פסוק א:אם במחתרת ימצא הגנב. בלילה כי ביום לא יחתור, והכתוב הבא אחריו לעד "אם זרחה השמש":
פסוק א:ופי' אין לו דמים. אין על הורגו שפיכות דמים, ויש לתמוה מן המפרשים דמים חיים, אם כן מה הוא איש דמים (ש"ב טז ח) דמיו בו (ויקרא כ, ט):
פסוק ב:אם זרחה השמש, שלם ישלם. שב אל הכתוב למעלה חמשה בקר ישלם וגו' (למעלה כא לז) כמו לעם נכרי (שם שם ח) ואף לאמתך תעשה כן (דבר' טו יז) כי הוא שב אל הפסוק העליון, העניק תעניק לו (שם פ' יד ):
פסוק ב:ונמכר בגנבתו. בעבור גניבתו:
פסוק ג:אם המצא. זה הפסוק כולל כל בהמה חכמים קיבלו גזירת הכתוב לתשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה בלבד:
פסוק ד:כי יבער. גם זה דבק, באשר למעלה שהזכיר שיבא הנזק על יד השור, ואומר כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו (במד' כ) והוא מהבנין הדגוש:
פסוק ד:וטעם ובער בשדה אחר. אדם אחר וכמוהו ואתם בערתם הכרם (ישעי' ג יד):
פסוק ה:כי תצא אש. גם זה דבק, כי ידבר על נזק השדה:
פסוק ה:וטעם המבעיר אינו כמו יבער איש (פ' ד) אעפ"י שהם מבנין אחד, כי מלת אש תורה עליו, וזאת הדרך צחות בלשון הקדש לאמר מלה שוה, והיא משני טעמים כמו בלחי החמור חמור חמורתים (שופ' טו טז), רוכבים על שלשים עַיָרִים, ושלשים עירים להם (שם י ד), וזאת השנית ערים, והעד, להם יקראו חות יאיר (שם):
פסוק ו:כי יתן. גם זה דבק, כי על דבר הגנבה ידבר להשלים משפטי הגניבות:
פסוק ז:אם לא שלח ידו. יורה כי ונקרב בעל הבית שבועה היא לפי הדיינין על כן אחריו על כל דבר פשע שפשע הנשבע, ור' ישועה אמר, כי פשע הוא שיצא מרשותו, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח כב), והנה על כל דבר פשע כולל הבא אחריו וכל דבר שיצא מרשות הבעלים, בין שנגנב, בין שאבדה וכחש בה ולא הודה:
פסוק ח:כי הוא זה: אשר ירשיען אלהים. אם ירשיעון האלהים השומר כי הוא עצמו גנבו, או כחש האבדה שמצא ונעשה גנב עליה:
פסוק ט:כי יתן. זה שומר שכר:
פסוק י:במלאכת רעהו. כמו לרגל המלאכה אשר לפני (ברא' לג יד) ולא יקח ממנו רק השבועה:
פסוק יב:אם. על זה קבל שכרו:
פסוק יב:יביאהו עד. יביא קצת הנטרף להיות לו לעד על דרך שכתוב כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן (עמוס ג יב):
פסוק יג:וכי ישאל. על דרך הפשט בעליו אין עמו, ויכול לטעון על השואל שהכביד על בהמתו:
פסוק יד:אם. שהוא ראה בעצמו איך נשבר או מת, וככה השכיר שבא עם השוכר בדרך אחד השלים לדבר על גניבת ממון ועתה ידבר על גניבת הלב, הוא המפתה, כי ההווה לפתות הנערות שאין דעתם שלימה:
פסוק טו:אשר לא ארשה. כי המאורשה אעפ"י שלא נבעלה נקראת אשת רעהו:
פסוק טו:מהר ימהרנה. כמו מוהר בענין קשור כמו אחר מהרו (תה' טז ד) כי גזרת מהרה לא תמצא בפעלים רק מהבנין הדגוש בכל המקרא:
פסוק טז:כסף ישקל. בעבור שפתה:
פסוק יז:מכשפה. טעם להזכיר זה אחר הבתולה, כי המתאווים יתאוו דרך כשפים למלאות תאותם והזכיר הנקבה, כי היא הנמצאת בכשוף יותר מן הזכרים:
פסוק יח:כל. הזכיר בתחלה פתוי הנערה שאין לה דעת, גם הזכיר הבהמה שאין לה פה לצעוק כמו האשה והזכיר האשה שיש לה פה לצעוק:
פסוק יט:זבח. על דרך הפשט אינו מדבר על ישראל, כי כבר הזהיר ע"ז בדבור שני רק בעבור הגר וכתוב אחריו נאמר זה, כי בעבורו נאמר כל שוכב עם בהמה ושלא יזבח לעבודת כוכבים, כי כן מנהג עם נכרי והנה ע"ז התנאי יגור בארץ ישראל שלא ישכב עם בהמה, ואמר לאלהים שהיה רגיל לעבדו מקדם ומלת לאלהים כוללת אף המלאכים:
פסוק יט:לה' לבדו. רק לשם הנכבד לבדו, שהוא שם העצם, ולא יתערב אחר עמו:
פסוק כ:וגר. כאשר יקבל הגר שלא לעבוד ע"ז לא תונהו בארצך בעבור שיש לך כח רב ממנו, וזכור כי גרים הייתם כמוהו, וכאשר הזכיר הגר שאין לו כח, ככה היתום והאלמנה שהם ישראלים, ואין להם כח ואחר שאמר לא תענון לשון רבים אמר אם תענה, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא יחשב מענה:
פסוק כב:אם ענה. והנה העונש, אם אחד יענה ואין עוזר העונש על כלם, על כן בא אחריו, וחרה אפי והרגתי אתכם כולכם: ואמר כי אם צעק יצעק אלי. על היתום וכן דין האלמנה, רק היתום יתכן שיהיה קטן ולא ידע לדבר כמו האלמנה:
פסוק כד:אם כסף תלוה. אם נתן לך השם הון שתוכל להלוות העני והזכיר זאת הפרשה, כי העני כמו הגר והיתום והאלמנה וקרא העניים עמי כי החסידים לא יבקשו עשר בעולם הזה, והעד אליהו ואלישע שלא רצה לקבל מנחת נעמן גם שמואל הרמתי:
פסוק כד:וטעם עמך. שהוא במקום שאתה דר בו:
פסוק כד:לא תהיה לו כנשה. שישא לך פנים בעבור טובתך: ואמר תשימון. כי המלוה והסופר והעדים כולם עוברים:
פסוק כה:אם חבל תחבל. אחר שאמר שלמת רעך שהוא לשון נקבה, וככה אחר כי היא כסותה לבדה אמר תשיבנו, והטעם על החבול שהוא לשון זכר, אמר הגאון מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה והוא השיב בעבור שירא שלא ילוה מאחר, ויתנהו לו חבול תחתיו:
פסוק כו:כי. הטעם יש לך לחמול עליו:
פסוק כו:וטעם כי חנון אני. על דעת הגאון שהוא כמו חנוני חנוני (איוב יט כא) והטעם כי אני אתן לו ממון ואסיר את שלך, ולפי דעתי כי מלת חנינה איננו כן, כי מה יבקש דוד לאמר חנני אלהים כחסדך (תה' נא ג) רק הוא כמו רחום אעפ"י שיש ביניהם הפרש כאשר אפרש בפ' כי תשא:
פסוק כו:והנה זה ושמעתי שהוא אחר והיה כי יצעק אלי, כמו הכתוב למעלה כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי ובמה יוודע כי שמע אשמע צעקתו בחרון אפי שאחריו:
פסוק כז:אלהים לא תקלל. הם הדיינים והם הכהנים בני לוי שעמהם התורה:
פסוק כז:ונשיא בעמך לא תאר. בסתר או בגלוי והגאונים הפרישו בין קללה ומארה וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה וכאשר הסתכלנו בפסוקים הבאים זה אחר זה עד ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו (למטה כג יג) מצאנו רובם בדברי העניים כאילו הם דבוקים עם פרשת אם כסף תלוה, אמר יפת טעם להזכיר אלהים לא תקלל, אולי העני ברוב צערו בלילה, אם יעבור המלוה ולא ישוב לו העבוט יקלל את הדיין שדן שיקח עבוטו:
פסוק כח:מלאתך. כנוי לתירוש ודמעך כנוי ליצהר והגאון רב סעדיה אמר כי מלת מלאתך כוללת המלאה מן הזרע והמלאה מן היקב ואמר כי דמעך רמז ליצהר, כי כאשר ידרך הזית הוא יורד טפות כמו הדמע והנה פי' זה הכתוב במקום אחר והוא ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דבר' יח ד) על כן עמו בכור בניך תתן לי, כי הוא ראשית אונו ובן זוטא אמר כי מלאתך על ההריון, ודמעך כנוי לשכבת זרע והיא הטפה, ואמר לא תאחר שלא יעכב מלקחת לו אשה, על כן אחריו בכור בניך תתן לי וזה שגעון, למה הזכיר מלאתך לפני דמעך, כי דמעך לפי דעתו לשפוך זרע באשה, ואחר כך תבא ההריון, ועוד כי דבר ההריון אינו ביד אדם רק בידי השם לבד, ואמר יפת, הזכיר הפסוק הזה שלא יאחר העני לתת מה שהוא חייב כך תעשה לתת הבכור לכהן:
פסוק ל:ואנשי קדש. בעבור שהזכיר שורך וצאנך שהם מותרים לאכילה, הזהיר על הבשר שהוא נטרף, אולי העני יאכלנו בעבור עניו:
פסוק ל:והזכיר בשדה ההוה יותר, וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר וכמוהו מקרה לילה (דבר' כג יא):
פסוק ל:וטעם לכלב. נפתח הלמ"ד שהוא שומר שורך וצאנך ואין ראוי לאכלו כי אם הכלב ור' משה הכהן אמר כי הטרפה קשה מהנבלה, כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם ע"כ לא התיר לתתה לגר אשר בשעריך, או למכור לנכרי כמו הנבלה:
