פסוק א:למנצח. זה המזמור נאמר על חיל סנחריב שבא לירושלים בימי חזקיהו:
פסוק ב:יקום. הקימה היא הראות גבורתו, וטעם יקום יתכן דרך תפילה או דרך נבואה, אמר כי כן יהיה שיקום אלהים אז ויפוצו אויביו. וכן היה שיצא מלאך ה' והכה בהם:
פסוק ג:כהנדוף. מקור מבנין נפעל ומשפטו כהנדף בקמץ תחת הנו"ן ולפי דעתי שהוא שם הפועל מבנין הפעיל והוא שלם וכן תנדוף שלם ופירוש כהנדוף הרוח העשן כן תנדוף אתה האויבים: או כהמס דונג מפני אש. כן יאבדו רשעים מפני אלהים והדונג הוא השעוה:
פסוק ד:וצדיקים ישמחו ויעלצו. חזקיהו וישראל ישישו בשמחה, הכפל לרוב השמחה:
פסוק ה:שירו לאלהים סולו. רוממו. כמו סלסלה ותרוממך וכן כל לשון סלל הוא לשון הגבהה ורוממות:
פסוק ה:לרוכב בערבות. כמו שהרוכב מהלך בהמה כך האל יתברך מסבב הגלגל. וערבות יקרא הגלגל העליון המקיף בכל ומניע כל גלגלים בתנועתו:
פסוק ה:ביה שמו. סולו אותו ביה שהוא שמו מורה עליו שהוא בורא העולם וסבת היותו:
פסוק ה:ועלזו לפניו. בבית המקדש:
פסוק ו:אבי. לפי שזכר רוכב בערבות שהוא גבוה מעל גבוה אמר הוא גבוה וסומך החלשים והשפלים והם היתומים והאלמנות שאין להם כח להנצל מעושקיהם והוא אביהם, ודן את דינם:
פסוק ו:אלהים במעון קדשו. אע"פ שהוא במעון קדשו בשמים הוא עם השפלים בארץ וכן ישראל שבא עליהם מלך אשור עם מלכים גדולים וישראל היו כנגדם מועטים ושפלים ולא היה בם כח לעמוד כנגדם אם לא כי האל יתב' עזרם:
פסוק ז:אלהים מושב יחידים ביתה. ישראל שהיו כיחידים הושיעם מהאויב וברכם והרבם והושיבם ביתה שהוא כלל בנים כמו ויעש להם בתים:
פסוק ז:מוציא אסירים בכושרות. אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם השבויים שהיו במחנה אשור מכוש וממצרי וגם מבני יהודה:
פסוק ז:בכושרות. הם הכבולים כענין קשורות כי כ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד:
פסוק ז:אך סוררים שכנו צחיחה. האסירים יצאו לריוח והצלה, והסוררים שהוא מלך אשור וחיילותיו שכנו במקום צמא כלומר כאילו מתו בצרת צמא כי מתו בלא חרב ובלא חנית:
פסוק ח:אלהים בצאתך. כי כשהיו מנצחים האויבים כאילו ה' יוצא לפניהם לנצח המלחמה גם ארון ברית ה' נוסע לפניה' והזכיר נצוח המלחמות בלכתם במדבר סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, ורעש הארץ וההרים, הוא משל כל פחד המלכים שרגזו מפניהם כלומר כמו שהל לפניהם אז ולחם מלחמותיהם כן תעשה עתה:
פסוק ח:בצעדך בישימון. במדבר שהוא מקום שממה:
פסוק ט:ארץ רעשה. כמו שפירשנו, שפחדו ורגזו עם הארץ:
פסוק ט:אף שמים נטפו מפני אלהים. דרך משל שחשכו השמים על האויבים ויום המטר הוא חושך ענן, דרך משל על הצרות הבאות על האויבים:
פסוק ט:זה סיני. וכמו שזה סיני רעשה מפני אלהים אלהי ישראל, כן רעשה הארץ כלומר העמים, וההר זה רעש ביום מתן תורה:
פסוק י:גשם. לפי שזכר שמים נטפו שהוא רמז לצרות על האויבים, אמר בהפך זה גשם נדבות תניף אלהים כלומר על ישראל תניף גשם נדבות:
פסוק י:נחלתך. ישראל שהם נחלתך:
פסוק י:ונלאה אתה כוננתה. פי' ואם נלאה כלומר ואם נלאה נחלתך ביד אויב שכבר תפש כל ערי יהודה תכונן אתה שלא תעשנה מכל וכל ולא תתן ירושלים בידו:
פסוק יא:חיתך ישבו בה. עדתך. בה. בירושלים:
פסוק יא:תכין בטובתך. ישראל שנשברו ועניים הם כי כל עשרה השבטים גלו ויהודה ובנימין רבים מהם נשבו:
פסוק יב:אדני יתן אמר. צבא רב מן הנשים המבשרות ואומרות.
