א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃ ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֺ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃ ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃ י עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ יז וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃ כא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ כב וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כג וְאִתּ֗וֹ אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ כד כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י ׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כה וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ כו בֶּ֚קַע לַגֻּלְגֹּ֔לֶת מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֨ל הָעֹבֵ֜ר עַל־הַפְּקֻדִ֗ים מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה לְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃ כז וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן׃ כח וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃ כט וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ לא וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק כא:
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. משכן העדות כי הוא עדות בישראל שהשכינה שורה בישראל כי תמיד ה' עושה לנו ניסים ואין לך יום ויום שלא יהיה בו נס רק כשאין השכינה שורה הניסים נסתרים כמ"ש הזוהר לעושה נפלאות גדולות לבדו כי הקדוש ב"ה לבד משגיח בניסים וידוע כי אין הברכה מצוי בדבר המנוי והמדוד והטעם הוא דאם כן יורגש הנס ואין הקדוש ב"ה רוצה לעשות נס פומבי ע"כ כאן פקד משה ונתן חשבון ומ"מ נשתלח הברכה וזהו לאות כי שכינה שורה בישראל ואז נעשה ניסים בפרהסיא ורש"י פי' שהוא עדות שנמחל להם עון העגל שהרי שורה בתוכם והיינו כי אם נמחל נמחל לגמרי אבל (אם) יבוא זהב משכן ויכפר על עון העגל שנעשה מזהב הרי רק כפרה לשון קנוח כמו שכתוב אכפרה פניו במנחה ומכל מקום גוף העון בקיומו ובשרשו ומאין יובחן זאת מהערב רב אם גם הערב רב הורשו לכנוס במשכן ואי משום זהב המשכן הא לא התנדבו אלא מפני שנמחל וגם להם נמחל רק מאן מברר שהערב רב לא נתנו למשכן ולכך בא פקודי וחשבון ותמצא רק חשבון מחצית השקל מששים רבוא מישראל ש"מ שערב רב לא נתנו ומ"מ נתכפרו ש"מ נמחל להם עון העגל בלי נדבת זהב למשכן ונמחל לגמרי:
פסוק כא:
משכן העדות. המשכן נותן עדות על החשבון אשר פקד משה שהוא חשבון צדק והיינו כי המשכן נקרא על שם של משה כמבואר בכמה דוכתי ואמרו במדרש למה תרצדון הרים גבנונים שכל אחד מהשבטים ביקשו שיהיה בהמ"ק נבנה בחלקו ואמר להם הקדוש ב"ה גנבים אתם שגנבתם את יוסף ואם כן במי שגנב אין בהמ"ק בחלקו ואינו נקרא על שמו וא"כ אלו גנב משה מנדבת המשכן לא היה נקרא על שמו ולכך המשכן עדות אשר פקד משה שהחשבון מכוון וצדק:
פסוק כא:
ביד איתמר. התורה הורה לנו זמן וחשבון משה מנדבת המשכן אם הוא קודם הקמתו או לאח"כ וכתבה התורה ביד איתמר ואלו היה נדב ואביהוא חי הא היה פקודת המשכן אצלם עבודת אלעזר ביד נדב ועבודת איתמר ביד אביהוא וש"מ דנתן חשבון אחר הקמתו דכבר מתו נדב ואביהוא והטעם כי היה צריך עכשיו לחשבון כי ידוע שאין מחשבין עם גבאי צדקה רק הגבאים צריכין להיות שלשה ובשלשה ליכא חשדא וכן משה היה תמיד נמשך עם נדב ואביהוא ואלו היו חיים לא היה צריך לחשבון אבל במות נדב ואביהוא והיה משה נשאר לבדו לכך אשר פקד משה להוצי' עצמו מן החשד נתן חשבון ולזה כתיב ביד איתמר דמזה מוכח שהיה אחר מיתת נדב ואביהוא:
פסוק כא:
אלה פקודי המשכן. איתא במדרש זה שאמר הכתוב איש אמונים רב ברכות זה משה כל מה שהיה בידו נתברר על ידו וכדי להבין נראה דאמר בגמר' אין מחשבין עם גבאי צדקה ולא עם גזברי הקדש אף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר לא יחשבו עם האנשים וגו' ורמב"ם בהלכות מתנות עניים הביאו לראיה גמורה ולא לזכר בעלמא ונראה דס"ל לרמב"ם דבהקדש יש רק זכר אבל לגבאי צדקה הוא ראיה גמורה דבלא"ה נתחבטו רש"י והתוספות דלמה לא נאמר שהוא ראיה גמורה והנה אמרינן בגמר' דב"מ דאין נשבעין על ההקדש ושומר שכר אינו משלם ופריך בגמר' מבני העיר ששלחו שקליהן דנשבעין ומשני דתקנת חכמים הוא שלא יזלזלו בהקדשות ואח"כ פריך בגמר' מנותן שכר לשמור את הזרעים ומשני בשקנו מידו והקשה התוספות הא ק"ל מתנה ש"ח להיות כשואל בדברים בלי קנין ותירץ הריטב"א דבעלמא בהאי הנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה אבל בהקדש כל ישראל בחזקת נאמנים מבלי לשלוח יד בהקדש ולפי זה יש לומר דלכך אין מחשבין דלשלוח יד לא חיישינן בהקדש ואי דלמא נגנב ונאבד והוא חייב באמת פטור דאין דין שומרין להקדש וגם על שלא החזיק לעצמו יש לו מגו דגניבה ואבידה ופטור משבועה א"כ ליכא למימר חשבון כלל אך זהו דין תורה אכל עכשיו דתקנו חז"ל דין שומרין להקדש כהנ"ל א"כ שפיר יש לומר לחשוב עמם אולי יתברר דנגנב ונאבד ויצטרכו לשלם ולכך קאמר בגמ' דלדידן בתר תקנה הנ"ל אין ראיה רק זכר בעלמא אך זהו בהקדש אבל צדקה ק"ל אפי' לדידן דלית ביה דין שומרים דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים והרמב"ם הוסיף דהוי ליה ממון שאין לו תובעים חזר הדבר לדבר תורה כהקדש קודם התקנה וראיה מעליא יש ולכך הרמב"ם דעיקר כוונתו לגזברי צדקה כנראה ממקומו כתבו לראיה גמורה ודוק:
פסוק כא:
ובזה נראה לפרש המדרש דאף ע"פ שאין מחשבין עם גזברים מכל מקום משה נתן חשבון וקשה למה החמיר והא נראה כיוהרא וכדומה אבל ידוע כי משה קיום כל תקנת חז"ל וגזירתם כל מה שתקנו אחריו דור אחר דור ולדידן דתקנת חכמים כנ"ל שפיר יש לומר דבשל הקדש יתן חשבון לכך נתן משה חשבון אך זהו שתקנו חכמים בהקדשות כדי שלא יזלזלו בהקדשות היינו שומר שכר לשלם אבל בשומר חנם לא שייך כאן דבגניבה ואבידה אפי' בהדיוט פטור ובפשיעה וכי נחשד שיפשע בשאט נפש ואם כן גזבר הקדש מה שומר שכר יש כאן אמנם יש לומר שהוא שומר שכר מכח פרוטה דרב יוסף בשומר אבידה ושומר הקדש והנה התוספות פסקו להלכה כרבה דשומר אבידה לא הוי ש"ש וכתבו דאף רבה מודה דאית פרוטה דרב יוסף ולכך במודר הנאה אסור להחזיר אבידה רק משום פרוטה כל דהו לא חשבינן ליה כשומר שכר וכתבו כל המפרשים גבי איוב דאמרי' דוותרן בממונו היה היינו דוויתר חצי פרוטה לחנוני ופירשו המפרשים לכאורה קשה מה וותרנות שייך בחצי פרוטה ויש לתרץ לפי מה דאמרינן הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וא"כ היה פרוטה שלו שוה אלף וא"כ גם במשה שנתברך כל מה שהיה בידו הפרוטה שוה הרבה והוי שומר שכר וזהו פי' המדרש דהוקשה לו דלמה נתן משה חשבון ואי דהחמיר משום תקנת חכמים הא היה שומר חנם ולזה אמר איש אמונים רב ברכות זה משה שכל ענינו נתברך והוא שומר שכר מפרוטה דרב יוסף ושפיר נתן חשבון ודוק:
פסוק כא:
ובזה יש לישב ג"כ דברי המדרש שאע"פ שהיה משה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים שנא' ביד איתמר והיינו כי כתבתי לעיל דלכך אין נותנין חשבון דיש להם מגו דגנבה ואבידה ואין להם דין שומרים אבל ק"ל מגו דבי תרי לא אמרינן אם כן אתי שפיר ביד משה לא נאמר דלמה לא יתן חשבון הא יש לו מגו אבל ביד איתמר דכל הדברים היה ע"י משה וע"י איתמר הוי מגו דבי תרי ולכך נתן חשבון ודו"ק:
פסוק כב:
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש. הנה במשכן היה זהב וכסף ונחושת בגדי שרד לבגדי כהונה והיה זהב לכפר עון העגל ועון פסל מיכה שלא היה עבודת כוכבים ומזלות גמורה כי לא הקפיד הכתוב בו כמו על העגל כי היה רק כמו תרפים לשאול בהם עתידות בחכמת הכוכבים ועל זה אפוד וחושן שבבגדי כהונה מכפרין וכסף מחצית השקל לכל אחד לכפר על מכירת יוסף כמבואר במדרש דלכך נתנו כל אחד חצי שקל כי יו"ד שבטים מכרוהו בחמשה שקלים ונחושת בא על חטא אדם הראשון הסתת הנחש כמ"ש רש"י לשון נופל על לשון גבי נחש נחושת וידוע דע"י התשובה הזדונות נעשות להם כזכיות א"כ הרי מוסיף על הזכיות ולכך בזהב נשתלח הברכה וכן בבגדי השרד כמ"ש כי נתגדלו אח"כ כקומת הכהן כשלבשם אבל כסף ונחושת שבא בשביל חטא אבותם לא שייך נעשו להם כזכיות לכך לא נשתלח בהם הברכה והיה נותן בהם חשבון והנה משה חשב לתקן ראשון עון העגל קודם חטא דמכירת יוסף כי היה עון העגל בסיבתו ע"י שלקח עמו הערב רב ממצרים ולכך חשב לעשות כלים תחלה שהיה בהם זהב ולא כסף כלל אמנם בצלאל ביקש תחלה לתקן חטא מכירת יוסף ולכך הקדים המשכן שהיה בו כסף הרבה כגון אדניו וכדומה קודם לבגדי כהונה שהיה בהם זהב ועיקר מכירת יוסף יהודה ולכך עשה כן בצלאל למטה יהודה ופסל מיכה היה בשבטו של דן ולכך אהליאב למטה דן עשה בתכלת וארגמן וגו' בגדי כהונה שהיה בו זהב לתקן חטא פסל מיכה:
פסוק כד:
כל הזהב העשוי למלאכה וגו'. יפה פי' בעל כלי חמדה כי בתחלה נברא הזהב בשביל המשכן וזהו כל הזהב העשוי שמתחלה נעשית לשם כך ולכך היה בהם ברכה:
פסוק כח:
ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. כבר כתבנו לעיל כי אלף נתמעט ע"י עגל שהוא בלה"ק שור ולכך שכח משה האלף אמנם ע"י ווי עמודים נזכר כי אמרינן בגמ' ו' דוהעלוך היה לישראל להגנה שכוונו ליוצר עולם ע"ש ולכך ע"י ו' נזכר: