א אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים׃ ב אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃ ג אִֽם־הִמָּצֵא֩ תִמָּצֵ֨א בְיָד֜וֹ הַגְּנֵבָ֗ה מִשּׁ֧וֹר עַד־חֲמ֛וֹר עַד־שֶׂ֖ה חַיִּ֑ים שְׁנַ֖יִם יְשַׁלֵּֽם׃ ד כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה (בְּעִיר֔וֹ) וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ ה כִּֽי־תֵצֵ֨א אֵ֜שׁ וּמָצְאָ֤ה קֹצִים֙ וְנֶאֱכַ֣ל גָּדִ֔ישׁ א֥וֹ הַקָּמָ֖ה א֣וֹ הַשָּׂדֶ֑ה שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם הַמַּבְעִ֖ר אֶת־הַבְּעֵרָֽה׃ ו כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ כֶּ֤סֶף אֽוֹ־כֵלִים֙ לִשְׁמֹ֔ר וְגֻנַּ֖ב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ אִם־יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנָֽיִם׃ ז אִם־לֹ֤א יִמָּצֵא֙ הַגַּנָּ֔ב וְנִקְרַ֥ב בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֥אכֶת רֵעֵֽהוּ׃ ח עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ ט כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ חֲמ֨וֹר אוֹ־שׁ֥וֹר אוֹ־שֶׂ֛ה וְכָל־בְּהֵמָ֖ה לִשְׁמֹ֑ר וּמֵ֛ת אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה אֵ֥ין רֹאֶֽה׃ י שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֗ה תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ יא וְאִם־גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב מֵעִמּ֑וֹ יְשַׁלֵּ֖ם לִבְעָלָֽיו׃ יב אִם־טָרֹ֥ף יִטָּרֵ֖ף יְבִאֵ֣הוּ עֵ֑ד הַטְּרֵפָ֖ה לֹ֥א יְשַׁלֵּֽם׃ יג וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל אִ֛ישׁ מֵעִ֥ם רֵעֵ֖הוּ וְנִשְׁבַּ֣ר אוֹ־מֵ֑ת בְּעָלָ֥יו אֵין־עִמּ֖וֹ שַׁלֵּ֥ם יְשַׁלֵּֽם׃ יד אִם־בְּעָלָ֥יו עִמּ֖וֹ לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑ם אִם־שָׂכִ֣יר ה֔וּא בָּ֖א בִּשְׂכָרֽוֹ׃ טו וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ טז אִם־מָאֵ֧ן יְמָאֵ֛ן אָבִ֖יהָ לְתִתָּ֣הּ ל֑וֹ כֶּ֣סֶף יִשְׁקֹ֔ל כְּמֹ֖הַר הַבְּתוּלֹֽת׃ יז מְכַשֵּׁפָ֖ה לֹ֥א תְחַיֶּֽה׃ יח כָּל־שֹׁכֵ֥ב עִם־בְּהֵמָ֖ה מ֥וֹת יוּמָֽת׃ יט זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַיהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ כ וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כא כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן׃ כב אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃ כג וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים׃ כד אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃ כה אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃ כו כִּ֣י הִ֤וא כסותה (כְסוּתוֹ֙) לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי׃ כז אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃ כח מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן־לִּֽי׃ כט כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְשֹׁרְךָ֖ לְצֹאנֶ֑ךָ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי׃ ל וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ב:
אם זרחה השמש עליו. אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי. ר"ל אם עין העדים נפלה עניו ע' סנהדרין דף ע"ג ובירושלמי שם פ"ח הלכה ח'. ע' היטב במכילתא שסובר דזרחה השמש מה שמש שהוא שלום למעוטי אב החותר לגנוב ממון הבן, ובא הבן והרגו, שהוא חייב, וגם למעט ביש לו מושיעים דהיינו עדים כמ"ש התרגום, וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה ה' י"א) "הקיפוהו בני אדם או עדים אינו נהרג. ומ"ש הראב"ד על התרגום "לא ידעתי מהו" גם אנכי כתלמיד לפני רבו לא ירדתי לסוף כוונתו, הלא דברי רבינו מבוארים במכילתא, וערמב"ן שהקשה היאך יש התראה בלא עדים? ע' בסוגיא הנ"ל ותמצא ישוב לזה, והארכתי בזה בחדושי, וכתב עוד "ועל דעתי נתכוין אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת (ולדעתי דייק זה ממלת "נפלת" שהוסיף המת' שהוא עבר שכבר נשלם) דמים לו כו', ואם הרגו נהרג עליו, אבל מרש"י משמע שהת"א והמכילתא פליגי שכתב (אחרי הביאו את דברי המכילתא) "ואונקלוס שת' כו' לקח לו שיטה אחרת" וצ"ע, ויש גורסין "עינא דסיהרא" ר"ל לבנה המאירה בלילה, וראייתם מדכתיב "עינא" בל"י ולא "עיניא" בל"ר, גם ממליצת "נפלת" ודוחק. גם לא מצינו מלת "עין" סמוכה אל הלבנה כ"א אל השמש.
פסוק ג:
חיים, כד אנון חיין. לא דריש כמכילתא שלא ישלם לו מתים, משום שהנגינה מוכחת שקאי על שלפניו ולא על שלאחריו, ואפשר לרמז מ"ש רז"ל (ב"ק כ"ה ע"א) "אתייה לקרן כעין שגנב" השור והשה כשעת הגנבה והכפל כשעת העמדה בדין.
פסוק ד:
כי יבער, ארי יוביל. כ"ה הנוסחא לפנינו בב', וכוונתו "כי יוליך" ופירושו דחוק מאד. ומצאתי בת' של חומש עם הרמב"ן "יוכיל" בכ"ף, וכ"ה בחומשי רוו"ה, ובכ"י שלי "יֵכוֹל" ר"ל שהאכיל בהמתו בשדה או כרם, ואח"כ מפרש "ושלח" (זו הרגל) "ובער" (זו השן) ויהי' זה כלל שאחריו הפרטים (והנה ב"ס לחם ושמלה התפלא על מה שת' "בשדה אחר, בחקל אחרן" ולא "אוחרן" ואמר "ואולי הוא ההפרש בין שם התאר אל המתואר הסמוך ובין התאר שכולל עמו המתואר כמו בזה שהוא של איש אתר" ולא ידעתי מה יאמר על הת"י ע"פ "וסוד אחר אל תגל" [משלי כ"ה ט'] שת' "ורזא אוחרנא" הלא גם שם היא הכוונה "סוד של איש אחר" ובאמת לדעתי לאָחֳרָן ואוחרן הוראה אחת היא כמו שבא בעברי' הא' הבנין הפעל פעם בקמץ ופעם בקבוץ, ושניהם נופלים כן על התאר שבא עם המתואר וכן על התאר שבא בלי מתואר. והת"א פי' הפסוק הזה ע"פ פשוטו "ארי יאכיל גבר חקל או כרם" ר"ל "כי יאבה איש לבער את שדהו או כרמו" ושלת ית בעירה, ר"ל ישלחנו לנפשו מבלי השגיח על בהמתו "ויכול" מוסב על "בעירה" שהוא שם משותף לזו"נ "בחקל אחרן" ר"ל בשדה של איש אחר "שפר תקלה ושפר כרמה ישלם" ר"ל מחויב המבער לשלם המיטב מן השדה או הכרם של ניזק או של מזיק, וע' בב"ק ג' ע"ב
פסוק ו:
במלאכת רעהו, במה דמסר לה חברה, הוא כמ"ש הראב"ע שהוא כמו "לרגל המלאכה" (בראשית ל"ג י"ד) או כמו שאמרו בש"ס (ב"ק ק"ז ע"ב) שמלת "מלאכה" כוללת כל מה שברשות חברו, ודע שהת"א אינו סובר כמ"ש המפרשים שמלות "אם לא" בפסוק זה, הן "שבועה" שזה אינו, שמלות "אם לא" המורות על שבועה ענינן לחיוב ולא לשלילה (וכשרוצה לאמר לשלילה בדרך שבועה יאמר "אם" לבד כמו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית ט"ו כ"ג) שר"ל לא חוט ולא שרוך נעל "אם יראו את הארץ" אם אתם תבאו אל הארץ" (במדבר י"ד כ"ג ל') ר"ל " לא יראו את הארץ, אתם לא תבואו אל הארץ") רק פירושו שיובא לב"ד ויחקרו אם לא שלח יד, והחקירה תהיה ע"י חיוב שבועה, כמו שדרשו רז"ל נאמר כאן שליחות יד ונאמר להלן שליחות יד, מה להלן שבועה (שנא' "שבועת ה' תהיה בין שניהם") אף כאן שבועה.
פסוק ח:
אשר ירשיען אלהים, די יחייבון דַּיְנַיָא, ת' ליר שאין דן יחידי, ופשוטו למי שחייבו הדיינים אם לגנב או לשומר או לעד, חייב לשלם.
פסוק י:
ולקח בעליו ויקבל מרה מנה מומתא. הוא כמו שדרשו רז"ל והובא ברש"י "ולקח בעליו השבועה" (ב"ק ק"ו ע"א).
פסוק יב:
יביאהו עד, ייתיניה סהיד דתבירא. מהת"א משמע שלא בדעת בעל הטעמים שהפריד מלת "עד" מהטרפה, ופירושו שצריך להביא עדים שנטרף ופטור, וע' במס' ב"ק דף יו"ד שדרשו "עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם" ואפשר שגם המתרגם מפריד (וכ"ה בחומשי רוו"ה "סהדין" באתנח, ואח"כ "דתבירא לא ישלם" וכ"ה הנכון. כי אלו היתה כוונתו להביא עדים שנטרפה, היה מת' "דאיתבר" כדין הפעל, וכמו שת' בתחלת הפסוק "אם אתברא יתבר") וע' במכילתא אבא שאול אומר יביא עדים כו' "וע' ברמב"ן.
פסוק טו:
וכי יפתה, ואי ישדל. ערש"י שפי' "מדבר על לבה וכ"ת ארי ישדל" וערמב"ן שכתב שאינו נכון, ששרש "פתוי" בלה"ק שהוראתו הטיית רצון יתו' בארמית בפעל "טעה" (דברים י"א ט"ו) וכוונת אונקלוס במלת "ישדל" הוא לשון תחבולה שיעשה האדם להטות לבב זולתו, אם במעשה או אף בדברים, וכמו שת' "ויאבק איש" (בראשית ל"ב כ"ה) "ואשתדל" אבל באמת במח"כ כתלמיד לפני רבו טען על רש"י ז"ל בחנם, כי הפעל "טעה" בארמית, הוא כמו "תעה"בעברית, וכמעט בכ"מ יתו' הש' "תעה" בפעל "טעה" והש' "פתה" הבא תמיד בבנין פיעל יתו' תמיד רק בפעל "שדל" [ואולי גם מטעם הרמב"ן] וכן "פתי את אישך, פתי אותו (שופטים י"ד ט"ו, ט"ז ה') מתו' "שדולי", אם יפתוך חטאים" [משלי א' יו"ד] מתו' "נישדלוך" ורק כשבא פעם אחת בקל [דברים י"א ט"ו] שהוראתו "נפתה מעצמו" יתרגמהו בפעל "טעא".
פסוק טו:
מהר ימהרנה, קימא יקימינה. אף שלעיל (בראשית ל"ד י"ב) ת' "מוהרא" הכא שהוא פעל ת' "קים" ור"ל יפסוק לה מוהר שהיא הכתובה כמ"ש בש"ס (כתובות י') והובא ברש"י, ולכן "כמהר הבתולות" (בפסוק של אח"ז) ת' "כמוהרי בתולתא" מפני שהוא שם. וע' ברמב"ן שהשיג על רש"י (ולדעתי טעו בזה גם ?הרמבמ"ן בפ' "ירבו עצבתם אחר מהרו" (תהלים ט"ז ד') גם ב"ס תל"ע בסוף סי' רל"ז, ובאוה"ש ש' "מהר" שנגרר אחריו, ופי' מהרו" מל' "מהר ומתן" ר"ל שזנו אחרי אלהים אחרים, כי באמת גם הפעל מזה, גם השם יבואו רק על המתנות שיתן הארוס לארוסתו או לאבותיה, ואנחנו לא מצינו בכל כה"ק בשום מקום, שהעובד איזה אלהות יכונה בשם "מארס" כי אם בשם "ארוסה" וכדומה).
פסוק יט:
זבח לאלהים יחרם, דדבח לטעות עממיא יתקטל, ע' במכילתא, ומפני שמפורש במ"א (דברים י"ז ה') "והוצאת את האיש ההוא וגו' וסקלתם באבנים ומתו" ת' פה ג"כ מיתה, ובתיב"ע "לממונא".
פסוק יט:
בלתי לה' לבדו, אלהן לשמא דה' בלחודוהי. ערמב"ן.
פסוק כד:
את העני עמך, לעניא די עמך. נראה שאין כוונתו כמו שדרשו רז"ל (במכילתא בשם ר' ישמעאל) שהיא חובה, רק שהוא נמשך על שלאחריו "לא תהיה לו כנשה".
פסוק כד:
כנשה, כרשיא. ע' לקמן (דברים ט"ו ב') "מַשַׁה" שת' "מרי רשו" וע' בערוך ע' "רשה" שפי' האיש המלוה, (ובאמת יתו' הפעל "לוה" או "נשה" בפעל "רשי" כמו "כי תשה ברעך" והאיש אשר אתה נשה בו" (דברים כ"ד י' י"א) מתו' "ארי תרשי בתברך, גברא דאת רשי ביה" וכן "לא נשיתי ולא נשו בי" (ירמיה ט"ו יו"ד) תי' לא רָשָׁאן בי ולא מה דאנא רשי אנא תבע מנהון [והוא ממש כש' "נשה" בעברית, בחלוף למנ"ר] והשם התאר "מלוה" יתו' או "רשא" (ישעיה כ"ד ב') או "מרי רשו" כבפסוק שהבאנו מקודם, רק כשרצון המת' לאמר "המליה הנוגש" אם ביד חזקה או אף בדברים קשים, ית' "רִשְׁיָא" בפועל שהוא מורה גם בארמית כבעברית על חוזק הפעולה, ולכן בפה שבא הצווי בתורה לבלי לנגוש את האיש הלוה, ית' "רִשְׁיָא" וכן "והנשה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים" (מ"ב ד' א') ית' "ורשיא אתי כו"')
פסוק כו:
והיה כי יצעק אלי ושמעתי, ויהי ארי יקבל קדמי ואקבל קבלתה. ר"ל אם יצעק ויתרעם על החובל שלמתו, אז אקבל צעקתו, ולא ת' שיתפלל וה' ישמע תפלתו כי כן יגיד עליו רעו (פסוק כ"ב וכ"ג) ששם מפורש "וחרה אפי כו' כי ה' יריב ריבם".
פסוק כז:
אלהים לא תקלל, דינא לא תקיל. הוא כדעת ר"ע במכילתא בדיינין הכתוב מדבר, וע' במס' סנהדרין דף ס"ז, ורש"י כתב אזהרה לברכת השם ולקללת דיין, והוא כמס' סופרים שהוא קדש וחול, וצ"ע. ומ"ש בכל הספרים תְקיל" הת' בשוא הוא ט"ס, וצ"ל תִקיל" הת' בפתח שהוא באפעל, וכ"ה בחומשי הרמב"ן.
פסוק כח:
מלאתך ודמעך, בכורך ודמעך. ערש"י שכ' "איני יודע מהו לשון דמע" וע' במס' תרומות (פ"ג מ"ז) ובמס' אהלות (פט"ז מ"ד) "אוכל בדמעו" ובמס' תמורה דף ד' ע"א ובתוד"ה מלאתך שדמע הוא בלח ובכורים ביבש, וע' במכילתא ג' שמות נקראה התרומה, ראשית תרומה ודמע, וע' בהראב"ע שאמר שהוא כנוי ליין ושמן של תרומה בעבור שיורד כדמע טפה טפה).
פסוק כט:
תתנו לי, תפרשנה קדמי. צ"ע דבחולין (דף פ"א) רמי ר' אפוטרוקי, כתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו וכתיב ומיום השמיני והלאה וגו' הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה, א"כ הוא דלא כהת"א דהפרשה היא בלילה. אולם באמת לכאורה קשה למה לא רמי ר' אפטוריקי מפסוק זה שהוא קדום בתורה, אלא שמהכא לא קשיא שבבכור איירי ולילה הולך אחר היום, וא"כ הוו שבעת ימים, ונכונים דברי הת"א, וע' במהר"ם לובלין (שם שם).
פסוק ל:
ובשר בשרה טרפה. ובשר תליש מן חיוא חיא, הח' בעל אוהב גר כתב ע"ז ואיננו נכון כי זה יורה על איסור אבר מן החי ולא על איסור טרפה "ולדעתי כוונת המת' כמ"ש במכילתא והובא ברמב"ם פ"ד מ"ה מאכלות אסורות הלכה ו' "טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער" ע"ש כל הפרק, ומ"ש הת"א "חיוא" ר"ל בין חיה ובין בהמה וכ"כ רש"י.