פסוק יג:מלכי צבאות. שחנו על ירושלים. ידודון ידודון. כלומר ינוסון מפני ישראל:
פסוק יג:ונות בית. היא עדת ישראל ונויהם תחלק שלל הויבים. ה' יתן, ויקיים דבריהם, וזכר הנשים כי אינן יוצאות למלחמה ומנחמות האנשים בדברים טובים ונחומים:
פסוק יד:אם. גם זה מדברי הנשים, או דברי המשורר כנגד ישראל והוא הנכון:
פסוק יד:בין שפתים. שפתי הכירים נקראו כן לפי ששופתים עליהם קדירות. אמר אם תשכבון במקום שפל כמו זה ושחור וקודר עד עתה מפני עקת אויב עוד תהיו לבינים ובכנפי יונה שתדמה כאילו נחפה בכסף כך תהיה יפה. גם רמז בפסוק הזה על הכסף ועל הזהב שלקחו במחנה אשור. ומלת בכסף סגו"ל באתנח:
פסוק יד:אברותיה בירקרק חרוץ. הזהב המשובח הוא ירוק. ואמר התואר במקום המתואר ומשפטו בהפך:
פסוק טו:בפרש. ענין שיטוח לומר שהכה בהם האל והנה כולם פגרים מתים על הארץ מלכים ושרים: וטעם בה. בירושלים:
פסוק טו:תשלג בצלמון. אז בפרש שדי המלכים תתלבן כשלג העדה שהיתה בחשך. תשלג פועל עומד, ואפשר שהוא פועל יוצא והתי"ו כנגד האל. בצלמון בחושך, כמו צלמות:
פסוק טז:הר אלהים. הוא הר סיני אף על פי שהוא במדבר ומקום חרב וציה והוא הר שפל, הוא הר המשובח כי שכן עליו הכבוד:
פסוק טז:הר בשן. בעבור כי הבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום הרעה:
פסוק יז:הרים גבנונים. הרים הגבוהים. נקרא ההר הגבוה כך לפי שבגבהותו יש לו גבנות באמציעתו ובו מראה גבהותו, והרים הגבוהים גם כן משובחים לגבהותם. ואמר יחיד עם רבים שאמר הר ואמר גבנונים רצה לומר כל הר והר שיש לו גבהות משובח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. ואמר עוד הר בשן לרוב שבחו שהוא דשן ושמן וכולם אינם משובחים כמו הר הבית לפיכך אמר, למה תרצדון. יש מפרשים תרצדון כמו תרקדון כלומר מה תשבחו עצמכם אין אתם נחשבים לכלום כנגד ההר שחמד אלהים לשבתו והוא הר הבית, שבו בית המקדש בו יראה הכבוד תמיד, כי הנה כל הארץ שלטה בהם יד האויב ועל ירושלים אומר לא יורה שם חץ וכו'. ואמר אף ה' ישכון לנצח. לפי שבהר סיני לא ישכון לנצח:
פסוק יח:רכב. ירד רכב אלהים שתי רבבות לעזרת ישראל:
פסוק יח:אלפי שנאן. אלפים מן המלאכים הנקראים שנאנים:
פסוק יח:אדני בם. בא ה' עמהם כמו שבא סיני בקודש. ובי"ת בם רפה שלא כמשפט אהו"י הסמוך לבג"ד כפ"ת:
פסוק יט:עלית למרום. עד עתה שנלכדה ארץ ישראל כאיל אתה עלית למרום ושבית שבים כי אתה בהעלותך שמירתך מעליהם ובא האויב גבר האויב:
פסוק יט:לקחת מתנות באדם. המתנות שנתת באדם להשרות שכינתך ביניהם ולשמרם מכל רע ולקחת אותם המתנות עד שגם סוררים והם מלך אשור ואשר עמו חשבו לשכון במקום הקדוש במקום אלהים והוא ירושלים שהוא משכן אלהים:
פסוק כ:ברוך ה'. ישא לנו ברכותיו האל שהוא ישועתינו שהושיענו מחיל רב ועצום:
פסוק כ:יעמוס, פירושו ישא וחסר ברכותיו או טובותיו ויתפרש החסרון לפי הענין, או פירוש יעמס לנו ישועתינו שזכר אחר כן, ופירושו האל יעמוס לנו ישועתינו ויום יום ברוך הוא:
פסוק כא:האל לנו. לנו הוא למושעות ולאויבינו יש לו תוצאות להמיתם זהו למות תוצאות כלומר יש לו תוצאות דינים להוציא משפטי המיתה בענינים רבים להמית אויביו ולכלותם:
פסוק כב:אך. בלילה ברגע אחד הכה מאה ושמנים אלף:
פסוק כב:אלהים. לבדו הוא שיעשה זה שימחץ ראש אויביו בלא חרב ובלא חנית בלילה אחת:
פסוק כב:קדקד שער. כי בקדקד הראש יחלק שער הראש חציו לימין וחציו לשמאל ולפי שהקדקד מקצוע הראש יאמר לגזרות היורדות על האדם הרעות או הטובות קדקד:
פסוק כב:מתהלך באשמיו. ימחץ קדקד מי שהוא מהלך באשמיו וברשעו ולא ישוב בו:
פסוק כג:אשיב. האויבים מארץ ישראל כמו שהשיבותי מצרים ממצולות ים כלומר שלא שבו למצרים אלא טבעו בים כך מחנה מלך אשור:
פסוק כג:וזכר בשן. שהוא בארץ הגלעד, כי שם היתה תחילת מלך אשור בישראל:
פסוק כד:למען תמחץ. תאדם. כמו הפוך תחמץ מן חמוץ בגדים שפירושו אדום:
פסוק כד:בדם לשון. למען תמחץ רגלך ותמחץ לשון כלביך המלקקים דם האויבים כלומר כי הפגרים יהיו אוכלים אותם הכלבים ותאדם לשון הכלבים מן הדם ותאדם גם כן רגל ההולך עליהם: וכף רגלך וכף כלביך, כנגד ישראל. ומלת בדם. סמוכה למלת מאויבים הרחוק ממנו לא ללשון כלביך הקרוב. וכמוהו רבים לפיכך בדם קמוץ ומפני מ"ם מאויבים אין לו משפט הסמיכות להיות בפתח: ומלת מנהו תוספת ביאור כי כבר אמר מאויבים. ואמר עוד מנהו והוא יחיד דרך כלל. או יהיה פירושו מנהו ממלך אשור והוא הנכון כי אף על פי שלא מת במחנה אשור באשר שב לארצו בבושת פנים הכוהו בניו בחרב:
פסוק כה:ראו. ישראל מגפת אויבים ובזה ראו הליכותיך והכירו כי הליכותיך היו שהלכת לפניהם והכית אויביהם. ואותם הליכות היו הליכות אלי שהוא מלכי בקדש כלומר הוא מלך בשמים שהוא מקום הקדש ושלח מלאכיו לעזרת ישראל:
פסוק כו:קדמו. המשוררים שהיו בישראל לשורר בפה ואחריהם הנוגנים בכלי ובתוכם העלמות תופפות או השרים והנוגנים בתוך עלמות תופפות ופי' תוספות מכות בתוף אשר בידם כי דרך הנשים בתוף:
פסוק כו:אחר נוגנים. כמו ואחר:
פסוק כו:תופוות. תואר במשקל שוממות:
פסוק כז:במקהלות ברכו אלהים. להודיע נפלאותיו לכל:
פסוק כז:ממקור ישראל. ברכו את ה' כל אותם שיצאו ממקור ישראל:
פסוק כח:שם בנימין. ויהודה היו בימי חזקיהו ששאר השבטים גלו בימי הושע בן אלה בשנת שש לחזקיה, ומה שאמר שרי זבולון שרי נפתלי. כי נשארו מועטים מפוזרים בארץ ישראל מעט כאן ומעט כאן:
פסוק כח:רגמתם. קיבוצם כלומר כי בירושלים נתקבצו כולם:
פסוק כח:בנימין צעיר רודם. שהיה צעיר השבטים:
פסוק כח:רודם. רודה היה בנימין באויבים ואע"פ שהיו הם חיל גדול מ"מ אלהים הכה אותם וישראל בזו הביזה. ומלת רודם בקמץ קטן תחת קמץ גדול:
פסוק כח:שם. ר"ל במקום הברכה והתהלה יהיו כל השרים והגדולים שבשבטים אלה ויברכו כולם השם במקהלות העם:
פסוק כט:צוה אלהים עוזך. כנגד ישראל בדרך כלל או כנגד חזקיהו. אמר הנס הזה שהיה לך על האויב אלהיך צוה אותו לפיכך הודו כולכם:
פסוק כט:זו פעלת. העזה זאת אתה פעלת לנו ועזה נכתב בוי"ו עם הדגש:
פסוק ל:מהיכלך. כמשמעו כמו נורא אלהים ממקדשיך כלומר מהיכלך ששם שוכן הכבוד יצא על ירושלים העז שנוצלה מן האויב מה שלא נוצלו שאר ערי יהודה לפיכך יובילו מלכים שי שיכירו כי העז בא להם לישראל מכבוד ה' השוכן בתוכם לפיכך יובילו לך מלכים מנחה:
פסוק לא:גער ענין השחת והוא מקור בפלס שכב המלך ופירושו נגער חית קנה. או יהיה גער צווי במקום תי"ו אית"ן כלומר יובילו לך מלכים שי כשתגער בחית קנה:
פסוק לא:עדת אבירים. שבאו בעגלי עמים ושחת אותם עד שהנשאר בהם בא מתרפס לפניך ברצי כסף ופי' חתיכות כסף:
פסוק לא:בזר עמים קרבות יחפצו. כשפזר אותם עמים שהיו חפצים למלחמה:
פסוק לא:בזר. כמו פיזר והבי"ת והפ"א הם ממוצא אחת:
פסוק לא:קנה הוא הרומח כלומר עדת הרמחים שנלחמים ברמחים:
פסוק לא:בעגלי עמים. הם המלכים והשרים:
פסוק לא:מתרפס. כמו משתטח. דמה אותם לעגלים כמו סבבוני פרים רבים:
פסוק לב:חשמנים. הם הסגנים והגדולים כמו שנקרא מתתיה חשמונאי. כשבא סנחרב ממלחמת כוש ומצרים בא עם כל השבי ההוא לירושלי' וחנה על העיר ואותם שנצלו מן המגפה שבו לדת ישראל, וכן אמר הנה יאתיו השמנים מני מצרים ושי יביאו למקדש, וכן עדת כוש תריץ ידיו במנחה לאלהים. ואמר תריץ על הידים ואעפ"י שהרגלים הם הרצים, לפי שהידים הם המביאים את המנחה:
פסוק לג:ממלכות הארץ. כי מכל הארצות היו שם:
פסוק לד:לרוכב בשמי שמי קדם. כמו שמי השמים והוא הגלגל העליון המקיף הכל הנקרא ערבות. ואמר קדם מפני שהשמים ואישיהם הם עומדים מקדם מיום שנבראו ולא כן אישי הארץ:
פסוק לד:הן יתן בקולו קול עז. יתן על האויבים בקולו שהוא קול עז:
פסוק לה:תנו עז. בדברים תנו לו העוז כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים ולא בכחכם:
פסוק לה:על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. וי"ו ההשואה כלומר כמו שנראה עוזו בשחקים כמו שנאמר השמים מספרים כבוד אל כן נראית גאותו על ישראל כי נלחם בעבורם באויבים בגאוה ובעוז:
פסוק לו:אלהים ממקדשיך. היראה תבוא לבני אדם ממקדש, כי שם שוכן הכבוד ומשם יצאו הנפלאות בישראל, ואתה נורא בעבורם וכתוב ממקדשיך ביו"ד לשון רבים כי מקדש מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה שהוא כסא הכבוד ומפני זה נבחר המקום ההוא. או רבוי מקדשיך כי המקדש היה שלשה בתים אולם והיכל ודביר:
פסוק לו:לעם בקמ"ץ הלמ"ד מורה על הידיעה כלומר העם הידוע והוא ישראל שהוא עמו:
פסוק לו:ברוך אלהים. ועל דבר זה ראוי שנודה לו, ונאמר ברוך אלהים: