פסוק ב:דבר אל כל עדת בנ"י. רש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, הקדושה נוכל לזכות אם מבטל עצמו לכלל ישראל והוא אחד עמהם, כשיש "הקהל" יוכל להיות קדושים תהי', אם הוא "כל עדת" כשהעדה כולה כאיש אחד יוכל להיות קדושים אני. ועי' תורת משה, ושפת אמת ש' תרל"א, תרמ"ג ותרמ"ט – וגם התורה תובע מאדם לא לברוח מאנשים ולהיות בדד, רק להיות בין אנשים ולהיות "בהקהל" ואעפ"כ להתנהג בקדושה, ועי' במאור ושמש כאן, ופרד"י ח"ב (דף מ"ב. ורנ"ט.) - ובשבת (י"ד:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה ב"ק ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (משלי כ"ג ט"ו), והרבי מקאצק ז"ל פי' להיות מעורב עם העולם "עירובין", ואעפ"כ יהי' הידים לקוחין מהעולם "נט"י" – וגם לא לבד בביתו יהי' קדוש, ובחוץ יתבייש עם יהדות, כמו שהמשכילים יאמרו "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך", לא! רק "בהקהל" גם בחוצות, בין אנשים מכיריו ושלא מכיריו, לא תתבייש עם יהודית - ואף שבין ישראל יש יחידים ממדרגה נמוכה, אבל כל עם ישראל בכללות נראה גדולתם ומדרגתם הגדולה, שהוא מוסגר בין העמים, ובהשקפה לכלל ישראל, יאבדו בהם היחידים הגרועים עם מעלותיהם הפחותים, קדושים תהי', ישראל עם קדוש, אם תביט עליהם בכללות, בהקהל, ועמ"ש בתזריע (י"ג ב'), וקדושים (י"ט ט"ו), וע"ע מהרש"א עה"ת: ובאור יקרות כ' דבריש אמור. אמור ואמרת להזהיר גדולים על קטנים, וכ' ברא"ם מדכ' לשון אמירה, דבפעם הראשון קשה להבין, והי' לכתוב דבר ל' קשה, ואמירה היא רכה. אלא מוכח להזהיר כו', ובעירובין (נ"ד:) כיצד סדר לימוד, משה למד מפי הגבורה כו' נמצא אהרן למד ד' פעמים, בניו ג'. זקנים ב', וישראל א', א"כ בישראל לא הי' אמירה, דשמעו רק פעם א' וקשה להבין ושייך דיבור, ולמה כ' כאן ואמרת לכך פי' בהקהל, פי' שהיו כולם בכינופיא אחת אהרן ובניו וזקנים וישראל, ועתו"ס מגילה (ל"א:) דמשו"ה הי' צ"ל פרשה ד' פעמים, והכא היו כולם כאחד והי' צ"ל ד' פעמים בפני כולם, ושייך ל' אמירה ואמרת אליהם, וע"ע בכתנות אור ועולת חודש דרוש י' סיון:
פסוק ב:שם) קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א, הרה"צ רח"ה מאלכסנדר ז"ל אמר, בן שיש לו אב עשיר חומרים שאין לו לדאוג על פרנסה, אביו יתן לו וז"ש קדושים תהיו. תוכלו להיות קדושים וגו', יש לי רב קדושה לכם לחלוק ובס' מאירות עינים, כ' עפמ"ש האר"י ז"ל דכל איש מישראל בהכרח צ"ל קדוש ולקיים כל תרי"ג מצות, וע"י גלגולים נתקן הכל. אמנם מצות כיבוד אב ואם צריך לקיים מיד בכל יכולתו. דזה א"א לתקן ע"י גלגול דשמא אבותיו צדיקים ולא יבואו בגלגול, וזש"ה קדושים תהיו, ר"ל קדושים בע"כ תהיו. שאם לא תקיימו כל המצות בגלגול ראשון תבואו עוד הפעם בגלגול כל זמן שלא תתקנו הכל, אך זאת אומר לכם שאיש אמו ואביו תיראו מיד, כי מי יודע אם יתגלגלו עוד הפעם, ועי' פרד"י ויחי (שמ"ה., וח"ב במלואים תנ"ז:), וקובץ דרושים חוברת ד' סי' כ', והבאר ש"ז סי' ב': ובס' לשון הזהב שבת (פ"ו.) תד"ה ישראל קדושים, באו לפרש שמשמע שהוא קדושת גדר איזה מצוה או גדר עריות כרש"י קדושים. וא"כ ק' הא קודם מ"ת עדיין לא נצטוו על גוף מצוה מכש"כ על קדושת מצוה, לכך כ' שאין הטעם אלא משום בוזה דרכיו, ובזה אין חילוק בין קודם מ"ת או אח"כ, ועוד ראי' שהרי קראן קדושים אף קודם מ"ת, וא"כ שמרו כבר מילי דקדושה עכ"ל: הר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר, באדם יש ג' שותפים וז"ש קדושים תהיו, שאתם בעצמכם קדושים לקדש עצמכם, כי קדוש אני, פי' אף שחלקי קדוש, אך איש אביו ואמו תיראו, מחלק אב ואם צריך כל אחד לפחוד: ובס' חכמת שלמה מהרש"ק יו"ד סי' ר"מ, המשך קדושים לכיבוד או"א, דביו"ד שם סי"ח דגם ממזר חייב בכבוד אביו, וברש"י קדושים תהיו פרושים מעריות, ושמא תאמר דא"כ שאני מזהירכם על העריות, אם בא אחד על העריות והוליד בן אינו מחויב לכבדו כיון שנולד בעבירה. לז"א דמ"מ איש או"א תיראו, יהי' איזו אב שיהי' חייב לכבדו, ומזה הסמיכות יצא להם, שגם ממזר חייב בכבוד אביו: והובא מעשה שהתפארת שלמה ז"ל בא לחו"ל, והי' באכסני' ואמרו לו איזה חופשים שיאמר להם תורה, והי' אז בסדרה קדושים, והבין שירצו להתלוצץ ממנו, וא"ל כי קדושים תהיו אני ה' וגו', למה כ' ג' פעמים אני ה', רק דמדבר נגד ג' מפלגות, "צדיקים בינונים ורשעים" ומי שאומר ד"ת ודרשה בצבור, ר"ת צדיקים בינונים ורשעים, צ"ל נגד רוחו של כאו"א, תחלת נגד צדיקים, קדושים תהיו שיקדשו עצמם במותר להם, וגמר הדרוש אני ה', ואח"כ אמר נגד בינונים, כיבוד או"א ושמירת שבת, וסיים אני ה', ונגד רשעיםאמר אל תפנו אל אלילים, עכ"פ אל תסכדו צכספם, וסיים הדרוש אני ה', ובס' אור ישרים דף ל"ד הביא זה מהה"ק רא"י ז"ל מסאדיגורי: ובמדרש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. ושמעתי דקדשים כ' בלי וא"ו, כי קדוש אני כ' מלא עם וא"ו, ומרומז קדושתי למעלה מקדושתכם – אם אומרים על אחד "שיוכל ללמוד", אין להוכיח שאחרים אין יכולים, אבל כשאומרים "ללמוד הוא יכול" משמעות שרק הוא ולא אחרים, כן אם הי' כ' "כי אני קדוש" לא הי' ממעט קדושה מאחרים, אבל אם כ' "כי קדוש אני" הפשט שקדושה שלו גדולה מכל קדושות הגרי"ש נאטאנזאהן ז"ל: עי"ל אדם יכול להיות קדוש כשפירש מאיסורים וטומאות אז יעשה קרוב להשי"ת, אבל קדושת השי"ת גדול כל כך שיוכל להיות שוכן אתם בתוך טומאתם והקדושה לא נפגם מאומה, וז"פ קדושתי למעלה מקדושתכם – והאר"י ז"ל פי' בהגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, טומאת מצרים הי' כל כך גדולה שאפי' מלאך הי' יוכל לירד מקדושתו, ורק השי"ת "אש אכלה" וקדושתו גבוה, ונצרך לירד בעצמו למצרים ולענשם - ובס' ישועות מלכו עה"ת כ'. דהשי"ת מחיה אף הדברים היותר שפלים. וכ"ז אינו מגרע ח"ו מקדושתו, ובשיר היחוד יום ג' כל טנופת לא תטנפך, והפי' שה' מחיה אף דברים גרועים, ושמא יחשוב האדם שג"כ ישפיל עצמו למקומות היותר נמוכים. על זה בא אזהרה כי רק לקדושת ה' אפשר להחיות דברים שפלים אבל לא לאיש כמוך ע"ש, ועמ"ש בפ' אחרי (ט"ז ט"ז) ושמות (דף כ"ד:):
פסוק ב:שם) רמב"ן דהי' יכול האדם להיות נבל ברשות התורה, ועז"א קדושים וכו', ועי' ברכי יוסף או"ח סי' רל"א בשם הרא"ש מו"ק (י"ז) בצורבא דסני שמעני' כו' ילך למקום שאין מכירין, דהמבקש לשמות במיני זמר ובשמחות המרגילים לידי עבירה, בזה הוא שאמרו ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ, היינו אכילה ושתי' ומיני זמר וכדומה, אבל עבירות ח"ו שהתיר אפי' בסתר, ואפי' זה לא התיר רק כמשיא עצה להבטיח יצרו להשלים תאותו, וכיון שיראה עצמו לבוש שחורים ישתבר יצרו וכו': ועי' באוסף מכתבים מאדמו"ר מגור שליט"א אות מ"ד. בענין ביבליטק בלתי ספרי השכלה. וספרי השכלה המתכשרין רק עבור ההולכי בטל, ומאד נצרך זהירות בענין זה שהוא בכלל לפני עור כו', כי יתמשכו גם הלומדי תורה, ולא עוד אלא ירגלום לקרות בם כל היום, ולהיות נבל ברשות התורה כלשון הרמב"ן ריש קדושים וכו' ע"ש - ושאלו לגהר"מ שפירא ז"ל מלובלין מה החילוק בין התלמידים בישיבת חכמי לובלין. ובין הלומדים בישיבות ליטאות. וענה כמו חילוק בין חסיד למתנגד, והסביר שהי' פ"א שני בחורים הסיד ומתנגד, ולמדו גמ' סוכה (דף כח.) אמרו עלי' על ר' יונתן בן עוזיאל בשעה שהי' לומד עוף הפורח באויר מיד נשרף. והבחורים התעמקו בזה. ושאלו להחסיד מה תחקור עתה. וענה. הנני חוקר הקדושה הנפלאה שהי' לו בלתי אנושית רק כמלאך. והבחור המתנגד ענה הנני חושב מה הדין אם מחויב לשלם עבור העוף הנשרף: ובס' אביר הרועים אות רכ"ג הביא רמב"ם סו"ה טומאת צרעת. דרך ישיבת לצים בתחילה מרבים בדברי הבאי ומתוך כך באין לספר בגנות צדיקים ונביאים ולכפור בעיקר. והאב"נ ז"ל צעק צל הספרים וציטונג המטמאים לגוף. וגם המוכרים מסייעים לעוברי עבירה. ועמ"ש בזה בפ' צו דף צ"ו: ועשו"ת כתב סופר או"ח בהקדמה, ובס' דעת קדושים להג"ר רפאל ז"ל דמ"ז:, וביפ"ת פכ"ד סי' ד', ובשו"ת ברכת יוסף או"ח סי' י"א במ"ש בשבת (ק"ה:) על יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך כו', כי לא יסיתנו תיכף בעבירות גדולות כי לא ישמע לו, אך תחבולות היצר להסיתו תחלה על קל, כן בעבודת ה' שדרשו בברכות (נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו ללמוד מיצה"ר בהדרגה, ומאויבי תחכמני (תהלים קי"ט צ"ח). תחלה במצות קלות עד שיעלה מעלה מעלה. ואם יגביה כנשר קנו לעלות לשמים בפעם א'. אז יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכחו"ה סוף שער אהבת ה', והמשיל לריבוי שמן שגורם כביית האור, וז"פ מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (תהלים כ"ד ג'): ומצינו הפלגה בצדיקים שבכחם לבטל גזירת ה', כמ"ש ה' גוזר וצדיק מבטל (שבת ס"ג. ומו"ק ט"ז:), ובפסחים (ס"ח.) שבכחם להחיות מתים. ואליהו ואלישע החיו מתים (במ"א י"ז כ"ב, ומ"ב ד' ל"ו) ובב"מ (ק"ו.) אילו זרעת חיטי הוי מתקיים בי ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), ובמ"ר שה"ש עה"פ נגילה ונשמחה בך (א' ד') מה ה' פוקד עקרות אף צדיקים כן, ובסנהד' (ס"ה:) שבכחם לברוא עולם ומעלתם גדולה ממלה"ש, חולין (צ"א: וברכות ז'.) כביכול רוצה בברכות בו"ד, וב"מ (קי"ד.) הקדש צריכה ברכה, ומ"ר לך פל"ט החמיר ה' בכבוד צדיקים יותר מכבודו, ובשבת (פ"ט.) הי' לך לעזרני, ופרש"י הי' לך לומר תצלח במלאכתך, ומכל הנ"ל הפי' יכול שקדושתכם תגיע לערך קדושתי ת"ל כי קדוש אני ולא זולתי. וא"ש הא דמו"ק (ט':) בב' תלמידי רשב"י שהלכו מאתו אמר לבנו שילך אצלם ויבקשו שיברכו אותו, וא"ל יהא רעווא דתזרע ולא תחצב וכו', והי' כדמות קללה, וא"ל אביו רשב"י שהוא ברכה, ופלא למה לא אמרו בלשון ברכה ממש, אך בכוונה אמרו כן כי ידעו כי יספרו לאביהם והוא יפתר לטובהותתקיים ויגזר אומר ויקם לך. ומעלת רשב"י גדולה כשבת (ל"ג:), ורבי הי' משמשו ולמד ממנו, מנחות ע"ב.) – עי"ל עפמ"ש בשבועות (מ"ו:) קרב לגבי דהינא ואידהן. ובברכות (י':) באיש קדוש כל משרתיו קדושים, וכחולין (ד':) מושל מקשיב ע"ד אמת כל משרתיו צדיקים. וז"ש קדושים תהיו יען כי קדוש אני וראוי לכם לרכוש רגשי קדושה מפני קרבתי אליכם, ועי' בזה באריכות בס' תוספת ברכה:
פסוק ב:שם) ברמב"ן קדושים תהיו, שלא לרדוף אחר מותרות, עי' ביע"ד ח"ב דרוש ג' מ"ש בזה, ובס' חסידים סי' ל"ד רב לא שח שיחה בטילה כל ימיו, וכ"כ הר"מ פ"ב ה"ד מדעות, וכ' בכ"מ בסוכה (כ"ח.) מצאתי כן על ריב"ז אבל על רב אינו יודע מקומו, ובפי' אזולאי הראה מקומו ברמב"ן כאן שכ' על ר' חייא ע"ש, ובשו"ת מקום שמואל סו"ס ס"ה תמה על כ"מ ששם אמרו על ר' אליעזר, ופשוט דהא דרב הוא מחגיגה (ה':) ומגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפי' שיחה קלה כו' ואין זה תימה דר' אליעזר נהג אחר ריב"ז כמ"ש בסוכה שם וכיון שהזכיר לריב"ז סגי: ובס' אהבת אברהם סי' ט' כ' שמרמב"ן נר' דבר חדש אף להר"מ דספד"א מה"ת לקולא, אעפ"כ מצוה מה"ת לפרוש מספק איסור, דמה בכל הני דחשב רמב"ן שהם מותר גמור מה"ת אעפ"כ מצוה מה"ת בעשה דקדושים תהיו לפרוש, מדברים אסורים ומגונים מכל שכן, וק"ו בן ק"ו בדבר שיש ספק איסור תורה, ואף שהקילה התורה שלא לחשוש מספק איסור, מ"מ הוא בכלל קדושים תהיו ע"ש. ובהגדת ריח דודאים לזקיני הגאון מלאסק ז"ל (בדף ל"ט.), וע"ע מהרש"א כתובות (ז':). ושואל ומשיב תנינא ח"ג סי' קכ"ב – והא דבכל המצות לא נכתבו הטעמים כמו כאן "כי קדוש אני", וגם שייכות כיבוד אב ואם ושמירת שבת ואזהרת ע"ז, דכ' ואבדיל אתכם מן העמים, ובפסוק כ' והייתם לי' קדושים, וי"ל. מצות קדושים תהיו לאות שאנחנו עבדים לה', ועי"ז שאנחנו מקדשים א"ע ונושאים האות של קדושה, ניכר מי האדון שלנו, כמו אנשי הצבא הנושאים אות של הגדוד שלהם, ובזה ניכרים לאיזה מחנה שייכים, ואחז"ל כל המחלל שבת ככופר וכו'. וכבוד אב ואם השוה לכבוד המקום, לכן מי שאינו נושא עליו האותיות הללו ככופר, כאיש צבא הזורק אות שלו, ועי' קובץ דרושים חו"ד סי' כ': ובירושלמי יבמות פ"ב ה"ד ללמדך שכל הפורש מעריות נקרא קדוש, ובסוטה (ג':) בתחלה קודם שחטאו בעריות הי' שכינה שורה עם כל אחד, וכשחטאו נסתלקה שכינתו שנ' ולא יראה ערות דבר ושב מאחריך. וז"ש דוד כשבא על בת שבע, אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני (תהלים נ"א י"ג):
פסוק ג:איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו, וכן בעשרת הדברות סמך שבת לכיבוד או"א, דכיבוד ומורא או"א שהם מולידיו, ואחר דנוח שלא נברא משנברא עירובין (י"ג:), א"כ אין מקום לכיבוד ומורא, אך כ' שם בתוס' היינו לכללות העולם אבל צדיקים אשריהם ואשרי דורם, ואם שומר שבת ששקולה ככל התורה, וגם דאפי' עובד ע"ז מוחלין לו (שבת קי"ח:), ואם אין לו חטאים נוח לו שנברא, וצריך לכבד אבותיו, ומשו"ה שמירת שבת טעם על איש או"א תיראו – ובכתב סופר כ' לא לבד כשצריך לאבותיו כשנותנים לו לאכול צריך לכבדם אך "איש" כשהוא איש לעצמו, ולא צריך להם ולממונם, אעפ"כ או"א תיראו: וראיתי בס' שו"ת עטרת ישועה בפתיחה שכ"כ, ובענין טוב שלא נברא הוא ממאמר בראשית א' כ"ו) נעשה אדם שאמר ה', ובמד"ר ר"פ קדושים בפכ"ד. דעל הטוב השי"ת אינו מתייעץ עם בית דינו ולרעה מתייעץ עם ב"ד, וז"פ "ה' נתן" בעצמו "וה'" הוא וב"ד "לקח" לרעה, (ועי' ישמח משה פ' יתרו, ואור חדש קידושין (מ'.) בשם נזה"ק, והבאתי בפרד"י ח"ב (דף פ"ח. ושפ"ז: עש"ה) דמלאכים אינם יודעים מחשבות בני אדם ואין נידונים על מחשבות הרעות, א"כ אם הי' לטובה לא הי' מתייעץ עם מלאכים, ולכן ראי' אשר טוב שלא נברא, מדאמר ה' נעשה אדם בלשון רבים, והתייעץ, ובסנהד' (ל"ח:) מכאן פקרו המינים ואמרו שיש ב' רשויות, ועי' מגילה (ט'.), והטעם באמת שאמר בל' רבים להורות ענוה שגדול נמלך בקטן, עי' רש"י בחומש, וזה הסמיכות קדושים תהיו ואז או"א תיראו, יען שהם שותפים ביצירה, וראוי להחזיק להם טובה, שאם הם צדיקים טוב שנבראו כתוס' הנ"ל, אולם אם נאמר טוב שנברא וק' ל' רבים הא לטובה אינו מתייעץ, ויש מקום לטעות שיש ב' רשויות ועל זה אמר אל תפנו אל אלילים. והטעם להורות ענוה כנ"ל וקרבן ג"כ ענין ענוה ע"ד זבחי אלקים רוח נשברה, (תהלים נ"א י"ט), ואמר וכי תזבחו זבחי שלמים לרצונכם תזבחו, כי צ"ל לו לב נשבר בהקרבת הקרבן כרמב"ן ויקרא, שזה טעם הקרבן. ומרמז כאן ענין ענוה, להורות דמפני זה אמרבל"ר להורות ענוה, ולכן אל תפנו אל אלילים כדעת המינים, כ' בל"ר להורות ענוה שגדול נמלך בקטן: [והמגיד מדובנא ז"ר אמר משל לג' חברים שנסעו למרחקים ללמוד חכמות, ובאו לביתם ואמר א' למדתי לעשות מראה שיהי' יכולים לראות למרחוק. והב' אמר שלמד לעשות כדור פורח [אערפלאן]. והג' למד חכמת רפואה = והוציא הא' המראה וראה כי בת המלך מרחוק מסוכנת מאד. ואמר הב' ע"י מכונה שלי נסעו שמה. ועשו כן. והג' נתן לה רפואות ונרפאת. ואמר המלך את בתי אתן לא' מכם. והתווכחו הא' אמר אני זכיתי בה. כי אם לא ראיתי כמראה שלי לא ידענו מאומה ממחלתה. והב' אמר אם לא נסענו תיכף היתה מתה. והג' אמר שהוא העיקר שרפא אותה. ושאלו אותה את מי חפצה. וענתה אף שזכות לכל אחד בשוה. אך זה מזמן שעבר אבל על העתיד איננו צריכה להם. אבל לרופא אני צריכה להראה כי רכה וענוגה הנני - כן הגם שיש ג' שותפים באדם, אך זה בעבר. אבל כשבא לעולם אינו צריך עוד לאב ואם. אבל להשותף הג' הכי נכבד צריך בכל רגע. ולזה כיבוד או"א אינו דוחה שבת ושאר עבירות]:
פסוק ג:שם) רש"י אשה מנין כו' איש סיפק בידי לעשות כו', והוא מקידושין (ל':), ואם נתאלמנה או נתגרשה חוזרת לאבותיה והיא כמו האיש וכן פנויה, וגם בחיי בעלה אם אינו מקפיד חייבת, ולזה סמך ואת שבתותי תשמרו לומר כשם שפטרתה של אשה לפי שרשות אחרים עליה. כן אתה פטור מלכבד אביך אם יאמר חלל שבת לפי שרשות אחרים עליך – ובנח"ק הביא מהאר"י ז"ל שהמחדש בתורה בשבת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב כמ"ש בזה"ק שלח (קע"ג.), וז"ש איש או"א תיראו לכבדם ע"י ואת שבתותי תשמרו: וי"ל עוד כמו שהמורא היא פחותות לאיש כי הוא מורה על רכות לב ורפיון רוח. בכל זה אם יירא את אבותיו לכבוד תחשב לו ויקרא "איש", איש או"א תיראו, ככה אם תשמרו שבת לא תאמרו, שעי"כ אתם אסורים וכלאים כעבדים מה שלא יאות לאיש חפשי, אלא אדרבה זה לאישות גדולה תחשב: ובשו"ת בשמים ראש סי' שכ"ו כ' שמצות כיבוד חייבים גם קטנים, אף דאי ממנעי ליכא למקרי עבריינים אבל חיובא הוי. ובכסא דהרסנא סי' ע"ג כ' שמצות כיבוד ומורא רמי על הקטן, ועי' בראב"ע כאן שכ' כן – ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ל"ג העיר דלא מצא מקור לזה, ואולי י"ל דבסנהד' (נ"ו.) עשר מצות נצטוו ישראל במרה וחשב כיבוד. והרי אז לא נותנו עוד שיעורין, ועי"ז כ' בחת"ס יו"ד סי' שי"ז דקטן בר דעת מחויב במצות ב"נ, וי"ל שגם בזה שנצטוו במרה חייבים קטנים: ולפמ"ש בשפתי חכמים שלח (ט"ו ל"ב) שלא נצטוו במרה רק ללמוד שידעו שיצטוו אח"כ, ומקורו מרמב"ן שם א"כ קטנים יפטרו, אולם משבת (פ"ז:) משמע דמשו"ה לא יכלו ליסע בשבת, וצ"ל לרמב"ן כיון שידעו שיצטוו אח"כ שמרו תיכף ולא נסעו להרגיל עצמן, ועי' רמ"א או"ח סי' שמ"ג שקטן שהכה לאביו צריך אח"כ לעשות קצת תשובה וכן הוא בשאר עבירות, ועפרד"י וישב (דף רע"ז:) מ"ש בזה הרבה: (ועל ס' בשמים ראש הי' ערער שהוא מזויף ואינו מהרא"ש ז"ל, ואף שאין לי רשות להתערב בדבר שגדולי הפוסקים אשר קטנם הי' עבה ממתני התוכחו בזה, אעפ"כ אציין המקומות שדברו מזה נמי שיש לו דעת רחבה יבחין: בשדי חמד בכללי הפוסקים סי' י"א אות ז' הביא להקת מפו' שהוא מרא"ש, ובשיורי ברכה או"ח סי' נ"ג ותע"ג ושה"ג מער' ספרים כ' דיצאו עליו עוררין, ובשו"ת חתם הופר יו"ד סי' שכ"ו אות ג', והובא בפתחי תשובה יו"ד סי' שמ"ה אוק"ב, ובח"ס או"ח סי' קנ"ד ד"ה הארכתי, כ' כזבי הרא"ש, ועשו"ת רמ"ץ או"ח סי' ט"ו אות י', ושו"מ תנינא ח"ב סי' נ"ה, ובס' פרי צדיק בשביתת שבת שכ' ידוע שאותו ספר מזויף הוא, וגם בשו"ת פרשת מרדכי הרעיש על ס' זה, וראיתי עוד בקונ' פס"ת ח"ב דף מ"ג שהביא תשובה מהג' האבני נזר ז"ל, וז"ל וכל איש שיש בו ריח יראת שמים לא יחזיק ס' בשמים ראש ולענה בתוך ביתו, ולדעתי ראוי לשרפו וכו' ע"ש ולא רציתי להעתיק כל דבריו ז"ל): וראיתי בהקדמת ס' פתח האוהל. האבני נזר ז"ל חלה אביו נסע לקאצק שיתפלל עבור בנו וחתנו. והזכיר לפניו מהפלאת תורתו. והשיב לו "הגם זה תורה"? והי' התשובה פליאה, וכשקם מחליו הי' לפלא גם בעיניו שבעת צרה יאמר כזה. ואמנם אח"ז שלמד ירושלמי קידושין דבק כוונתו, שבפ"א ה"ז בר' טרפון שאמו בקשה שיתפללו על בנה, נהג בכיבוד יותר מדאי. אמרו לו אפילו ואף והאשם רכה עדיין לא הגיע להחיוב שבתורה, והכוונה שכ' בספרים קדושים שכל אדם נברא למצוה מיוחדת לתקנה בתכלית השלימות. והבחינה לידע לאיזה מצוה נברא, ע"י שמרגיש באיזה מצוה נפשו חפצה ומשתוקק לעשותה יותר משאר מצות, ואחר שיגמר המצוה בתכליתה שוב אין לו מה לעשות בעוה"ז ויסתלק מהעולם. ועי' בתורת משה תבא [כ"ה י"א] והותירך [רמ"ז:] וזה כאשר אמו של ר"ט הפליגה במצות כיבוד של בנה ר"ט. נכנס פחד בלב החברים אולי לכך נולד ר"ט. וכבר קיים המצוה וא"צ עוד לחיות. ואמרו שלא הגיע עדיין לחצי כיבוד וזאת הי' כוונת הרבי מקאצק ז"ל, וע"ע בזה בס' דברי תורה מהגה"צ ממונקאטש ז"ל אות נ"ו. ועי' מהרש"ל קידושין ל"א: הביא הירושלמי. ובס' אביר הרועים אות ל"ח: ובכתב סופר הביא על הקו' בב"מ (ל"ב.) פשיטא דאין עדל"ת ועשה, ושבת עשה ול"ת, וי"ל דיש לעיין אם ב' עשין דוחין עול"ת ועי' באחרונים, ונר' לריב"א חולין (קמ"א.) בתד"ה לא, אף דאין עדל"ת ועשה, מ"מ לא לקי דל"ת נדחה, ונשאר רק עשה. ואמרי' מה אולמא האיעשה מהאי עשה, ולכן אין דוחה, ופשוט דהיכי דאיכא ב' עשין ביחד שפיר אולמי' ודוחה להעשה שכנגדה, ומשו"ה אחז"ל אם יאמרו לך חלל שבת אל תשמע, היינו באופן ששניהם מצוון על דבר אחד, ואיכא ב' עשה לעשות מעשה זו מצד אב ומצד אם, קמ"ל דמ"מ לא יעשה דשניהם מחויבים בכיבוד: והנה פסח שבועות וסוכות הם נגד ג' תקופות אדם, פסח נגד בחרות, ימי האביב ימי עליה, שבועות נגד ימי עמידה וחיוב בכורים, סוכות ימי ירידה ימי האסיף, התקופה של האדם לעשות חשבון במה שאסף בימי חייו, ומאושרים הימים שיוכל לשמוח, ושמחת לפני ה' אתה ובנך ובתך במקום אשר יבחר ה"א לשכן שמו שם, אבל לא בזמן שהבנים יבואו אז האבות אינם שם, שכבר מתו, והבנים באו אז לבהכ"נ לומר קדיש או יזכור, ובזמן שהאבות יבואו אז הבנים לא יבואו שמה, שמחת האסיף כזה היא דלה ורזה, וז"ש איש או"א תיראו ואת השבת תשמרו דצריך לכבדו בחייו ובמותו, כיבוד גופו ורוחו, ושמירת שבת ג"כ בגופו במאכל ומשקה, ורוחני בתורה, ומה יכאב האב בראותו שמהפכין הסדר, בכיבוד יזלזלו בחייו ורק במותו בקדיש ויזכור, ובשבת להיפך מכבדים רק בגופו בבשר ודגים ולא ברוחני, וזה סמיכות, כבדו אבותיכם באותו זמן שתכבדו את השבת, ובשבת כמו אבותיכם בגוף ובנשמה: ובס' נפש יהונתן הביא הר"מ פ"ו הי"א מממרים, אם אביו רשע אף שאינו מצווה על הכאתו וקללתו אעפ"כ חייב לכבדו, והק' מב"ק (צ"ד:) הניח פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך הא אינו עושה מעשה עמך, ולהר"מ הא חייב לכבדו, וי"ל דטעם הר"מ משום מראית עין שיאמרו שמזלזל בכבוד אביו, ופריך שפיר, ומשום כבוד אביהם למה יחזירו ממראית עין, הא ממילא ידוע להרואה שאביו גזל ורשע ואינו חייב בכיבוד ול"ש מראית עין, ואי לא ידע הרואה שגזל, פשיטא דלא יחזיר דיסברו שהוא שלו ואינו של אביו כלל, וממנ"פ ליכא מראית עין וליכא חיוב כיבוד, ועפרד"י נח (דף ע"א.): ובס' הדוה"ע הביא מפו' שהק' למה גילתה תורה דוקא בשבת שלא ישמע לאביו, ולא גילתה בעבירה אחרת, וי"ל דבשבת לא אסרה רק מלאכת מחשבת, ומלאכה שאינה צריכה לגופה אין חייבין, וכדאי' בחגיגה (י'.), ובמהרי"ק שורש קל"ז במלאכה שנעשה בשבת מפחד עונש ליכא איסור תורה ורק מדרבנן דהוי שאצל"ג, כיבמות (קכ"א:) בנכרי שאמר לישראל חלל שבת ואי לא קטלינא לך והי' ההו"א שאם אביו צוה לו לחלל שבת לא עביד איסור דאו' דהוי משאצל"ג וכמ"ש המהרש"א בשבת (קי"ט:) בצלפחד דלש"ש מתכוון והוי משאצל"ג, קמ"ל קרא שלא ישמע לו, דבמקום איסור ליכא למצות כיבוד אב, ואם ליכא מצוה שוב עביד איסור, ונלמד מזה מכל שכן בשאר עבירות דל"ש משאצל"ג: ועשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' כ"ב, ואו"ח סי' ל"ד דלא כ' מהרי"ק רק בעשה מחמת פחד, אבל מלאכה שנעשה מחמת אהבה אף שאין לו צורך בגוף המלאכה הוי מלאכה הצריכה לגופה, דמחמת יראה אין לו חפץ בגוף המלאכה, רק מוכרח לזה, אבל מאהבה הי' יכול לפטור עצמו, ועושה מחמת אהבה הוי מלאכה צריכה לגופה: ובדברי שאול מ"ת הביא תוס' שבת (קי"ג:) ד"ה שלא, מויק"ר פל"ד רשב"י הו"ל אימא סבתא דהוי משתאי סגי אמר לה שבתא היום ושתקה, וז"ש איש או"א תיראו, ומ"מ את שבתותי תשמרו, וה' ברא העולם בדיבור ושבת רק מדיבור, ואף דברים בטלים הם בכלל שביתה, וזה את שבתותי תשמרו דהיינו שביתה שלי, ועפרד"י יתרו (קע"ב.): ובחזקוני כאן הק' דלמ"ל קרא דלא ישמע לאביו, תיפק לי' דרק מצוה לשמעו בעושה מעשה עמך (יבמות כ"ב:), ואם אביו רשע אינו מחויב לכבדו, ואם אמר לו שיחלל שבת אינו עושה מעשה עמך, ותי' דאמר לו לעשות שבות דרבנן דסד"א דאתי כיבוד אב דאו' ודחי שבות דרבנן, וקמ"ל קרא דא"צ לשמוע לו, ועי' הגהות מיימוני פ"ו מממרים, וק' דביבמות (ה':) יכול כיבוד דוחה שבת במחמר והוא איסור דאו' ואפ"ה הו"א דכיבוד דוחה (ורק בשחוט לי שיש בו חיוב מיתת ב"ד אין דוחה דאין עדל"ת שיש בו מיתות ב"ד) ועוד תמוה דאיזה איסור עושה האב מה שמצוה לבנו שיחלל שבת, ורק בהא י"ל דעובר על לפ"ע, וכמ"ש במנ"ח מ' רל"ב אפי' המכשיל באיסור דרבנן עובר בלפ"ע דאו', דלא גרע מהמשיא עצה רעה דעובר בלפ"ע דאו', וכסוטה (כ"ב:) רשע ערום המשיא עצה רעה, ועפרד"י ח"א (דף קט"ו: וח"ב במלואים תכ"ה:) - ובישועות יעקב או"ח סי' ש"א הביא קו' חזקוני בסגנון אחר, לפ"מ דקיי"ל היכי דשליח לאו בר חיוב חייב שולחו(ב"מ י':), ואם נימא דהבן מוכרח לשמוע לאביו לא הוי בר חיובא וחייב אביו, ואיך הו"א דישמע לאביו, דאם האב חייב, הוי אינו עושה מעשה עמך ושוב אין הבן מחויב לשומעו, וי"ל דבעבירה אחת לא נעשה עוד אינו עושה מעשה עמך, וראי' מתוס' חולין (י"ד.) ד"ה השוחט, דבפעם א' לא נעשה מומר, ויש להוסיף למ"ש הש"ך יו"ד סי' א' סק"ג דמומר לחלל שבת נעשה רק מאותה שחיטה ואילך אבל השחיטה עצמה עוד כשרה ע"ש, ה"נ מה שנעשה האב אינו עושה מעשה עמך מחמת הציווי לבנו, אבל באותו הציווי ל"ה עוד אינו עושה מעשה עמך, (וברש"י יבמות (ה':) שחוט לי דהוי אב מלאכה שחייבין עלי' כרת, ופלא דעל שבת יש חיוב מיתת ב"ד ולא כרת וצע"ג): ועוד יש תירוץ דמיירי כשמצוהו לעשות דבר אחד סתמא, ורק בקיום אותו דבר תלוי חלול שבת, והאב אינו יודע זאת, והו"א דהוי ככל דבר שאינו מתכוון וצריך לשמוע לו קמ"ל, וי"ל דזה כוונת הה"מ פי"א הי"ט מאבידה, דמיירי שאמר לו שיבא לו איזה דבר, ונראה כוונתו שלא אמר לו בפירוש לבטל מצוה אלא שיתעסק למענו באיזה דבר ובזה יתבטל ממצות השבת אבידה וע"ש במל"מ - ועי' בפרדס דוד דאיצטריך קרא היכי דאביו צוה לאמו שתאמר לבנו ובנה שיחלל שבת, דסברה האם דמחויבים לשמוע לבעלה כדאמרי' שאת ואמך כו' וצותה לבנה, וא"כ האם בודאי ל"ה בכלל מרשעת באשר שמחויבת לשמוע לבעלה, והו"א דמשום כיבוד אם צריך לשמוע עכ"פ לאמו, ואצטריך קרא דלא יחלל ע"ש פלפול עצום, ובכל"ח בראשית בקו"א אות ו' - ובתוספת ברכה כ' די"ל לירושלמי פאה פ"א ה"ה גדול כיבוד או"א, שבכבוד הקב"ה נאמר כבד א"ה מהונך (משלי ג' ט') אם אין לך אתה פטור, אבל בכיבוד או"א מחויב לחזור על הפתחים ולפרנסם, והי' הו"א דיכול גם לצוות לעבור על המצות, ואמר כולכם חייבים בכבודי, הא דיתר הכבוד להם מכיבוד המקום רק לנוגע לפרנסה ובירושלמי א"ש הא דלא נקט שא"ל רבו לחלל שבת דזה רבותא יותר כמ"ש באבות פ"ד מי"ב מורא רבך כמורא שמים, אך לירו' רבותא בכיבוד או"א שהעדיף הקב"ה יותר מכבודו: ובס' טוב עין (דף י"ט:) ראיתי, דהדין בקורע על המת אף שמקלקל חייב משום דיצא ידי קריעה והוי תיקון מצוה, עתו"ס שבת (ק"ה:) ד"ה הא ולפ"ז כשא"ל אביו שיקרע בגד בשבת א"כ לא עביד איסורא שמקלקל, וכיון דאינו מצוהו לעשות איסור ג"כ עושה מעשה עמך הוא סד"א שישמע לאביו, קמ"ל קרא דלא, כיון שמקיים ציווי אביו ויקרע ויקיים בזה כיבוד אב, אף שמקלקל הבגד מ"מ תיקון המצוה ששומע בקול אביו חשוב תקון, אפ"ה לא ישמע לאביו: ובס' פני מבין תי' דאם האב ס"ל כר"א דמכשירי מצוה, דוחה שבת, ובנו פסק כחכמים דאין דוחה וא"כ ל"ה אביו רשע, ועשו"ת פני מבין או"ח סי' פ"א וקס"ד, אבל ז"א אפי' את"ל דבכה"ג ליכא לאב ביטול שבת כמו באומר מותר עי' שבת (ע"ב:) ותוס', מ"מ כיון דלהבן יש חילול שבת א"כ לשיטתו נקרא האב רשע וא"צ לשמוע לו ועשו"ת בית נאמן סי' כ"ז עפמ"ש בשבת (ל"ה:) עושה מלאכה בב' בין השמשות חייב חטאת משום דממנ"פ חילל שבת, ולר"מ דספד"א מה"ת לקולא שרי לעשות מלאכה ביה"ש מה"ת, ער"ן פ"ד דביצה, ותוספות שבת רק דרבנן כמ"ש הה"מ פ"א ה"ו משביתות עשור בדעת הרמב"ם, וא"כ אם עשה הבן מלאכה ערב שבת ביה"ש, ואב מצוה לו לעשות לו מלאכה בביה"ש מוצ"ש דלהאב ליכא חילול כר"ן הנ"ל, והי' ס"ד שמחיוב לשמוע לו, קמ"ל קרא דלדידי' הוי חילול שבת ממנ"פ אסור לחלל שבת עש"ה, ועפרד"י יתרו (קע"ב:, ותשא שי"ט: ושד"מ:), ובמלואים שם (דף תט"ז. ותל"ח.): והרה"ג ר' יחיאל אברהם בלנקמאן נ"י אבד"ק שברשין כתב לי בקו' החזקוני, לפ"ד תוס' רי"ד דבטרפה ליכא נטילת נשמה, וא"כ נפק"מ במצוה לו אביו לשחוט בהמה וא"כ אי נימא דלא אזלי' בת"ר, ג"כ ספק דילמא הוי טרפה וליכא נט"ש ודוחה ספק עשה דכיבוד אב לס' איסור דשבת, ועפרד"י בראשית (דף ט"ו.) - ולתוס' רי"ד י"ל בישוב הקו' דלמ"ד טרפה אינה חי', דלמאי נפק"מ כ' רחמנא דטא"ח וכ' הרשב"א דנ"מ לספק טרפה דיוכל להשהות י"ב חודש, ולשי' רמב"ם דספד"א לקולא עדיין למה נ"מ, ולהנ"ל י"ל דנ"מ דיוכל לשחוט טרפה בשבת דליכא משום נט"ש, ועוד כתב לי בדרך פלפול אך אין מטרת ספרי על זה - והרה"ח ר' ישראל דוד שארפהארץ נ"י שו"ב משברשין כתב לי, במ"ש לתרץ קו' חזקוני בפ' יתרו שס דמיירי באביו ואמו שניהם מצווין לחלל שבת ע"ש, לפ"ז י"ל מה דק' לפי"מ שהעלה בס' עיר דוד דהא דעשה דוחה ל"ת רקבאם העשה מקיים בודאי. אבל אם העשה בא מכח רוב לא דחי, לפ"ז למ"ל הסמוכות דלא ישמע לאביו לחלל שבת, הא אביו רק מכח ספק דרוב, ולפמ"ש כ"ת דאיצטריך היכי דשניהם מצווין לחלל שבת דאמו ודאי א"ש, ועוד כתב לי בענין זה. והרה"ח ר' ישעי' ביעזונסקי נ"י מראדום כתב לי, בעיקר קו' חזקוני שאינו דומה לחצר שאין בו רוח חיים וממש בע"כ מותיב בי'. אבל מה דמוכרח הבן ע"י מצות כיבוד אב מקרי אי בעי לא עביד, דהא כפי הקושיא אינו מחויב לשמוע לו וכשישמע לו אמרי' אשלד"ע, והוי אביו עושה מעשה עמך וממילא מחויב לשמוע לו, וחזר הדין דכיון דמחויב לשמוע לו יש שלד"ע ואינו עושה מעשה עמך ופטור מלשמוע וחוזר חלילה, והוי כענין ספק תורה ומה"ת לקולא, והיאך שירצה יעשה, ואיצטריך קרא, וגם י"ל דניחא לי' לברא למיעבד איסורא זוטא, לעבור על כיבוד אב בשוא"ת, ועי"ז לא יחלל שבת ויהי' בזה כיבוד אב ע"ד האמת, כסברות הרמב"ם בגט מעושה דניחא לי' ברצונו הפנימי דלא ליעבד איסורא, עי' בהל' גירושין פ"ו ה"כ, ושפיר צריך קרא, ועי' אוה"ח מצורע (י"ד ז') כיון דיש חלוקי דעות, צריך ב' כתובים להוציא מדעת כל חכם, כ"ש הכא דבעינן רק כתוב אחד:
פסוק ג:שם) ירושלמי תענית פ"ד ה"ח, טור שמעון כו' למה חרב שהיו משחקין בכדור בשבת, ועב"י או"ח סי' ש"ח שהביא הירו', וע"ש בסעי' מ"ה, וכן אי' במד"ר איכה פ"ב בדפוס ווילנא דף כ"א ע"ג, טור שמעון נחרב שהיו משתקין בכדור בשבת:
פסוק ג:שם) אוה"ח מעשה בראב"ע כו': בפרד"י ברכה, ה' יזכני להוציא לאורה, כתבתי בזה הרבה מא"ע ז"ל וממה שחלקו הראשונים עליו:
פסוק ד:אל תפנו אל אלילים, בשבת (קמ"ט.) אין מסתכלין בדיוקנא ויליף מכאן, וכ' בתוס' דרק אם עושים לשם ע"ז אבל לנוי מותר, ועפרד"י יתרו (קנ"ז. וקפ"ג.) קחהו משם, וע"ע במשנת חכמים ה' ע"ז סי' ט"ז ושו"ת בית אפרים או"ח סי' י"ח, והבאתי בפרד"י חקת (כ"א ח'), ובמנ"ח מ' ל"ט כ' דאף ב' שעשאו צורות חייבים מדכ' לא תעשון בל' רבים ע"ש, ודבריו צ"ע ממה שקיימינן קרא על לנוי, דאי לעבדם כבר מוכח מקרא לא תעשה לך פסל, ולדבריו הול"ל דכאן מוסיף לאסור אף בב', דשם כ' לשון יחיד, ואין לנו לדרוש דרשות מעצמינו ושוב י"ל בב' מותרין, ועי' ס' מנחת סולת על החינוך מצוה ל"ט, ופרד"י בא (ס"ג:) בענין ראי' והסתכלה – ובענין פאטאגראפית במצבות בפרד"י יתרו (קפ"ד:), ובכל עניני פאטאגראפית אי יש בזה צד איסור, וכעת ראיתי בשו"ת צפנת פענח סי' נ"ז שנשאל ג"כ אי מותר לאדם להצטלב (פאטאגראפירען), וגם יש בזה תשובה בס' אבות עטרה לבנים, והאריך בזה בצ"פ בבקיאות נפלא וסיים בזה"ל עכ"פ לדינא אדם שמכירין אותו אין בזה חשש:
פסוק ה:לרצונכם תזבחהו, ובאמור (כ"ב כ"ט) כ' תזבחו, ובשהש"ר א' ישקני מנשיקות פיהו כנשיקות חתן וכלה, וביאר הגר"א בס' אדרת אלי', דכינוי בנסתר לזכר אות ו' ולנקבה ה', כמו ביתו ביתה, ואם חברו ב' האותיות יחד כמו מנשיקות "פיהו" שהוא חיבר מן פיו ופיה, מורה על ב' המינים יחד, ומשו"ה נאמר גם בבהמה למינהו להורות על ב' המינים, ושלמים ג"כ הי' מב' המינים כמ"ש בויקרא (ג' א') ואם זבח שלמים אם זכר ואם נקבה כו', לכן כ' כאן תזבחהו, ואחר שכבר נכלל הרמז כאן אינו מהצורך עוד לכפלו שנית, ועי' דברי שאול פ' שמות, והדרוש והעיון:
פסוק ט:ובקצרכם וגו' לא תכלה פאת שדך לקצור, וכ"ה באמור (כ"ג כ"ב), ובאוה"ח שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת, מעתה אין לשמור עצמו ויוכל לעשות רע, כי כבר נתחייב כרת, וז"א ובקצרכם פי' כשחטא עד שנקצר קציר ארצי שחייב כרת, ואמר לא תכלה פאת שדך לקצור, ועמ"ש המגיד מדובנא ז"ל בסוף קהלת עה"פ שמח בחור בילדותיך והבאתי לעיל בפ' שמיני (ט' ח'):
פסוק ט:שם) יש הבדל בין השמות "עבר צד צלע קצה סוף פאה שפה" שם צלע הונח על גשם, שי"ל אורך ורוחב וגובה, ועיקר שם צלע על צלעות הצדדים, שם קצה בא על דבר שטחיי, ובמרובע יהי' הקצוות בארבע הזוית. שם פאה בא לציין הרוח של איזה דבר. שם צד בא על דבר שהוא בצד דבר אחר, ושם עבר בא על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה, ושם סוף מגביל לשם ראשית והונח לשני צדדי האורך, ושם שפה על חוט המקיף הדבר סביב סביב, התוה"מ:
פסוק ט:שם) בנדרים (ו'.) עשה כל שדה פאה מהני, ובתוס' דכל שדהו לאו דוקא, דלא נתחייב בפאה עד שיתחיל לקצור כ"ש, ומשקצר כ"ש יכול לעשות המותר פאה, ועמנ"ח מ' רט"זאות ט' (ואם מניח כשיעור פאה ואח"כ מוסיף עוד אי דינו כפאה, עמל"מ פ"א הט"ו ממתנות עניים), ובירושלמי פאה פ"ג ה"ז קרקע כ"ש חייבת בפאה, והק' הא קודם. שקצר אין חיוב פאה, ומשקצר אין כאן שיור, ותי' שהי' קלח א' ובו ה' שיבולין, ובפני משה כ' דל"ש כ"ש דוקא רק עכ"פ בעינן קלח אחד, ומצינו לשון כ"ש אף שיש שיעור. ב"ב (קמ"ט:) שייר קרקע כ"ש, וכמה כ"ש כדי פרנסתו, וחולין (קכ"ד.) כמה כ"ש טפח. וביצה (ט"ז:) שייר כ"ש והוא כזית, ועי' לעיל אחרי (ט"ז י"ג) - וספק לקט לקט, במרדכי סוף חולין סי' תשל"ז, ועמל"מ פ"ד ה"ט ממת"ע, ותפארת ישראל פ"ד אות נ"א, וחת"ס חו"מ סי' ר"ה: ובפאה פ"ו מ"ה ב' שבלים לקט וג' אינו לקט דכ' לעני ולגר, ובש"א ג' לקט דכ' לגר ליתום ולאלמנה, ובשבת (קי"ג:) למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אלא דבר חכמה ראה בה ב' לקטה ג' לא לקטה, והק' במהרש"א הא שאר עניים ג"כ ידעו בזה, ומה החכמה, ותי' דטעמא דב"ש כירושלמי דכ' לגר ליתום ולאלמנה, ורות שהי' גיורת ועניה ואלמנה, והיתה ראוי' ליטול גם שלש דגם ב"ה מודו, והי' חכמה שלא לקטה ג', שלא רצתה להיות נחשבת לשלשה מדוכים כאלה, ונטלה רק ב' כשאר עניים ע"ש, אבל עדיין ק' דמה הי' החכמה בזה שלא לקטה ג', והא רק שלא רצתה להיות עניה מדוכאת, ואמר החידושי הרי"מ ז"ל דבאמת לקטה ג' כדינה, והי' החכמה דידעה שרק היא מותרת ליקח ג' ולא לשאר עניים, ומשו"ה זרזה עצמה ללקט רק ב' דכל עניים היו קופצים על זה, והג' הנשארים השאירה על אח"כ שידעה שלא יקח שום עני, ולא הי' צריכה להקדים בזה דידעה שישאר עבורה ודפח"ח, ועמ"ש עוד בזה בבנין אריאל בקונ' בית מועד:
פסוק י:וכרמךָ לא תעולל, צריך לדקדק, מכרם בית ישראל לא יוקחו הצעירים ולהתנכר מעם ישראל, ובאיכה (א' י"ב) אשר עולל לי, ובמד"ר שם שקטף עוללת בנים הקטנים, ועמ"ש בפרד"י ר"פ תרומה (דף רנ"ט.):
פסוק יא:לא תגנבו, החי' הרי"מ ז"ל אמר דלכן כ' וכל העם רואים את הקולות (יתרו כ' ט"ו). דבלשון הקודש בהברה יש איזה משמעות למשל "לא תגנבו" נוכל לטעות "לו תגנבו" והפשט עבור השי"ת לשם שמים מותר לגנוב וכדומה, לכן הי' צריך שיראו את הקולות היאך כתובים "לא" ולא נכתב "לו", ועי' זה"ק יתרו (דף צ"ג:) - והא שלא כ' נמי ולא תכזבו, דכזב הוא דבר שמבטיחים ואין מקיימים וכמ"ש בבלק (כ"ג י"ט) לא איש ויכזב, אל תכזב בשפחתך (מ"ב ד' ט"ז), ונאמר במי שמבטיח ולא עשה, תוחלת נכזבה (איוב מ"א א'), וזה כלולה בתורה בלשון מוצא שפתיך תשמור (תצא כ"ג כ"ד) ואינו מענין כחש ושקר שתיכף הוא שקר כמו ותכחש שרה (וירא י"ח י"ב), או כי מצא אבידה וכחש בה (ויקרא ה' כ"ב), וכן עדי שקר (תהלים כ"ז י"ב), שקר אתה מדבר (ירמי' מ"ג ב'), ועי' בתוספת ברכה, ובפנים יפות כ' דהדין אם ב' גנבו ומכרו נפש פטורים ממיתה, אבל אם גנבו מעות בשותפות חייבן בכפל, והמקור ליה דבעשרת הדברות כ' ל"ת בלשון יחיד. ובסנהד' (פ"ו.) אזהרה לגונב נפשות וצריך יחיד ולא רבים. אבל כאן כ' לא תגנבו ל' רבים אזהרה לגונב ממון. והסמיכות לא תגנבו עפרד"י ר"פ תרומה (רנ"ט.):
פסוק יא:שם) אוה"ח להזהיר גם למשביע אם ידע שחבירו נשבע לשקר שלא להשביע כו', אבל ברדב"ז אלף רכ"ג כ' דאין לחוש, ואין מחויב להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר והלטיעהו לרשע וימות, ובשו"ת מוצל מאש סי' מ"ה הק' אמאי לא יהי' אסור להשביעהו משום ולפני עור כו', דבל"ת מחויב לבזבז כל ממונו, אבל בפמ"ג או"ח סי' תרנ"ו כ' דבל"ת שאין בו מעשה אין חייב להפסיד כל ממונו, ובחינוך מ' רל"ב כ' דאין לוקין אלפ"ע שאין בו מעשה, אכן מריב"ש סי' שפ"ז מבואר לא כפמ"ג, ועפרד"י יתרו (קנ"ט: ומשפטים קצ"ב.), ועי' בשד"ח מער' ו' סי' כ"ו ושו"ת באר מים מרדכי סי' ס"ו, ודברי גאונים כלל ק"ג אות א' ובשד"ח מער' ה' סי' י"ט הביא דרדב"ז סותר עצמו, ובבית יצחק או"ח סי' כ"ט הביא שיך יו"ד סי' קנ"א סק"ו דמומר אין אנחנו מצוון להפרישו, וע"ש בדגול מרבבה, ובבי"צ יו"ד ח"ב סי' ס"ה, ודברי חיים ח"ב חו"מ סי' ח':
פסוק יא:שם) ברביד הזהב הביא משאלתות פ' נח דאפי' ע"מ למיקט מב"מ (ס"א:), ובתו"ח כ' דדייק מדכ' ל' רבים. דגונב ע"מ למיקט דרכו להודיע לאחר, שאם לא יודיע יחשדהו שגנב באמת, אבל בסמ"ג וריטב"א כ' דל"ר לרבות גניבת הדעת אפי' לעכו"ם, ועסה"מ ל"ת רמ"ד ע"מ למיקט, וכ"ה ביראים סי' רנ"ה, ועמל"מ פ"א ה"ב מגניבה דלר"מ מדרבנן, ובחינוך מ' רכ"ד דמה"ת, ועי' חוט המשולש להגר"ח מוולאזנע ז"ל סי' י"ז, ובבאר יעקב סי' קס"א הק' מב"מ (ט"ז.) שאיוב הי' גוזלשדה יתומים ומשביחם ומחזירם, וראי' שרק מדרבנן וביתומים לא גזרו, ועי' מהר"ם שיף שהק' כן, וע"ש ברמ"ה ב"ב שהק' ג"כ כן. ותי' דרבא לשיטתי' דאיוב מאוה"ע אבל בישראל אה"נ דאסור, ועי' תענית (כ"ב.) דידך נינהו ושקלינהו מינך, ובהגהות יעב"ץ שם, ובחו"מ סי' שנ"ט ס"ב אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם דבר יפה ממנו כו', והב"ח הק' דאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל ועש"ך, ועי' תנח מא נח אגנוב מיני' ואשלם לו כפל, וע"ש בהגהות הגר"ח העללער נ"י, ובס' סביב ליראיו על יראים סי' רנ"ה כ' שק' בגונב ע"מ למיקט ילקה, בשלמא בגנבה ממש הוי ניתן לתשלומין אבל למיקט ק', אך עי' שטמ"ק ב"מ (ס"א.) דגונב ע"מ למיקט ודעתו להשיב אינו עובר. ורק מיירי שגנבו ליקח לעצמו רק שעשה כדי לצערו, ויש חסרון ממון, ובקצה"ח ר"ה גניבה סי' שמ"ח סק"א בשם רמב"ן אפי' אם דעתו להשיבו עובר, ור"מ לשיטתי' דע"מ למיקט אין בו איסור תורה ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחד חבר והולך ושונה פרקו, ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו, שנ' לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו' ל'), וזוכה לעצמו ומשלם כו', ועש"ך חו"מ סי' רצ"ב סקל"ה ועי' גור ארי' שהביא קו' תוס' ב"ק (ק"ה:) ד"ה מאי, וכ' דכפל וחומש ואונסין מקרי עונשין מדהצריכה אזהרה, ועמ"ש בזה בבית האוצר ח"א (דף ס"ז.) ופרד"י משפטים (ר"כ:) הרבה:
פסוק יב:ולא תשבע בשמי לשקר, משמע שאמת מותר לישבע, ובס' המצות מ"ע ז' כ' ששבועה בעת הצורך מצוה, אבל העולם נזהרים שלא לישבע אפי' באמת, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י ויצא (רל"א:) ויתרו (קנ"ט:) חדשות וציונים בראשונים ואחרונים. ובס' הדרוש ועיון חקר הגבול מי שרוצה להתנהג בחסידות שלא לישבע, ורצה לצדד שראוי לותר עד שליש. דהרבה מפו' הביאו הטעם שמונעים עצמם משבועות אמת דאפשר שיחשדוהו שנשבע לשקר, וש"ש יתחלל, ולהוציא עצמו מחשד מהראוי לותר עד שליש בכלאים פ"ז מ"ו עי' רע"ב, ואם יפשר הרב פשר הסמוך לד"ת נכון שנשבע ונפטר ישלם שליש, ונשבע ונוטל יקח שני שלישים מתביעתו ולא ישבע. אבל קשה להגביל דרך כלל כי לפעמים שליש תביעה מעט ולפעמים הלהון רב, ועשו"ת אבני חפץ סי' י"א אות ז', ובענין תקנות הארצות שיוכל לגרוע שליש ממכסת הנדן, ועשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' מ"ב, בית יצחק אה"ע ח"א סי' ק"ח, וחסד לאברהם חו"מ סי' מ"ב. ושואל ומשיב קמא ח"א סי' קל"ה, ובענין הפסד מרובה השיעור עי' פתחי תשובה יו"ד סי' ל"א סק"ב וכתבתי מזה לעיל בפ' מצורע (דף קע"ט.) ע"ש הרבה חדשות: וע"ע בשדי חמד מערכה ה' סי' ד' שהביא ס' משמרת שלום בהקדמה כלל ז', מסלת למנחה כלל ל"ח שהעלה הכל לפי דעת המורה ולפי הזמן ומקום. ועשו"ת הר הכרמל יו"ד סי' ט"ו. ופחד יצחק ערך הפ"מ, ושו"ת בית שלמה יו"ד סי' קפ"ו. ודעת תורה טריפות בפתיחה אות ל"ח, ושו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ז: ובענין שקר, איתא בכתובות (י"ז.). ב"ה אומרים כלה נאה וחסידה ובש"א כמות שהוא, א"ל הלא כ' מדבר שקר תרחק, א"ל הרי מי שקנה מקח מן מהשוק ישבחנו בעיניו או יגננו ע"ש, וקשה מה התירוץ, אם המוכר יאמר שקר מותר ג"כ לומר שקר בכלה, וי"ל שקר אסור רק על מה שמועיל שקרותו על איזה דבר, אבל אם כבר נעשה הדבר והוחלט המעשה מותר לומר שקר אם נצרך לזה, ומי שקנה מקח ואין יכול להחזיר מן הנכון שישבחנה בעיניו שלא יהי' עגמת נפש, ואל תאמר הא בידו להחזיר להמוכר שישיב לו מה שאינה אותו, על זה אמר "מן השוק" ואינו יודע ממי לקח, וכן בכלה שעתה בהחתונה שאין להשיב עוד ומה שהי' כבר הי', מותר לומר שקר שלא יהי' עגמת נפש:
פסוק יג:לא תעשוק את רעך, ולא תגזול, לא תלין עד בקר, עי' מלא העומר, הדין שכיר בזמנו נשבע ונוטל, לא תעשוק ר"ל אם אתה בעה"ב לא תעשוק לעכב שכרו, וכמו כן הזהיר לשכיר ולא תגזול, אם אתה שכיר יום שבזמנו נאמן, לא תתבע שנית, וזה נקרא גזילה, ואמר שאחר שבעה"ב יודע הדין שאין נאמן השכיר רק בזמנו, וידחה להשכיר עד מחר כדי שלא יהי' השכיר נאמן. ולזה הוזהר אי אתה רשאי להלין שכרו, דמחר לא יהי' נאמן בשבועה: ובת"כ יכול אפי' אמר לו איש פלוני גבור והוא אינו גבור, איש פ' חכם והוא אינו חכם, איש פ' עשיר ואינו עשיר ת"ל לא תגזול, ובק"א נדחק דאיך שייך עושק בזה שאומר שיש לו ואין לו, ובשואל ומשיב שתיתאה סי' א' כ' דמיירי באדם שצריך לשכור גבור להיות לו למלאכה או לחיל, או חכם ללמוד עמו תורה, או שצריך לעשות שותפות עם איש אמיד בממון, ושאל לאדם א' אם זה גבור חכם עשיר, וא"ל הן ונמצא שאינו כן וגרם לו היזק, ולז"א שעכ"פ לא גזלו ממון ולא נקרא עושק, ובפרד"י פ' תצא כתבתי בזה הי יזכני להוציא לאורה – ובפי' ר"ש משאנץ כ' אם מפריז בתוארים, חברו מתבייש שיודע שאינו ראוי לתוארים ההם, ועי' בס' זכרון להרב י"ל גרויבארט ז"ל דף רי"ז מענין תוארים:
פסוק יג:שם) לא תלין פעולת שכיר עד בקר, יש הבדל בין שכר ובין פעולה, בשם פעולה ישקיף על פרטי המלאכות אשר פעל ועשה, ובשם שכר ישקיף על הריוח לבד, האומן יקבל בעד הפעולה, והשכיר כפי שכר הקצוב, ויש עוד הבדל, שהשכיר מיוחס רק אל מי ששכרוהו לא אל מה שפעל ע"י אמצעי, והפעולה תתייחס גם במה שפעל ע"י אמצעי, תוה"מ ואילת השחר סי' תקי"ט – וגם הבדל בין עמו עמך, דמורה שיווי גמורה ששניהם שווים במעלה, כמו וחי אחיך עמך ששניהם שווים, אבל אתו אתך, אחד טפל לחבירו כמו וילך אתו לוט (לך י"ב ד'), אברהם עיקר ולוט טפל, תוה"מ ואיה"ש סי' תקע"ט: בר"מ פי"א ה"א משכירות, מ"ע ליתן ש"ש בזמנו ואם איחר בל"ת ואין לוקין שהרי חייב לשלם, והק' עליו תיפק לי' דהוי לאו שאין בו מעשה, ותי' דמשכחת מעשה שנטל החפץ מאומן ולא רצה לשלם לו, ושקעה עליו חמה דהוי מעשה, אמנם לחינוך מצוה מ' שמ"ה שמ"ו שמ"ז ועוד, דכל לאו שאפשר בלי מעשה אע"פ שנעשה מעשה אין לוקין הדק"ל, אבל המל"מ פ"ד ה"ו ממלוה כ'. שהה"מ ספי"ג משכירות ס"ל להיפך דכל שאפשר במעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה, וענובי"ת או"ח סי' ע"ו וצ"א מזה, וביו"ד סי' ע"ז בהג"ה מבנו ז"ל – ובקצה"ח סי' ע"ב סקכ"ג אם נתן להשכיר משכון אף דהחזיר לו, כיון שכבר קנה המשכון נגד שכרו אינו עובר בעה"ב בלא תלין - ובחינוך מ' ר"ל כ' דאין לוקין בלאו דלא תלין דניתן להשבון וע"ש במנ"ח, ובס' מספר צבאים כ' דבב' לאווי לקי אפי' הם לאו שאב"מ, ועתוס' ב"מ (ס"א.) דאי מוקמי אכובש ש"ש לקי, ובמהרש"א דל"ה ניתק דהוי בב' לשונות ע"ש, וק' דסו"ס הוי לאו שאב"מ, ולפמ"ש א"ש דבב' לאווי לקי אף באין בהם מעשה: ובמנ"ח אות ז' אם כלתה שכירות בשבת א"ע, אף שהאיסור רק מדרבנן, דאדעתא דהכי שכר שלא יקח בשבת וכמו אין לו, ועי' ס' זבחי שלמים לר"מ גלנטו פ' תצא בשם האר"י ז"ל רמז "ביומו תתן שכרו" ר"ת שבת, והעלה אף שלא עבר בלאו עובר בעשה ביומו תתן שכרו, ועי' יאיר אוזן אזולאי ערך ש' אות כ"א שכ"כ – ובב"מ (ק"י:) האומר לחבירו שכור לי פועלים שניהם אינם עוברים בבל תלין וכו', וק' דהא שליח של אדם כמותו, ובאמת בגמ' לא זכר שעשאו שליח רק האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים. אבל צ"ע דשליחות ל"צ קנין ועדים, רק באמירה בעלמא, וכר"מ פ"ה הי"א ממכירה, ובריטב"א תירץ דשמא לא אמרי' כן לחובתו עכ"ל, וצ"ע דאטו כשעושה שליח בפירוש לחובתו ל"מ, ובתוס' רי"ד שם כ' דלא אמרי' שליח כמותו דלא סמכא דעתייהו דפועלים שישלם להם בזמנו, ועי' בזה במאסף עמק הלכה שנה ג' חוב' ד' סי' נ"ה. מהגר"מ זעמבא שליט"א: בטוש"ע חו"מ סי' של"ט ס"א הביא דעת רמ"ה דעל שכר קרקע אינו עובר, ובסמ"ג לאווין כ' דעובר ובת"כ כאן כ' ג"כ דעובר, ועמנ"ח אות א' שתמה איך יחלוק רמ"ה על ת"כ אם אין בש"ס דילן להיפך, ובקצה"ח סק"א כ' דבית שהוא תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין זה, ובבעה"ת כאן הביא ג"כ ת"כ, ועי' בשער המשפט סי' של"ט, וחידש שלא הביאו ת"כ שכ' בפירוש שמשהה שכר דירה עובר בלא תלין, ועי' ס' סביב ליראיו סי' רנ"ה: ובשואל ומשיב תנינא ח"ג סי' מ"ב נסתפק, א' נתן לחיט בגד לעשות עבור החיט בעצמו במתנה, והבטיחו שיתן לו שכר מלאכה אי עובר בבל תלין, וכ' דא"ע דכ' לא תלין ופרש"י ל' נקבה מוסב על הפעולה, ולמה כ' ל"ת פעולת שכיר, והול"ל ל"ת שכר שכיר, ובראב"ע כ' פעולת כמו שכירות וכן ופעולתו לפניו (ישעי' מ' י'), וברד"ק כ' וחסרון שכר מפעולתו, ונ' דתורה הקפידה על גוף הפעולה שעשה לו ומגיע לו שכר, והוא מלין פעולתו שכל זמן שאינו נותן לו שכרו הרי עושק לו הפעולה, וא"כ אם גוף הפעולה משל החיט רק שעושק שכרו לא הקפידה התורה ע"ש עוד: ובשו"מ שתיתאה סי' א' הביא הא דשכר קרקע א"ע, ובב"ח ושטמ"ק בשם הרא"ש דרק בהמה וכלים שעושים בהם מלאכה דומי' דשכיר, וביראים מ' רס"ג מביא ג"כ ת"כ ועי' ירושלמי פ' המקבל הי"א, בארצך לרבות בהמה ועבדים בשעריך לרבות מטלטלין, הרי דעבדים דאיתקשו לקרקעות ושייך ב"ת, ובפירוש אמרו בשעריך לרבות מטלטלין משמע דעד כאן בקרקע מיירי, וע"ש אי יכול להתנות תנאי שלא יעבור בב"ת – ובירחון דגל התורה שנה ב' סי' ל"ב נסתפק בשכר עכו"ם למלאכה ותוך ימי השכירות נתגייר אם עובר בב"ת דבשעה ששכרו הי' עכו"ם, או דאזלי' בתר שעת תשלומין, וכן אם בשעה שתובעו לא הי' לו מעות ואח"כ נזדמנו לו מעות מי אמרי' כיוןדבשעה שתובעו ל"ה לו מעות אינו עובר, ובס' חסידים תתרס"ו הובא בש"ך סי' של"ט סק"ב כתב אם תשכור סופר תתנה עמו שלא תהי' עובר בב"ת, שמא כשיתבע לך לא יהי' לך מעות ואין זה מתנה על מ"ש בתורה. דאדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר, בב"מ (פ"ג.), ועי' פת"ש סק"ו ובכנה"ג, וק' דהא אם אין לו מעות א"ע בב"ת, מוכח דאם נזדמנו לו אח"כ עובר בב"ת - ובענין שכר לא תלין בהשי"ת, עמ"ש בפרד"י וארא (מ"ה:) יתרו (קפ"ג.). ותרומה (רס"א:) דברים נכונים, והר"י ביעזונסקי נ"י הערני דלק"מ וה' בעצמו תירצה (באיוב מ"א ג') מי הקדימני ואשלם, דפועל שהקדים פעולתו לבעה"ב שייך לומר לא תלין, אבל ה' להיפך הקדים השכר לפעולה ומה לנו לשאול השכר, וכמ"ש המצודות שם מחז"ל, ואין השכר אלא חסד, ועוד דכל פעולת שכיר רק פעולת ה' בכח ה' ולא בכחו, ובתהלים (ס"ב י"ג) ולך ה' החסד כי אתה משלם לאיש כמעשהו, כאלו הי' מעשהו, ואינו מעשהו כלל, וגם אי אפשר לקבל שכר בעה"ז שהשכר הוא רוחני מבלי קץ, וכאבות פ"א מ"ג א"ת כעבדים המשמשים ע"מ לק"פ, לקבל בעה"ז דהכל חסד ואין כאן ב"ת וכל חייו חסד, ובישעי' (נ"ד ז') ברגע קטן עובתיך, ועבר והוה ועתיד לגבי השי"ת הכל חד, וכל הגלות דומה ללילה אחת ושילום השכר בבוקר ולא יעכב השכר אפי' רגע א', וכישעי' (כ"א י"א) שומר מה מלילה ואמר שומר ואתא בוקר, ובתרגום אמר לצדקי' וערש"י ב"ק (ג':) - ובענין שכר מצוה בה"ע ליכא כתבתי הרבה עפרד"י ח"א (דף פ"ג. צ"א. קל"ד. קע"ב. ר': רס"ה:). ובח"ב (דף ט': ע"ג: רל"ב. רנ"ד: וד"ש), ע"ש ותרוה נחת - וע"ע בשדי חמד חי"א בפאת השדה מערכת ב' סי' כ"ו ול"ג, אם עובר בע"ש או אינו עובר, לפי שיש לו זמן כל הלילה ואז הוא שבת, או נאמר שחייב לשלם מקודם, ע"ש הרבה בזה, ועי' באהבת חסד בפ"ט (להחפץ חיים ז"ל), ונסתפק ג"כ אם יש לו ב' פעלים ואין לו לשלם רק לאחד, או יחלק או שישלם לאחד הכל, ודעתו לחלק ע"ש:
פסוק יד:לא תקלל חרש, בסנהד' (ס"ו.) באומללין שבעמך הכתוב מדבר, ובשבועות (ל"ו.) דעובר בלאו, ובת"כ המקלל את המת פטור, ובדין מקלל בשם או בכנוי, הר"מ פכ"ו ה"ג מסנהד' פסק דמקלל עצמו או חבירו לוקה בין בשם או בכנוי, וראב"ד כ' דרק בשם המיוחד לוקה ועכ"מ, ועד כאן לא פליגו רק אי לוקין אכנויין, אבל אזהרה יש, ובספרא לא משמע כן עי' בפ' אמור ויקב וגו' ויקלל, וברך לא נאמר כמ"ש ברך נבות וגו' (מלכים א' כ"א י"ג) אלא ויקלל, ללמדך שאין הורגים בכינוי, הרי דהוראת "קלל" רק בשם המיוחד, ובסנהד' (נ"ו.) ז' מצות בב"נ וברכת ה', דדייק בלישנא כר' מיישי' שם, דב"נ נהרג אף על כנויין ולא ישראל, וכ"פ הר"מ פ"ט ה"ג ממלכים, ועי' המדרש והמעשה שהביא תרגום שם גדיף נבות קדם אלקים ומלכא לייט. ופלא למה חילקו לב', וי"ל דק' לומר שלא העידו אלא על קללה בכינוי, הא קיי"ל במגדף דאין הורגין בכינוי, אך כל זה בקללת ה', אבל בברכת המלך ודאי אין נ"מ אי בשם או בכינוי, דהוי מורד. ולא גרע מאורי' דהוי מורד באמרו ואדני יואב בפני המלך. בקידושין (מ"ג.), וז"ש גדיף נבות קדם אלקים בשם המיוחד ומלכא ליט דדי בלטותא לחוד כלומר בכינוי לבד: ובמנ"ח מ' רל"א הק' מעובדא דאלישע שקלל הנערים בשם ה' (מ"ב ב' כ"ד), והא עכ"פ יש ביזוי לאו דל"ת חרש או הוצאות ש"ש לבטלה כתמורה ג' והניח בצ"ע, וי"ל דכ' תוס' מו"ק (י"ד:) ד"ה מהו דנדוי דחי ללאו דמקלל חבירו, ושמא מסוטה יליף לה עכ"ל, מוכח דס"ל דמ"ש בשבועות (ל"ו) ארור בו נדוי בו קללה כו', היינו קללה בשם דהא בסוטה הכי הוי, וצ"ל דליכא משום ל"ת חרש ולא משום הזכרת ש"ש לבטלה, דתכסיס נדוי כך הוא, וכמו בסוטה מותר למחוק השם, ומה דמשמע בגמ' דאפי' במקלל רשע יש איסור (רק דפטור ממלקות מדאינו עושה מעשה עמך) והמקלל בשם המפורש איכא גם עשה, וכמנ"ח שם, זה רק במקללו לאחר שקבל עונשו או נדהו, או שלא נתחייב נדוי, אבל במקלל כדי לנדותו כדינו איכא גם מצוה, ובנערים דאלישע נתחייבו נדוי דהא קראו אחריו "עלה קרח" והוא א' מכ"ד דברים שמנדין על כבוד הרב, וא"ש קו' מנ"ח ובסוטה (מ"ו.) ויקללם בשם מה ראה כו' ופי' מהרש"א כלומר לקללם בשם ד' שהוא בלאו דל"ת חרש, ופלא שהמנ"ח לא הזכיר המהרש"א. וע"ע מהרש"א סנהדרין (ס"ו:) ובפרד"י משפטים (רל"ג) ובס' המצות מ' שי"ז, ובגרש כרמל:
פסוק יד:ולפני עור ל"ת מכשול, על שיתן מכשל לחבירו ולא בידיעתו ישמש בפעל שימה, ועל שיכוון מכשול ע"י עצה רעה בידיעתו ישמש בפעל נתינה, עי' בתוה"מ – וברש"י פסחים (כ"ב:) שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ובע"ז (ו':)דוקא בתרי עברי דנהרא, וברא"ש שם דמדרבנן אסור אפי' כשיכול להשיגו ע"ש - ובמו"ק (ה'.) רמז לציון קברות מה"ת לפ"ע כו' - ושם (י"ז.) מכה בנו הגדול עובר בלפ"ע, ועי' מס' שמחות פ"ג ה"ו אל ילחש לתינוק שילקהו אח"כ דשמא יאבד עצמו לדעת ויעבור אלפ"ע, ובקידושין (ל"ב.) ודלמא רתח וקעבר בלפ"ע, ונדרים (ס"ב: וב"מ ע"ה:) מלוה ברבית והלוה עוברין בלפ"ע, וגם מלוה שלא בעדים שם, וחולין (ז': וע"ז י"ד.) אלפני דלפני לא מפקדינן, וכתבתי בזה הרבה בפרד"י ח"א (דף ס"ז: וקי"ד:), ובח"ב (דף כ"ו: צ"ב: ות"כ:) - ובר"מ ה' רוצח פי"ב הי"ד הרודף אחר חבירו להרגו ונמלט ממנו, ושואל הרודף באיזה דרך הלך, אם משיבו האמת עובר באיסור לפ"ע, אלא מצוה להטעותו או לעשות לו מכשל שלא יוכל לרדפו מהר, ובש"ב (י"ז י"ד) וה' צוה להפר עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' אל אבשלום את הרעה, ונתן לו חושי עצה לאבשלום שעי"ז נהרג לבסוף, ובפסוק כ' עברו מיכל המים במה שכזבה ונתנה מכשול לאבישלום, דע"י שניצלו אחימעץ ויונתן והגידו לדוד נהרג אבישלום בזה קיימו לפ"ע, אך ביש סכנה להנותן העצה אינו מחויב להטעות הרשע, וכנדרים (כ"ב.) נפשך הצלת: ובחינוך מ' רל"ב לפ"ע שלא להכשיל בנ"י לתת עצה רעה, והק' מנ"ח הלא הלאו לפ"ע גם לב"נ שלא יושיט לו אבמה"ח, ולחלק בין איסור לעצה רעה מנלי' וסיים בצ"ע, ולרש"י בהר (כ"ה י"ז) והוא מב"מ (נ"ט.) עם שאתך בתורה ומצות, ובל"ס גם עכו"ם אינו בכלל עמיתו, א"כ מפורש שרק לישראל שהוא עמיתו אסור להשיא עצה רעה ולא לעכו"ם, וע"ע ס' חסידים תרע"ג והבאתי לעיל בפ' תזריע (י"ב ד', וי"ג א'), דצרעת מחלה המתדבקת ואסור לילך במקום בנ"א, ובתוספת ברכה הביא מב"מ (ע"ה:) מלוה שלא בעדים פרש"י שעולה על דעתו לכפור, ועפרד"י בא (דקט"ו:) בזה - וביומא (ט':) מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא יהבי לי' עסקא בלא סהדי, ולמה נקט רק ר"ל, ולא שאר תנאים ואמוראים, וכסנהדרין (כ"ג.) נקיי הדעת שבירושלים לא הי' יושבים בסעודה אא"כ יודעים מי יושב עמהם, וי"ל דאע"ג שמכיר חבירו אעפ"כ אינו יכול להיות בטוח בו שתוכו כברו, ועז"א אין אדם יודע מה שבלב חבירו, (סנהד' ל"ח.) אבל ר"ל הי' חבר ללסטים וע"י ר' יוחנן שב לתורה, עי' ב"מ (פ"ד:) וגיטין (מ"ז.) והי' בקי בבנ"א ברעתם ובצביעתם החיצוניות, ואותו לא יכלו להונות באונאה מבחוץ, ולכן אם הי' משתעי בהדי' בטח הוא איש ישר, וזה י"ל ביתרו (י"ט ט') בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם, שישמע העם בדבר ה' אתי ומזה יוכיחו שראוי הוא להאמין בו, ובשבועות (מ"ז:) קרב לגבי דהינא ואידהן, ופרש"י כשנגעת במשיח בשמן נחשבת גם אתה כמשיח וע' בזה בתוס' ברכה:
פסוק טו:לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל בצדק תשפוט עמיתך, פתח בל' רבים וגם כפול, וקאי על בעלי דינים שאם יטענו שקר גורמים לדיין שישפוט עול, כי ישפוט כפי הטענות, נמצא שהדיין שופט לא בצדק, ואם הבעלי דינים יטענו באמת, אז הדיין יוכל לקיים בצדק תשפוט עמיתך, וקאי על הדיין בלשון יחיד: ובשבועות (ל'.) הוי דן את חבירך לכף זכות (וטעות ברש"י סנהד' ל"ב), הבעש"ט ז"ל אמר בתהלים (ל"ט ט') מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימנו, כשרואה דבר נבלה מרשע ידין אותו לכף זכות מצד רדיפות יצה"ר עשה ובזה מציל גם עצמו מדין, וכשימצא זכות לחבירו יהי' גם עליו זכות, שאין נגזר על אדם גזר דין אא"כ הוא פוסק בעצמו כן, וכאבות (פ"ב מ"ד) אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו בסנהד' (צ"א:), שירכיב חיגר ע"ג סומא הנשמה וגוף וידונם ביחד, ובש"ב (י"ב ג') ולרש אין כל כי אם כבשה אחת וגו', בנתן שבא אל דוד ואמר כן אח"כ אתה הוא אותו איש, כך כשרוצים לדין אדם מראין לו משמים זה עבירה באדם אחר והוא פוסק שמגיע לו עונש, ודנים אותו בפסק דין שלו, וז"ש הוי דן את כל האדם לכף זכות, אם תדין חבירך לזכות יהי' גם לך לזכות, וז"פ א"ת את חבירך עד שתגיע למקומו ממש שעשית גם אתה כחבירך, עי' כתר שם טוב ח"ב ד"כ, וז"פ מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימנו, שלא אעשה לחבירי לנבל וממילא אעשה לי טובה ואציל עצמי מחטא: וברמב"ן בריש הסדרה כמו דיש לאדם להתקדש עצמו במותר לו כמו כן יש לו להתנהג לפמשה"ד, וזה שמעמיד דוקא בצמצום עושה עול במשפט, ולא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על ד"ת: ובמשפטים (כ"ג א') לא תשא שמע שוא, ואזהרה על הדיין שלא ישמע טענת א' קודם חבירו ע"ש ברש"י, אמנם בסנהד' (ז':)ושבועות (ל"א.) ילפי' נמי דאסור לבע"ד להטעים דבריו לדיין קודם שיבא בע"ד חבירו שקרינן לא תשיא, ובערבי נחל יתרו כ' דאם מספר לדיין ולא הודיע שיהי' דיין ואח"כ הודיעהו, אע"ג שפסול לדין מ"מ אם יודע הדיין שאם לא יזדקק לדינם ילך במקום לא כדת מוכרח לדונם עש"ה, ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ע"ד הק' עליו, דהא יש לו ברירה להודיע זה לבע"ד הב' ואולי יתרצה לדין לפניו, ואי חושש שלא יתרצה צ"ע אי מותר להעלים זה מצד השני, ועי' ארעא דרבנן ד' סי' קפ"ד דאסור לשמוע רק מדרבנן, ובס' עפרא דארעא כ' כיון דילפי' מקרא הר דאו' ע"ש, ועשו"ת חיים שאל ח"ב סי' י"ח והנה המנהג דבורר שומע הטענות מפי צד שלו, וכבר שאג על זה הפנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט, ואורים סי' י"ז סקי"ד, ורק כיון שמנהג כך וגם לוקח מעות, ויודע שגם צד השני עושה כן, הוי כקיבל עליו פסול, ועיקר סמיכתם על השליש, ועי' שבות יעקב ח"ב סי' קי"ג, וחות יאיר סי' קמ"ז שגם בבורר אסור, אכן המנהג להתיר לבורר ליקח מעות, וכיון שמנהג כך הוי כקיבל עליו:
פסוק טו:שם) ולא תהדר פני דל ערש"י, ההדר הוא היופי החיצוני המאחד לכל דבר שבו נהדר במינו כמו פרי עץ הדר, וההוד הוא ענין הפנימי הצוריי החופה את הדבר מצד צורתו, (אילת השחר סי' תקכ"א), ועי' פרד"י יתרו קל"ט. בענין אי-ביוש הוי הידור עש"ה חדשות ובמשפטים (כ"ג ג') כ' רש"י לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין, ומשמע דוקא הטיית משפט אסור אבל הידור דברים בעלמא מותר, ובאמת אסור אף זה, וכמו שמפורש בס' יראים סי' רל"ט, וע"ש בס' סביב ליראיו, וע"ע בס' מנחת סולת מצוה ע"ט - ובתפארת ישראל אבות פ"א מ"א הוי מתונים בדין, לא רק לדיין רק אזהרה לכל אדם שקודם שיחליט על איזה איש יהי' מתון שלא יטעה ע"ש, ובשבת (קכ"ז:) מעשה בחסיד א' שפדה ריבה וו, למחר ירד וטבל, כשם שדנתנו לכף זכות כך ידין אתכם, וכ' רש"י דחסיד א' או ר' יהודה בן בבא או בר אלעי וכ"ה בב"ק (ק"ג:), וק' דמצינו עוד בגמ' מעשה בחסיד כו' ולא דקדק רש"י מי הוא סתם חסיד, עי' ברכות (י"ח:), ובסדר הדורות (דק"ב ע"ג) ר"י בר עלאי, הביא משם ר"ר העשיל ז"ל, דקיי"ל כריב"ב דבעל קרי מותר בד"ת ברכות כ"ב, א"כ למה הוצרך לטבול, לכך פרש"י שהי' ריב"א שהוא סתם ר"י וס"ל שם בברכות דבעל קרי אסור בד"ת ובס' ברכת הזבח תמורה כ' דבסנהד' (כ'.) שקר החן זה יוסף והבל היופי זה בועז אשה יראת ה' היא תתהלל זה פלטי בן ליש, וא"כ ק' למה לא חשב גם חסידות זה החסיד, לכך פרש"י ריב"א, ואי' שם אשה יראת ה' תתהלל זה ריב"א שהי' י' מתכסין בטלית א' ועוסקין בתורה, וא"כ מעלה זו שלא בא על נערה הבל נגד מעלתו עכ"ל: וע' שואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"ד בשם המגיני שלמה ושו"ת פני יהושע, ומתרץ בזה דלכאו"ק בשפחה ושבויה צריכין להמתין ג' חדשים משום הבחנה, אכן ר' יהודה המוזכר במשנה אזיל לשיטתי' - ובס' הדוה"ע דקדק דלכאו"ק איך הכניס עצמו לחשד ואסור לעשות כן, עי' ברכות (ג':) אין נכנסין לחורבה משום חשד, ופסחים (י"ג.) אין מוכרין לעצמן, ושבת (כ"ג.) חצר בב' פתחים צריכה ב' נרות מפני חשד, אמנם בשבת מקשה ומנ"ל דחיישי' לחשד דא"ר שמעון פאה בסוף שדהו מפני חשד עוברין ושבין, וקאי בשיטתו דדריש טעמא דקרא בב"מ (קט"ו.), וא"כ ריב"א שהוא סתם ר' יהודה בשבת (ל"ג:), ורש"י ביצה (כ"ו.) ד"ה ר"י, החולק על ר"ש ולא דריש טעמא דקרא שם בגמ' י"ל דלא חיישי' לחשד: באבות דר"נ פל"ו, חשב בין אלה שאי"ל חלעה"ב הדיין לעירו, ופלא, ובתוס' ברכה כ' עפמ"ש בחו"מ סי' ז' סי"ב, דכל דבר הנוגע לעניני העיר ותושבי' אסור לדיין מאותה עיר לדון מפני שיש לו או לקרובו חלק ונח"ב לנוגע, ומקור מב"ב (מ"ג.), וזה"פ שאם הוא דיין לעירו כלו' לעניני עירו, ואינו חושש לאיסור וקרוב שיעשה עול במשפט מאבד חלעה"ב - ומ"ש עמיתך הא צריך לשפוט בצדק את כל אדם, ואולי משום זה פרש"י שמצוה לדון לכף זכות, וזה דוקא עמיתך עם שאתך בתורה ומצות ב"מ (נ"ט.), ולא איש שפירש מתו"מ, וכמ"ש ברע"ב אבות פ"א מ"ו אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לכף חוב וברש"י כאן עי' פרד"י יתרו (קל"ט.):
פסוק טז:לא תלך רכיל עמנ"ח מ' רל"ו, ובזה"ק בלק (קצ"ג:) לית מלה בעלמא דישתמודעין לי' לבר נש אלא בזמנא דשפתא פיהו פימי' דידע לבני נשא הוא, וזהר מקץ (קצ"ה.) עיינין לא קיימינן ברשותי' דבר נש ופימו איהו ברשותי': ובתי"ט נדרים פ"ט מ"ג מסור לפי שסופו להיותנמסר, וקדמו ברמב"ן כאן, ועמ"ש בפרד"י ח"א (דף רע"ד: וח"ב תמ"ה.), וע"ע בס' מגלת ספר על שה"ש (ג' ח') אחוזי חרב, כמו אוחזי חרב - ובשבת (כ"ב:) הי' תפוש נר חנוכה, והול"ל תופש - ושם (קנ"ב.) כל השטוף בזמה ורש"י כ' כמו סוס שוטף, וכן אומרים כפוי טובה (עי' ע"ז ה'.) תמור כופה טובה, וערש"י הושע (י"ג ח') ע"פ כדוב שכול, וא"ע משלי (כ"ח י"ז) ע"פ אדם עשוק, וירמי' (ט' ז') חץ שחוט, ובהגדה למוד הוא, וב"ר פפ"ז למוד הוא תואר להקב"ה, ועי' המאסף מירושלים ש' תרע"ב סי' ס"ח ובדברי שאול, ל"ת רכיל ולא תעמוד על דם רעך, הסמיכות י"ל לפמ"ש בנדה (כ"ו.) עכ"ל:
פסוק טז:שם) ל"ת על דם רעך, בפענח רזא ולהלן לא תאכלו על הדם, שכן דרך הניחוש, ההורגין את הנפש אוכלין עלי' פת במלח שלא ינקמו נקמתו ממנו, ובחזקוני פי' מ"ש בסנהד' (ס"ג.) שאין מברין על הרוגי ב"ד שנ' ל"ת על הדם, פי' שכן מנהג אמוראים, הדם הי' אוכלין על קבר הנרצח:
פסוק יז:לא תשנא את אחיך בלבבך, עמנ"ח מ' רל"ח, ובהתורה והמצוה חילוק בין שונא לאויב, אויב איבתו גלויה ושנאה נעלמת, ועפרד"י ח"ב (רמ"ב.) שכתבתי להיפך ע"ש - וחילוק בין אויב לצר שאויב אינו מציר בפועל כצר, רק נוטר איבה עליו, אף שלא ידוע לו מ"מ ישמח לאידו ע"י אחרים, אבל צר מיצר בפועל ועי' אילת השחר סי' תקכ"ה ובאוה"ח כ' דקאי על צדיקי הדור, והא דכל ישראל נקראים בנים, וכמ"ש בנים אתם (ראה י"ד א'), ועי' קידושין (ל"ו.) לר"מ דאפי' עובדין ע"ז קרוים בנים, אבל אחים רק צדיקים, דקורבת אחוה יותר מקורבת בן, וכ"כ מהר"ל בבאר הגולה באר ו'. ועי' בית האוצר ח"א כלל נ' שהביא מנזיר (מ"ג:, ערכין כ"ה:, קידושין י"ז. וס"ז: וב"ב ק"ח.) שמוכח להיפך שבן יותר קרוב מכל הקרובים ע"ש: ובפסחים (קי"ג:) כי תראה חמור שונאך וגו', שונא ישראל, ומי שרי למסני והכ' לא תשנא, אלא דחזי בי' דבר ערוה מצוה לשנאותו, והק' תוס' מב"מ (ל"ב:) לפרוק לאוהב ולטעון לשונא מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, וק' דשונא מצוה לשנאותו מה כפיית יצר שייך בו, ותי' כיון שהוא שונא לו ממילא גם חבירו שונא אותו (כמו מים פא"פ וכו') ושייך כפיית יצר כיון שיודע זה שבעל החמור שונא אותו, ובב"מ תי' באופן אחר, וי"ל שונאך אין המובן שאתה שונא אותו דהול"ל שנואך כמו כי שנואה לאה (ויצא כ"ט ל"א), אחת אהובה ואחת שנואה (תצא כ"א ט"ו) - רק המובן שהוא שונא אותך, וכמו ונוסף גם הוא על שונאנו (שמות א' י') - אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כ"ה כ"א), ולפ"ז שייך כפיית יצר כיון שאתה יודע שהוא שונא אותך, וזה כנגד היצר, ועי' מקור ברוך דף תרע"ה:
פסוק יז:הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כשתאמר מוסר תאמר בלשון "עמיתך" כחבר ידוע, ובנעימות וחיבה, ואל תעשה אותו לחוטא ורשע כי אז דבריך לא יפעלו מאומה - וביומא (ט':) ביהמ"ק שני חרב בשביל שנאת חנם, ובשבת (קי"ח:) שחרב בשביל שלא הוכיחו זא"ז ושניהם אחד בשביל שהי' שנאה ביניהם משו"ה לא יכלו להוכיח, כשאיש שונא לחבירו לא יוכל להוכיחו שלא יפעל ורק לאוהבו יוכל להוכיח ויקבל תוכחתו, וכן פי' האלשך, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. (משלי ט' ח') שלא תעשה אותו שגואלי ללץ ורק לחכם, ושם (כ"ד כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם יבוא ברכת טוב, אם אומר שהוא צדיק בחנופה, אז יקולל מכל, אבל מוכיח לרשע ואומר שהוא צדיק כדי שיפעל תוכחתו אז יבא ברכה על זה - והכפל הוכח תוכיח כי ידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, (עי' לקמן בזה), ובצפני' (ב' א') התקוששו וקושו, ובב"מ (ק"ז:) קשוט עצמך תחלה, וצריך המוכיח שיוכיח עצמו תחלה, וזה הכפל: וביבמות (ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ירו' תרומות ספ"ה ורש"י, ושיעורו עד הכאה ר"ל עד שיכה את המוכיח בערכין (ט"ז:), וי"א עד קללה או נזיפה, והר"מ פ"ו ה"ז מדעות פסק עד הכאה, וכ' הר"ן יבמות סופ"ה דשעור זה רק ביחיד, אבל בצבור אם יודע שלא ישמעו לו יוכיח רק פעם א' ותו לא, והטעם בצבור מחזיקים החוטאים זא"ז, ואם אין שומעים פ"א שוב לא ישמעו, ובב"מ (ל"א.) הוכח תוכיח אפי' עד מאה פעמים, ועמ"ש בפרד"י יתרו (קפ"ז:) חדשות. ובמנ"ח מ' רל"ח - ובתוה"מ ואילת השחר סי' תקכ"ג, יש הבדל בין מוסר לתוכחה, המוסר כופה אם בשבטים או בדברים, ובא מן הגדול אל הקטן ונקשר לרוב עם העתיד, והמוכיח הוא לרוב בראיות ובא לרוב על העבר ע"ש (ועי' אחרי י"ח כ"ח) -ויש ששונאים לרשעים מחמת שכל ישראל ערבין זל"ז והוא סובל עבורם, לכן הוכח תוכיח להנך ויוצא בזה שלא יהי' ערוב עבורו, וזה סמיכת לא תשנא את אחיך הוכח וגו', ובשפת אמת תרמ"ג המוכיח בכלל התוכחה, ויש לו חלק בהחטא כמ"ש ולא תשא עליו חטא, פי' שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב ע"ז, וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה וכו': והא דאפי' ק' פעמים הוא גוזמא, ועי' בתוספת ברכה ואתחנן (ז' ט') שומר הברית והחסד לאלף דור, ושם (ד' י"ז) צפור כנף אשר תעוף בשמים - עקב (ט' א') ערים גדולות ובצורות בשמים - ויתרו (י"ט ד') על כנפי נשרים, ותרגם כעל כנפי נשרים, ומ"א (א' מ') ותבקע הארץ לקולם ישעי' (נ"ה י"ב) עצי השדה ימחאו כף - מיכה (ו' ב') שמעו הרים את ריב ה' - תהלים (צ"ו י"ב) ירננו עצי יער - קהלת (ו' ו') ואלו חיה אלף שנים - ובחולין (צ"א:) דברה תורה כבני אדם - ותהלים (ק"ה ב') דבר צוה לאלף דור וכן בדהי"א (ט"ז ט"ו) - וביומא (ל"ה:) על ר' אליעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף ספינות בים, ואלף עיירות ביבשה, והוא ל' גוזמא, אף שמצינו לינאי המלך שהי' לו ב' אלפים עיירות (מד"ר ר"פ מטות) אין ראי' ממלך וכן בפ' ראה (ט"ו י"ד) הענק תענק אפי' אלף פעמים, וכן עזוב תעזוב במשפטים (כ"ג ה') - הקם תקום בתצא (כ"ד ד'), פתוח תפתח, נתן תתן בראה (ט"ו י') אפי' ק' פעמים, ועמ"ש בזה בפרד"י בשלח (ק"ג:, תרומה ר"פ:, ובהשמטות תנ"ח:, ובשבועות מ"ב.) בעדות תרי כמאה ומאה כתרי, ופסחים (ט"ו:) מאה פפי ולא חדא רבינא, (וקי"ג.) מאה קרי בזוזא, וב"ק (כ"ז:) מאה פנרי: ובס' הדוה"ע כ' עפמ"ש בב"ר פכ"ב ו', אשרי נשוא פשע כסוי חטאה (תהל' ל"ב א') אשרי אדם שגבוה מפשעו, כלו' שאינו משורש עוד בחטאיו, ולפעמים ימנע להוכיח לחבירו שיחשוב שאין לו תקנה, וכשם שמצוה וכו', וזה אינו נכון כי לפעמים יתחרט וכשיזדמן אז מוכיח יכה שורש בלבבו, ובב"ר פס"ה מעשה מבן אחותו של ריב"י שהי' פושע גדול ובהוכחה שב בתשובה שלימה והי' מטתו פורחת באויר והלך לג"ע, וזה משום שכוון השעה שהי' מוכן לקבל תוכחה עש"ה, ולאו דוקא על הרב וגדול הדור המצוה ורק על כל איש חיוב תוכחה, בברכות (ל"א.) ואפי' תלמיד לרב כב"מ (ל"א.), וכל מי שיש בידו למחות כו' שבת (נ"ד:), ובתענית פ"ב מ"א ונותנין אפר בראש הנשיא שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים ועתי"ט, ובשו"ת חות יאיר סי' ס"ב במי שאמר על עצמו שנאף, ואח"כ קראו אחר נואף, אי אינו דומה המבייש מפי עצמו ממבויש מפי אחרים ע"ש, ועי' בישמח משה ובחות יאיר עה"ת כאן, ובקובץ דרושים ח"ו סי' ט' דברים נכונים ומהאריכות לא העתקתי: ועי' בס' חסידים סי' ה', ובשבת (נ"ד: וערכין ט"ז:) כל שיש בידו למחות ולא מיחה נענש ונתפס על דורו, ובתיבת גמא חקירה ד' נסתפק אי מחויב להוכיח במ"ע, דתוכחה מדין ערבות וערב אין משועבד רק שלא יפסיד הלוה אבל לא שירויח ע"ש, ובס"ח מפורש דגם על מ"ע מצוה להוכיחו, והסברא י"ל דבעידן רותחא מענשין על עשה במנחות (מ"א.), וער"מ פ"א ה"ח מא"ב שלפעמים גם ב"ד שלמטה מענשין על מ"ע, וע"ש בהגהות על ס"ח משנת חסידים, וע"ע זה"ק קדושים (פ"ה:), יש"ש ביצה פ"ד ויבמות ספ"ו, פתיחה להפלאה אות ל"ב, ובמהרש"א יבמות (ס"ה:), ומפו' הקשו על הפ' ולא תשא עליו חטא דחטא שוגג ואיך שייך הוכחה על שוגג, וי"ל דיש תשובה מיראה ואהבה, וביראה דזדונות נעשו כשגגות (יומא פ"ו:), וכשמוכיח לא יאמר דדי בכך רק צריך להוכיחו עד שיעשה תשובה מאהבה דזדונות נעשו כזכיות, וז"ש הוכח תוכיח עד ולא תשא עליו חטא שלא ישאר אפי' שוגג, וק' אמאי לא יוכיח לו בפעם הא' שיעשה תשובה מאהבה, ועכצ"ל דכשם שמצוה לומר כו', וא"כ משכח"ל דבפעם א' שהוכיחו בתשובה מאהבה, לא הי' עוד בגדר שיעשה תשובה מאהבה, והי' מוכרח להוכיחו רק מיראה וראיתי הערה אם א' מוכיח אי גם חבירו נוטל חלק בהמצוה כי בלעדו א"א לקיים המצוה, ונפק"מ לפרוטה דר' יוסף, ועתו"ס ב"ב (י"ג.) כופין את רבו, ותו"י כתובות (ל"א.) א"א לאכילה בלא הגבהה, דהמצוה מתחלת בשעת הגבהה משום דא"א בלי הגבהה ועי' בקול תורה ש"ג סי' כ"ז: וראיתי בשד"ח מערכה ה' אות כ' אי מצות תוכחה א"צ לרדוף אחריו, אלא אם נזדמן שאדם בא לחטוא חייב להוכיח, או שמצוה לסובב בעיר כדי להוכיחם. ובס' מערכי לב דף קנ"ז נסתפק באם לא מיחה דעבר כמ"ש וכשלו איש באחיו (בחקתי כ"ו ל"ז), וחזר הרשע ועשהתשובה, אם מועיל להציל הערב כיון דעון נמחק ונעקר ממילא ערבותו, או עון הערב במה יתכפר וכ' דיש לחלק בין תשובה מיראה לאהבה דנעשו כזכיות גם הערב נפטר, ועי' אלשך ויקרא (א' ב') בזה, וכן בלפ"ע נסתפק אם מושיט לו איסור, ואח"כ כבש יצרו ולא אכל אי עובר המושיט בלפני עור, ועי' שד"ח מערכת ל' אות ל"ו. - ובמנ"ח מ' רל"ט אות ד' כ' חוץ ממ"ע עוד מתחייב בל"ת דלא תעמוד על דם רעך. דלא גרע מטובעו בנהר, עאכו"כ להציל מאבודת נפשו, וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ש"ג: ובערכין ט"ז עד היכן תוכחה וילפי' משאול, ופרש"י יהונתן הוכיח את שאול עד שקצף שאול, וק' היאך הי' מותר להוכיח אביו, והא בקידושין ל"ב אל יאמר לו כך כתוב בתורה, ואיך הוכיח לאביו עד שלקח החנית להכותו, וכן הק' בשפ"א ערכין, וי"ל הא דקידושין ל"ב היכי דכבר עבר עבירה ולא יתוקן האיסור. אבל אם עדיין לא עבר ובנו רואה שמוכן לעשות עבירה, אי מותר לומר לו שלא יבא לעבירה דלאפרושי מאיסורא שאני, וא"ש דשאול עדיין לא עבר, והוא רק ביקש להרוג ושפיר הי' יונתן מוכיח - ובאלשך ע"פ משלי (ט' ח') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, שיחזיק חבירו לחכם ע"ש, וצ"ב איך יוכל להחזיקו לחכם אם יוכיחנו והם ב' דברים הסותרים זא"ז, אבל ראוי לעשות הרואה בחבירו דבר מגונה יאמר לו אתה יודע שחברינו עשה כזה, לך ותוכחנו, וכן יאמר להשני, נמצא כל א' בוש במעשיו, ויחשוב הנה זה אינו יודע חסרוני, ועי"כ לא יעבור עוד, וז"ש לא תשא עלי חטא, וכן אמר הבעש"ט ז"ל דאל תוכיח לנוכח רק תוכח לאדם אחר שהוא נקי מעבירה ההוא, וירגיש בעל עבירה, וז"ש הוכח ר"ל כשאתה רוצה להוכיח תוכיח את עמיתך, בתורה ומצות כמותך, ובעל עבירה ירגיש: ובס' לב העברי כ' ע"פ האלשך בראשית עה"פ ויאמר ה' אמחה את האדם, שה' מטיל כעסו בדיבור, וכ' וינחם ה' על הרעה אשר "דיבר" לעשות לעמו, מכח הדיבור וינחם ע"ש, וכן דרך אדם אם מוציא כעסו משפה ולחוץ נתקרר, וז"ש לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא הוציא השנאה משפה ולחוץ ובעמוס (ה' י') שנאו בשער מוכיח, וביומא (כ':) אבוב לחרי זמר, לגרדאי לא מקבלוה מיני', השיר ששרים קבלו בתשואות חן, לא יוכשר לפני מעבדי עורות, ובשבת (קי"ט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה - ובס' זכותא דאברהם כ' עפמ"ש בביצה (ל'.) מוטב יהי' שוגגין, ואיתא דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב (אינו יודע מקורו. ואולי מברכות ו': כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין) ואם המוכיח לא תיקן מעשיו קודם אין דבריו נכנסין ללב השומע, וזה הוכח תוכיח עצמך – ובאבות פ"א מי"ד אם אין אני לי מי לי עפמ"ש בבל"ע דרוש כ' זה ספר תולדות האדם וגו' ביום בראותם (בראשית ה' א'), היינו אם אדם מתקן מעשיו הוי כמו שברא א"ע), וכמ"ש ועשיתם אותם כאלו עשיתם עצמיכם, וכל המלמד חבירו תורה כאלו ילדו (סנהד' י"ט:), וכמ"ש את הנפש אשר עשה (לך י"ב ה'), ואם מתקן מעשיו מקודם אפשר לו לזכות אחרים, וכ"כ בכתב סופר, וע"ע מ"ש בפרד"י לך (פ"ה.): ואזכיר איזה דברים חדודים ע"ד הצחות מה ששמעתי בענין תוכחה: המגיד מדובנא ז"ל בא לעיר שדר הבעל אפיקי יהודה ז"ל. וא"ל האפק"י גם בלעדו אין לי פרנסה ולמה בא כבודו לכאן. וא"ל המגיד משל. פ"א קנה אחד תרנגולת. ולא הי' לו ליתן לה מזונות כדבעי. ואח"כ קנה עוד תרנגול. ואמרה התרנגולת בלעדך אין לי מזונות. וא"ל התרנגול אנכי אצוח בקולי ויזכרו ליתן מזונות. וגם לך יהי' מזונות בריוח. וכן אמר המגיד. אנכי אקרא בקול וגם לכבודו יהי': והי' שאחר נסע ונשברה בעגלה. הנפח שכר אנשים לנפוחן הכלי-נפח ותיקן האופן מהעגלה. והוצרך לשלם ממון רב להאנשים אשר הפיחו בפיהם להיות אש. ואמר להנפח בהעיר יש מפוח ואם ינענע בידו יצא זיקים ואש. ונתן לו הנפח מעות לקנות לו מפוח. וכשהשיג המכונה הזאת הניע בידו איזה שעות ולא יצא זיק. וצעק שאינה אותו. אבל הי' שוטה. שצריך להבעיר אש ואח"כ בנענוע יצא זיקים. אבל בלי אש כלל לא יצא זיקים. כן אמר המגיד אם יש בשומעים אש מעט. אז ע"י תוכחתו יתרבה האש ויפעול המוסר אבל אין בהם אש כלל. לא יועיל תוכחתו. ועפרד"י נח דף נ"ה.: והגר"א מווילנא ז"ל שלח אחר המגיד מדובנא להיות מוכיח שלו ובא ואמר: אינו פלא להיות סגור ומסוגר ולעסוק בתורה ועבודה. פלא הוא כשאדם עוסק במסחר ומעורב בין הבריות, ואז כשעוסק גם בתורה ועבודה הוא דבר גדול. וענה לו הגר"א אנכי איננו איש עושה פלאות - והובא ג"כ משל ארי הי' לו ריח הפה. וצוה לשה לשום חוטמו בפיו ולהריח. ושה התמימה הריחה ואמרה האמת. הארי נהם בחרי אף. עז פנים. כה תאמר על מלך החיות וקרע אותה לגזרים. אח"כ צוה לזאב, ופחד לומר האמת וא"ל בחנופה יש לך ריח טוב. הארי שרק תואנה ביקש. חרה אפו וא"ל אני שונא חנופה וטרפו. אח"כ פנה אל השועל. הפקח הזה ידע שכר מה שיאמר לא יהי' טוב. ואמר אדוני מלך אטום בחוטמי ואין לי חוש הריח. וזאת הצילתו משני ארי. הנמשל המלך הוא הקהלה והעם ויש להם חולי פה וגרון. לא יהגו בגרונם תורה. ורק לה"ר ושקר. ומקבלים רב ומוכיח שיריח פיהם ויאמר להם תוכחה. ואם הוא כשה תמים ויאמר האמת, יתנפלו עליו. ואם יחנוף להם ג"כ לא טוב שיאמרו שהרב חונף ושקרן. והרבה מוכיחים יאמרו הטוב לעשות חוטמיהם אטום שלא ירגישו ריח רע להם. ויקוים מ"ש בערכין ט"ז: תמה אני אם יש בדור הזה מי להוכיח. אבל האמת יורה דרכו שהרב יהי' קצת כשועל. אבל יותר יהי' לו מדת השה. אבל לא שום חלק מהזאב. ועי' בזה בפרד"י ח"ב קפ"ז: ומקודם הי' רופאים בהקזת דם. עלוקות. ואף שזה טוב מ"מ נחלשו מעזיבת דם. ולכן עתה ישתמשו במאסאזש או קאמפרעסים ועל ידי זה יתעורר מרוצת הדם. וכן ברפואות הנפש. אין אנו יכולים להשתמש בהכאה נזיפה וקללה. כי על ידי זה עוד יחלשו את הגוף של יהדות. וצריך להיות קר וסתון ועי"ז יקובל התוכחה: המגיד מדובנא בא לעיר א' ואסרו לו שלא ירצו לשמוע שום פסוק ותורה רק משלים. ואמר להם הנני אומר לכם משל ומעשה על זה: עני הלך בדרך ופגע יהודים נוסעים. ואמרו לו שלא ילך לחצר זה שהי' עלי הדרך כי יש שם כלבים. וענה אנכי לא אירא מהם כי יש לי פסוק, ואם אני אומרו לא יוכלו הכלבים לפתוח פיהם. וחשבו בטח הוא איש משוגע. וכדי להצילו, נסעו אחריו מה יהי' מזה. וכמובן הכלבים נפלו עליו. והם רצו מהעגלה עם מקלות והצילוהו, ואח"כ שאלוהו מדוע לא אמר הפסוק שלו. ויענה. הכלבים לא המתינו עד שיאמר הפסוק והתחילו לנבוח ולנשוך מקודם. והנמשל מובן: המגיד מקעלם ראה בשבת שהעולם יניחו ידיהם על ס"ת ואח"כ ינשקו האצבעות. ועוד שמע שהשמש קרא בקול. שאותם שלא ישלמו הנדרים לא ישיגו עוד עליות. ואמר להם עולם הפוך ראיתי. בנוהג שבעולם שנושקין בפה ונותנים ביד. ובכאן נושקים ביד ונותנים רק בפה: ובס' המדרש והמעשה כ' ענין תוכחה מנה הר"מ בפ"ו מדעות, וחינוך מ' רל"ט חשב למעשה הצדקה והחסד ואהבת הבריות, וסמכה התורה ללא תשנא את אחיך בלבבך. ומה על השבת אבידת ממונו של חבירו בעשה ול"ת השבת גופו לא כ"ש, ובב"ק (פ"א:) וסנהד' (ע"ג.) מן והשיבותי לו אף את עצמו אתה משיב לו, ותוכחה לבד העוקרת להשיב רשע מדרכו, ועוד יש תועלת להודיע שאין רוח חכמים נוחה ממנו שלא תהי' השתיקה כהודאה, וביומא (פ"ז:) עבר ושנה נעשה לו כהיתר, ולכן אף שהוחזק ברשעו, אבל עדיין לא בטלה תועלת השני' המחאה, והדין שהמחזיק בקרקע אם לא מיחה המערער ג' שנים אבד חזקתו, ועליו לחדש בכל ג' שנים (ב"ב ל"ט. וחו"מ סי' קמ"ז ס"ה), וכן אם הוחזק בעבירות צריך הרב להוכיח שלא יאמר שהודו לו חכמים, ולא יאמרו התירו הפרושים את הדבר, ואפי' לאותם שלא יבואו לשמוע הדרשה, אבל הדין בב"ב (ל"ח:) אפי' שלא בפניו דחברא חברא אית לי' ע"ש אריכות, ועוד ידענו שרופא לא יחמול על החולה, ויזהירו לשמור עצמו מדברים שאינם טובים לבריאותו, וזה רק לחולה המבין, אבל חסר לב אז נהפוך הוא, חובת הרופא להסתיר ממנו מצבו הרע, כי מה בצע שיודע החולה לידע מצב מחלתו, וכלל זה נאמר בו חוץ: כי יש חולה אשר "מגנת לב יפה לו" דבריאות יתירה גם זו חולה, האדם לעמל יולד הגוף דורש לפעמים דברים מדאיבות לפי שעה, רעבון, יגיעת בשר. טלטלה, והן הן מעמידות אותו על המצב הממוצע, המעולה נעצבים, והרופא צריך לגלות מצב החולה ותועיל לבריאותו וכן בחולי נפש יפה שתתרגש מפקודה לפקודה, הקריאה בספרי מוסר המחרידות מנוחת הנפש, וז"פ בתהלים (מ"ט י"ד) זה דרכם כסל למו. שיש להם חלב על כסליהם, וזה בריאות יתירה, ואין לרופא להסתיר מהם רוע המצב, כי אותה מגנת לב עצמה יפה להם, ובישעי' (ו' י') השמן לב העם הזה, אל תחדול מלדבר אליהם וגו' אע"פ שנדע שלא ישמע, אבל עכ"פ תבא מרדות בלב החולה, וכבדות הזה לו הרפואה: [השמטה לדף רל"א. (י"ט י"ז) בענין גוזמא, עי' בפרד"י ח"ב ר"פ: ותנ"ח:, וע"ע בשבת (קי"ט.) מרגניתא בתליסר עיליתא דדינרא פרש"י גוזמא ובתוס' ותליסר רגיל בתלמוד לכנות דבר רב הכמות, וכמו תליסר זוזי פשוטי (חולין מ"ד:) תליסר גמלי (חולין צ"ה:), תליסר מתיבתא (ברכות כ.), ספורי דרבה ב"ח ב"ב ע"ד. גוזמא, - מספר שלש מאות ש' כור של דשן (תמיד פ"ב מ"ב), ש' כהנים (מדות פ"ג מ"ח), ש' פומין (ביצה ד'.), ש' מיל (סוטה ל"ד.), ש' גרבי יין (שבת י"ג:). ש' גרבי משחא (ב"ב ע"ג:), ש' גרבי יין (ביצה כ"ט.), ש' עגלים (פסחים נ"ז.), ש' שנה (שופטים י"א כ"ו), אפשר דהוא חשבון מגוזם, ועי' של"ה תורה שבע"פ אות ג', וס' אוצר ישראל ח"ג אות גוזמא, וס' אהבת יהונתן על תיב"ע ח"ב, מלואים לשמות (י"ד כ"ב. וי"ז ח'):]
פסוק יח:לא תקם ולא תטור, בירושלמי נדרים פ"ט ה"ד, משל לאדם שהי' מחתך בשר ומחת סכיני' לידו השני' האם יחזור וימחי' לידי' ע"ש, כן צריך לחשוב שכל ישראל אבר לגוף אחד, וממילא כשיעשה לו חבירו רע לא ינקום ממנו כמו שלא יעשה לעצמו רע: ויסופר מהה"ק ר' משה ליב מסאסוב ז"ל שלמד אהבת ישראל מאכר שהי' בגילופין ושאל חבירו אכר. תאהב אותי ? ויענה כן. ושאלוהו. תדע מה חסר לי. ויענה מאין אוכל לידע. ואמר הראשון אם לא תדע מה חסר לי איך תוכל לאהוב אותי: וראיתי בשם השאגת ארי' ז"ל שאמר לתלמידיו לעורר בהם חשק ללמוד, והציע לפניהם מעלת ת"ח שעומד גבוה במעלה מע"ה, ויש לו הרבה הנחות למשל בתורה כ' לא תקום ולא תטור, ולת"ח עשאו הנחה מעט, ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח (יומא כ"ג., ור"מ פ"ז רי"ג מת"ת, ועפרד"י ח"א דף שנ"ב.) השבת אבידה מצות עשה, ולת"ח אם אינו לפי כבודו יש היתר פעמים שאתה מתעלם (ב"מ ל'.) – ע"ה צריך סימנים, ות"ח נאמן בטביעות עין (ב"מ כ"ד.) - ע"ה אסור לומר שקר בכל מקום ובכל אופן, ות"ח מותר לומר שקר מפני שלום (יבמות ס"ה: וב"מ פ"ז. ועי' ס' חסידים תכ"ו ותתרס"א, ובפרד"י ח"א דף שנ"ז. וח"ב של"ב: ובעניי לא נזכר שם חילוק בין ת"ח לע"ה ע"ה אם נדר צריך שיתירו לו הנדר, ולת"ח יש הרבה מיני נדרים שלא צריך כלל להתרה (נדרים כ'. ויו"ד סי' ר"ח) - ע"ה אסור שימוש בכהן ות"ח רשאי (מגילה כ"ח:, נדרים ס"ב., ועיו"ד סי' רמ"ו סכ"א ברמ"א) – ע"ה כשקיים פו"ר אעפ"כ אסור לשתות כוס של עקרין ות"ח רשאי (זה צ"ע דבשבת קי"א. ואה"ע סי' ה' סי"א לא מצינו שום חילוק. אך יש לקיים דבריו עפמ"ש ביבמות (ס"ג:) ואה"ע סי' א' סעיף ד' מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי פטור בפו"ר) – ת"ח כשיש לו סכסוך, יכול לומר צורבא מרבנן אנא שרי לי תיגרא ברישא, ולתבוע שיפנו לשאלתו קודם לאחרים, וע"ה אינו יכול לשאול זאת (נדרים ס"ב.) - ת"ח יש לו רשותלומר לא יהיבנא כרגא ולתבוע שיפטירו לו ממס הקהלות, וע"ה אין לו זכות זה (שם בנדרים ס"ב, וב"ב ח', ויו"ד סי' רמ"ג ס"ב) – ע"ה אסור לאכול בשר (בפסחים מ"ט) – ת"ח שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא (מנחות צ"ט) - ת"ח צריך שיהי' בו גיאות שמיני שבשמינית (סוטה ה':, ועפרד"י ח"א דף רל"ט., וח"ב קנ"ה.): וכן אדם אינו אוהב כל אבריו בשוה, דכשמכין אותו על ראשו יכסה בידיו שלא יוכה בראשו שחשוב לו מידו, ואעפ"כ כל אבריו יאהב וחשובים אצלו. כן באהבת ישראל הגם שלא יוכל לאהוב כל ישראל בשוה, אעפ"כ צריך לאהוב כולם. וביומא (כ"ג.) כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, ולא תקם בממון כתיב, וכן בשבת (ס"ג.) אם ת"ח נו"נ כנחש חגרהו על מתניך ועי' בגה"ש, ובתו"ת כ' למ"ש בע"ז (ל':) דנחש כל מה שמזקין נחלש כח הארס שבו, וזה הכוונה אע"פ שראוי לת"ת לנקום ולנטור מפני כבוד התורה, וכמו"ק (ט"ז.) שמנדין המצער לת"ח, ובריב"ש סי' ר"כ שאסור למחול, בכל זה צריך שתהי' נקימתו כארס הנחש שתחלש מעט מעט. ועמנ"ח מ' רמ"א – ובשפתי צדיק אות ז' נסתפק אם הוא דוקא בשביל עצמו אבל בשביל חבירו, שלא רצה להשאיל לחבירו, ואומר לו שבשביל זה אינו משאילו אפשר דשרי, דאינו מחמת נקימת ונטירת השנאה, רק מחמת שטבעו איש רע ואינו רוצה לעשות טובה לחבירו ומשלם לו מדה כנגד מדה או אין חילוק וגם יש לעיין אם יהי' ב' אנשים, א', אותו אדם שלא רצה להשאיל לו מקודם, ואדם אחר, אי צריך דוקא להשאיל לאותו אדם שלא רצה להשאיל לו, שאם ישאיל לחבירו שייך לא תטור, או נא דעכ"פ אינו קודם לאדם אחר, ואולי ראי' מגמ' אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כי היכי דניכף ליצרו, וכ"ש הכא דמצוה יותר בשונא:
פסוק יח:ואהבת לרעך כמוך אפי' רעך שהוא "כמוך" שיש לו מסחר שלך, והטבע אומן שונא את בני אומנתו (ב"ר פי"ט, תנחומא בראשית ח', ומצורע ז', ושוח"ט תהלים י"א) שידומה לך שיעשה התחרות לך במסחר, אעפ"כ תאהב אותו "אני ה" אנכי אוכל להספיק פרנסה עבור שניכם וגם ואהבת לרעך "כמוך אני ה" כמו שתנהג עם אחרים. כן אנהוג אני, אם תאהב אחרים גם אני אאהוב אותך - וגם בצדקות וחרדות תרצה לזכות את חבירך "כמוך" אבל לא יותר דע"פ רוב בענינים האלה תרצה שחבירו יהי' צדיק ביותר, ושיהי' לו יראת שמים יותר מהוא בעצמו: והרה"צ ר' נפתלי מראפשיץ ז"ל כשהי' ילד, המלמד למד אתו כשני יודי"ן נצבים ביחד הוא שם, וטעה עצמו על "שבא" ואמר השם וא"ל המלמד אמור לך כלל כשהיודי"ן עומדים ביחד בשורה אחת אז הוא שם, אבל כשיו"ד אחד עומד גבוה מחבירו אז הוא "שבא" ולא שם, וזה הפשט ואהבת לרעך כמוך כשאתה אוהב רעך, ותעמוד היו"ד כמוך, בשורה אחת ודומה הוא לך, אז אני ה' - וז"ש במגילה י': כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער, היינו ויהי בשני יודין מרוחקים זה מזה, ובפ' לך (י"ג ט"ו) כעפר הארץ, עפר יחבר ביחד אבל אפר לא, ובפ' נח (ו' י"א) ותשחת הארץ לפני אלקים, לפני אלקים עשו הכל, ובשמו עשו כל התועבות - ושם (י' ט') גבור ציד לפני ה', כל הרשעות שעשה הי' לו תירץ, "לפני ה'" שרק לשם שמים - והה"ק מבעלז ז"ל אמר דבכל השלחן ערוך, אורח חיים ויו"ד ואבן העזר לא נמצא שם בהלכה פשרה, ורק בש"ע חושן משפט, מוכח דרק בדיני ממונות יש פשר אבל בדיני אדם למקום לא שייך שום פשר רק או כולה לה' או לא, ועפרד"י נח דף מ"ז. : והמגיד מדובנא ז"ל הביא כאן דלצעיר א' הי' לו ירושה, ודודו בערמה לקח מעותיו, והלך לחכם א' להתיעץ מה לעשות, וא"ל דודך גנב, ואם לא תלך כלל אצלו אז איעצך מה לעשות - כן יצה"ר מראה עצמו כאוהבו, וז"פ בשבת ל"א."כל מה דסני לך" מי שהוא שונא שלך, היצר הרע, "לחברך לא תעבוד", וממילא אח"כ יהי' "ואידך פירושו הוא זיל גמור" ואיעצך מה לעשות: והאר"י ז"ל אמר דקודם התפלה צריך לקיים ואהבת לרעך כמוך. בלי זאת תפלה אינה כלום, וז"פ "מה בצע" ר"ת בוקר צהרים ערב, מה תועלת בתפלה, "כי נהרוג את אחינו אם אינני אוהבים זה לזה - והה"ק מווארקי ז"ל אמר אהא דעירובין (ס"ה.) נכנס יין יצא סוד. הסוד אצל ישראל, ואהבת לרעך כמוך, ואצל עכו"ם רציחה ועל חרבך תחי' (תולדות כ"ז מ'), ולכן אם בנ"י יושבים יחד לשתות ונכנס יין יצא סוד אהבת ה' ואהבת חברים, ועכו"ם כשישבו לשתות יהי' מחלוקת ורציחות ובס' רשפי אש השלם אות ס"א. בסנהד' (כ"ז.) כל ישראל ערבים זל"ז, היינו מי שעושה רע יגיע הפגם גם להצדיק, ונופלים לו הרהורים רעים מצד רעות המעשה של הרשע, והוטבע מצד הערבות שאינו יכול לסבול רעות חבירו, ובמה שאתה עושה טובה לעצמך תקיים ג"כ טובת רעך, ובויק"ר פ"ד אם א' חוטא כולם מרגישין, וכמו אם לקח א' כלי חד לקדח הספינה, והכי יאמר רק תחת מקומי אני קודח, דעי"ז המים יציפו כל הספינה, ועיפ"ת ותולדות יעקב יוסף פ' שמיני - ובס' אור תורה מהמגיד ממעזריטש ז"ל ברמזי אגדות, כשרשע חוטא גורס שיבא לצדיק הרהר עבירה מעין אותה עבירה. ובס' היכל הברכה פ' שלח בענין מקושש, מהבעש"ט ז"ל כשצדיק עושה חטא קל גורם לאיש פשוט חטא חמור, שפעם א' ראה שאחד מהמון חילל שבת. והתאנח באיזה ענין חילל שבת, שיראה את זה שיחלל שבת, והראו לו משמים ששימש עצמו עם ת"ח הנקרא שבת: ובים התלמוד ב"ק בפתיחה כ' דכל ישראל ערבים, ואם אין אהבה או יצה"ר מסייע לו לכל עבירות, אבל אם יאהב חבירו לא יעשה עבירה כי יאמר איך אעבור ועי"ז יענש חבירי, וכמו שאני אינו רוצה שיעשה חבירי עבירה ועי"ז אקבל עונש, ושפיר נכלל כל התורה בואהבת לרעך כמוך, וכן שמעתי זה בשם הגרע"א ז"ל, ועפרד"י ויחי (דף שמ"ה.), ועי' בלוית חן בזה, ופתחי שערים עה"ת, וע' בס' שמירות הלשון להחפץ חיים ז"ל שער התבונה פ"ו בהג"ה דבר נפלא, וע"ע בתוה"מ סי' מ"ה ואילת השחר סי' תקכ"ו אריכות בענין ואהבת לרעך כמוך: וע"ע בר"מ הל' דעות פ"ו ה"ד, ה' צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו ה' בעצמו אוהב גרים עש"ה, והכוונה כיון שבעצמו אוהב גרים א"כ נכללה אהבת גר במ"ע דאהבת ה' דכן הוא גדר אהבה, והרה"ח ר' א"ז פרידמאן נ"י כתב לי ליישב בזה קו' המהרש"א הידיעה, דלמה פירש שמעון העמסוני באת ה"א תירא ולא באהבת את ה"א, ולהנ"ל א"ש דגבי אהבה יכולים לרבות ת"ח ואין זה פחיתות כבוד ה', רק אדרבה ריבוי אהבתו דכ"כ צריכה להיות גדולה האהבה לה', עד שיאהב הת"ח שהקב"ה אוהבם ונקראים אוהבי ה' אברהם אוהבי, ורק גבי מורא לא רצה לרבות ת"ח דהי' נראה לו פחיתות כלפי מעלה לירא מבשר ודם: ובס' אמת ליעקב לאא"ז הג' מליסא ז"ל פי' בזה מ"ש דוד על יונתן, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (ש"ב א' כ"ו) דאהבת נשים יצאה מגדר הנ"ל, דהבעל אוהב ב' נשיו אף דהן צרות זו לזו, וגם אהבת דוד ויונתן אף ששאול אביו שונאו והוא מסתמא אהב את אביו, א"כ ב' האהבות הללו הנן נפלאות ויוצאת מגדר האהבה הרגילה, שאם יאהב לאחד, יאהב גם לאוהביו של הזה, וגם יהי' שונא לשונאיו של זה וכמש"ל, ובתורת משה כ' דר"ע לשיטתי' בב"מ (ס"ב.) חייך קודמין רק בעניני עה"ז, אבל בחיי הנצחיי דהיינו בלימוד התורה חייב ללמד לאחרים אפי' הוא מבטל עצמו מלימוד, ואמר ר"ע זה כלל גדול "בתורה", דבענין לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב חבירו כמותו: ובס' אזור אלי' כ' על הקו' הא חייך קודמין, לכך מפרש מה דעלך סני כו' דפירושו אם יאמר עכו"ם הרוג חבירך ואם לא אהרוג אותך מחויב למסור עצמו דמה חזית כו', וכן מצינו לענין מסירה בחו"מ סי' שפ"ח ס"ב, אם אמר לו עכו"ם הראה לנו ממון של חבירך ואם לא נקח ממונך, מחויב ליתן ממונו ואם לאו דינו כמסור ע"ש, אלמא דלענין זה מה דסני לך, חבירו קודם לו ממש, ועי' בזה בפענח רזא, ובענין שונא שמותר לשנאותו עתו"ס פסחים (קי"ג:) ד"ה שראה, ר"מ רוצח פי"ג הי"ד, חו"מ רע"ב סי"א, תומים סי' ז' סק"ט, חו"י סי' ס"ב, יע"ד ח"ב דרוש ג', ס' יראים סי' ל"ט ומ"ז, וע"ע תוס' יבמות (ק"ט.) ד"ה רעה, ובהקדמת ס' חומת יהושע, ופרד"י וירא (דף ק"כ., ויגש שכ"ד., ויחי שמ"ד:) דרוש גדול: ובכתובות (ל"ז:) מנין לסייף שהוא בצואר, ואהבת לרע"כ ברור לו מיתה יפה, ובסנהד' (מ"ה.) בית הסקילה גבוה ב' קומות ברור לו מיתה יפה, וקידושין (מ"א.) אסור לקדש עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה וכ' ואהבת לר"כ, וער"מ פ"ג הי"ט מאישות, ואה"ע סי' ל"ה ס"א, דלאו איסור ממש רק שראוי לעשות כן, ומצינו איסור שרק חסידות כמו אסור להסתכל בפני רשע, מגילה (כ"ח.), ואסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה ע"ז (כ'.), ואסור לעשות שותפות עם עכו"ם בכורות (ב':) וע"ש בתוס', ובסופ"ק דע"ז, ואסור לקדש קטנה, קידושין (מ"א.) ועי' בזה הרבה בפרד"י ח"א (דף ש"ו:), וח"ב במלואים (תל"ה.), ובסנהד' (פ"ד:) בן לא יקיז לאביו, ואהבת לר"כ, ושמא יעשה חבורה, וע"ע ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד, ואבות דר"נ פט"ז, וברמב"ן כאן כ' דהוא דרך הפלגה, ועמ"ש באיי הים שבת (ל"א.), ודבש השדה אות ק"ה - ובס' קב זהב (דף ד'.) הק' אהא דברור לו מיתה יפה, הא רשע מצוה לשנאותו, ועי' בספרו מנחת סולת על החינוך ח"א דף קנ"ז ע"ג שהביא שטמ"ק כתובות (ל"ז:) דאפי' רשע בכלל ריע, ומכח שנעשה בו דין, והוכיח ממדרש דהוי חסידים ע"ש, ובאמת בסנהד' (מ"ז.) מבואר להיפך ואפי' לרבא לא מיקרי חסידים, ובמגדול עוז ח"ב ערך בהמות אות ט"ז שכ' דגם לרשע אסור לשנאותו בלב, אלא שיהי' מעשי' שנואים בעיניו ויראה לו פנים זועפת כל זמן שלא שב, וכ"כ בפהמ"ש לר"מ סנהד' פ"י יסוד י"ג, אמנם מפסחים (קי"ג:) מוכח להיפך: ולענין כמה הוא השיעור שיהי' רשע שמותר לשנאותו, ערש"י משלי (ג' ל') שכ' שאם עבר על עשה ואהבת לר"כ מותר לשנאותו, ועי' מהרש"א שבת (ל"א.) דבהעדר טובה אינו עובר על ואהבת, וערש"יקידושין (כ"ח.) ד"ה רשע ג"כ כן, אך בב"מ (ע"א.) סובר להיפך, אך דרך רש"י לפרש במקום א' כך ובמקום שני פי' אחר, עמ"ש בזה בפרד"י ח"ב (דף קי"ד: ורנ"ד.), ועי' נדרים (פ"ה.) במשנה בהעדר טובה עובר על ואהבת, ועי' בהקדמת שער אפרים, ובשבת (ל"א.) בגר ששמאי דחפו באמת הבנין, ובבינה לעתים דרוש ס"ח כ' שהגר הי' רוצה ללמוד במהירות בלי מתינות. לכן דחפו וסתר דברו באמת הבנין שבידו, דאפי' בבנין חומה א"א לעשות במהירות אלא ע"י מדידה, היום אמה א' ולמחר מדידה אחרת, כש"כ בנין רוחני, שנקראו לומדי' בנאים בסוף ברכות (ס"ד.). אבל הלל אמר שיש דרך קצרה ללמוד כל התורה על רגל א' על שורש א', שירצה לזולתו מה שירצה לעצמו. ובזה נכלל כל מה שהשכל יוכל לצייר בין מה שנוגע בינו ליוצרו, בין מה לחבירו עש"ה ועי' ירחון שערי תורה ח"ב סי' ז' תשובת רשב"א סי' פ"ד, וכפתור ופרח פכ"ח בענין גיאות והביא מאמר חז"ל א"ל לר"פ מה שמך אמר ר' פפא. א"ל והא כ' יהללוך זר ולא פיך. א"ל אם אינו זר, פיך עכ"ל, והפסוק הוא במשלי (כ"ז ב'), ועי' פסחים (פ"ו: סנהד' מ"ב. ונדרים ס"ב.) ובח"א מהרש"א שם, וזהר בלק (קצ"ג:) מביא והכתוב יהללוך זר ולא פיך, ואם לא זר, פיך: ובס' פני חבין כ' על האר"י הנ"ל שצריך לקבל קודם התפלה ואהבת לר"כ הפשט, דאיך מועיל מה שמתפלל בעד חבירו, ותי' ע"פ משל לב' אוהבים ונתפס א' למלך ונגמר דינו למיתה, וביקש אוהבו שיתנו לו זמן לילך לביתו ולצוות, והוא ערב בעדו שאם לא יבא יהרגו אותו, ויהי יום המועד בא אוהבו וביקש שיתנו חופש להערב, ושיהרגו אותו כדינו, ואמר המלך כי אין להרוג עבור א' ב' אנשים, ורואה כי אוהבים אלו נקשרו יחד וכאלו הורג שני נפשות, וז"פ התפלל בעד חבירך, וה' אינו רוצה לצער ב' אנשים. ולכן קודם התפלה שמתפללין בעד כללית ישראל צריך לקבל ע"ע ואהבת כו', ואז ה' ינהג ברחמים. כי אין עונשין ב' אנשים: ובשו"ת חבלים בנעימים ח"ג סי' ק"ה נשאל מדוע לא נמצא בדברי ימי ישראל, דוגמא לאהבת רעים חזקה כמעשה של ס' צמח צדיק מרי"א די מודינא כי מלך גזר מיתה וכו' (מעשה הנ"ל) והביא מהלכות קטנות חו"מ סי' רכ"ט שאלה, ב' אוהבים, וא' נידן למיתה ובא חבירו ומסר עצמו במקומו, איזה מהם עדיף, תשובה ל"ה ראוי להשיבך על זה, אבל מצינו בנדה "פט: דהשיבו על דברי בורות אשיבך. וע"ז נאמר ענה כסיל וכו', ר' יהודה כי הוי בדיחא דעתי' אי שיולי מיני' חללו של עולם הוי קאמר להו [שבת ע"ז], והלל הזקן ע"ש לא נמנע לעשות כן [שבת ל"א.] וכו', הרי שגער בו בנזיפה כי פשוט שאסור לאבד עצמו לדעת. ובב"ק צ"א: אדרוש את דמכם [ועי' יוסיפון פ' ע"א באיסור מאע"ל] וב"מ ס"ב. חייך קודמין, ואסור להכניס לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, כסמ"ע סי' תכ"ו סק"ב, ופת"ש יו"ד סי' קנ"ז סקט"ו, ורג"ב סק"ב, ומג"א סי"כ תקצ"ד, דאל יעמוד במקום סכנה: ובתפא"י כתובות פ"ז אות נ"ו דבשעת הדבר אסור לבקר חולים, ובס' חסידים ע"ד אם אדם טובע, והוא כבד אל יעזור לו שלא יטבע עמו - ומאבד עצמו לדעת אי"ל חלעה"ב נ"י ב"מ (נ"ט), ומהרי"ט סוף כתובות, ותפא"י הד' פ"י אות י"ב, וי"ל מקור מגיטין (נ"ז:) ד' מאות ילדות שנשבו וכו' אם אנו טובעין בים באים לעה"ב וכו' הרי ששאלו אם מותר לאע"ל, והשיב להציל מעבירה מותר - ובשבות יעקב ח"ב סי' קי"א מי שעבר עבירה שחייב מיתה מותר לאבד עצמו משום תשובה, ומפורש להיפך בירושלמי במכות פ"ג סוף ה"ד לא תסתכן בנפשך כו', ושאול שנפל על חרבו שלא יתעללו בו, וכמד"ר נח פכ"ד י"ט, ותפא"י יומא פ"ח אות מ"א כ' מאן לימא לן דשפיר עבד, ואף כי עם ישראל הסכין להשליך חייו, רק אם אנסוהו להפר תורה ואמונה אבל מי שמוסר עצמו עבור אהבת חבירו רק רפיון וחלשות, ועי' הרבה מענין זה בפרד"י נח (דף ס"ה.), ור"ר בונם ז"ל אמר דכל איש צריך להיות לו ריע נאמן שיוכל לגלות לו הכל אפי' דבר עבירה כמו יהודה שהי' לו חבר חירם העדלמי בוישב (ל"ח ב'): בעניו אחדות על הפ' (הושע ד' י"ז) חבור עצבים אפרים הנח לו, אי' במד' אפי' עבדו ע"ז אם יהי' אחדות ימחל להם, וכל עוד שאפרים מחובר בעורקי' ועצבים לאומה, הנח לו כי שב וירפא, ובברכות (ה':) יהב לי' ידי' ואוקמי', כהפרט כן הכלל, אם נחלאה האומה, והאי שופרא דבלי בארעא טמאה, העצה שכל אחד יתן ידו לרעהו, יתאגדו ויתאחדו יחדיו, אם נפלנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ונתרסקו אברינו ונפרדו איש מאחיו, הרפואה כשננער לעמוד כשנפשוט ידינו ונעקור רגלינו חולין (נ"א.) זה סימן כי חוט השדרה לא נפסק ובהגדה שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, "לא אחד" בלבד. מה שלא יש אחדות בינינו זה גורם לכלותינו. והה"ק ר"נ מראפשיץ ז"ל אמר על הפ' (ויצא כ"ט ז'). הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, כל אותיות מחוברין א' עם ט' הם י', ב' וח' י', ג' וז' י', ד' ו' י', וכן י' עם צ' הם ק', כ' ופ', ל' וע', מ' וס', אבל ה' נ' אין להם חיבור וז"פ "הן" כל זמן שלא יהי' אחדות, לא עת האסף המקנה, ימשך הגלות - והר"מ מפרעמישלאן ז"ל "לא עת האסף המקנה" אם עוד אין הזמן לאסוף נדחי ישראל וביאת משיח "השקו הצאן ולכו רעו" תן להם עכ"פ פרנסה ועפרד"י ויחי (דף שד"מ:) ובסנהד' - (צ"ח:) אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולוחייב, וי"ל ע"פ ילקוט עמוס תקמ"ט אין נגאלין עד שיעשו אגודה א', וז"פ אף שיהי' חייבים יגאלו רק בתנאי "כולו" שיהי' באגודה א', ובברכות (ל"א.) הנפטר מחבירו אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה, ובמדרש יחיד ורבים הלכה כרבים, ופי' ר"ר העשיל ז"ל הלוית אורחים גדול מאד, והמלוה יאמר הפסוק כי מלאכיו יצוה לך (תהלים צ"א י"א), סוף תיבות יוה"ך והוא שם השמירה, וראשי תיבות, יחיד ורבים הלכה כרבים, ועי' באגרא דפרקא סי' כ"א בשם ירושלמי, ובס' אוהב ישראל בליקוטים בשם מד', ועי' ירושלמי ברכות פ"ה ה"א, ורשפי אש השלם אות קצ"ח, ושו"ת מור ואהלות באהל ברכות סי' ל"ט: עוי"ל דכשישראל נגלו מארץ ישראל הי' ויכוח בין כנסת ישראל והשי"ת, כנ"י אמרו השיבני ה' אליך ונשובה (איכה ה' כ"א), וכביכול השיב שובה ישראל ונשובה אליכם (הושע י"ב ב'), מקודם תעשו תשובה ואח"כ אחזירם לא"י, והלכה ככנ"י, וראי' דיש ג' שבתות שבת חזון, שבת נחמו, ושבת תשובה, ותיכף לאחר שבת חזון, לאחר הגלות יבא הגאולה, ויבא שבת נחמו, ואח"כ יבא שבת שובה, ולכן כשאחד יפטור מחבירו צריך לעורר אותו ההלכה, מהמעמד הרע מבני ישראל כעת שאנו נפטרים ג"כ מארצינו הקדושה, שבראשונה צריך לבוא הגאולה, ואח"כ יעשו ישראל תשובה, לפי שבפלוגתא בין כנ"י וכביכול הלכה שיחיד ורבים הלכה כרבים כביכול רק יחיד, יחידו של עולם, כן שמעתי מהגר"מ שפירא ז"ל מלובלין: ובאיכה (ה' כ"ד) למה לנצח תשכחנו, לפי הנ"ל הויכוח שבין כנ"י להשי"ת, וזאת יאמרו עכשיו, למה לנצח תשכחני למה לך לנצח אותנו, האם בשביל נצחון שלך תשכחנו, את מי תרצה לנצח, תן להם שאלתם, והשיבני ה' אליך ונשובה - ובבלק (כ"ג ט') הן עם לבדד ישכון, הלשון "הן" כמש"ל דכל אות יש לו צירוף חוץ מנ"ה, כמו שאין לו חיבור כן עם ישראל לבדד ישכון, ואין לו חיבור עם שאר אומות, וכ"ה בירושלמי פאה פ"א ה"ז בניך כשתולי זתים, כמו זתים אין מקבלין הרכבה, כן ישראל, ובתולדות (כ"ה כ"ו) ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, ובמד"ר הגמון שאל את ר' גמליאל (הגירסא בילקוט) "מי תופס המלכות אחרינו" לקח נייר חלק וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, ובמת"כ כ' שרמז לו, שישראל יעמדו לעתיד ויקחו המלכות מתחת ידי עשו, וראיתי הכוונה דאותיות ראשונות "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב" עולה במספר מ"ו, ואותיות ראשונות מן "משיח בן דוד" ג"כ מ"ו, רמז על שיבת המלכות לישראל, ומצינו בעירובין (ס"ד:) כוון ר' גמליאל ברוח הקודש, ומה שלקח נייר חלק, כוון למ"ש באבות פ"ד מי"ט הלומד ילד דומה לכותב על נייר חדש ורמז בזה כי הדברים חיים וקיימים, ואע"פ שיתמהמהו בא יבואו:
פסוק יט:את חקתי תשמרו, ערש"י והוא מקידושין (ל"ט.) חקים שחקקתי לך כבר תשמרו עתה, והק' רמב"ן דלא הזכירו חז"ל שיהי' חקה כלאים ורק שעטנ"ז, וערש"י בשלח (ט"ו כ"ו), וביומא (ס"ז:) שעטנ"ז חוקה, אבל הרבעת כלאים וזריעת כלאים יש טעם מדלא חשב גם אותם עם איסור שעטנז, ובתוס' ברכה כ' שהשלום יקר מאוד בעיני ה' וגם בשמים, באיוב (כ"ה ב') עושה שלום במרומיו, ופרש"י בין המזלות שלא ידחקו אחד את חבירו ולכן בהרבעת בהמה בחרישה שור וחמור, יען כי טבעם שונים ימשך זה לפי טבעו וזה לפי טבעו ואין שלום, וכן בזריעת כלאים וינקו זה מזה וידחקו זה את זה: ובלוית חן כ' דבמד' פי"א שהשיב ר"א הא דה' מוריד גשמים ומצמיח עשב בשבת, דכל העולם שלו ומותר לטלטל בחצרו, והק' יפ"ת מה התשובה על צמיחת עשב, ותי' דבאמת אין כל חדש תחת השמש, וכמ"ש חזקוני בפ' אשר ברא אלקים לעשות, שברא ה' בששת ימי בראשית לעשות תמיד תולדות ע"י, ואין מעשה ה' רק תנועתו להוציא מכח אל הפועל ואינו רק טלטול עש"ה, וזה רק תשובה על מה שנעשה בש"י המעשה, אבל אם מרביע בהמה כלאים או שדה ומוציא לעולם ברי' חדשה, ודאי גורם לכביכול לחלל שבת דזה דבר חדש ואינו בכלל מעשה בראשית, והוצרך לומר במד"ר וישלח דפרד שנברא בימי ענה עלתה במחשבה בשי"ב להבראות דאל"כ אין כל חדש, ויש טעם על כלאים, אבל בשעטנז אין טעם והוי חקה:
פסוק יט:שם) בהמתך לא תרביע, א' שור ואחד בהמה לכלאים ויליף משבת, בב"ק (נ"ד:), ועי' ב"מ (צ"א.), ומנ"ח מ' רמ"ד, ועי' ס' יראים סי' קנ"ו ובס' סביב ליראיו שם - ואפי' חיה ועוף, ואפי' חיה במיני חיה שבים, ובדגים ל"ש רביע, ב"ק (נ"ה.), והרבעה נוהג אפי' טהורה עם טהורה וטמאה עם טמאה, רק לענין הנהגה בכלאים יש דיעות דאינו נוהג רק בטמאה וטהורה מה"ת עמנ"ח, ועש"ך יו"ד סי' רצ"ז סק"א ודגמ"ר, ותוס'חדשים פ"ח מ"ב - וחולין וקדשים כלאים זב"ז, עי' מכות (כ"ב) ורש"י כ' דדבר תימה הוא, ולפ"ז המנהיג בשור פסולי מוקדשין לוקה שהוי גוף א' ועשהו הכתוב כב' דתורת חולין וקדשים עליו, וז"ד שנפדו דמותרים באכילה כחולין, ואסורים בגיזה ועבודה כקדשים, ושי' תוס' וראב"ד דחולין וקדשים אינם כלאים, ועי' במל"מ פ"ט הי"א מכלאים, (וס' הכתב והקבלה, ורמב"ן וישלח ל"ו כ"ה, שכח חמור וסוס קרובים בטבע ויולידו, ועי' ס' הפרדס לרש"י סי' רפ"א):
פסוק יט:שם) שדך לא תזרע כלאים, עמנ"ח מ' רמ"ה, ויראים ס' קנ"ג, והדין כלאי זרעים נוהג רק בא"י, ובחו"ל מותר לערב הזרעים לכתחלה ולזרען. אבל כלאי אילנות הרכבה נוהגת גם בחו"ל וחייב מלקות אבל מותרין באכילה ובכלאים פ"ב מ"א אם זרע ימעט ובטל בכ"ד, דמה"ט בטל ברוב, ורק חכמים אסרו משום מראית עין, וגם אמרו דבכ"ד בטל עי' ריש שקלים, ותי"ט תמה דבניכר לא בטל, וכ' שמה"ת אין אסור אלא כשרוצה לזרוע כלאים, אבל באין כוונתו לזרוע, רק מדרבנן, משום מראית עין והם השיעור א' מכ"ד, וגם התירו להוסיף כדי שיתבטל, וכן מפורש בר"מ פ"ב ה"ז מכלאים דאיסור כלאים רק בזרעו בכוונה, ובלא כוונה מדרבנן ובירושלמי הק' הא אין מבטלין איסור לכתחלה, ותי' דרק האיסור משום מראית עין, ועי' בזה במנ"ח מ' רמ"ה אות ח', ובארעא דרבנן אות ט"ז בשם תשו' רשב"א סי' תצ"ה דאם לא מתכוון רק להכשיר הכלי ולא נהנה תיכף מן האיסור שרי, וכ"כ הר"ן פ' אין מעמידין בהכשר כלי, ועי' יו"ד סי' ק"ב, וע"ע בדברי יוסף עה"ת בלקוטים (דקע"ט:) בענין מפולת יד, ובשו"ת הרד"ד מזקיני ז"ל תנינא או"ח סי' כ"ג בענין ב' חטים: ובחת"ס יו"ד סי' רפ"ז חידש דכלאים דוקא אם שניהם מגולים דומי' דהרכבה דשניהם מגולים לפנינו בעולם, אבל ליתן חטה בענף מותר שהחטה בלה וכלה בארץ, ואין זה נאסר בהרכבה דלא דמי' להרבעה עש"ה ובס' קול סופר ובפ"ז מ"ה זרע כלאים בשמיטה אינו אוסר דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ובתוס' רע"ק בשם ר"ש דדוקא ענבים לא נאסרו, אבל הגפנים נאסרו שאין הזמורות הפקר, ובהפלאה כתובות (פ'.) ד"ה אכלה דאף בעצים מותרים, ובר"מ פ"ה ה"ז דאפי' העצים של גפנים נאסר, ואח"כ בהלכה ח' בסכך על גפן של חבירו לא קדש הגפן ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש, משמע שלא קדש אף העצים הנז' בהלכה ז' כהפלאה, ובמשנה ו' האנס שזרע כרם ויצא מלפניו קצרו אפי' במועד, ועי' תוס' שבת (ד'.) ד"ה קודם, דאנוס ע"פ חכמים אינו עובר וצ"ע מכאן, ומקיים בכלאים נמנע מרצונו אבל הכא ע"י איסור חוה"מ, ושו"ר בחלקת יואב תנינא בהשמטות אות ט"ז העיר מזה עש"ה:
פסוק יט:שם) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ערש"י נוז שזור, ותפארת ישראל פ"ט מ"ח אות מ"ב, ואם רואה חבירו לבש כלאים לא יאמר לו בחוץ, שגדול כבוד הבריות אלא ילך עמו לביתו, ולר"מ קרעו מעלי' אפי' בשוק עיו"ד סי' ש"ג, ובתפא"י בבתי כלאים אות קמ"ג הק' מ"ש מכהן שישן באהל מת, א"צ לומר לו שהוא באהל מת כדי שיהי' לו פנאי להלביש, ול"צ לברוח ערום ביו"ד סי' שע"ב, וי"ל דהכא פשע דהי' לו לדייק במלבושיו אם אין בו כלאים, משא"כ התם ל"ה לו לחוש שמא בעת שישן ימות זה החולה, והו"ל כמו שישן ובא חבירו וישן בצדו והזיק א' לב' כחו"מ סי' תכ"א ס"ד: ובתוספתא מכות פ"ג דהמלביש חבירו כלאים לוקה והר"מ פ"י הל' ל"א מכלאים כ' שאין המלבוש לוקה כ"א כשהלובש שוגג, והכ"מ תמה דמנ"ל זה, ומפשט התוספתא מוכח דאין חילוק, וע"ע ר"מ פ"ג ה"ה מאבל דהמטמא את הכהן לוקה, ולפ"ז לובש כלאים לעצמו לוקה פ' משום מלבוש ולובש, וכן מצאתי באמת שכ"כ במנ"ח מ' תקנ"א, ועי' בזה בס' אתוון דאורייתא כלל כ': ובשו"ת שיבת ציון סי' ל"ט הביא רש"י כאן מנין לרבות לבדים כו' והק' רמב"ן שלבדים אין אסורים מה"ת וערא"ם, וד' רש"י אי' בת"כ, וי"ל דבערוך מביא במלת לבד ב', א', מעשה לבדים שאינו אריג רק שמסובך הצמר ופשתן זע"ז, ב', על תכשיט ארוג ארוך וצר שכורכים סביב הראש או הגוף כחגורה, ומעתה מ"ש ת"כ ורש"י לרבות לבדים, אין הכוונה על מעשה לבדים שאינו שוע טווי ונוז, רק תכשיט שהוא שעטנז ונוז רק שארוך וצר, דהו"א כיון שאינו נופל עלי' שם מלבוש ושם בגד, ואינו ראוי ללבוש רק לכרוך אין בו איסור כלאים אף שהוא שוע טווי ונוז, ת"ל שעטנז לרבות, ול"צ לדחוק כרמב"ן שלבדים לאסמכתא - ומלשון שעטנז עי' ירושלמי פ"ט ה"ה, ובציון ירושלים כ' דבכ"מ פ"י ה"בהאריך בזה, ועי' מגלת ספר לאווין רפ"ג ושנות אלי' שם:
פסוק יט:שם) רמב"ן אין לך עשב שאין לה מזל למעלה, עשו"ת חת"ס יו"ד סו"ס רפ"ז ולפ"ז יהי' אסור גם אילני סרק בהרכבה, וברמ"א סי' רצ"ה כ' דמותר כיון דאין להם פירות כולם מין א' יחשבו, ובח"ס נסתפק אם ב' אילני ריח משונים בריחם אם למין א' יחשבו או לא עש"ה: \
פסוק כ:נחרפת לדעת חז"ל כריתות (י"א.) מענין ותשטח עלי' הריפות (ש"ב י"ז י"ט), ובסוטה מ"ג ערפה שמה שהכל דשים אותה כהריפות, שהם חטים שעורים שכוחשים אותה להסיר קליפתן ולשברם - ונחרפת כמו נהרפת בחילוף ה' לח' - וא"ח רק על שפחה בעולה, או הוא מענין אסף חרפתינו שמופקרת לכל וכשהיא נשואה הוסר חרפתה, ומלת נחרפת לפי זה מן השרשים המשתמשים דבר והפוכם, תוה"מ - שפחה כנענית שהיתה של ב' שותפים ושחרר א' או שהיתה של א' ושחרר חצי', ה"ז ח"ש וחצי' ב"ח, ואם קדשה ישראל אף דאסורה לו מחלק שפחה, וכ"ש בנתקדשה לע"ע דמותרת לו גזה"כ דתפסה קידושין, ואינה א"א גמורה לחייב מיתה וחטאת הבא עלי' ורק חייב אשם שפ"ח, ופטור ממלקות והיא חייבת מלקות: וברש"י ושפ"ח ח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע שמותר בשפחה הכ' מדבר, לכאורה נ' דמאורסת לישראל כיון דאסורה לו אין לה דין ש"ח, וכ"כ בפה"מ לר"מ כריתות, כמ"ש בגמ' ח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע דברי ר"ע וכן הלכה עכ"ל, מבואר אע"ג דקיי"ל קידושין תופסין בח"ש וחב"ח מכל מקום ש"ח לא הוי רק במאורסת לע"ע, וא"א לומר כן דבהדיא כ' רש"י להיפך בגיטין (מ"ג.) ד"ה ואם לחשך, דש"ח היינו ח"ש וחב"ח המאורסת לישראל, וע"ע דנקט אורחא דמלתא משום דע"ע מותר בשפחה עכ"ל, וצ"ל ברש"י כאן דכוונת הקרא בדרך היתר במאורסת לע"ע, או למ"ד אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח, רק דהוי גזה"כ כמו למאן דאמר בשפחה כנענית בדבר הוי בכלל ש"ח כמ"ש בגיטין שם, וי"ל דהלמ"מ דרק במאורסת לע"ע ולא בישראל דאסורה לו, או יש לומר דרש"י אזיל לר"ע דא"ק תופסין בחיי"ל, וי"ל אתי' אי נימא דע"ע יש לו תפיסת קידושין בח"ש וחב"ח, רק ע"ע כיון דאינה אסורה לו מחצי' השפחות יש לו תפיסת קידושין מצד חירות, אבל מאורסת לב"ח אין קידושין תופסין בח"ל ואין תופסין מצד העבדות, משא"כ להלכה דק"ת בח"ש וחב"ח אפי' בישראל גמור ה"ה דהוי שפ"ח, ודעת הר"מ דאפי' להלכה דק"ת בח"ש וחב"ח אפי' בישראל גמור מכל מקום דיני שפ"ח רק בח"ש וחב"ח מאורסת לע"ע ובענין איסור שפחה לישראל אי הוי איסור מה"ת עמל"מ פ"ג ה"ג מעבדים, ובמנ"ח מ' קכ"ט מבוארים כל דיני שפ"ח: ובשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ג הקשה איך משכחת מלקות בש"ח, דתוכל תמיד לומר שלא גמר ביאתו כמ"ש בגמ' דא"א לחייבו קרבן מה"ט, ואי"ל דמודית, הא מפי עצמו ל"ש מלקות, וכ' ע"פ פנ"י כתובות (כ"ב:) ובקו"א כיון שהתרו בה וקבלה התראה חייבות מלקות ע"ש ובמנ"ח, אכן בתו"י בש"ס ווילנא כתב דהלאו איכא בהעראה, ולכן אם היא חייבות מלקות לא צריך לגמר ביאה כלל ורק לחייבו אשם צריך גמר ביאה, ועי' בכל"ח אות ג':
פסוק כ:שם) בקרת ערש"י ורמב"ן ובמיני תרגומא האריך מאד, ורמב"ן הפקר בפ' ובמשנה בב', הבקר לעניים וכן בכל מקום במשנה הלשון בב', ופלא דרק ב' פעמים מצינו הבקר אבל בשאר מקומות אף במשנה בפ', פאה פ"א משנה ג' ו', שבועות פ"ט מ"ד ועוד, וי"ל דהי' כ' ברמב"ן ר"ת וכן בכ"מ, והפשט לא בכל מקום רק בכמה מקומות, וגם אי' שצ"ל לא במשנה רק בירושלמי ושם כ' תמיד הבקר:
פסוק כ:שם) עי' גור ארי' חילוק בין מלקות למיתה, דמיתה אינה בתורת ייסור על עתיד שלא יחטא עוד, דהרי מת ורק בתורת עונש, אבל מלקות עיקרו לייסור על עתיד שלא יחטא עוד, ונקרא בקרת דעצם המלקות רק תכלית הקריאה ותוכחה שיחזיר בתשובה ולא יחטא עוד, ועי' בית האוצר ח"א כלל נ"ח שכ' בזה לענין אין עונשין מה"ד במלקות, כר"מ פ"כ ה"ב מעדות דבמלקות לא בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, דמלקות אינו כלל מצד עונש ול"ש אעמה"ד כמכות (ה':), ועי' סנהד' (י'.) פלוג' אי מלקות במקום מיתה עומדת ע"ש, ובס' אורה ושמחה פ' חיי שרה, ומ"ש בזה בפרד"י ח"ש (קמ"א.), ובס' אתוון דאורייתא כלל כ"ה -- ובסנווני כ' דאשם שפ"ח ענין אשם מעילות דמועל במעשה זאת בקדושתעצמו הוא הקדושה הישראלית ע"ש, והחילוק בין איש לאשה מפאת דהיא מרגילתו, ועי' יבמות (פ"ה:) זה מרגילה וזו היא מרגילתו, ובבית האוצר ח"א כלל רי"ב הק' דא"כ כל הני דחשוב שם ממזרת ונתינה וסוטה ומחזיר גרושתו הי' להם לחייב מלקות לאשה לבד ולא לאיש ע"ש: ובענין מלקות שמעתי כשבחנו להחידושי הרי"ם ז"ל בילדותו שאלוהו במכות (כ"ב.) פלוג' אי מלקות ל"ט או מ', והיכי תמצא שלשניהם יחי' מלקות בשוה, והשיב בשליח ב"ד כשעבר על ל"ט לא תעשה, וב"ד שלחו להכות לאחד מלקות והכה מ' מלקות, לת"ק של"ט מלקות א"כ הכה בחנם מלקות א', ועבר בלא תוסיף מגיע לו מ' פעמים ל"ט, ולר"י שמלקות מ' לא עבר ומגיע לו ל"ט פעמים מ', ולשניהם שוה:
פסוק כג:ערלתו במד"ר אדה"ר לא יכול לעמוד על צוויך שעה א' ובניך ממתינים ג' שנים. הה"ד וכי תבואו אל הארץ וכו', וצ"ב האיך דרש זאת מהפסוק, וכ' בבנין אריאל למ"ש ראב"ע טעם לערלה דעד ג' שנים יש ארם, ולפ"ז אין לתמוה על אדה"ר כי אותו העץ לא הי' בו ארס, כי תאוה הוא לענים וטוב למאכל, אבל מוכח דליתא להאי טעמא דא"כ אף בעת שבאו לארץ ומצאו נטוע ג"כ הו"ל לאסור. והאמת אינו כן, דבערלה פ"א מ"ב עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע כו'. אע"כ גזה"כ ושפיר מתמה על אדה"ר וא"ש – ובתפארת ישראלי שם הק' על עת שבאו כו' מה נפק"מ מה דהוה הוה כקו' ש"ס יומא (ה':). ותו דקיי"ל תרומה בזה"ז דרבנן. א"כ גם ערלה וכלאי הכרם וחדש רק דרבנן, כ"כ מל"מ פי"א הי"א ממ"א, א"כ נפק"מ לעת"ל כל מה שאנו מוציאין נטוע יהי' פטור מערלה: ובס' דברי חנוך הק' על הר"מ דפסק קדושה שני' שקידש עזרא קידשה גם לעת"ל בפ"א ה"ה מתרומות, ופ"ו הט"ז מבית הבחירה, ובמע"ש פ"י ה"ט הביא' משנה ערלה הנ"ל, וק' קו' תפא"י דלר"מ דלא נתבטלה הקדושה גם ערלה בזה"ז דאו' בא"י, ולמ"ש בס' גן רוה י"ל למה דקיי"ל בקידושין (ל"ט.) דספק ערלה בחו"ל מותר מהלמ"מ, ואי' שם ספק לי, ואני אוכל, ואפי' ספק קבוע ואפי' רוב איסור מותר כמ"ש לקמן בשם צל"ח ברכות (ל"ו.) ומנ"ח, ואם נאמר דאכילה משום סכנה וספק בסכנה אסור, עיו"ד סי' קט"ז, באה"ט סק"ה, ופת"ש סק"ג, ואמאי ספק ערלה מותר ומשו"ה הביא הר"מ הדין דמשנה הנ"ל, דאין הטעם משום סכנה, ושפיר ספק ערלה מותר ויש נפק"מ גם לדידן, ועי' מג"א סי' תרמ"ט סק"ב לענין אתרוג ערלה בחו"ל, ובענין מה דהוה הוה עפרד"י בראשית (ל'.) - ובריש ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מערלה, וכן פסק הר"מ פ"י ה"ב ממע"ש, ואם מטעם סכנה מה נפק"מ – וברמב"ן כ' הטעם ערלה שאין ראוין לאכילה ורובן רקובין, ועי' חת"ס יו"ד סי' רפ"ה וכל"ח אות ה - ובחינוך מ' רמ"ו כ' איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ, ודאי אסור וספקה מותר ולא דמי לשאר איסורין דספק אסור וכן הוא הלמ"מ דספקה מותר, ובמנ"ח אות ג' אפי' רוב איסור מותר, ע"פ שטמ"ק ב"מ (ו'.) דרוב מטעם ספק ותורה התירה וב"ה בש"ש ש"א בספק ממזר אפי' ברוב מותר: ואסור בהנאה וצביעה והדלקה, ובחינוך שם דאם א' אוכל וא"י שהוא ערלה אינו מחויב להודיע לו ע"ש, ומשמע דלהאכיל בידים אסור אף שחבירו אינו יודע, ומר"ן סופ"ק דקידושין משמע דאף להאכילו בידים מותר ובמנ"ח הק' כיון דערלה אסור בהנאה איך יכול להאכילו דהא הוי הנאה, דנתינה באיסורי הנאה הוי הנאה, וכן הקשה בשב שמעתתא ש"א ובקידושין (ו.) אי' דנתינה לאדם חשוב שוה פרוטה, וע"ש בר"ן דאף באינו חשוב הוי הנאה ורק דאינו שוה פרוטה – ובס' פתחי שערים ב"מ (דף מ"ג:) חקר לעשות תיקון במדינות שנפרץ איסור ערלה, ע"י שיקדישו קודם שיטעו הכרמים ואח"כ יטעו, דהוי הקדש ואח"כ נטע דפטור מערלה, ואח"כ יחללו אותה בשו"פ דקיי"ל הקדש שחללו על שו"פ מחולל (ערכין כ"ט ועוד. ור"מ פ"ז ה"ח), אך שקשה בעיניו להקדיש בזה"ז כמ"ש בע"ז (י"ג:) דאין מקדשין בזה"ז, ובכל"ח העיר מירושלמי ערלה פ"א ה"א דהא דהקדש ואח"כ נטעו פטור רק כשנשאר ערלה, אבל אם מחללו יהי' חייב בערלה ולא אזלי' בתר שעת נטיעה, וחתנו הג' בעל אמרי הצבי ז"ל השיב על זה נהי דבפדאו חייב בערלה מ"מ הפירות שגדלו מקודם מותרין, ויש עצה לחלל בכל שנה ואח"כ יפדה להאילן ג"כ, ועי' בכורי שלמה בהשמטות לאו"ח סי' ג' תשובה מהבית יצחק ז"ל: במד"ר פכ"ה מתחלת בריותו לא נתעסק ה' אלא במטה תחלה הה"ד וכי תבוא אל הארץ ונטעתם, ועפרד"י לך (דף ע"ז.) בזה, ובשפתי צדיק אות ט"ז שמרמז שגם אנו נעסוק במטע נטיעתו הג"ע, כמ"ש לעבדה ולשמרה על עשין ול"ת, והתי' הרי"מ ז"ל אמר דיש תרי"ג אילנות נגד כל מצוה אילן. וז"ש וכי תבואו וגו' שאז יהי' אפשר לקיים גם מצות התלוית בארץ. ול"ק מתענית (י'.) דעוה"ז א' מששים בגן, ואיך יהי'כ"כ מעט אילנות, וי"ל שמיני אילנות יש תרי"ג ובכל מין יש רבבות אילנות שמיוחדים נגד מצוה מיוחדת, ועץ חיים מכוון נגד תורה שנותנת חיים: וברמב"ן הנ"ל שפירות ג' שנים רעים ואינם ראוים להקריב לה', וכ"ה בראב"ד פ"י ה"ד ממ"א, ויו"ד סי' רצ"ד סי"ז, וק' מסוף יבמות (קכ"ב) שהנכרי אומר להשביח מקחו של ערלה הם, הא נהפוך הוא שרעים, אך ברמב"ן ורשב"א שם דהאי של עזקה הם של ערלה הם שייכי אהדדי, וה"ק הנכרי הני פירות של ערלה הם שאינם רגילים להוציא פירות, אלא של עזקה שהעזקת והרבית עבודה רבה עד שהוציא פירות יותר טובים, ועי' חת"ס ח"ו סי' ל"ו, ויו"ד סי' רפ"ה בזה, דמבריך או מרכיב מוציא פירות יותר טובים ויפים בשני ערלה, ועשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קצ"ו - ובענין רפואה אי מותר בערלה, עשו"ת רדב"ז החדשות ח"א סי' תצ"ט, וכ' כיון דכ' כל עץ מאכל, ולרפואה לא עץ מאכל הוא ע"ש, וער"מ פ"ה הי"א משמיטה דפירות שביעית אין עושין מלוגמא דכ' לאכלה ולא לרפואה, ובסוכה (מ':) אי' ולא למלוגמא, ועי' בזה בתו"ת אות קע"ח: ובתורת משה הק' על רמב"ן הנ"ל, דא"כ אחר שנתחלל ע"י פירות שנה הרביעית יהי' מותר לאכול אח"כ פירות של ג' שנים ראשונים, וכ' אף דערלה בשריפה בסוף תמורה (ל"ג:) וכ' תוס' דילפי' מכלאים מ"מ בקרא אינו מפורש מה יעשו בהפירות רק שהם ערלים, וכל בר דעת יכלה הפירות תיכף בחנטה, וירויח כח האילן שיוצא פירות טובים בשנה הד', ואילו הי' הפירות מותרים אחר שנה הד', לא הי' מכלה פירות של ג' שנים. כדי שיהי' שמורים לו לאחר שנה הד', ומדנאסרו לעולם יכלה הפירות בעודם חונטים עש"ה: ובמו"נ ח"ג פל"ז כ' טעם ערלה להרחיק מע"ז, כי עבודתם הי' מקודם לעשות דברים ידועים אצלם בעת נטיעת האילנות ויחשבו שמפני זה ימהר האילן לעשות הפרי קודם זמנו, וכדי להרחיקם מהדמיונות צוה ה' שלא יאכלו ג' שנה שלא יעשו הדברים המדומים למהר ביאת הפרי, אחרי שלא יאכל ממנו, ע"ש, אבל סתירה לזה מירושלמי פ"א ה"ג פרט שנטעו עכו"ם עד שלא באו ישראל לארץ, ואם מצד ע"ז אדרבה בנטיעות שנטעו עכו"ם יהי' עוד איסור ערלה יותר נוהג, ועי' בס' הדוה"ע שכתב בזה: בזה"ק (דף פ"ז:) המברך על ערלה הוי ברכה לבטלה, וזה יורה כשי' ר"מ פ"א הי"ט מברכות דאוכל איסור אינו מברך לא בתחלה לא בסוף ולא כראב"ד שם, וערשב"א ר"פ ג' שאכלו פוסק כר"מ, ובתשו' הרשב"א הובא בט"ז או"ח סי' קצ"ו פסק דצריך לברך, וכבר הרגיש בסתירת רשב"א בשו"ת כתב סופר או"ח סי' כ"ב, ועי' ס' זכרון יהודה סי' י"ד, והרשב"א הביא ראי' משבת (כ"ג.) מערבין ערובי חצרות ומברכין עליו, משמע דעל ודאי טבל אין מברכין, ואדמו"ר מגור שליט"א אמר שמברכין ברכת עירוב, והרבותא אף דספק ברכות להקל, קמ"ל דרוב מעשרין והוא קרוב לודאי: ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' ג' הובא מהג"ר יהושע ז"ל מקוטנא שנסתפק, האוכל ערלת חו"ל דאסור מהלמ"מ אם מתחייב מלקות, והר"ן ר"פ כלל גדול דאין עונשין מהלמ"מ כמו דא"ע מן הדין עש"ה, ובסי' ל"ח הביא שו"ת שיבת ציון סי' מ"ח שכ' שאין לוקין על ערלה בחו"ל, ובסי' מ"ב הביא כל בו סי' צ"ב דלוקה עש"ה בכל המקומות, ובירחון קול תורה מירושלים תרצ"ג סי' ס"ה ופ"ו בענין ערלה בזה"ז, ושם תרצ"ד סי' ט"ז י"ז י"ח - ובפרד"י ויקהל (דף שנ"ח.) הבאתי בענין באכילת איסור אי דוחה שבת האיסור. והרב מגאלין שליט"א כתב לי לעי' בשד"ח אסיפת דינים מער' אכילה סי' י"א ופאת השדה אות ב', וע"ע כתבי אש ח"ג סי' ט"ז - ובשו"ת באר עשק סי' ק"ט מתיר לברך ולקדש על סתם יינם הו"ד בבאה"ט או"ח סי' ער"ב אות ד', וע"ע הלק"ט ח"ב סי' רמ"ח הובא בגליוני הש"ס פסחים (ק"ט.) אם אין לו רק יין של ערלה לענין שמחת יו"ט ע"ש, ושו"ת דיבורי אמת סי' נ"א, וטוב עין סי' י"ט, ותפא"י ברכות פ"ו מ"א, ושד"ח מער' נ' סי' ב', ונטע שורק או"ח סי' י"א וכף חיים סי' רע"ב אית י"ג, ושו"ת הרב"ז סי' קכ"ג אות ג' בסופו: ובענין עבר הירדן אם דינו כא"י נחלקו הגדולים, עשו"ת ישועות מלכו יו"ד ס' ס"ז קונטרס ישוב א"י, ובכפתור ופרח פ"ז דמצוה לדור גם בערי כיבוש מצרים ועבר הירדן, ומהרי"ט ח"א סי' מ"ה חולק עליו, ובנדרים (כ"ב.) כ' הר"ן דעבה"י לא נתקדש להבאת עומר, אבל בסנהד' (י"א: ומנחות פ"ג:) כ' רש"י דמביאין עומר מעבה"י, ועי' רמב"ן במדבר (כ"א כ"א), ובפס"ת סי' רמ"ט. ועפרד"י ח"ב (דף צ"ח. ורנ"ג:)שהבאתי ציונים הרבה מענין עבר הירדן: ובמשניות ערלה כתבתי בהגליון, בפ"א מ"ג אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור, וברע"ב אם יכול לחיות מעפר שבא עמו ה"ה כנטוע במקומו הראשון ופטור מערלה ע"ש, ועי' הה"מ פ"ד ה"י משכנים, דהך יכול לחיות אין הפי' שישאר כ"כ עפר כדי שיהי' יכול להוציא פירות אלא שיכול להתקיים שלא יתייבש ג"כ מציל מערלה, וכן הביא בסמ"ע חו"מ סי' סק"ח סק"ג, ועשו"ת שיבת ציון סי' מ"ט בזה: ובמשנה ח', קליפים אסורים בערלה דכ' את פריו את הטפל לפריו, רע"ב, וברכות (ל"ו:), ועמנ"ח מ' רמ"ו אות י"א בשם צל"ח פסחים דבחו"ל אין אסור שומר דבדאורייתא נתרבה מאת הטפל, אבל בחו"ל דהלמ"מ לא אסרה רק הפרי ע"ש: פ"ב מ"א הערלה וכלאים רש"א אין מצטרפין, ובמעילה (י"ח.) פריך הא ר"ש כ"ש למלקות ומשני א"צ לצרף, ובקומץ מנחה סי' ג' הק' לשי' ר' יקיר בתוס' ע"ז (ס"ח.) ד"ה ואידך, דח"ש ע"י תערובות מודה ר"ש, וכאן ג"כ הוי ע"י תערובות ונשאר בצע"ג, ועשו"ת טוב טעם ודעת סי' קמ"ב דביבש ביבש אף ע"י תערובות ח"ש אסור מה"ת וא"ש, ועשו"ת בנין ציון סי' פ"ג: פ"ג מ"א בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דערלה בשריפה בתמורה (ל"ג:), ע"ש ברש"י דמה"ת דיליף מכלאי כרם ועתו"ס, ובתוס' סוכה (ל"ה) ד"ה לפי שנסתפקו אי מה"ת, ועפנ"י ברכות (ל"ו.) בגמ' ד"ה מאי דערלת חו"ל אינה בשריפה, ועמנ"ח סי' רמ"ו אות י' בזה: ר"מ פ"י הי"ט ממע"ש אילן היוצא מגזע פטור מערלה מן השרשים חייב, ובכ"מ הביא משם תוספתא, ופלא שלא הביא שהוא גמ' ב"מ (קי"ט.) וע"ש באומר השכחה:
פסוק כד:ובשנה וגו' בחינוך מ' רמ"ז הביא הא דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל ולא על פחות משו"פ, וה"ה לפירות רבעי, ועתו"ס תמורה (כ"ז:) ד"ה לאו דוקא הבע"ב אבל אחר לא ועי' טורי אבן מגילה (כ"ג:) שכ' הטעם כיון דקדוש על פיו יכול לחללו אפי' בפחות משווי' אבל לא אחר, ומסיק דהיכי דלא קדיש על פיו כגון פדיון פ"ח אינו מחולל, ולכאו' בנטע רבעי דאינו קדוש על פי' לא יהי' מחולל, וע"ש בטו"א באבני מלואים שהק' זאת, וע"ש עוד שכ' דבעה"ב כיון שיכול לשאול על ההקדש ע"כ מחולל בפחות, אבל אחר שא"י לשאול אינו מחולל, ועמנ"ח אות ט': נטע רבעי, פירות בשנת ד' הם קודש כלומר שנאכלין לבעלים בירושלים כמו מע"ש. ובראב"ע ואברבנאל כ' והכהן יאכלנו וצע"ג, וכן בתיב"ע מתפרק מן כהנא, ועשו"ת מהרצ"ח אמרי בינה סי' ב', ובס' הדו"ע כ' הפשט שנפיק מרשות הכהן, דס"ד כיון דיש בו קדושה יהי' שייך לכהנים כמו תרומה, קמ"ל דנ"ר נפיק מהכהן, וכמ"ש בסה"מ סי' קי"ט, ור"מ פ"ט ה"א ממע"ש ואין לכהנים כלום בנטע רבעי כי', וגם י"ל דקמ"ל נ"ר קודש ופטור ממת"כ, והפי' מתפרק שאין לכהן שום חלק בו, ועי' שפ"צ אות י"ט, ובהגהות שם בסוף הספר: ודין נ"ר שוה למע"ש דפודין הפירות בכסף ובעלים מוסיפין חומש, אבל לענין ל"ת אם אכלו חוץ לירושלים אם לוקין או שאכלו בטומאה, חקר במנ"ח מ רמ"ז אות ב', ואפשר כיון דילפי' בג"ש קודש קודש, דלכולה מילתא ילפי', ועתו"ס ב"ק (ס"ט.) ד"ה קדש וברכות (ל"ה.) ד"ה אחלי', ועי' מכות (י"ט:) במע"ש לוקין, וכ"כ בר"מ פ"ב ה"ו ממע"ש ופי"ט מסנהדרין, ועי' ערוך לנר מכות שם, ובמנ"ח אות ז' העלה דאין לוקין ועי' שער הציונים במשניות ווילנא מע"ש פ"ה בזה: ובב"ק (ס"ט.) כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה, לכאו' מוכח מכאן דנטע רבעי קודם אסור בהנאה, וכ"ה דעת ר"ת בתוס' פסחים (מ"ד:) ד"ה וה"ה, וקידושין (ל"ח.), וער"מ פ"י הט"ז ממ"א פירות שנה רביעית אסורים לאכול עד שיפדו, מבואר דרק באכילה אסורה, ועשעה"מ שהביא ר"ת, ומהרי"ט בחי' קידושין שתמה על ר"ת בזה, והשוה שי' ר"ת עם ר"מ, דר"ת מיירי לאחר הביעור אז אסור בהנאה, ובר"מ פי"א ה"ח ממע"ש, וע"ע בשעה"מ פט"ו ה"י, ובס' אמרי הצבי מרובה ס"ט. אות מ"ד בזה, ואי יש מלקות בנ"ר, ובקונ' פלפול חברים שם, ובשו"ת בנין ציון סי' קי"ד, ובתוס' שם ד"ה כל הק' דהפדיון חל מעכשיו ועברו העניים איסור שמה שגדל אח"כ לא נתחלל, ותי' דבטל ברוב, ודשיל"מ מדאו' בטל, ובמנ"ח אות ו' הק' למרדכי הובא באו"ח סי' ש"כ ס"ב, ויו"ד סי' ק"ב ס"ד, דאם בא לעולם ע"י תערובות אף דשיל"מ בטל, א"כ מה שגדל אח"כ בא עי"ת ובטל אף מדרבנן, ועמג"א סי' שי"ח סק"א, ומצאתי שכ"כ בשטמ"ק שם ד"הכל הנלקט, ועשעה"מ פ"ה ה"כ מיו"ט, וכרו"פ סי' ק"ב, ונובי"ת יו"ד סי' נ"ד נ"ה, ולב ארי' חולין (ק"ח.), ובקונ' פלפול חברים שם: והקשו דהמרדכי סותר עצמו מסו"פ הזרוע סי' תשל"ז ביבמה שרקקה דם חליצתה כשרה שאי אפשר בלא צחצוח רוק, ולא אמרי' דהרוק בטל בדם דמעורב בתחלת ברייתו, אלמא דחמור יותר, ותי' דאם המבטל והמתבטל שניהם באים לעולם עי"ת בכה"ג לא בטיל, ובאחרונים יש הרבה בזה, ועמל"מ פ"א הי"ד מטומאת משכב ומושב, ופמ"ג סי' ס"ט מ"ז סקל"ה, וק"ב מ"ז סקי"א, ובמשמרת שלום שם, וחוו"ד סי' ק"ה סק"ז, ותפארת ישראל חגיגה פ"ג אות מ': ואין פודין במחובר בכ"מ פ"ט ה"ב ממע"ש ובחינוך הביא פלוג' בזה, וער"ש פ"ה מ"ב שתמה מב"ק (ס"ט.), וכ' דרק חומרא דרבנן ועתד"ה אימא מתוספתא סוף מע"ש דאין פודין במחובר, ובמנ"ח אות ה' הק' כיון דילפינן ממע"ש למה יועיל, ואפ"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר, ומע"ש לא משכחת במחובר דלא חל שם תרומה ומעשרות, אבל נ"ר דניכר וחל אפי' במחובר מהני ג"כ חילול, (וזה אי דנין אפשר משאי אפשר, עי' פלוג' בזה בסוכה (נ': ויבמות מ"ו.) ועוד בש"ס ע"ש בגליון, ועי' מלא הרועים ח"ב): וע"ע קידושין (ס"ב.) אף דאין תרומה במחובר אם אמר כשיתלשו חל למפרע במחובר, ומתוספתא פ"ב ה"ז מתרומות והובא בר"ש פ"א ה"ה שם משמע דרשאי לאכול עראי, אלמא דלא חל התרומה, ואף לבסוף כשיתלש לא אמרי' דחל למפרע, ויל"ע בזה, ומתוס' יבמות (צ"ג.) ד"ה קנוי' משמע דאינו חל רק משעת תלישה, וע"ש בהמקנה דס"ג. וחוסן ישועות על יבמות, וע"ע מהרי"ט אלגזי סו"ה חלה אות כ"ג בשם מהרי"ט, ממס' חלה פ"ד מ"ד הנוטל חלה מקב אי חל אח"כ למפרע ע"ש, ועי' אמרי הצבי שם אות מ"ז אריכות בזה, וצ"ע על המהריט"א שלא הביא דעת רש"י ותוס' הנ"ל, ועמ"ש בזה בפרד"י משפטים (רט"ו.): ובמע"ש פ"ה מ"ב כרם רבעי הי' עולה לירושלים יום א' מכל צד, ערע"ב לעטר שוקי ירושלים בפירות, וע"ש בס' משנה ראשונה שהק' למה לא תקנו גם במע"ש תקנה זו, וכ' דתקנה משום לעטר כו' או משום נכרים, ול"ש במע"ש דאין מוכרין, וכל אחד אוכל בביתו ל"ש עיטור שיקיים שאינו בא לחנותים ולא לגזברים ונכרים, אבל כרם רבעי אע"ג דאיתקש למע"ש רק לחומש וביעור ולא לאיסור מכירה עש"ה - ובאמת כבר נסתפק בזה הצל"ח ביצה (ה'.) אי הי' עיטור בשוק במע"ש, אבל מרש"י ר"ה (ל"א:) ד"ה הא מפורש דגם במע"ש הי' עיטור, וע"ס אהבת יהונתן ושער הציונים להג' פתחי שערים ז"ל במשניות ווילנא מ"ש בזה ובענין אי נ"ר נוהג בשביעית כמו שמע"ש אינו נוהג בשביעית, עי' משנה ראשונה מע"ש פ"ה מ"ג בזה, ומירושלמי שהביא ר"ש פ"ז מ"ו מפאה דאינו נוהג בשביעית, ועתו"ס ב"ק (ס"ט.) ד"ה והצנועין שנסתפקו אי שביעית נוהג בכרם רבעי, ומלקמן משנה ה' אין ראי', דתוס' כ' אם שביעית נוהג בכ"ר דהיינו שהי' מותר לכל אדם ליקחם בתורת הפקר, אבל ודאי פשיטא דליכא בהו קדושת שביעית, ואף לאחר פדיון ג"כ קדושת שביעית חל על המעות, וע"כ כוונת תוס' אם הם הפקר לכל מי שירצה לזכות וינהג בהם קדושת שביעית וקדושת כ"ר, ועי' באמרי הצבי אות מ"ה, ובענין טעימה בסוף ספרי פרי יוסף על גיטין (דף ס"א), והדוה"ע מאמר רט"ו:
פסוק כו:לא תאכלו על הדם ברכות (י':) וסנהד' ס"ג., ל"ת קודם שתתפללו על דמכם, עיקר חיות אדם דם שלו, ושמו העצם של איש הוא "דם" רק כשמתפלל ליחידו של עולם ישיג גם "אלף" ונעשה "אדם" וכשלא יתפלל להשי"ת היחיד, ישאר בשם "דם", וז"ש לא תאכלו על דם, שלא תאכלו קודם תפלה, כשיש לך עוד שם "דם", (מהמגיד ממעזריטש ז"ל), וז"ש במשנה אבות פ"ד מ"ג אין לך אדם, שאין לו שעה, השעה שצריך להיות קודם התפלה להכין לו כוונה להתפלל, כמ"ש ברכות (ל':) חסידים הראשונים הי' שוהים שעה א' קודם תפלה כדי שיכוונו לבם לשמים, והוא אז אינו "אדם" רק דם דרק התפלה ישלים אותו לתואר אדם (מהרה"צ מליזענסק ז"ל) - ובחיי שרה (כ"ד ל"ג) לא אוכל עד אם דברתי דברי ויאמר עבד אברהם אנכי, ועמ"ש בפרד"י ושמעתי שאליעזר אמר לא אוכל עד שאתפלל מקודם, ויאמר לו, דבר, היינו מה לך לשהות, התפלל תיכף ואכול, ויאמר להם עבד אברהם אנכי, ואינו רגיל להתפלל טרם שאשהה שעה אחת קודם התפלה כמנהג החסידים הראשונים במשנה ברכות: ובחזקוני כ' שהי' מנהג אמוריים שגואלי הדם הי' אוכלין על קבר הנרצח, וגם אספו דם הנשחט לתוך גומא ולאכול סביבה והי' כעין ניחוש וכשוף לידע עתידות, ועי' ש"א (י"ד ל"ג) הנה העם חוטאים לאכול על הדם וגו' וערד"ק -ובסנהד' (ס"ג.) שאין לוקין על כל הלאווין הכלולים בדרשות אלו דהוי לאו שבכללות, וברש"י חולין (קכ"א:) כ' שאינם אלא אסמכתות בעלמא, ועמנ"ח מ' רמ"ח אות ב', וכמו דאסור לאכול קדשים קודם זריקת הדם, ותפלה ג"כ במקום קרבן כמגילה (ל"א:), ועי' או"ח סי' פ"ט ומנ"ח אות ג' ובקומץ מנחה ונפש חי' על או"ח סי' פ"ט וקס"ז ס"ה. ובס' תולדות אדם מהגר"ז מווילנא ז"ל בפ"ד. ותורה תמימה אות ר"ב: ושם בסנהד' האוכל מבהמה קודם שתצא נפשה בל"ת. ור"מ פ"א ה"ב משחיטה כ' דמדאו' רק דאין לוקין דהוי לאו שבכללות. ורש"י חולין שם כ' דמדרבנן – וכן סנהדרין שדנו להרוג נפש אין טועמין כל אותו יום. וברביד הזהב הביא ממדרש שלא יאכל אדם קודם קבורת המת. וביו"ד ר"ס שמ"א אי' שמותר לאכול ע"ש. ובתו"ת אות ר"ו: וכן אזהרה לבן סו"מ שלא יאכל באופן כזה שיבא אל הדם והרצח. וכמ"ש בסנהד' (ע"א.) סו"מ על שם סופו נהרג. דסופו להרוג ולגזול כדי למלאות תאותו – ומכאן יהי' ראי' דלשון טעימה שנזכר בש"ס לאו טעימה משהו אלא אכילה, דהרי אי' כאן אין טועמין וכו' ונפיק מקרא לא תאכלו. ועשד"ח כלל ל"ב אות ט'. וחילק בין היכי דאמרו לטעום כלום דהוי משהו. וסתם טעומה י"ל דבכזית. ובר"מ פמ"ג ה"ד מסנהד' וז"ל וכל ב"ד שהרגו נפש אסורין לאכול כל אותו היום. הרי ששינה מלשון הש"ס וכ' "לאכול" ובכוונה שינה להורות דטעימה דהכא אכילה. ולכאו' דבאיסור אכילה קודם התפלה דנפק"ל מלא תאכלו על הדם ג"כ שרי בטעימה. ורק בכזית אסור ועי' בזה בס' סביב ליראיו על ס' יראים סי' קמ"ה מ"ש בכל זה:
פסוק כו:שם) לא תנחשו עי' מנ"ח מ' רמ"ט. ולעיל בפי אחרי י"ז ז' בעניני כשוף והארכתי עוד מכל עניני כשוף ושדים ורוחות וטבעם וסגולות להנצל מהם. בפרד"י ח"א (דף קס"ו: וקצ"ח.,) ובח"ב (דף נ': נ"ב: נ"ד: קל"ד. ורכ"ט.) – ובס' מטפחת ספרים יעב"ץ ח"ב (דל"ו:) כ' כתיב"ע לא תהוין אחודי עיינין ור"ל אחיזת עינים ומ"ש סנהדרין אינו דבר אחר רק ציין להודיע מקור הדבר בסנהדרין (ס"ז.) רע"א זה האוחז בעינים ע"ש. וכ"כ בס' תולדות אדם בפ"ד, ובאוצר ישראל הביא העושים כשפים נקראו מכשפים חרטומים להטים קוסמים אשפים אמגושים חוברי חבר מעוננים ומנחשים דברים (י"ח.), מ"ב כ"א ז'. דהי"ב ל"ג ו', וע"ע לקמן בפסוק ל"א: ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ט' מ"ה. ע"ד המעשה רעה אשר נתחדש לקסום ולנחש בהשלחנות בידים ריקנות זה ודאי אמת כי כל מעשה שלחנות הללו המה מלא קיא צואה, ותלי"ת אף טרם שנודע כי שאול ישאלו לו וקסם יקסמו בו, רק שאמרו שע"י סמיכת הידים יתחיל לדלג ולהתנענע כאיל פוסח, תיכף אמרתי שהוא כמין כישוף וחלילה לעשות כן, ומה גם עתה שנודע ששאול ישאלו בו, ובודאי כותב ומשיב ודאי הוא מין כישוף, והוא אחת משתי אלה או מין קסם או מין כישוף כיון דאינו דבר טבעי ע"פ המחקר והשכלי, ולדעתי זה מ"ש בישעי' [ס"ה י"א] העורכים לגד שלחן וממלאים למני ממסך, והנה כן נשלח לי מכתב מבעלז כי גם הה"צ המפורסם דשם אומר שהיא מין קליפה וע"ז ראוי לצעוק מאד:
פסוק כז:לא תקיפו פאת ראשכם, מכות (כ':) א' המקיף וא' הניקף לוקה, והנ"מ כשמסייע ערש"י דאל"כ הוי לאו שאין בו מעשה, ועתו"ס נזיר (נ"ז:) – ועשו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' ר"י, ע"ד המנהג בין אנשי המעשה להמתין בתגלחת שערות הראש של בניהם עד יום מלאת להם ג' שנים. כדי לחנך הילד במצות לא תקיפו פאת ראשכם, והוזכר בבאה"ט או"ח סי' תקל"א סק"ז, ובשע"ת שם בשם גן המלך, דמותר לאחר שמחת תגלחת הבן עד חוה"מ, אי יש קפידא קודם ג' נים, והשיב שמנהג של ישראל תורה, ויסודו בהררי קודש, בילקוט קדושים (י"ט כ"ג) עה"פ וערלתם ערלתו מיירי בתינוק ג' שנים יהי' לכם ערלים שאינו יכול לדבר. ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש שאביו מחנכו לתורה, הרי שעד ג' שנים אין לחנכו ע"ש:
פסוק כז:שם) ולא תשחיתו את פאת זקנך, בקידושין (לה:) נשים ליתנייהו בהקפה הואיל וליתנייהו בהשחתה, ועמנ"ח מ' רנ"א הרבה, ובתוספת ברכה כ' מ"ש ראשיכם בל' רבים וזקנך בל"י, עפמ"ש דנשים פטורי בהקפה, (לפ"ז הי' אפ"ל באיש צעיר שאין לו חתימת זקן לא יהי' גם בהקפת ראש. לכן כ' ל' רבים גם זקן גם צעיר, וההבדל פשוט שבאיש בטבע גידול הזקן לאחר זמן ולא כן נשים, ועי' בס' גן יוסף עדן דוד על קידושין מ"ש בזה אריכות - ועי' טור או"ח סי' תקפ"ה בער"ה. ומגלחין זקנם וצ"ע, ובירמי' (מ"א ה') מגלחי זקן. ועי' יו"ד סי' ש"צ ס"א דאסור לגלח, וע"ש ביד שאול שהק' כן, והנה מה שהי' מתגודדים אף דשריטה אסור ביד, כ' תוס' יבמות (י"ג:) ד"ה דאמר, דכל שאינו עושה בשביל המת רק בשביל כבוד התורה מותר. וכאן עשו בשביל ביהמ"ק שחרב ובטלה תורה ועבודה. ועי' תוס' מו"ק (כ"ו.) ד"ה משכם, וערמב"ן תצא (כ"א י"ב) שמשפט אבילות שתגלח ראשה שנ' גזי נזרך (ירמי' ז' כ"ט), ויגז את ראשו (איוב א' כ'), ותימה דאדרבה אבל אסורלגלח, ומ"ש גזי נזרך היינו תלישה, ועי' מו"ק (כא., ועפמ"ג או"ח סי' תקס"א במ"ז סק"א, ומצאתי בשדה חמד בפאת השדה מער' ג' סי' א' שהאריך בזה, וכ' הא דטור כ' לגלח הזקן היינו להעביר ע"י סם: ר' בחיי כ' כדי שלא ינטל הסימן השי"ת שרשם להבדיל מין זכר לנקבה, ועי' מורה נבוכים ח"ג פל"ו – ושי' הר"מ פי"ב ה"ו מע"ז שאין מניחין פחות ממ' שערות (לגי' א' ארבע), ועב"י יו"ד סי' קפ"א, וד"מ סק"ב לכל פאה, אות א' ואחרון, מתיבת "ישראל" הוא מ', ואם תקחם מהתבה ישאר "ראש", וז"ש לא תקיפו פאת ראשכם, ועי' במנ"ח מ' תנ"א אות ה' בזה: ובס' משך חכמה הביא בשם אהבת יהונתן שמביא מד', שאלו לרבי מפ"מ אתם מגלחים שער ראשיכם ואין אתם מגלחים פאת זקנכם, א"ל מפני שזה גדל בשטות זה גדל בפקחות, המכוון דלא מצינו על מצות שהשי"ת יעשה סייג בטבע, לבד על עריות עשאה ההשגחה שנוי בטבע שנשים אין להם זקן, ועי' נזיר (נ"ט.) על קרא דלא ילבש גבר וכו' וזה סייג לעריות, אמנם שער הראש מצינו באותו נזיר שהי' קווצותי' תלתלים ופחז עליו יצרו בנדרים (ט':) א"כ שער ראש מביא לידי הסתת יצה"ר וגם גדל בשטות, ושער הזקן מגדירו מעבירות ולכן גדל בפקחות (שו"ר מקור הדבר בב"ר פי"א ע"ש הגי' הנכונה), ולכן כ' ושמרתם את משמרת בעריות שהכוונה שהי' גדר ביצירה מתחלה ועשה משמרת לזה בטבע ולכן כ' משמרת – וברש"י כאן לא תקיפו, ונמצא היקף ראשו עגול סביב, ועשפ"ח בשם רא"ם, ובס' מגלת ספר על אסתר (א' א) בענין העולם עגול: וראיתי בענין לקרות לתורה מחללי שבת בפרהסיא ומגולחי זקן, ובשו"ת בנין ציון, ומהר"י אסאד יש בזה ואינם כעת תח"י וכתבו דאין להרחיקם כ"כ שלא יפקרו טפי ע"ש, ובשו"ת רע"א סי' צ"ו במגולחים לעדות הכשירם משום שנדמה להם כהיתר, וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' ס"ו בענין מחללי שבת בעיירות גדולות כהיתר חשוב להו, אך אם יש אפשרות שלא להתערב בהם מה טוב הוא, ועי' מהר"ם שיף סוף גיטין, והגה"צ ר' יוסף מפוזנא ז"ל אמר מוטב להעמיד צלם בהיכל מלהחזיק במחלוקת, ועמ"ש בזה בס' נחלי דבש תשובה בזה מהגרא"ס שטיינבערג ז"ל אבד"ק בראדי, וע"ע בשבו"י ח"ב סי' א' ופמ"ג או"ח סי' קמ"א א"א סק"ח שפסול לעדות מחמת עבירה אין לקרותו לתורה ולא מצטרפין למנין, ובשו"ת בית הלל סי' ק"כ מתיר לצרפם למנין וציין לתבו"ש סי' ב' סי"ג שלא יתבטל עשה דרבים, ועשו"ת תפארת צבי סי' ל"ט ועי' בזה בירחון אהל מועד שנה ב' סי' קנ"ז וש"ג סי' ד', וע"ע בס' בית שלמה בסופו בענין זה אי להצטרף למנין גלוח ע"ש איזה תשובות, וע"ע בתפארת ישראל מועד בכללי שמחות איסור תגלחת: ובשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קפ"ג מענין שיעור פיאות למטה מן האוזן ביו"ד סי' קפ"א. ומכל הפו' רק עד חיבור הלחי לצדדין והוא עד למטה מעט מחצי אוזן. ובש"ע משמע למטה מכל האוזן. הנה מה"ת בודאי כן דהרי הקפת הראש בהשוה צדעי' לאחורי אזלו ואפשר דמחמיר בשו"ע מדרבנן, דאין אנו בקיאין כ"כ בצמצום שיעורין כמ"ש בת' מהרי"ל סי' נ' לענין פדיון הבן וכתמים - והחומרא רק עד עור הרך דמשם ואילך אינו קרוי אוזן דהוי רק עור של אוזן כרש"י בכורות (ל"ז.). ובזכרוני שכ"כ בש"ע. האר"י ז"ל דשיעור פאה עד אליה רכה ולא עד בכלל, ובאמת שזה נמוך מעט מהצדעים מטעם חומרא דאי אפשר לצמצם:
פסוק כח:ושרט לנפש עי' מנ"ח מ' רנ"ג, השריטה היא חריץ קל בבשרו ומעשהו ביד, והגדידה הוא חריץ עמוק עד הגידין ויעשהו בכלי, וכתיבת קעקע לרש"י הכתיבה בדיו והקעקוע במחט ונכנס הצבע בין עור לבשר ונראה בו כל הימים, ולרמב"ם הכתיבה היא השריטה שצריך לשרוט תחלה והקעקוע היא המילוי שממלא את השריטה בדיו, שבזה יורד הכתב בעומק ונשאר שם, עי' תוה"מ ואילת השחר סי' תקנ"ב – ואי' בכל עבירה יהי' פגם בנפשו וזה "ושרט לנפש" כל עונותי' יחרצו במצחו ונקרא כתיבת קעקע, תורה הזהירה שלא יחטא כדי שלא ישרטו נפשותינו, ויחרטו בפנים שלנו - ובתוס' ברכה הביא בסנהד' (ס"ח.) כשמת ר"א הי' ר"ע מכה בבשרו עד שהי' שותת דם וכ' תוס' אע"ג דכ' ושרט וכו' הוא עשה מפני התורה, ונראה דבמיתת סתם צדיקים אסור שרט. אבל י"ל דמותר בצדיקים שאינם חכמים. (וסמך לזה דיש צדיקים שאינם ת"ח מפסחים (מ"ט:). לעולם ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור. ופרש"י צדיקים). לפמ"ש בישעי' (כ"ב י"ב) ביום ההוא לבכי ומספד ולקרחה. ובחגיגה (ה':) זה חורבן בהמ"ק. ומתבאר דכשהי' חורבן בהמ"ק מותר לעשות קרחה דהיינו שרט. ולפמ"ש במד' איכה פ"ב דקשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק. ואם הותר שרט בחורבן בהמ"ק הותר גם בסלוקן של צדיקים:
פסוק כט:אל תחלל ערש"י ויבמות (ל"ז:) ומלאה הארץ זמה הרי שבא על נשים הרבה נמצא נושא בתו ונמלאו כל העולם ממזרים. ובתורת משה כ' שמכאן למד הרמב"ם דספק מה"ת מותר דאל"כ לא משכחת לה ומלאה הארץ זמה, הא צריך הוא לבדוק. וכן מבואר להדי' בלשון הר"מ פט"ו הכ"ט מא"ב. ומכאן למד דשתוקי מותר ולא כמ"ש דהר"מ יליף מממזר ודאי הוא דלא יבא. ועי' ס' המצות שורש ה' ברמב"ן שם ובמרגניתא טבא שם אריכות בכאן ובסה"מ בל"ת שנ"ה. ור"מ פ"ב הי"ז מנערה. ובס' יראים סי' ר"ו ובס' סביב ליראיו שם. ובגרש כרמל. ותורה תמימה אות רכ"ו:
פסוק ל:את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. ע"ס גן רוה. וכתבתי בזה הרבה בפרד"י ריש ויקהל (דף שנ"ג:). ועי' במנ"ח מ' רנ"ד וברש"י לא יכנס במקלו. וצ"ב כי האי קרא כ' ג"כ בסוף בהר (כ"ו ב'). ושמעתי דילפי' מיני' לענין הך דזבחים (ס"ג.) שאם הקיפו גוים העזרה מותרים כהנים לאכול קדשים בהיכל וכו'. וס"ד דאפי' גם בלא הכרח הגוים נמי מותרין לאכול בהיכל ת"ל מקדשי תיראו דאסור. דאין אדם אוכל במקום רבו דהוי זילותא:
פסוק לא:אובות וידעונים עמנ"ח מ' רנ"ה ורנ"ו בזה, ועמ"ש הרבה בפ' שופטים (י"ח י"א). ה' יזכני להוציא לאורה. ועי' לעיל בפסוק כ"ו ומענין ידעוני עי' באריכות בס' טוב עין על ירושלמי יבמות (דף נ"ט.) - וגם בס' מנחת סולת על החינוך מצוה ס"ב ע"ש ותמצא חדשות ומהאריכות לא העתקתי. ומענין ידעוני עמ"ש בפרד"י וארא (נ"ה:) ובמדרש תלפיות כ' הטעם שברא ה' חיה הזאת מן הארץ גם פרצוף דומה לפני אדם. כדי לבטל דעת הכופרים בבריאת אדה"ר מן האדמה. ועי' ס' אהבת יהונתן ומלואים לס' בראשית בסוף שמות (ל' י"ד). ועי' בכלאים פ"ח מ"ה. ורע"ב סנהד' פ"ז מ"ז. והיא באיוב (ה' כ"ג). ובפי' משניות לר"מ סנהד' שם כ' שהוא מין עוף. וכ"כ בהל' ע"ז פ"ו ה"א שהוא עוף הגדיל באילן ועתי"ט כריתות פ"א מ"ב ויו"ד סי' פ"ד סט"ו וזהר שמות (ט"ו:). ושפת אמת וירא תר"נ וכתב לי הגאבד"ק גאלין נ"י שאדמו"ר מגור שליט"א כתב לו שיוכל להיות שהוא טעות. כי גם אם הוא חיה שפיר הוי ממוצע:
פסוק לא:אל תבקשו כ' בתוס' ברכה שאינו מענין רצון כמו ובקשתם גם כהונה (קרח ט"ז י'). או לא בקשה דבר. (אסתר ב' ט"ו). רק מענין דרישה וחיפוש כמו בקשתיהו ולא מצאתי' (שה"ש ה' ו'). ובקשתם ולא תמצא (הושע ב' ט') והבאור. דבש"א (כ"ח ה') ויאמר שאול בקשו לי אשה בעלת אוב ואדרשה בה. וז"פ אל תבקשו אפי' בשעת סכנת מלחמה או שאר סכנה: ובת"כ שאינם באים אא"כ הפנה דעתו להם ונטמא בהם. וכמ"ש ביומא (ל"ט.). אדם מטמא עצמו למטה מטמאין אותו מלמעלה, ובתפארת ישראל סנהד' פ"ז מ"ז הביא בשם מהר"י חאגיז, דעתה באחרית הימים דראו כל בשר כי אין עוד מלבדו. ואור הבקיע בא. והטומאה כלול תחלוף ונתבטלו כחות הטומאה. ואין גם אחד כח בידו לקסם ולכשף. והאמונה באלה תקונן כעת רק במוחי השוטים והתינוקת. ועי' בתו"ת, ועל יסוד זה החליט בנחלת שבעה סי' ט"ו להתיר להמון העם השואלים למכשפים ע"ד גניבה וחולה וכדומה. אחרי כי עתה אין כישוף בעולם והכל הבל ולהמון עם יש בזה קורת רוח:
פסוק לב:מפני שיבה תקום והדרת פני זקן עמנ"ח מ' רנ"ז. ובזה"ק (דף פ"ז:) מנו הקב"ה לבר נש לאהדרא בתיובתא בבחרותו קודם דמזדקן בו היצה"ר – כל ח"ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים. בקידושין (ל"ג.). החת"ס ז"ל אמר שהוא מדה כנגד מדה. כשאינו עומד בפני רבו. לא יאריך ימיו ולא יזכה שיעמודו בפניו. מפני שיבה תקום. ועי' נח"ק מ"ש בזה: ובכתב סופר מצוה לעמוד מפני שיבה ע"ה. ומצוה לעמוד מפני זקן שקנה חכמה. ואם שניהם יתאחדו באיש א' שזקן וגם קנה חכמה. אינו ניכר אם מכבדו מפני שבא בימים או מפני התורה. וצריך לעשות לו יתירת הכבוד להידור ביותר. וז"פ מפני שיבה תקום. ואם הוא זקן שקנה חכמה ג"כ "והדרת". צריך לעשות לו שיהי' ניכר שמכבדו מפני התורה. ומענין כיבוד עי' אריכות בשד"ח מערכת כ' כלל קנ"ז: ובתוספת ברכה כ' בקידושין (ל"ג:) זקן זה שקנה חכמה דריש נוטריקן "זה קנה". ואע"פ שיש רק מלים זה קנה. אך אי' בנדרים (מ"א.) דעת קנית הכל קנית. וכאן שכ' סתם זה קנה מתבאר שקנה חכמה. ויחש זקן לחכמה ע"פ איוב (ל"ב ז') ורוב שנים יודיעו חכמה. ושם (י"ב י"ב) בישישים חכמה. ות"ח כ"ז שמזקינים דעתםמתיישבת עליהם שבת (קנ"ב.), אמנם בסנהד' (י"ג:) מצינו זקן כולל גם הדיוטים, וי"ל דביבמות (ק"א.) זקני עירו לרבות הדיוטות וזה סותר להנ"ל כי כמו דדרשינן זקני העדה המיוחדים שיעדו חכמים, כן צריך לפרש זקני עירו המיוחדים חכמים ולמעט הדיוט זה, ומה חילק בין העדה ובין עירו, ונ"ל דאחר דלמעלה כ' ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, והי' די לכתוב וקראו לו לבד ולמה הוסיף זקני עירו אך משום דהזקנים שמקודם בודאי חכמים, דמוסב על הסנהדרין ובמכוון הוסיף זקני עירו שאפי' בהדיוטות, וכל זה בלשון המקרא. אבל בלשון חז"ל זקנים רק לחכמים, בשבת (ס"ד.) זקנים הראשונים אמרו, ונזיר (נ"ג.) בענין הלכות, וסנהד' (כ':) זקנים שבדור כהוגן שאלו, וע"ע בב"ב (ע"ה.) זקנים כו' פני משה כפני חמה וביצה (כ"ה.) זקן אחד וכו', ואיירי בחכם שדרש, ובע"ז (ט"ז.) זקן שכמותך כו', ויש להעיר מסוף קנים פ"ג מ"ו זקני ת"ח זקני ע"ה, וי"ל דאין מוסב על הזקנים עצמן רק על חכמים הלומדים עם ת"ח, ועל הלומדים עם ע"ה, וכמו שהי' אומר זקנים של ת"ח וזקנים של ע"ה. והביאור שהלימוד עם ת"ח, עיקרו גוף הלימוד ולא ההסבר בלשון צח, ולא הדיבור עיקר רק התוכן ולא כן המורה ומויף מלפני ע"ה עיקר רק הדיבור וסלסול דברים חלקת לשון. ובשעת ההטפה ימשוך לבות השומעים, וזה רק בעת שהמטיף צעיר לימים ושכח הדיבור ואברי המבטא שלמים, אבל לעת זקנה שהשלמות יתמוטטו, ואינו יכול להטעים דבריו אין ממש בדבריו, ולא ישארו רגש ורושם בלבות השומעים: ובישעי' (נ"ה י') כשופר הרים קולך, וי"ל דתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, (שבת קי"ז:) ומרמז שידבר בחכמה ולא בפטפוטי דברים בעלמא, והטפה לבד הוא מלאכה, ולא יעשה רושם. וביע"ד ח"א דרוש ד', כ' אהא דזקני ת"ח מוסיפים חכמה וע"ה דעתם מתטפשות, והא רואים שע"ה זקנים בעלי תחבולות וערמה, ורק התי' שת"ח בורר עוה"ב והפסיד עי"ז עוה"ז, וע"ה בורר עוה"ז וזה שטות להחליף עולם אמת תמורת שקר, ולמשל הת"ח וע"ה שניהם בני כ', ושנות אדם ע', ויחיו עוד נ' שנה, ות"ח עשה חכמה כי החליף נ' שנה בעולם נצחי, וע"ה עשה שטות שהמיר נצחי עבור נ' שנה, וכשיגיע לשלשים ת"ח חכמתו גדולה שמחליף מ' שנה בנצחי, וע"ה שטותו גדול שמחליף נצחי עבור מ' שנה וכן תמיד כשת"ח יזקינו משא ומתן שלהם טוב, וע"ה גרוע עש"ה: והגה"ק ר"י מדארזאמין ז"ל אמר בזה דקשה הא אין זקן רק מי שקנה חכמה, ואיך שייך לומר זקני ע"ה, אך מיירי הכל מחו"ח, הרביים הטתם שבאו זקני ג"כ ת"ח דעתם מתוסף עליהם בכל יום, כי דרך הת"ח לדרוש ולבקש עצה מרבם בתורה ויראה ונתוסף דעת בחזקן מיום ליום, עד כשבא לעת הזקנה נעשה דעתו מתיישבת וזכה, אבל הרביים אשר יבואו אליהם רק ע"ה שדורשים עצות רק בהבלי עוה"ז, אז כשיבואו לימי זקנה דעתם מתטפשות עליהם, כי מוחו הי' טרוד כל ימיו לשמוע רק דברי עוה"ז, וע"ע מ"ש בפ' בחקתי [כ"ז ז']:
פסוק לב:שם) והדרת רש"י לא ישב במקומו וכו' עי' ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ד שהק' דסותר לקידושין (ל"ג.) ד"ה אף, דלא נכתב הידור אלא לדרוש למעוטי עמידה מרחוק ולמעט לקום בבית המרחץ. הרי דכל הידור נכתב רק לענין אחר, ובחומש משמע דהידור נכתב לענין בפ"ע, אלא דממילא שמעי' לקימה שיש בה הידור, והפו' לא הביאו הא דת"כ עש"ה, ועי' בפרד"י ח"ב במלואים והערות (דף תט"ז.) הרבה ציונים. ובס' עץ הדעת טוב בח"ת כ', כל קרבן כשר רק משמונה ימים דצריך שתעבור עליו שבת אחד, דנכנס קדושה לתוכו שיהי' כשר להקרבה, ואם בבהמה שלא תעשה שום פעולת מצוה, בשבת יכנס קדושתו ע"י עצומו של יום ש"ק, מכ"ש שיכנס לתוך ישראל קדושת בכל שבת, ומשום זה צוה ה' להדר פני זקן שנכנס בו הרבה קדושות אלקית ע"י רוב השבתות:
פסוק לד:הגר עי' אחרי (ט"ז כ"ט) ממלב"ם, ועי' מנחת סולת מצוה ס"ג מ"ש בזה:
פסוק לה:במדה. עמנ"ח מ' רנ"ח ורנ"ט בזה, ובענין גזילה ואונאה פחות משו"פ, ואי שייך בזה חצי שיעור עש"ה:
פסוק לו:אשר רש"י על מנת. כן וכו' החי' הרי"ם ז"ל הק' אם השי"ת תלה יצי"מ בתנאי, א"כ אם אין אנו מקיימים התנאי ח"ו עוד אנחנו במצרים, ותי' כי תנאי נלמד מבני גד וב"ר בקידושין (ס"א) וצריך שיהי' יכול לקיים ע"י שליח, וביצי"מ כ' בפ' בא (י"א ד') אני ה' ולא השליח. א"כ התנאי בטל והמעשה קיים, ועי' רביד הזהב ובס' פרי חיים:
פסוק לו:שם) והין צדק יהי' לכם, ובפ' תצא (כ"ה ט"ו) יהי' לך, וכאן אזהרה על הב"ד שיעמידו ממונים שישגיחו על זה: