פסוק א:וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם, המין האנושי לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.
פסוק ב:וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים, פירוש ראשון: בני המעמדות העליונים, שאולי גדלו וטופחו בנפרד; כיוון שהאנושות התרבתה, נוצרו בה מעמדות. פירוש שני: מלאכים, שהגיעו לעולם הזה וקיבלו גוף אנושי ותכונות אנושיות אחדות לשם ניסיון, ונכשלו בו. אמנם הם חדלו מלהיות מלאכים, אך לצד היצרים האנושיים שנוספו להם, נותרו בהם כוחות עילאיים. אֶת בְּנוֹת הָאָדָם, לפי הפירוש הראשון, בנות המעמדות התחתונים. לפי הפירוש השני, כפשוטו, נשים מצאצאי אדם. כִּי טֹבֹת, יפות הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, בין צעירות ובין מבוגרות, בין רווקות ובין נשואות, בלא להתחשב בחוקים כלשהם.
פסוק ג:ועל כן - וַיֹּאמֶר ה': לֹא יָדוֹן, לא תישאר קבועה רוּחִי בָאָדָם, במין האנושי לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, משום שהאדם שוב אינו מממש את עליונותו על שאר יצורי עולם; אף הוא בשר. וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. עד שיוכרע דינם, אתן להם ארכה של מאה ועשרים שנה. אם לא ישתנו — ייפסק קיומה של האנושות במתכונתה הנוכחית.
פסוק ד:הַנְּפִלִים, הענקים. ייתכן שכונו כך, משום שנפלו מִדרגתם, או: משום שנפלאו משאר בני האדם. הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן. הנפילים נזכרים גם זמן רב לאחר מכן, חלקם כיצורים אגדיים וחלקם כיצורים שהיו בפועל, אולי כשרידים של אותם ענקים קדמונים, והם תולדת מה שמסופר כאן — אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם, את הנפילים. נפילים אלו אמנם אינם בני האלוהים בכל המובנים, אבל הם ענקים וכבירי כוח. הנפילים היו מועטים, אך שלטו במקומות רבים בעולם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אליהם מתכוונים כשמדברים על גיבורי קדם עצומים, בדורות שלאחר מכן. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, אנשים שעשו להם שם, שהמשיכו להזכיר אותם.
פסוק ה:וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, המין האנושי הִרבה להרע, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. יצר אינו שלילי בהכרח. היצר הוא הכוח הפועל והיוצר באדם, העשוי לפנות לכיוונים שונים. אצל חז"ל מופיע המושג 'יצר טוב', אבל כאן מדובר ביצר שהוא רק רע. האדם בחר להשתמש ביצריו לרע בלבד.
פסוק ו:וַיִּנָּחֶם ה', ה' התחרט, כביכול, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ. התקווה שנתלתה באדם, בעל יכולת הבחירה, הכזיבה. וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אלו הם ביטויים אנתרופומורפיים, ביטויי האנשה כלפי מעלה, שמשמעם הוא שיצירת האדם נכשלה.
פסוק ז:וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. האדם איננו רק אחרון הברואים ונזר הבריאה; הוא תכלית הבריאה. אם יימחה מן העולם, לא תהיה משמעות לקיומם של שאר היצורים. רק האדם הוא היכול לכוון את העצמים והיצורים הרבים הממלאים את העולם, למשמעות. בהיעדרו — כל אותן הוויות מאבדות את תכלית קיומן.
פסוק ח:וְרק איש אחד מכלל האנושות — נֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. נראה שבשל מעלותיו בחר הקדוש ברוך הוא בנח כאבי האנושות החדשה, לאחר שהתאכזב משאר צאצאיו של אדם.
פסוק ט:אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, קיצור תולדות חייו: נֹחַ היה אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, בניגוד לסביבתו. אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. נח היה מחובר לאלוקים, הגה בו וחי עמו. בתקופה זו, קודם שניתנו מצוות לבני האדם, הקשר לאלוקים לא התבטא במעשים מוכתבים. על נח, על חנוך לפניו ועל אברהם אחריו נאמר שהיו מתהלכים את האלוקים או לפניו. האלוקים היה נושא חייהם, ולכן הם היו בחיריו.
פסוק י:וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים: אֶת שֵׁם, אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. עד כאן מתואר נח כאדם פרטי, ומכאן יעבור הכתוב לספר על קורות העולם, ועל תפקידו החשוב של נח בהם.
פסוק יא:וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. היעדר החוק והסדר, שתואר לעיל ביחס ללקיחת הנשים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ, לא נותר רק בתחום המיני. השחיתות התבטאה גם בכך שהחזקים השתלטו על החלשים, ובכך שהאנשים החלו לגזול ולחטוף זה מזה את רכושם. כך התבטלה אפשרות הקניין והבעלות.
פסוק יב:וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. נראה שמבחינת הגורמים הסביבתיים חיי האנושות היו נוחים ושקטים, בדומה לחייהם של מי ששוכנים באזור קו המשווה. ואולם במקום להיות מאושרים בחלקם, הם ניצלו לרעה את השפע שבהישג ידם, גזלו ולא הכירו בחוקי קניין ובסדרי חברה. בעולמם לא התקיימו גבולות ותיחומים.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, לפי חשבונותי וסדרי, הגיע סופם של כל היצורים החיים, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. אשחית אותם עם הארץ עצמה. אולם מכיוון שאתה נבחרת להמשיך את האנושות,
פסוק יד:עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, עצים קלים יחסית, קִנִּים, תאים תאים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה. וְכָפַרְתָּ, זַפֵּת אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר, בעִטרן בסיסי — מין זפת שממנה מייצרים, בין השאר, אספלט. העטרן משמש כחומר הגנה מפני מים.
פסוק טו:וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. זהו מבנה עצום ויוצא דופן בפרופורציות שלו בהשוואה למבני יבשה.
פסוק טז:צֹהַר, חלון תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, כדי שהאור יוכל לחדור לתוכה. וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה. דפנות התיבה יהיו מעין טרפז, כך שאורך הגג יהיה אמה אחת. וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, לשם כניסה ויציאה. תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. התיבה צריכה להיבנות בשלוש קומות.
פסוק יז:וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל, השיטפון, או: המשפט, גזר הדין. אביא את גזר הדין שהוא מַיִם עַל הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. ובתוך המים הללו כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, כל מה שנמצא לפחות ביבשת — יִגְוָע.
פסוק יח:וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, אני כורת אתך עתה ברית, שתאושר ותקוים לאחר מכן. וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה, אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.
פסוק יט:וּמִכָּל הָחַי, מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. אל התיבה עליך להכניס את בסיס הקיום העתידי הן של האנושות הן של בעלי החיים.
פסוק כ:מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ. אינך מצווה לצוד אותם; אני אגרום להם להגיע אליך, זוגות זוגות, בעצמם, כדי לְהַחֲיוֹת מהם את כל יצורי העולם. אמנם אינך נדרש לאסוף את בעלי החיים אל התיבה, אבל מוטלת עליך חובה אחרת —
פסוק כא:וְאַתָּה, קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, עליך לאסוף את המאכלים המתאימים לאכילתך ולאכילתם של כל בעלי החיים שיחיו בתיבה. וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ, וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה.
פסוק כב:וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים, כֵּן עָשָׂה. מקיצור הלשון אין להסיק שהיה זה תהליך פשוט. ואכן המדרשים מאריכים בתיאורי קורותיו של נח בזמן בניית התיבה. במשך מאה שנה ויותר טרח נח לבנות תיבה עצומה. לתיבה שבנה לא היה הגה ולא תורן, לא מפרש ולא משוט. היא לא היתה דומה לאנייה ולא לבניין. היא לא היתה אמורה לשוט לכיוון כלשהו אלא לצוף. ייתכן שהיה מסוגל להסביר, במגומגם, את מטרת עבודתו, אך קל לשער את הקשיים המעשיים והחברתיים הכרוכים בכך.
