פסוק א:ועשה עא"ע וב"ק נ"ד. וברש"י:
פסוק ג:בבקר בבקר הובא מהראנ"ח ז"ל דחוזר על עושי המלאכה, ושכר מלאכה הי' שוה הרבה, ולא רצו להכניס דפלוג' אי אומן קונה בשבח כלי, ואי אין קונה אין להם חלק בגוף המשכן לכן הביאו ג"כ נדבות, ומפני שמנאו הפועלים שלא יבטלו ממלאכתם, אפי' בעת הבאת הנדבה, וזמן פעולת שכיר מנץ החמה עד צאה"כ, וע' ב"מ פ"ג: תד"ה פועל, והי' צריך להקדים בקר הרבה, חדא קודם מנהג הפועלים דעלמא, וקודם זמן פועלים במלאכת קדש, דמקדמי עוד יותר כמ"ש תוס' שם ואמר בבקר בבקר, וע"ס הנותן אמרי שפר:
עוד ראיתי, דהנה אותם שחטאו בעגל נהרגו ע"י שבט לוי, ואותם שחטאו שלא מיחו, עליהם כ' בירמי' (ל"ב ל"ד) וביום פקדי ופקדתי, ובמנחות מ"א. על מ"ע נענש רק בעידן רותחא, וז"ש וביום פקדי שיהי' עידן רותחא, ופקדתי גם על עשה הוכיח תוכיח, ונדבות הי' לכפר על עגל ואין מענשים רק בעידן רותחא, ובבקר כששמש יוצאת ומלכי מזרח ומערב משתחוים ה' כועס, והוי עידן רותחא לכן אז הביאו הנדבות, וע' יומא ל"ג: דהיכי דכ' ב"פ בבקר משמע להקדים, וע' ד"ח פ' וירא. והרה"ג מפלונסק וכעת בווארשא שליט"א כתב לי ע"ד שיסופר בשם הקד"ל ז"ל במצות אתרוג כל הלילה צפה לאור היום שיוכל לקיים מצות ד' מינים, כן בצדקה ונדבות למשכן קיוו לבקר לבקר להביא, וכנאמר מרבים להביא, ונודע מהאר"י ז"ל הובא בס' כסא רחמים בענין צדקה בלילה, - ובשמו"ר פקודי פנ"א א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו והותר וכו', היתה דים, פתח בוהותר וסיים בדים ונכון למ"ש האוה"ח ז"ל (ל"ו ז') והובא כמה פעמים בשפ"א, וי"ל דזה ענין הברכה, וא"ש במד"ר שם היו מתברכים כו', וע"ש במת"כ, ובשבת ק"ב: אין עניות במקום עשירות וברש"י, וי"ל דזאת כוונת הפסוק דבכל ענין הצטרכות למלאכת הקודש הכינו או דים או עוד מותר, שלא יצטרכו לחזור ולבשל סממנים ולצבוע מעט כדברי הש"ס שם:
פסוק ו:ויעבירו בתרגום ועברו כרוז, ע"ס מגלת ספר אסתר (א' י"ט) ולא יעבור דפי' שלא יכריזו בפומבי רק שיכתב בספר לבד כי לא נאה שיתפרסם מרידת המלכה, וערש"י שבת נ"ה. ד"ה מעבירים, וגליון הש"ס לרע"א שם, ופהמ"ש לר"מ שקלים פ"ה מ"א גביני כרוז, וזה שמורגל בחז"ל לקרות ש"צ עובר לפני התיבה, ברכות פ"ה מ"ד. עירובין פ"ג מ"ט, ר"ה פ"ד מ"ז, תענית פ"א מ"ב, ומגילה פ"ד מ"ה, כאשר העיר ע"ז בהון עשיר ברכות פ"ד. ולהנ"ל י"ל לפי שש"צ ישמיע בקול דברי התפלה:
ובשבת צ"ו: הוצאה היכי כ' ויעבירו ממאי דבשבת קאי משום איסור מלאכה דילמא בחול ומשום דשלימא כו', וק' הול"ל בקיצור דלמא דשלימא עבידתא, ובס' בנ"א כ' דק' למה הכרוז יביאו ומה בכך, וצ"ל שנעשה הקדש א"י להוציאו לחולין, אך ק' מב"מ נ"ז: ומעילה י"ד: בונין בחול ואח"כ מקדישין שלא יבואו בשעת מלאכה למעילה, א"כ הנדבות לא קראו עדיין שם הקדש, הדק"ל יבואו ואם לא יוצרכו יחזירו לחולין, אך במעילה שם אי' דעצים שנטלו לתקנם בו ביום אין לחוש למעילה ובונין בקדש, ושפיר י"ל משום דשלמא עבידתא וחששו שאם יבואו יקדישו ויתנו בו ביום, ואי יותירו כבר הקדיש, וזה אי נימא דבחול קאי, אבל אי בשבת ל"ה יכולין לעשות בו ביום רק למחר ול"ה רשאין לקרות שם קדש, ואם עדיין חולין למה העבירו קול הלא אם יראו שהותר יחזרו לחולין משו"ה אמר ממאי דבשבת:
ושם בגמ' לא תפיקי מרה"י לרה"ר וכ' תוס' דהוצאה מלאכה גרוע איצטריך קרא מיוחד, וצ"ע הכי עד ממחרת יה"כ לא נצטוו על הוצאה, ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י מלאדז אמר דתוס' ב"ק פ"ב. כ' הא דקורין בב' וה' שמשה עלה לקבל לוחות הב' ביום ה' וירד ביום ב', ורש"י כ' ויקהל ממחרת יה"כ, וביה"כ קבל הלוחות ונמחל לישראל (ב"ב קכ"א.) וכ' רשב"ם דבאותו יום ירד משה ולוחות בידו, א"כ יה"כ הי' אז ביום ב' וחל סוכות בשבת, ולמחרת יה"כ צוה על משכן והביאו בבקר בבקר, ואחז"ל לשני בקרים בד' וה', ובו' אמרו מרבים העם מלבוא, והוכרחו שלא להביא עוד שלא יוציאו מרה"י לרה"ר בשבת שהי' אז יום א' סוכות, והי' צריך כרוז מה שלא ידעו עד היום, דבשבת של סוכות נתחדש רה"י מה של"ה כל שבת, הוא ב' מחיצות ושלישי טפח דמגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, והי' צריך להכריז דבשבת זה אסור להוציא, א"כ רק על מלאכת הוצאה הוצרך להכריז, והובא בקו"ד חו"ח סי' כ"א, וגם ראיתי זה בס' כרם הצבי בסופו דף ע"ר ע"ש:
ועי' בבעה"ט דבשבת נתנה התורה א"כ יה"כ הי' יום ג' ובד' א"ל הביאו בבקר בבקר היינו ה' ו', ובשבת ויצו ויעבירו כו', וע' בזה בשו"ת חדות יעקב תנינא קמ"ז, ומש"ל ביתרו דף קפ"ב: וראיתי בפמ"ג או"ח שמ"ה מ"ז סקי"א על הגמ' כאן כשישראל שרוין כו' הכוונה להיפך כשהי' במדבר הי' רה"י דהי' נוטעין שמה, ובזה"ז רה"ר דהכל דורסין ע"ש, וקדמו בזה בכ"מ ר"פ י"ד משבת בשם ר' אברהם בן הרמב"ם, וע"ס נפ"ח שהק' משבת צ"ו: מויצו משה כו' לא תפיקי מרה"י דדיכי לר"ה, ועוד שם מקושש מעביר ד"א ברה"ר, וי"ל שכוונתו שמלבד מקום תחינתם הי' כל המדבר כבקעה ושדה, אך צ"ע דכ' ובבקר הי' שכבת הטל סביב המחנה, והנה ע"פ המדבר דק מחוספס, וע"כ שברדת הטל על המחנה ג"כ סביב מחנה וכל יום הלכו ס' ריבוי חוץ למחנה לאסוף המן, וע"ז הזהיר משה על השבת בפ' בשלח (ט"ז כ"ט) ומשמע שהי' שם רה"ר, ובעיקר הדבר עתו"ס מנחות פ"ד: ד"ה כאן לענין מה נקטו ברישא כשאמרו כאן וכאן אי מה דסליק או מה דפתח, ועמ"ש בפ' שמות דף ד'. - ובפנים יפות הק' הא דבשבת צ"ו: ילפי' מיני' הוצאה, הרי החונים אפשר להביא דרך מלבוש דתכשיטין המה, וי"ל דאחר חטא העגל דכ' ועתה הורד עדיך ונאסרו תכשיטין ל"ה דרך מלבוש דאיסור משוי' למשא ע' ס' מקרא מפורש וחסדי אבות סי' י"ב, ויל"ע נשים דלא חטאו בעגל אי גם להם נאסרו תכשיטין, וע' שבת ס"ב:
פסוק ו:ויכלא בשבת צ"ו: ילפי' מכאן הוצאה, ואמרי' הכנסה מנין ומסקינן סברא, ודייק מינה בקרית ספר פי"ב משבת דסברא דאו' הוא דהרי מחייבין אהכנסה סקילה, וברביד הזהב דחה דבברכות ל"ה: אמרי' דעל המזון לאחרי' מה"ת ולפני' מסברא והוא מדרבנן, גם עדיפא הול"ל מהא דשפ"ד והרג וא"י דסברא מה חזית דדמך דידך סומק טפי, ורק הכנסה הוי ממש הוצאה, וכבר עמד בזה בפנ"י שם בברכות, וע' אמ"כ בזה, ומש"ל בפ' תצוה (דף רצ"ו:):
פסוק ו:אל יעשו עוד מלאכה, וק' דהול"ל אל יבואו עוד וערמב"ן וספורני, ורק דבתענית כ"ג. אין מתפללין על רוב הטובה, וכן ל"ה יכולין להכריז אל יביאו עוד והכריז אל יעשו עוד ממילא ויכלא להביא, וע"ס ישרש יעקב ומקו"ב ח"א ד' תצ"ה בזה, ובמשנת ר"א כ' דבברכות כ"ג: פלוגתא אי הזמנה מילתא, ואם הי' מכריזין אל יביאו הוי משמע אף מה שעשו והזמינו בביתם, והי' מועלין בהם אם נשתמשו בהם לכן הכריזו אל יעשו עוד, ומשמע דמה שהזמינו בביתם יביאו, ול"ק מה יעשה בהם משה, הלא כבר הי' די והותר, וי"ל דיגנוז אותם כדין מותר ההקדש. - וברש"י כ' ויכלא מניעה, ובעה"ט מסורה ויכלא הגשם (נח ח' ב') שמעתי בשם הגר"ש סופר ז"ל, דכן הדרך אצל רוב בני אדם אם ויכלא הגשם, היינו ששפע הפרנסה ימעיט מעט, ראשית הוא ויכלא העם מלבא ופסקו מליתן צדקה:
פסוק ז:דים והותר ערש"י ואוה"ח שהק' אם דים ל"ש והותר, ועמהרש"א שבת מ"ט. ותי"ט שבת פ"ז מ"ב ותוספות חדשים שם, ובמהר"ם שיף סוף חולין כ' הפשט מדהותר ש"מ שהי' די' כי בכל יתרון נראה שהי' די ובלא יתרון אינו ניכר שהי' די אף שבאמת הי' די, - ובשנת תרצ"א בהיותי בציעכאצינעק אמר לי הרה"צ ר' שלמה טאב שליט"א אדמו"ר מוואלאמין הדר בווארשא בשם זקנו הרה"ק ר' יחזקאל מקאזמיר ז"ל, כדי שלא יהי' גיאות וכל א' יחשוב שהוא מן המותרים וחלק שלו אינו מן הנצרך וממילא לא יהי' לו גיאות ופח"ח, ואמר הוא הפי' לפ"ז והנשאם חסר כו', וק' הא צורך להאבנים, ורק התי' דאבנים שהם דבר מסוים, והי' להם תמיד גיאות שזאת משלהם, וזה הי' החסרון שכאו"א צריך שלא ידע שממנו הוא, וגם אמר דלכל דבר צריך מניעה עכל"י ואוה"ח, ועשית לו עזר כנגדו, ויכלא העם מלבא וראה שיש מניעה וזה טוב, ועמש"ל בפסוק ג':
ובשם החידושי הרי"מ ז"ל ראיתי דלכאו"ק למה הכריזו מה יזיק אם יבואו, אך הטעם דאם נשאר זהב או שאר חפץ יהי' לבם נשבר ויתעצבו שמא שלו נשאר ואין לו חלק במשכן, ולכן העבירו קול שלא להביא עוד, וזה פי' דים והותר אף שהי' מותרות רק שנעשה נס שהי' דים ונכנסו ג"כ למלאכת הקדש, - עוד ראיתי מ"ש והותיר לרמז שמדת נדיבות נותרה בבנ"י לדורות, כיבמות ע"ח. ג' סימנים בישראל כו' וסימן כי גבר עלינו חסדו גב"ר ר"ת גומלי חסדים ביישנים רחמנים. וז"ש בתהלים (קכ"ח ד') הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', אימתי יבורך האדם להיות ע' שנה כמנין "כן", "גבר" אם יהי' לו ג' מדות, וזה כי יעקב בחר לו יה, בח"ר ר"ת ביישנים חסדנים רחמנים: