א וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ב וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ג וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֮ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֙לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב׃ ד כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ־ל֖וֹ חֹבְרֹ֑ת עַל־שְׁנֵ֥י קצוותו (קְצוֹתָ֖יו) חֻבָּֽר׃ ה וְחֵ֨שֶׁב אֲפֻדָּת֜וֹ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֗יו מִמֶּ֣נּוּ הוּא֮ כְּמַעֲשֵׂהוּ֒ זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ו וַֽיַּעֲשׂוּ֙ אֶת־אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב מְפֻתָּחֹת֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם עַל־שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֗ם עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּר֖וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ח וַיַּ֧עַשׂ אֶת־הַחֹ֛שֶׁן מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב כְּמַעֲשֵׂ֣ה אֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ ט רָב֧וּעַ הָיָ֛ה כָּפ֖וּל עָשׂ֣וּ אֶת־הַחֹ֑שֶׁן זֶ֧רֶת אָרְכּ֛וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּ֖וֹ כָּפֽוּל׃ י וַיְמַלְאוּ־ב֔וֹ אַרְבָּעָ֖ה ט֣וּרֵי אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃ יא וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃ יב וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃ יג וְהַטּוּר֙ הָֽרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ שֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מֽוּסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב בְּמִלֻּאֹתָֽם׃ יד וְ֠הָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹ֨ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל הֵ֛נָּה שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃ טו וַיַּעֲשׂ֧וּ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַׁרְשְׁרֹ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃ טז וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֔ב וּשְׁתֵּ֖י טַבְּעֹ֣ת זָהָ֑ב וַֽיִּתְּנ֗וּ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּעֹ֔ת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ יז וַֽיִּתְּנ֗וּ שְׁתֵּי֙ הָעֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת עַל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃ יח וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲבֹתֹ֔ת נָתְנ֖וּ עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצֹ֑ת וַֽיִּתְּנֻ֛ם עַל־כִּתְפֹ֥ת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃ יט וַֽיַּעֲשׂ֗וּ שְׁתֵּי֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֕ימוּ עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃ כ וַֽיַּעֲשׂוּ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּעֹ֣ת זָהָב֒ וַֽיִּתְּנֻ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפֹ֨ת הָאֵפֹ֤ד מִלְמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֹֽד׃ כא וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפֹ֖ד מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג כְּלִ֖יל תְּכֵֽלֶת׃ כג וּפִֽי־הַמְּעִ֥יל בְּתוֹכ֖וֹ כְּפִ֣י תַחְרָ֑א שָׂפָ֥ה לְפִ֛יו סָבִ֖יב לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃ כד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ עַל־שׁוּלֵ֣י הַמְּעִ֔יל רִמּוֹנֵ֕י תְּכֵ֥לֶת וְאַרְגָּמָ֖ן וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֑י מָשְׁזָֽר׃ כה וַיַּעֲשׂ֥וּ פַעֲמֹנֵ֖י זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּתְּנ֨וּ אֶת־הַפַּֽעֲמֹנִ֜ים בְּת֣וֹךְ הָרִמֹּנִ֗ים עַל־שׁוּלֵ֤י הַמְּעִיל֙ סָבִ֔יב בְּת֖וֹךְ הָרִמֹּנִֽים׃ כו פַּעֲמֹ֤ן וְרִמֹּן֙ פַּעֲמֹ֣ן וְרִמֹּ֔ן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִ֑יב לְשָׁרֵ֕ת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כז וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־הַכָּתְנֹ֥ת שֵׁ֖שׁ מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֑ג לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃ כח וְאֵת֙ הַמִּצְנֶ֣פֶת שֵׁ֔שׁ וְאֶת־פַּאֲרֵ֥י הַמִּגְבָּעֹ֖ת שֵׁ֑שׁ וְאֶת־מִכְנְסֵ֥י הַבָּ֖ד שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ כט וְֽאֶת־הָאַבְנֵ֞ט שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ ל וַֽיַּעֲשׂ֛וּ אֶת־צִ֥יץ נֵֽזֶר־הַקֹּ֖דֶשׁ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וַיִּכְתְּב֣וּ עָלָ֗יו מִכְתַּב֙ פִּתּוּחֵ֣י חוֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה׃ לא וַיִּתְּנ֤וּ עָלָיו֙ פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לָתֵ֥ת עַל־הַמִּצְנֶ֖פֶת מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לב וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ לג וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בריחו (בְּרִיחָ֖יו) וְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃ לד וְאֶת־מִכְסֵ֞ה עוֹרֹ֤ת הָֽאֵילִם֙ הַמְאָדָּמִ֔ים וְאֶת־מִכְסֵ֖ה עֹרֹ֣ת הַתְּחָשִׁ֑ים וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃ לה אֶת־אֲרֹ֥ן הָעֵדֻ֖ת וְאֶת־בַּדָּ֑יו וְאֵ֖ת הַכַּפֹּֽרֶת׃ לו אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ אֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃ לז אֶת־הַמְּנֹרָ֨ה הַטְּהֹרָ֜ה אֶת־נֵרֹתֶ֗יהָ נֵרֹ֛ת הַמַּֽעֲרָכָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃ לח וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ לט אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֗שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ מ אֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶחָצֵ֜ר אֶת־עַמֻּדֶ֣יהָ וְאֶת־אֲדָנֶ֗יהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר אֶת־מֵיתָרָ֖יו וִיתֵדֹתֶ֑יהָ וְאֵ֗ת כָּל־כְּלֵ֛י עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּ֖ן לְאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ מא אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃ מב כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה כֵּ֤ן עָשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־הָעֲבֹדָֽה׃ מג וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תורת משה (אלשיך)

אלשיך

פסוק לב:
ותכל כל עבודת וכו'. ויעשו בני ישראל וכו'. קשה הל"ל ויעשו בני ישראל ראשונה ואח"כ יאמר ותכל אך יאמר כי גם שהקב"ה מסייע את עושי המצות מעלה הקב"ה על העוסק בה כאלו הוא עשאה כולה והנה בעבודת המשכן כאשר כתבנו למעלה לא היו בישראל בקיאים במלאכה אך היתה נעשית מאליה ע"י השגחתו ית' וזהו ותכל כל עבודת כאילו כלתה מאליה כי מן השמים היתה נעשית ואעפ"כ מעלה אליהם הכתוב כאלו ישראל עשו הכל וזהו ויעשו בני ישראל ככל וכו' בכ"ף הדמיון לומר אע"פ שהיו נראים כעושים אך הוא ית' היה עושה את הכל נמצאו עושים ככל אשר צוה ה' ולא ממש אשר צוה עם כל זה מעלה עליהם הוא יתב' כעשו ממש את הכל וזה וכן עשו:
פסוק מג:
וירא משה את כל המלאכה וכו' אומרו והנה עשוי וכו' ואומרו כן עשו הוא מיותר אך יאמר והנה עשו אותו כאשר צוה ה' ולא כאשר צוה משה אליהם כי כמה דברים היה משנה בצלאל והיה מסכים עם אשר צוה ה' את משה ולא אל אשר צוה משה אליו וזהו את אשר צוה ה' וגם יכוין כי הנה הקב"ה הראה אל משה המשכן אהלו ומכסהו וכו' מנורה וכלים כד"א וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר הנה האומנים אשר לא ראו רק ע"פ מגיד אשר ראם רוחניים לא יוכל עשות' ממש כאשר הראה ה' את משה והם לא ראו רק ע"פ הגדתו אמר וירא משה וכו' והנה ממש הוא כאשר בעת צוהו ה' ושמא תאמרו איך יתכן והוא שלא כדרך טבע לז"א כן עשו כלו' ה' הנזכר עם הנזכר לעיל שהם ישראל כי הוא ית' היה העושה אתם אז ויברך אותם משה את הקב"ה ואת ישראל. והנה בירך ברכה כוללת באומרו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם וכו' שבזה ברכם את ה' שימשיך שפע למטה שהוא כוונת כל הברכות הרי ברכה את ה' וברכה לישראל כפשוטו. או יאמר וירא משה את כל המלאכה וכו'. במה שנעיר אומרו כן עשו שהיא מיותר ובמה שכתבנו למעלה בפ' תרומה על ועשו לי מקדש וכו' שאומרו וכן תעשו חוזר אל אומרו ושכנתי בתוכם שאמר ב' דברים. (א) ועשו לי מקדש (ב) ושכנתי בתוכם שיעשו באופן אשכון בתוכם ממש שיהיו צדיקים ראוים לכך על הא' אמר ככל אשר אני מראה אותך. ועל הב' אמר וכן תעשו ואמר וירא משה והנה על הא' עשו כאשר צוה ועל הב' שהוא ג"כ צויו יתברך אמר כן עשו ולא ראה זה כ"א משה לבדו ברוח הקדש אשר אתו וזהו וירא משה כי הוא לבדו הרואה בשני הדברים וע"כ ראה שהיו ראוים לברכה ויברך אותם משה וארז"ל (בתנחומא) שאמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' וכו' ויהיה ביאור הכתוב לפ"ז שאמר גם שעשיתם משכן עיקר שכינה בכם הוא ומכם ימשך אל המשכן במה שהוא מעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו שהוא על עצמינו וימשך מזה שמעשה ידינו כוננה עלינו כלו' כי יאמר איש היתכן יעזוב הוא ית' השמים כסאו הם שמי השמים מעשה אצבעותיו וישכון במשכן מעשה בני אדם לז"א באשר יהיה נועם ה' עלינו לא יחשבו ולא יערכו מעשה ידינו אצלינו כ"א למעלה מחוקינו באשר אתה אתנו וזהו ומעשה ידינו כוננה עלינו שתתן בכל אשר יהיה מעשה ידינו דרך כל התכונות עלינו כלו' למעלה מגדרינו כאלו דבר רוחני עשינו לפניך ככל ענין מעשה המצות ועוד נוחילה לפניך כי גם מעשה ידינו אשר בפנינו עתה הוא המשכן גם שעשינו אותו טרם היתה נועם ה' עלינו גם הוא כוננהו בהשראת שכינתך בו וידוקדק באומרו ומעשה ידינו כמ"ש ז"ל (שם) שהיו ישראל יריאים פן יעכב עון העגל מלהשרו' שכינה שעל כן רפו ידיהם בשבעת ימי המילואים שלא שרתה בהם שכינה ואמרו למשה אולי לא נתכפר עון העגל ואפשר שאמר מרע"ה רבון העולמים העון ההוא לא מעשה היה כ"א יצא מאליו כמ"ש ויצא העגל הזה וגם אם היה הדבר לא מידינו היה כ"א מיד הערב רב אך מצות המשכן הבא לתקן היה להפך כי הוא מעשה ממש וגם הוא מעשה ידינו אנחנו בנ"י ומרובה מדה טובה על מדת פורענות ע"כ ראוי אל זה תביט ולא אל הפכו ותכוננהו וזה ומעשה ידינו כוננהו. או יאמר במה שאמרו ז"ל (כתובות דף ה) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשה הצדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך כו' ע"כ. ואמר גם שבשמים הכינות כסאך אשר המה מעשה אצבעותיך כאשר יהי נועם ה' אלהינו עלינו להיות שכינה שרויה על עצמינו כי תחשבנו לצדיקים לא יגרע מעשה ידינו משמים של מעלה כי בזה מעשה ידי הצדיקים כוננה עלינו שאתה ה' לפניך הם גדולים מעשה צדיקים שתכוננם בשתי ידיך כמד"א מקדש ה' כוננו ידיך וגם כי שם נאמר אל ב"ה אשר במקום שער השמים שמלבד מעשה ידינו המקום בעצמו מסייע. אחלי יכונו לפניך כי גם שאין במשכן כ"א היותו מעשה ידינו לבד תכוננהו וזהו מעשה ידינו כוננהו כעת אם שאינו כעתיד בהר המוריה וענין התכוננות הזה יהיה כי המשכן הוא רמז אל כל הדברים העליונים כנודע ובמה שאנו אומרים שאנו חומרי' אין לנו כח כ"א לעשות מעשה ידינו אך ההתקשרות אשר למשכן וכליו אצל הדברים אשר הם דוגמתן והתקשרות כל חלקיו גם ע"פ רמוזן אינני בלתי ע"י השראת שכינה בו וזהו אשר הוא מעשה ידינו כוננהו וזה ענין המדרש שאומר שהיה מתפרד ובלתי יכול להתקיים בכל יום עד ששרתה בו שכינה:
פסוק מג:
או יאמר ויהי נועם ה' אלהינו ומעשה ידינו שהוא המשכן כוננה תחלה עלינו במשכן העליון שתכוננהו ותקימהו ובזה ומעשה ידינו של מטה כוננהו כי יקושר עם העליון או ומעשה ידינו הם כלי המשכן כוונה עלינו תחלה בעצמותינו כי יש בו דוגמא של מעלה המשכן ואחרי כן ומעשה ידינו הוא המשכן עצמו כוננהו יושב בסתר עליון וכו' יאמר אל תתמהו על היותי במשכן כי למה שישיבתו ית' אינה הרגשיית חלילה כי הלא כשהוא יושב הוא בסתר ולא שיורגש ע"כ אינו ממלא מקום חלילה שאינו גבוליי וגם אז בשבתו הוא עליון כי גם על השמים כבודו ג"כ והראיה כי הלא בלעדי זה המשכן הלא בהיות מלא כל הארץ כבודו גם זה הוא פליאה כי הלא בצל שדי הוא שאמר לעולמו די והגבילו ואיך יתלונן בצלו אך מזה תדעו שלא יחשב לזר גם היותו במשכן כי גם העולם כולו הוא גבוליי הנה ראיה שתשובתי היא אמיתית: