פסוק א:דברי נחמיה. ר״ל נחמיה כתב ספר זה:
פסוק א:שנת עשרים. למלכות דריוש הפרסי:
פסוק ב:נשארו. על כי רוב הגולה ישבו בבבל בשבי ומעט עלו לזה אמר בהם ל׳ שארית:
פסוק ב:ועל ירושלים. על בנין חומותיה:
פסוק ג:ובחרפה. העובדי כוכבים מחרפים אותם:
פסוק ג:נצתו. שרופים באש כשהיו מאז:
פסוק ד:ישבתי. ר״ל ישבתי משומם:
פסוק ד:ימים. ר״ל כמה ימים:
פסוק ה:שומר הברית. הגמול שהבטיח בברית:
פסוק ו:ועיניך פתוחות. לראות בדמעות עיני:
פסוק ו:היום. ר״ל בעת ההיא:
פסוק ו:ואני. ר״ל ומתודה מה שאני ובית אבי חטאנו:
פסוק ז:חבול וכו׳. ר״ל שחתנו דבריך ולא שמרנו וכו׳:
פסוק ח:אתם תמעלו. כאשר אתם תמעלו ואני אפיץ וכו׳:
פסוק ט:ושבתם. וכאשר תשיבו אלי אז אף אם יהיו הנדחים מכם בקצה השמים וכו׳:
פסוק ט:את שמי. את שכינתי:
פסוק יא:עבדיך. חוזר על עצמו:
פסוק יא:תפלת עבדיך. חוזר על כל המתפללים אשר חפצים ליראה וכו׳:
פסוק יא:והצליחה. וחוזר ומפרש דבר ההצלחה שיתנהו לרחמים לפני המלך שימלא שאלתו:
פסוק יא:ואני. אין זה מדברי התפילה רק אמר על עצמו שהיה משקה למלך ולהסביר מה שנאמר אח״ז שהביא יין לפני המלך: