פסוק א:וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. בניגוד לבהמות ולחיות, שנכנסו לתיבה באקראי, אתה נבחרת מתוך בני האדם בשל צדקתך.
פסוק ב:מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה— מקובל לפרש, הבהמה שמאוחר יותר תיחשב טהורה בדיני ישראל. אולם ייתכן שההבחנה בין בעלי חיים טהורים ושאינם טהורים היא עתיקת יומין, והתקיימה עוד קודם מתן תורה. תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. כיוון שהתורה מתייחסת לזוגות מסוימים, זוג יחיד מכל מין שהוא לבדו נשאר בעולם, היא נוקטת כאן לשון חריגה, ומכנה את הזכר והנקבה בבעלי החיים אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ.
פסוק ג:גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
פסוק ד:כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, בעוד שבעה ימים אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם, כל מה שקיים ועומד בעולם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
פסוק ה:וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'. נח עדיין לא ראה מבול של ממש, אך נכנס לתיבה, כיוון שציית לצו ה' והאמין לדבריו.
פסוק ו:וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה באותו זמן, וְהַמַּבּוּל, השיטפון, או: גזר הדין הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. בניגוד לאופיים של החיים בתיבה הנסחפת, המנותקים ממידע על מקום ועל זמן ומתחושת מקום וזמן, התורה בוחרת לעגן את סיפור המבול בתאריכים ובאורכי זמן מדויקים.
פסוק ז:וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה, מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.
פסוק ח:מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה, וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה,
פסוק ט:שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. מאליהם הגיעו אל נח זוגות זוגות מרוב מיני החיות, וממינים מסוימים שבעה שבעה. בעלי חיים אלו הם ששרדו בתיבה.
פסוק י:וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.
פסוק יא:בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. ייתכן שמדובר בחודש השני לאחר יום הולדתו של נח. אולם חכמים פירושוהו כחודש השני באופן אובייקטיבי, כלומר כחודש השני לבריאת העולם, ונחלקו אם הוא חודש אייר, השני לניסן, או חודש מרחשוון, השני לתשרי. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, הזורמים תמיד לאט ובמתינות, וַאֲרֻבֹּת, חלונות הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. אין מדובר כאן בטפטוף אלא המים קלחו ושטפו.
פסוק יב:וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה ברציפות.
פסוק יג:בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.
פסוק יד:הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ, כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף, גם החרקים המכונפים.
פסוק טו:וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.
פסוק טז:וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ. בשל עצמתו של השיטפון, שלא היה כמותו, ואשר פרץ מלמעלה ומלמטה — נדרשה סגירה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא, כביכול, כדי שהמים לא יחדרו לתיבה.
פסוק יז:וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. אחרי ארבעים יום של שיטפון בלתי פוסק התיבה — שהיתה בוודאי כבדה מאוד — התחילה להתרומם מעל הארץ.
פסוק יח:וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם, וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. התיבה התחילה לצוף. כיוון שהיא אינה אנייה ואין כל דרך לכוון אותה, היא נסחפה עם תגבורת המים ותנועתם.
פסוק יט:וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.
פסוק כ:חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם, וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים.
פסוק כא:וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, וְכֹל הָאָדָם.
פסוק כב:כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה, כל היצורים החיים במקומות היבשים — מֵתוּ. עצמת המים, כַּמותם ולדעת חכמים — גם חומם השמידו את כל היצורים החיים. מן הסתם, היצורים היודעים לשחות ניסו לשחות, אבל לא עמדו בשיטפון העצום. בוודאי ניסו בני האדם למצוא להם מסתור ולהיאחז בקרשי הצלה, אבל הכול נגמר ונשטף.
פסוק כג:וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ. וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה.
פסוק כד:וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. במשך מאה וחמישים יום ייתכן שהגשמים הוסיפו לרדת, ומי המעיינות המשיכו לנבוע, אך עצמת המים נחלשה. במאה וחמישים היום הללו הכול זרם והתערבב. האוקיינוסים חרגו מגבולותיהם, והימים גאו מעבר לקו החוף. במשך כמעט מחצית השנה לא היה בעולם כולו דבר מלבד מים והתיבה שצפה עליהם אי שם. שוכניה לא ידעו היכן הם, ואולי אף לא יכלו לדעת כמה זמן חלף מאז שהסתגרו בתיבה, שכן חישובי הזמן באותה עת היו תלויים בגרמי השמים, וספק אם יכלו אז להבחין בין יום ללילה.
