פסוק ג:בדיך. המחשבות, וכמו שבאילן יש בדים וסעיפים, והבדים עבים מן הסעיפים, ומורה על העץ העב שיוצא אצל השורש לבדנה (כמ"ש יחזקאל י"ז ד'), כן בהשאלה על המחשבות, סעפים שנאתי, ברוב שרעפי בקרבי, מציין המחשבות הקטנות המפוצלות ומתפשטות, ובדים מציין העיונים הרמים ומחשבות גדולוות.
פסוק ג:מתים, אנשים חלושים. ויחרישו הוא פעל יוצא, שיעשו אותם שיחרשו וישתקו:
פסוק ה:דבר, מקור שיוכל לדבר:
פסוק ו:כפלים. יש הבדל בין כפלים ובין פי שנים, שמלת כפלים מציין שהדבר מקופל חציו על חציו כמו וכפלת את היריעה, בכפל רסנו מי יבא, כמ"ש ישעיה מ':
פסוק ו:תושיה. הוא היש הנעשה ברוב עצה וחכמה, ובא בין על החכמה העמוקה המצוירת כדבר יש, כמו ותושיה נדחה ממני, ובין על היש הנמצא הנעשה עפ"י החכמה המופלאת ישה לך, יל"פ משורש יש ששרשו ישה, כמו יצב, ור"ל שיש ישות מעוניך שאתה לא ידעתם, ויל"פ שהוא מחסרי נו"ן ושרשו נשה, מענין שכחה, ה' שכח מאתך עונך, כמו כי השם אלוה חכמה(לקמן ל"ט), ויש הבדל בין נשה ובין שכח, השוכח יוכל לזכור לא כן הנושה. ועז"א ונשו את כלימתם (יחזקאל ל"ט) (ע"ש), נשיתי טובה (איכה ג'). ויל"פ מענין הלואה, ובא תמיד בקשור הב' על המלוה, ופה בא בקשור הלמ"ד על הלוה, כמו לא נשיתי ולא נשו בי (ירמיה ט"ו), ר"ל שאתה לוית ואתה חייב תשלומין מעונך, ור"ל אלוה גרם לך שתהיה חייב מבלי ידיעתך. ויל"פ מענין העתק, כמו נשתה גבורתה ר"ל עוניך נעתקו מזכרונך ואינך יודע בהם:
פסוק ז:תכלית, דבר שי"ל גבול. לכל תכלה ראיתי קץ, לכל תכלית הוא חוקר.
פסוק ז:חקר אלוה, תכלית שדי. שם שדי מורה על ההשגחה, ושם אלוה מורה על רוממותו, ומצד שהוא אלוה אין לו חקר כלל, ומצד שם שדי יש לו חקר מצד הקשר שיש לו עם בריותיו ומצד השגחתו שעי"כ יוכרו מעשיו ויחקרו, אבל א"א להגיע בחקירה זו עד תכלית:
פסוק י:יחלוף, יעבור מן העולם כמו והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב') וכבר בארתי שם שחליפה מענין העברה בא תמיד בקל בין עומד ובין יוצא:
פסוק י:ומי ישיבנו. מענין תשובה ומענה:
פסוק יא:ידע מתי שוא וירא און. ר"ל שידע תכונת האדם שנוטה לשוא, וגם ראה האון עצמו, האון הוא דבר פעל ונראה בחוש, אבל תכונת השוא שהוא בכח הנפש לא שייך בו ראיה רק ידיעה.
פסוק יא:יתבונן, ההתפעל מורה שמחפש להבין ע"י דרכי ההיקש והתבונה, ויל"פ שרואה האון בלי יצטרך להתבונן ולחקור עליו, כי בסקירה אחת הכל סוקר:
פסוק יב:נבוב. חלול, כמו נבוב לוחות.
פסוק יב:איש, אדם. כבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' י') ששם איש כולל כל יש ונמצא, ושם אדם מציין מין האדם לבדו, וע"כ נגד עיר פרא תפס שם אדם:
פסוק יג:הכינות לבך. בא על המכין לבו ומחשבותיו לבקש איזה דבר, לא הכין לבו לדרוש את ה' (דה"ב י"ב י"ד) תכין לבם (תהלות י' י"ז), ומלת אליו מוסב אל הלב:
פסוק יד:און, עולה. האון מציין הכח שלא במשפט שנעשה בפעל, ע"כ מיחסו אל היד הפועלת, והעולה תציין התכונה לא הפעל, כמ"ש בכ"מ, ע"כ אמר אל תשכן באהליך שהיא השוכנת באהלו ותכונת נפשו:
פסוק טו:תשא פניך ממום, כונת המליצה כי אתה נושא לך פנים בשקר הגם שמום העון בך, בשתאמר שאתה מוכרח עליו, וזה שקר, אבל אז שלא יהיה בך מום תשא פניך באמת.
פסוק טו:מוצק. מתכונת חזק, כמו לבו יצוק כמו אבן, ובא על דבר המתקשה אחרי ההתכה כמו מתכות, כמ"ש בככר הירדן יצקם המלך:
פסוק יז:חלד, יאמר על העולם בכלל, מבלי השקף על הארץ שנקרא ארץ או תבל, ולא על הזמן שמצדו יקרא עולם, וצהרים מציין זהר השמש וצהרו בחצי היום שזורח לרוח מזרח ומערב בשוה, וע"כ בא במספר הזוגי, תעופה, שרשו עוף, ובא על בקיעת נוגה השחר דרך נקבי משכיות כרואה דרך עפעפים, כמו ארץ עיפתה כמו אופל, וכמו בעפעפי שחר, התעיף עיניך בו:
פסוק יט:ורבצת. פעל רבץ מציין רביצת הבע"ח אחרי המרעה, ובא על ב"א בדרך השאלה על עת המנוחה, ומציין פה רביצת הקבר אשר שם ינוחו יגיעי כח אחרי הרעיה שבעוה"ז.
פסוק יט:וחלו פניך, כמו פניך יחלו עשירי עם, רבים יחלו פני נדיב. וגם יל"פ על התפלה, ויחל משה את פני ה' אלהיו, וגדרו הבקשה הרבה לפנים הבלתי נראים תמיד:
פסוק כ:מפח נפש. צער הנפש, כמו ונפש בעליו הפחתי. ויל"פ שנופח את הנפש לחוץ, להוציא הנפש לאבדון, ורוח הולך ולא ישוב: