א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃ ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃ ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃ י עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ יז וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃ כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כב וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כג וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ כד כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כה וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כו בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃ כז וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃ כח וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃ כט וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ לא וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תולדות יצחק

יצחק בן יוסף קארו

פסוק ח:
במראות הצובאות ארז"ל בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע א"ל הקב"ה אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו' ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. ויש להקשות הנה הכומז יותר נמאס ולמה קבלו משה. והתשובה כי שם נתערבה כל הנדבה אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא קבלו משה עד שנאמר לו מפי הקב"ה ולא נקשר בזה יפה אשר צבאו פתח אהל מועד וכל דבריהם אמת ור"א כתב כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית והיו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות וזהו אשר צבאו כי היו רבות עד כאן וזהו שתרגם אונקלוס דאתיין לצלאה לתרע משכן זימנא וענין אהל מועד כענין שכתוב ומשה יקח את האהל וקרא לו אהל מועד כי אהל המשכן לא נעשה עדיין. והספור במשכן וכליו וצורתו אע"פ שאין בית המשכן קיים מצוה גדולה ושכרה גדול וכמו שארז"ל בענין הקרבנות כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה:
פסוק כא:
דרשו רז"ל חטאו באלה ונתרצו באלה חטאו באלה אלה אלהיך ישראל ונתרצו באלה אלה פקודי המשכן. ועל דרך הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים ביד איתמר אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר:
פסוק כא:
המשכן משכן למה אמר שני פעמים משכן אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר מכון לשבתך פעלת ה' אל תקרי מכון אלא מכוון. עוד במדרש למה משכן שני פעמים לפי שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים בית ראשון ובית שני. ואפשר לפרש שהכוונה במה שאמר אלה פקודי המשכן שכוונת הפרשה לתת חשבון מכל הכסף והזהב שקבל משה לעשיית המשכן שנתן משה חשבון ממנו להסיר חשד ממנו ואע"פ שאין צריך משה לתת חשבון וכמו שאמר בבנין בית המקדש כי באמונה הם עושים עם כל זה רצה לתת חשבון על צד היותר טוב וזהו פקודי המשכן זהו החשבון שנתן משה מזהב וכסף ונחושת שקיבל והחשבון הוא כך קבלתי וכך הוצאתי ובדבר הזה הוצאתי אותו. וכן אמרו חז"ל שאמרו כשבא משה לתת חשבון על כל דבר ודבר חסרו מן המשקלים אלף ושבע מאות וע"ה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה מהם יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז' מאות וע"ה עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא עד כאן. ויש כאן ספקות שנראה שלא נתן חשבון אמיתי:
הספק הא' שמן הכסף נתן חשבון אמיתי שאמר בכאן וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וזה חשבון טוב כמו שפרש"י הככר ששים מנה ומנה של קדש כפול היה הרי הככר ק"כ מנה והמנה כ"ה סלעים הרי ככר של קדש שלשת אלפים שקלים לפיכך הוא מונה בפרוטרוט כל השקלים שפוחתין במניינן משלשת אלפים שאין מגיעין לככר בקע הוא שם משקל מחצית השקל שש מאות אלף ושלשת אלפים וכן היו ישראל וכן עלה מניינם כשהוקם המשכן בחומש הפקודים וגם עתה בנדבת המשכן כך היו ומנין חצי השקל של שש מאות אלף עולה מאת ככר כל אחד של שלשת אלפים כיצד שש מאות אלף חצאין הרי הן שלש מאות אלף שלמים הרי מאת ככר והשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חצאין עולין אלף ושבע מאות וע"ה כל זה הוא שנתן חשבון ממה שקיבל ואחר שנתן חשבון ממה שקיבל שקיבל מחצית שקל כסף מכל גולגולת נתן חשבון במה הוציאו וזהו שאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן ואת האלף וז' המאות וע"ה עשה ווים לעמודים הרי זה החשבון חשבון אמיתי בכסף. ויש להקשות שעדיין חסר ממה שקיבל שלא נתן חשבון ממנו והוא שהכתוב אמר בסדר ויקהל ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מידי עבודה למלאכה אשר צוה ה' ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר כל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר וא"כ עדיין יש ספק מה עשה ממה שהותיר מן הכסף:
הספק הב' מן הכסף שקיבל נתן חשבון במה הוציאו. ומן הזהב שהוא יותר חשוב לא נתן חשבון אלא אמר בו כמה קיבל ולא אמר איך הוציאו אלא אמר כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש פירוש מה שקיבל הוא זה שזהו מה שהתנדבו ולא מצינו שאמר איך הוציאו:
הספק הג' מה צורך לומר סך הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש שכל זה מיותר אלא כמו שאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר:
התשובה לראשונה פרש"י והותר שעשו ממנו כלי שרת ולספק השני למה לא נתן חשבון מהזהב שקיבל. התשובה שאי איפשר שיספיק הזהב הזה לכל מה שאמרה התורה אלא דרך נס שהרי הארון זהב טהור ששלשה ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ ארבעה כותלים ושולים לכל אחד ואחד ופתוחים מלמעלה נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ ויצקת לו ארבע טבעות זהב ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה ועביו טפח ועשית שנים כרובים זהב ועשית שולחן עצי שטים וצפית אותו זהב טהור ועשית לו ארבע טבעות זהב ועשית את הבדים וצפית אותם זהב ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו זהב טהור ומנורה זהב טהור ככר זהב טהור יעשה אותה וקרסי זהב ואת הקרשים צפה זהב ועשו את האפוד זהב וגומר ועשית משבצות זהב ועשית חשן וגומר מעיל האפוד פעמון זהב ורמון וגומר ועשית ציץ זהב טהור ועשית מזבח מקטר קטורת וצפית אותו זהב ועוד עניינים רבים כולם זהב וא"כ אין צריך שהרי ראו בעיניהם שדרך נס היה הזהב מספיק לכל אלו הדברים ובזה הותרה הקושיא השלישית שאמר ראה נס זה שכל הזהב העשוי למלאכה לכל מלאכת הקודש הוצרכה ועם כל זה לא היתה זהב התנופה אלא תשע ועשרים ככר:
תשובה שנית לזה הספק שהזהב שנתנו הנכבדים והיקרים לא הוצרך לתת חשבון ממנו שהיקרים והמעולים אינם חושדים אבל הכסף שכולם גדולים וקטנים נתנו מחצית השקל הוצרך לתת חשבון שברבים לעולם יש חשדות: