פסוק א:וזה, אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו:
פסוק א:אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו (מ"ב ד מא), וגם יְצק בו מים (יחז' כד ג):
פסוק א:בעבור שהזכיר עם פר בן בקר יורה כי איננו גדול וככה בני יונה (ויקרא ה ז):
פסוק א:שעיר עזים (שם ד כג), והאיל גדול מהכבש, והעד הנסך שהוא שלישית ההין, ולכבש רביעיתו:
פסוק ב:ולחם חלות. עבות והעד רקיקי מצות:
פסוק ב:והזכיר בשמן הוא שמן זית כמשפט: ומלת סלת. בלשון ערבי הא סמי"ד, שהוסר הפסולת מהחטה, ובארץ ישמעאל עושין כן, ואין לחם נכבד ממנו, ורבים פירשו מגזרת סלית כל שוגים מחוקיך (תה' קיט קיח), סלה כל אבירי ד' (איכה א טו) ואמר כמוהו חטים מכולת לביתך (מ"א ה כה) ויש אומרים טחונות:
פסוק ג:והקרבת אותם. והם בסל כמשפטן להיותם שם אל פתח אהל מועד וככה הפר והאילים:
פסוק ה:ולקחת. נקרא החשן מלבוש כי הוא מכסה המקום נגד הלב:
פסוק ו:ושמת. גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה, והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט כי היא נכבדת ממנו:
פסוק ז:על ראשו. על ראש אהרן לבדו, כי הוא הכהן המשיח והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על הראש יצוק לבדו וכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן (תה' קלג ב):
פסוק ח:ואת בניו תקריב. אל פתח אהל מועד:
פסוק ט:וחגרת אתם אבנט. כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם, הוסיף לבאר אהרן ובניו, כמו ותפתח ותראהו את הילד (למעלה ב ו):
פסוק ט:ומלת וחבשת. כמו לא אהיה חובש (ישעי' ג ז):
פסוק ט:ומלאת. דעת המתרגם ארמית כמו ומלאו יָדָו (יחז' מג כו) רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום (למטה לב כט) והגאון פי' יד חיוב, ואחרים אמרו כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים והנה מה יעשו במלת ומלאו יָדָו (יחז' מג כו):
פסוק י:והקרבת. כבר הזכיר זה והנה הטעם כאשר תקריב את הפר, יסמוך אהרן ובניו עליו, ויש אומרים, כי טעם וסמך אהרן לבדו, ואחר כן בניו, ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו (פ' טו) והנה הטעם כאשר היה שיסמכו יחדיו לא זה לפני זה:
פסוק יא:ושחטת את הפר. משה שחטו:
פסוק יא:וטעם לפני השם. כי הארון היה באמצע המערבי, וכנגדו מזבח הקטרת, וכנגדו מזבח העולה:
פסוק יב:ישפוך. הכהן השופך:
פסוק יג:ולקחת. אין לפר ולשעיר אליה:
פסוק יג:וי"א כי נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי (תה' פד ג) כי שם כח התאוה למשגל:
פסוק יד:ואת בשר. כולל הראש והנתחים:
פסוק יד:ופרשו. דרך סברא ירחצוהו ואח"כ ישרפוהו והקטיר האמורים:
פסוק יד:ומלת חטאת. בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקראת כן, וככה האשם על כן וחטאו את המזבח (יחז' מג כב) יסירו חטא מעליו:
פסוק טו:ואת, האחד. מהשנים איזה מהן שירצה:
פסוק טז:ושחטת. וכו' על המזבח. לא על קרנות המזבח, והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד:
פסוק יז:ואת האיל. לא הזכיר על הפר שינתחנו, על כן כלו כאשר הוא נשרף על כן לא הזכיר כרעיו:
פסוק יח:והקטרת את כל האיל. על כן לא הזכיר האליה והחלבים:
פסוק יט:ולקחת. זה השני הוא איל המלואים:
פסוק כ:ושחטת. תנוך אין לו ריע והגאון אמר הרך הדבק בעגול האזן:
פסוק כ:בהן. ורבים בהנות ואיננו על משקל הלשון, והנה יהי' שם שנים משקלים, ורבים ככה בשמות:
פסוק כ:ודם השני יזרוק כדם הראשון רק הדם הנשאר:
פסוק כא:ולקחת, והזית על אהרן, תחת בגדי אהרן ועל בגדיו:
פסוק כב:ולקחת. זה החלב הנזכר הוא אשר על הקרב ככתוב בפ' ויקרא:
פסוק כב:שוק. הצד הימין, והחזה נלקחו מאיל המלואים, והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מזבחי שלמי בני ישראל, רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו, כי הוא כהן הכהנים:
פסוק כג:וככר זהו ולחם מצות (למעלה פ' ב):
פסוק כד:והנפת אתם. והם בידם:
פסוק כה:ולקחת. כתוב מידם, ובמקום אחר מעל כפיהם (ויקרא ח כח) והדבר שוה:
פסוק כה:ניחוח. כפל החי"ת והמבין סוד נשמת האדם יבין זה:
פסוק כה:אשה. תואר מגזרת אש ובמקום אחר, מן האש (במד' יח ט):
פסוק כו:ולקחת. מאשר לאהרן, ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר:
פסוק כז:וקדשת. מהיום והלאה ואין הונף כמו הורם, כי יורם למעלה ולא יונף ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם:
פסוק כט:ובגדי. יהיו לבנו המשוח תחתיו:
פסוק כט:וטעם אחריו במותו:
פסוק ל:שבעת. מלת יִלְבְשָׁם בקמץ גדול תחת קטן, וכמוהו בשם ה' כי אמילָם (תה' קיח י):
פסוק לא:ובשלת. בצווי, כמו והכית בצור (למעלה יז ו), ויבן שלמה את הבית (מ"א, ו יד):
פסוק לב:ואכל, ואת הלחם. הנותר מהסל:
פסוק לג:ואכלו אתם אשר כפר. דרך קצרה:
פסוק לג:ומלת אותם בעבור אחרת:
פסוק לג:וזר שאינו מזרע אהרן:
פסוק לד:ואם. נקרא האיל מלואים כי בו ימלאו ידיהם:
פסוק לה:אתכה. באתנח מלה מחוברת מן אותָךְ (ברא' לט ט) בקמץ גדול תחת התי"ו, ומן כי אותְךָ ראיתי (שם ז א):
פסוק לו:ופר, תעשה ליום. בכל יום משבעת ימי המלואים:
פסוק לו:וטעם על הכפורים. על שני האילים, וכתוב, כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות לכפר עליכם (ויקרא ח לד):
פסוק לז:קדש קדשים. קדש כאחד הקדשים:
פסוק לז:כל הנגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש (ויקרא ו, כ) יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים והטעם שלא יהיו טמאים:
פסוק לח:וזה. הטעם זה הקרבן, וכן זה יתנו (למטה ל' יג) זה השיעור, וכן וזה אשר תעשה אותם (ברא' ו טו), משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים, ואחר כן אהרן ובניו:
פסוק לט:את הכבש. ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת, כאלו הוא את הכבש האחד ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד:
פסוק מ:ועשרון. עשירית האיפה:
פסוק מ:גם ההין מדה מצרית:
פסוק מא:ואת. מלת "וכנסכה" שב אל הבקר:
פסוק מב:עלת תמיד לדרתיכם. יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני, וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני (במד' כח ו) כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה, כי מעורבים היו השבטים כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים, ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני היה הארון נוסע בתוך המחנות, ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו, ויום הכפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן, ויעש כאשר צוה ד' את משה (ויקרא טז לד) וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר (עמוס ה כה) כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים, ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו (במד' כ) כי בקדש היה, ושם בישוב קנו, ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג, ויהי לכלם מקנה רב:
פסוק מב:והנה פי' טעם למה נקרא אוהל מועד:
פסוק מב:לכם. לישראל, וככה קריאת העדה:
פסוק מב:לדבר אליך. לבדך שם, ויפת אמר אשר אועד לכם, למשה ולאהרן לפעמים ורמז לדבר אליך למשה תמיד, ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל:
פסוק מג:ונקדש בכבדי. ולפי דעתי בעבור היות אהל מועד כולל הכל המשכן ואת כל כליו, הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים:
פסוק מד:וקדשתי. והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד, והמזבח שהוא לפתחו:
פסוק מד:ואת אהרן ואת בניו אקדש. שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים:
פסוק מה:ושכנתי. יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים, כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות, ומחיצה בין מחנה לויה למחנה ישראל כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה, ושם האהל בתוך בני ישראל, והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום, רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב, וכן כי תצא מחנה (דבר' כג, י) לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף, כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים, והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחס לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון:
פסוק מו:וידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (למעלה ג' יב):