגע בלבד, ואילו הטומאה הולכת ומתרחבת הלאה והלאה, והיא ממשיכה ומרעילה דברים אחרים. משום כך יש להקדיש תשומת לב רבה שלא להיכשל בדבר טמא. וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר: כֵּן הָעָם־הַזֶּה וְכֵן־הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי, נְאֻם־ה', וְכֵן כָּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם – טָמֵא הוּא. הטומאה עוברת מדבר לדבר, ולפיכך כל מעשי ידיו של העם אינם טהורים. אילו הקדושה הייתה מתפשטת באותו אופן, אפשר היה לצַפות שמקום המקדש יגרום לכל העם להתקדש, אלא שבפועל, דווקא הפגמים הם שמתפשטים והולכים בקלות, וכך נעשים הכול טמאים.
פסוק טו:וְעַתָּה שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, והלאה. שימו לב לתהליכים המתרחשים נגד עיניכם – מִטֶּרֶם שׂוּם, בטרם שמו אֶבֶן אֶל־אֶבֶן בְּהֵיכַל ה',
פסוק טז:מִהְיוֹתָם בָּא, כאשר היו באים אֶל־עֲרֵמַת תבואה שנראית של עֶשְׂרִים סאה, איפה או כור – וְהנה כשמדדו אותה בפועל הָיְתָה עֲשָׂרָה, התברר שאין בה אלא חצי ממה ששיערו. היבול התייבש, הצטמק או פחת איכשהו. וכמו כן, אדם היה בָּא אֶל־הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף, לגלות חֲמִשִּׁים פּוּרָה, מידת יין, אולי כמלוא דריכה אחת. נדמה לו שיימצא חמישים – וְהָיְתָה עֶשְׂרִים בלבד.
פסוק יז:יתרה מזו – הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן, אבדן נפח או משקל של תבואה או גוף, וּבַיֵּרָקוֹן, מחלה המקלקלת את התבואה, וּבַבָּרָד, אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְאֵין־אֶתְכֶם, אתם עצמכם לא פניתם אֵלַי להיוושע ממצוקתכם. נְאֻם־ה'.
פסוק יח:כך היה עד כה, אבל שִׂימוּ־נָא לְבַבְכֶם מִן־הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יֻסַּד הֵיכַל־ה', שִׂימוּ לְבַבְכֶם –
פסוק יט:הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה, הרי עדיין הזרעים במחסן, וְעַד, עדיין הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא פרות – מִן־הַיּוֹם הַזֶּה, משהתחלתם בבניין המקדש אֲבָרֵךְ.
פסוק כ:וַיְהִי דְבַר־ה' שֵׁנִית אֶל־חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃
פסוק כא:אֱמֹר אֶל־זְרֻבָּבֶל פַּחַת־יְהוּדָה לֵאמֹר: אֲנִי מַרְעִישׁ, אזעזע אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ,
פסוק כב:וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת, אסיר את המלכים מכס מלוכתם, וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם, וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ, וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם ויהרגו אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו.
פסוק כג:בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם־ה' צְבָאוֹת, אֶקָּחֲךָ, זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי, נְאֻם־ה', וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם, חותמת, אביזר אישי שהיה נישא תמיד צמוד לבעליו, כִּי־בְךָ בָחַרְתִּי. נְאֻם ה' צְבָאוֹת. הוא מבטיח לזרֻבבל או לזרעו, את המלכות האחרונה והנצחית.
